1. התובע, נתין אריתריאה, הועסק כשוטף כלים ועובד כללי במסעדות השייכות לנתבע.

המחלוקות העיקריות בתובענה זו הן מה הייתה תקופת העבודה של התובע ומה היה שכרו. כן חלוקים הצדדים לגבי זכאות התובע לזכויות סוציאליות שונות בגין תקופת ההעסקה.

2. רקע עובדתי

א. הנתבע מנהל מסעדת בשרים בשכונת התקווה בתל אביב, ששמה "שבעת וברכת". עד לשנת 2013 ניהל הנתבע מסעדה נוספת, "פנינת התקווה" (להלן – המסעדות).

ב. התובע עבד כשוטף כלים במסעדות, ממועד שנוי במחלוקת ועד לחודש אפריל 2016.

לטענת התובע, הוא עבד אצל הנתבע מחודש פברואר 2010 ואילו לטענת הנתבע, הוא העסיק את התובע מחודש אוגוסט 2012, כאשר קודם לכן התובע עבד ימים בודדים בלבד, כמחליף של עובד אחר.

ג. התובע עבד שישה ימים בשבוע. שכרו שולם מדי שבוע ועמד על סך 2,500 ₪ נטו לשבוע, 10,000 ₪ לחודש.

לטענת הנתבע סכום זה כולל את הזכויות הסוציאליות של התובע.

ד. התובע התפטר מן העבודה, לטענתו על רקע מצב בריאותי לקוי.

ה. במהלך תקופת העבודה הונפקו לתובע תלושי שכר, שאינם משקפים את שכרו בפועל.

3. בישיבת ההוכחות העידו התובע וחברו, מר רזנה היילמר. מטעם ההגנה העידו הנתבע, מר בדר עסאלה ומר מוניר עסאלה, המועסקים אצל הנתבע.

4. להלן תמצית טענות התובע:

א. התובע עבד מחודש פברואר 2010 ועד לחודש אפריל 2016, כ- 75 חודשים. בהתאם לפלט שיחות הטלפון בין התובע לנתבע, היה קשר טלפוני רצוף בין הצדדים גם קודם לתקופה בה הנתבע טען שהחל להעסיק את התובע. הנתבע התקשר אל התובע עשרות פעמים, בשעות הלילה המאוחרות בהן עבד, על מנת לבדוק עניינים הקשורים לעבודה.

ב. התובע עבד 6 ימים בשבוע, כ - 344 שעות חודשיות. בימים א' - ד' עבד מהשעה 14:00 ועד לשעה 4:00, כ-14 שעות מדי יום; ביום חמישי עבד מהשעה 14:00 עד 5:00, כ- 15 שעות; במוצאי שבת עבד מצאת השבת ועד לשעה 5:00, כ- 9 שעות. הנתבע לא המציא דוחות נוכחות של התובע, אף שהתברר בעדויות כי בעסק קיים שעון נוכחות.

ג. התובע קיבל שכר של 2,500 ₪ לשבוע, ושכרו השעתי עמד על סך 31.25 ₪ לפי היקף שעות העבודה. גרסתו של הנתבע בהקשר להיקף שעות העבודה הייתה מלאה סתירות. הנתבע טען טענות שונות בכתב ההגנה, בתצהיר ובטופס ההודעה לעובד שצירף.

ד. בהודעה לעובד שהנתבע הציג אין זכר לזכויות הסוציאליות אשר הנתבע טען שכלל במשכורתו של התובע. יש לקבוע כי מדובר במסמך פיקטיבי לחלוטין. לא ברורה גרסת הנתבע מדוע התלושים אינם משקפים אפילו שכר מינימום ותשלומים נוספים. גם אין חולק שכל תלושי השכר הם פיקטיביים. הנתבע אף לא ערך לתובע ביטוח רפואי. בנוסף, אין בידי הנתבע טופס 101 ביחס לתקופת העסקתו של התובע.

ה. מהעדויות עולה כי הנתבע נוהג לשלם לעובדים שכר במזומן, שאינו מוצא ביטוי מלא בתלושים. התובע השתכר שכר כולל, האסור לפי חוק ולא קיבל כלל זכויות סוציאליות.

ו. עבודתו של התובע הסתיימה עקב מצבו הרפואי. התובע הכחיש את גרסת הנתבע, לפיה הוא עזב יום בהיר אחד כדי לעבור לירושלים. טענות הנתבע בנושא לא הוכחו ויש לקבל את עדות התובע לפיה הוא עבר לירושלים רק בשנת 2017. לתובע לא הייתה פוליסת ביטח בריאות, והנגישות שלו למידע נמוכה. הנתבע מעולם לא ביקש ממנו לראות מסמכים רפואיים. התובע זכאי בנסיבות אלה לתשלום פיצוי פיטורים מלאים.

5. להלן תמצית טענות הנתבע:

א. הנתבע הכחיש באופן כללי את זכאות התובע לרכיבים שנתבעו.

ב. הנתבע הפנה להליך נוסף שהתנהל במקביל, על ידי עובד נוסף שהעסיק ואשר העיד מטעם התובע בהליך זה. בעניינו של אותו עובד ניתן פסק דין בתיק סע"ש (תל אביב) 43884-09-16 רזנה – מזרחי, מיום 26.11.18 (להלן - עניין רזנה). שני העובדים טענו לתנאי עבודה זהים וההבדל ביניהם היה רק בתקופת ההעסקה. בית הדין קבע בעניין רזנה כי שכר העובד כלל תמורה בגין עבודה בשעות נוספות. שני העובדים עבדו במתכונת זהה והשתכרו באופן זהה.

ג. לתובע שולם שכר מינימום בגין עבודתו, בתוספת תמורה קבועה בגין שעות נוספות, כפי שנכתב גם בטופס ההודעה לעובד. התובע היה שוטף כלים ולא סביר כי שכר הבסיס שלו היה 10,000 ₪. התובע עצמו הודה בעדותו כי קיבל את כל השכר בגין שעות העבודה.

ד. התובע החל לעבוד בחודש אוגוסט 2012, כפי שכתוב בתלושי השכר.

ה. התובע סתר עצמו בכל הנוגע למתכונת ההעסקה. העד מטעמו אף העיד כי התובע עבד מהשעה 9:00 עד 4:00 לפנות בוקר. לטענת הנתבע החל התובע לעבוד בשעה 16:00 שכן אין צורך בשוטף כלים קודם לכן. אף אם תתקבל הטענה כי עבד מהשעה 14:00, הרי שזכויותיו שולמו.

ו. עובדי הנתבע שוהים ביום חופשה מדי חודש. התובע העיד כי שכרו שולם ללא הפחתות ומכאן כי ניצל ימי חופשה בתשלום. התובע אף שהה בחופשה בימי חג יהודיים בהם המסעדה אינה פעילה.

ז. דמי ההבראה נכללו בשכרו של התובע. אין מניעה לכלול דמי הבראה בשכר.

ח. לתובע שולם מדי חודש תשלום חלף הפרשות לפנסיה מאחר ולא ניתן היה להפריש עבורו לקופת גמל. לחילופין, החישוב של התובע שגוי והיה מקום לחשב את חלק המעסיק לפנסיה לפי שכר מינימום.

ט. התובע התפטר מן העבודה בנסיבות שאינן מזכות בפיצויים. הטענה כי התפטר בשל מצבו הרפואי לא הוכחה.

י. הנתבע ביקש להיטיב עם התובע ולהפחית את חבותו במס, לכן שילם לידיו את שכרו במזומן. יש להתחשב בכך בשקילת הפיצוי בגין הפגמים בתלושי השכר. עוד ביקש הנתבע להתחשב בהליכים משפטיים הפוגעים בו כלכלית ונפשית, בחינת מודה ועוזב ירוחם.

יא. בכתב ההגנה טען הנתבע טענת קיזוז, אשר נזנחה במסגרת הסיכומים.

דיון והכרעה

תקופת העבודה של התובע

6. הצדדים חלוקים בשאלה מתי החלה עבודתו של התובע. בעוד שהתובע טען שהחל לעבוד בחודש פברואר 2010, הנתבע טען שהתובע החל לעבוד בחודש אוגוסט 2012, כפי שעולה מתלושי השכר. הנתבע הוסיף שקודם לחודש אוגוסט 2012, הוא העסיק את התובע במשך ימים ספורים, כשזה החליף לעתים עובד אחר במקום.

7. לאחר שקילת טענות הצדדים, מצאנו כי בהקשר זה הוכיח התובע טענתו, לפיה עבודתו החלה בחודש פברואר 2010, ונפרט:

א. הנתבע ביסס את טענותיו ביחס למועד תחילת העבודה על תלושי השכר. עם זאת, התלושים אינם משקפים את שכרו הנכון של התובע ואת זכויותיו, שכן בהתאם לתלושי השכר, התובע השתכר לכאורה שכר של כ- 1,000 ₪ לחודש, בעוד שאין חולק כי שכרו היה גבוה יותר משמעותית. על כן לא ניתן להסתמך על התלושים כמסמך המשקף באופן מהימן את הנתון בדבר תחילת העבודה. לכך יש להוסיף שהנתבע העיד שלא הונפקו טופסי 101 בתקופת העסקתו של התובע (עמוד 15 שורות 24- 25). כלומר, אין בידיו ראיות למועד תחילת העבודה של התובע אצלו.

ב. לא הונפקו לתובע תלושי שכר בגין העבודה החלקית הנטענת קודם לחודש אוגוסט 2012 ולא הוצג כל פירוט באילו מועדים התובע הועסק קודם ל - 8/2012. טענה זו נטענה על ידי הנתבע בעלמא, ללא כל אסמכתא.

ג. התובע הגיש תדפיס פירוט שיחות טלפון בינו לבין הנתבע (הוגש ביום 7.3.17), המעיד על עשרות שיחות בין הצדדים קודם לחודש אוגוסט 2012. מדובר בכ- 70 שיחות, בשעות שונות של היום ושל הלילה ובמועדים שונים. בתגובה טען הנתבע, כי התובע עבד מספר פעמים בודדות קודם למועד זה והשיחות היו בנוגע להגעתו לעבודה כמחליף. עם זאת, היקף השיחות ומועדן אינו עולה בקנה אחד עם עבודה בת ימים ספורים בלבד וגרסת הנתבע בהקשר זה אינה מהימנה.

ד. בגרסאות עדי הנתבע התגלו סתירות ביחס לשאלה אם התובע עבד בתקופה השנויה במחלוקת. בעוד מר בדר עסאלה תמך בגרסת הנתבע והעיד שהתובע עבד מספר פעמים לפני חודש אוגוסט 2012, כמחליף לעובד אחר (עמוד 23 שורות 23- 24), העיד מר מוניר עסאלה כי אינו זוכר שהתובע הגיע לעבוד לפני שנת 2012 אף שמדי פעם התובע התקשר וביקש לעבוד (עמוד 25 שורות 19 – 22). לעומת זאת, כאשר הנתבע נשאל אודות פירוט שיחות הטלפון העיד, כי הוא זה שנהג להתקשר לתובע פעמים רבות, כדי להזמין אותו לעבוד, ובלשונו (עמוד 21 שורות 9- 14):

"ש. אני עברתי על הפלט לפני 08/12 הפלט מתחיל בסוף 06/11, ב 13 חודשים האלה אתה התקשרת אליו 72 פעמים ב 61 ימים שונים, על מה היה לכם לדבר?

ת. חלק קטן זה כאשר התקשרתי שיגיע לעבודה. המון פעמים צלצלתי אליו והוא לא יכל להגיע הוא היה תפוס במקום עבודה אחר. רוב הפעמים צלצלתי אליו כדי שיבוא לעבוד והוא סרב כי עבד במקום אחר. אבל יחד עם זאת אפשר לראות שבתקופת העסקה שלו היו הרבה יותר שיחות".

ה. לאור הסתירות, אף הטענה לפיה נמסר לתובע טופס הודעה לעובד במועד תחילת עבודתו (נספח א' לתצהיר הנתבע) אינה מהימנה עלינו. לא הוצגה כל ראיה לפיה המסמך שהוגש אכן נמסר לידי התובע ומתי. המסמך עצמו נושא את חתימת הנתבע בלבד ואינו תואם באופן מלא את תנאי העבודה של התובע בפועל, שכן הוא נוקב ביום השבת כיום המנוחה השבועי של העובד, בעוד שבפועל יום המנוחה חל ביום שישי. בעדותו לפנינו טען הנתבע, לראשונה, כי תוכן המסמך שלשונו עברית הוסבר לתובע על ידי מתורגמן הדובר את שפתו (עמוד 17 שורות 31- 33), אולם שמו של זה לא הוזכר והוא לא זומן לעדות.

8. לסיכום האמור לעיל, מתקבלת גרסת התובע כי עבד משך כ- 75 חודשים, מחודש פברואר 2010 ועד לחודש אפריל 2016.

נסיבות סיום עבודתו של התובע

9. אין חולק שהתובע התפטר מן העבודה. לטענת התובע, הוא עזב את העבודה על רקע מצבו הבריאותי ולאחר שהנתבע לא דאג עבורו לביטוח רפואי. כך העיד התובע (עמוד 8 שורות 3 -9):

"ש. למה עזבת את העבודה?

ת. הייתי חולה.

ש. יש לך מסמכים להראות שהיית חולה?

ת. יש, אצל עו"ד.

ש. יש לך אישור מרופא שמאשר שאתה לא יכול להמשיך לעבוד אצל הנתבע?

ת. הלכתי לטיפול ושילמתי כסף בגלל שלא היה לי ביטוח רפואי, לא שילם לי. הוא לקח אותי בעצמו לטיפול והוא אמר שהוא לא מכיר אותי שם. עד עכשיו הכסף של הטיפול לא שולם".

למרות דברים אלה, לא זו בלבד שלא צורף אישור רופא תעסוקתי ולא הוברר מה הייתה מחלתו של התובע או מדוע מצבו הרפואי מנע את המשך עבודתו, התובע אף לא צירף לתצהירו ראיה בדבר מחלה כלשהי במועד סמוך קודם להתפטרותו. לכתב התביעה צורפו שני מסמכים רפואיים בלבד, מבית החולים ע"ש סורסקי בתל אביב, מהם עולה כי התובע פנה פעמיים לחדר המיון בתלונות על כאבים שונים וירידה במשקל. המסמכים אינם כוללים אבחנה. הם גם אינם מלמדים על אבחנה רפואית הקשורה למקום העבודה. יתרה מכך, שני המסמכים הם משנת 2015 (האחד מיום 14.10.15 והשני מיום 15.11.15), בעוד שהתובע עבד עד לחודש אפריל 2016, כחצי שנה לאחר מכן.

בנסיבות אלה, לא הוכח כי התפטרות התובע הייתה בשל מצבו הרפואי. כפועל יוצא, לא הוכחה זכאות התובע לתשלום פיצויי פיטורים.

גמול עבודה בשעות נוספות

10. במסגרת ההליך לא הוצגו דיווחי נוכחות להוכחת שעות עבודתו של התובע, אף שבהתאם לעדותו של מר עסאלה בדר קיימים דיווחי נוכחות במסעדה (עמוד 23 שורה 12). אין חולק שהתובע עבד במתכונת עבודה שכללה עבודה בשעות נוספות באופן קבוע. הצדדים חלוקים בשאלה כמה שעות בדיוק עבד התובע ובהקשר זה התגלו גרסאות שונות וסותרות בעדויות.

11. לטענת התובע הוא עבד כ- 344 שעות מדי חודש, במתכונת שעות קבועה כדלקמן:

א. בימים א'-ד' עבד מהשעה 14:00 ועד לשעה 4:00, כ-14 שעות מדי יום;

ב. ביום חמישי עבד מהשעה 14:00 עד 5:00, כ- 15 שעות;

ג. במוצאי שבת עבד מצאת השבת ועד לשעה 5:00, כ- 9 שעות.

בכתב ההגנה לא הוכחש שהתובע הועסק במתכונת עבודה שכללה עבודה בשעות נוספות (סעיף 10 לכתב ההגנה), אך היקף שעות העבודה לא פורט. לטענת הנתבע בתצהירו (סעיפים 25- 26), עבודתו של התובע החלה בשעה 16:00 מדי יום, והסתיימה לכל היותר בשעה 3:00 לפנות בוקר, כך שהתובע עבד: "לכל היותר אחד עשרה שעות ביום במהלך השבוע ופחות מכך במוצאי שבת" (סעיף 26 סיפא לתצהיר הנתבע). משמע, הנתבע הודה במתכונת עבודה של כ- 270 שעות בחודש.

12. התובע העיד בעניין זה כך, במסגרת חקירתו הנגדית (עמוד 10 שורות 10 – 11):

"ש. אבל אתה כן זוכר שהגעת כל יום בשעה 14:00?

ת. כן. אני יודע שאני הגעתי בשעה 14:00 והייתי נכנס לעבודה בשעה 14:00".

לעומתו, העיד העד מטעמו, מר רזנה היילמר, כי התובע החל עבודתו בשעה 9:00 בבוקר (עמוד 13 שורה 33 עד עמוד 14 שורה 1):

"ש. באיזה שעה התובע התחיל לעבוד?

ת. 09:00 בבוקר עד שעה 4:00. ביום חמישי הוא מסיים ב 5 לפנות בוקר".

במסגרת חקירתו הנגדית, הנתבע אמר שהתובע עבד 10 שעות ביום, וזאת בשונה מהנטען בתצהירו (ר' בעמוד 17, שורות 20 -21).

העד מטעם הנתבע, מר בדר עסאלה, העיד שעבודתו של התובע הסתיימה ב- 2:00 בלילה, שכן זו שעת הסגירה של המסעדה (עמוד 24 שורות 10 -11). לעומתו, העיד מר מוניר עסאלה כי הוא עצמו, המועסק כמלצר, עבד בשעות 12:00 עד 3:00 בלילה (עמוד 27 שורה 1). כלומר, המסעדה לא נסגרת בשעה 2:00 בלילה.

13. לאור ריבוי הסתירות, לא ניתן לקבוע עובדתית מה היו שעות העבודה המדויקות של התובע. ניתן לקבוע כי התובע עבד בהיקף שכלל עבודה רבה בשעות נוספות. בהתאם לחוק הגנת השכר, תשי"ח - 1958 (להלן - חוק הגנת השכר) ולהלכה הפסוקה, כאשר עומד העובד בנטל הראשוני של מתן גרסה עובדתית לפיה הועסק בשעות נוספות, והמעסיק לא ערך רישום כנדרש של שעות ההעסקה, עובר נטל השכנוע למעסיק. נטל זה ימשיך לרבוץ על המעסיק אם תמצאנה כפות המאזניים מאוינות, ותוטל על המעסיק החבות לתשלום שעות נוספות, "בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על חמש עשרה שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות "(סעיף 26ב'(ב) לחוק הגנת השכר). אין בכך כדי לפטור את העובד מהצגת גרסה בנוגע לשעות העבודה הנוספות בהן לטענתו עבד ללא תמורה כדין, ומהצגת תחשיב, ולו על דרך של אומדנא, של הסכום הנתבע על ידו כגמול בעד עבודתו הנוספת (ע"ע (ארצי) 27280-06-16 לנקרי - אינופרו (31.10.17); ע"ע (ארצי) 47715-09-14‏ ‏ עוזי ריעני - אליאסי שיווק בע"מ (29.3.17)).

בענייננו, בהיעדר דיווחי הנוכחות ולאור הסתירות העובדתיות הרבות, לצורך המשך הדיון יראה התובע כמי שעבד במתכונת קבועה של כ- 270 שעות בחודש, בהתאם לגרסתו של הנתבע בתצהירו.

14. על אף האמור, אין התובע זכאי לתמורה נוספת בגין עבודה בשעות נוספות. התובע קיבל שכר של 10,000 ₪ נטו לחודש, והעיד כי קיבל שכר בגין כל שעות העבודה, וכלשונו (עמוד 11 שורה 32- עמוד 12 שורה 2):

"ש. קיבלת תשלום על כל השעות שעבדת?

ת. כן.

ש. אתה טוען שעבדת 14-15 שעות וקיבלת תשלום על כל השעות?

ת. כן, אני קיבלתי".

15. עמדתו של הנתבע היא כי שולם לתובע מדי חודש שכר מינימום, וכן תוספת קבועה בגין עבודה בשעות נוספות.

בעניין רזנה התעוררה סוגיה זהה, ובית הדין קיבל את עמדת הנתבע, מן הנימוקים הבאים (ההדגשות, כאן ולהבא, אינן במקור – ד.ו.):

"כאמור לעיל, עולה מחומר הראיות כי מדי שבוע שולם לתובע במזומן שכר בסך 2500 ₪ (כ-10,000 ₪ לחודש). הנתבע טען כאמור כי שכר זה כלל בחובו גם את התשלום בגין השעות הנוספות.

סעיף 5 לחוק הגנת השכר קובע כי עובד שחוק שעות עבודה ומנוחה חל לגביו ונקבע לו שכר עבודה הכולל תשלום שעות נוספות, רואים את השכר שנקבע כשכר רגיל בלבד. להלן הסעיף :

"עובד שחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 חל לגביו ונקבע לו שכר עבודה הכולל תשלום בעד שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית כאמור בחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, או הכולל דמי חופשה, תמורת חופשה או פדיון חופשה כאמור בחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951- רואים את השכר שנקבע כשכר רגיל בלבד, אלא אם נקבע אחרת בהסכם קיבוצי לגבי תשלום בעד שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית וההסכם אושר לענין זה על ידי שר העבודה והרווחה".

עם זאת, עוד נקבע בהלכה הפסוקה כי מותר למעביד לשלם מראש או להתחייב מראש לשלם גמול שעות נוספות בעד מספר שעות נקוב, אם המוסכם לא יכלול גמול בעד שעות עבודה מעבר למותר לפי החוק, וזאת אף אם ידוע ומוסכם שלא תמיד ולא בכל חודש יעבוד העובד את מלוא מכסת השעות הנוספות שבעדן שולם (דב"ע (ארצי) מד/3-34 דוד אלון נ' בנק ישראל פד"ע טז 76 (1984)).

לדידנו, בנסיבות המיוחדות של העניין, בשים לב לכך שמתכונת העבודה של התובע הייתה קבועה, ולא הוכח כי כללה שעות נוספות מעבר לשעות המוסכמות, יש לראות את הסיכום בין הצדדים בדבר התשלום החודשי הגלובלי ששולם לתובע (תשלום גבוה בסך של כ-10,000 ₪ לחודש), כהתחייבות של הנתבע לשלם לתובע גמול שעות נוספות בעד מספר שעות נקוב וקבוע, מעבר למשרה המלאה. זאת שכן היה ידוע לצדדים (וכך הם פעלו לכל אורך ההתקשרות בניהם) כי התובע אמור לבצע מספר שעות נוספות קבוע מדי חודש. על כן, ניתן לומר כי התשלום הגלובלי הנ"ל כלל תשלום בגין שעות נוספות, בין אם יבוצעו ובין אם לאו.

נציין כי אומנם עולה מהראיות כי לא בוצע כל רישום המפריד בין השכר ששולם לתובע כ"שכר יסוד", לבין השכר ששולם לו בגין השעות הנוספות שעבד. ואולם, כאמור בנסיבות העניין בשים לב למתכונת ההעסקה הברורה והקבועה, אי רישום כאמור אינו משנה את מהות העניין, כאשר בפעולה אריתמטית פשוטה ניתן לאמוד בבירור את שיעור הסכום ששולם עבור השעות הנוספות מעבר לשעות המשרה המלאה.

לעניין זה, אנו מקבלות את גרסת הנתבע כי שכר הבסיס עליו סוכם עם התובע היה לפי שכר המינימום, וזאת בהתאם לנהוג במשק בגין תפקידים דומים שנעשים על ידי העובדים הזרים.

לכן, בהתחשב בשכר הבסיס שעמד בתקופה זו על 23.12 לשעה (4300 ₪ לחודש), ובהתאם לשעות הנוספות שצוינו לעיל, הרי שיוצא כי התשלום ששולם לתובע מדי שבוע היה גבוה יותר מהתשלום שהיה זכאי לפי חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951.

משכך, התובע לא זכאי לכל תשלום נוסף בגין גמול שעות נוספות ותביעתו ברכיב זה נדחית".

הדברים יפים ונכונים גם בענייננו, במישור העובדתי, כמו גם במישור המשפטי. אשר על כן התביעה לתמורה בגין עבודה בשעות נוספות נדחית.

פדיון חופשה

16. ברכיב זה נתבע פדיון חופשה בסך 10,876 ₪, עבור 43.5 ימי חופשה.

לטענת הנתבע, התובע שהה ביום חופשה מדי חודש וכן לא עבד בימי חג יהודיים.

17. אין מחלוקת שהנתבע לא ניהל פנקס חופשה (עדות הנתבע, עמוד 17 שורות 26 -27). גם לא הוכח שהתובע שהה בחופשה בפועל. טענתו הכללית של הנתבע לפיה כל העובדים שוהים ביום חופשה אחד בחודש לא הוכחה ולו בראשית ראיה. לא הוגש פירוט מינימאלי מתי, לפי הטענה, התובע ניצל חופשה במהלך תקופת העבודה. אף לא הוכח באיזה ימי חג יהודיים המסעדה סגורה ולא נדרשת עבודתו של התובע.

בנסיבות אלה התובע זכאי לפדיון חופשה בגין 43 ימים, כנתבע על ידו (לפי חוק חופשה שנתית, תשי"א – 1951, חלק מיום חופשה לא יבוא במנין). עם זאת, יש לערוך את החישוב בהתאם לשכר המינימום בחודש אפריל 2016 (מועד סיום עבודתו של התובע), שעמד על 4,650 ₪ לחודש, שהם 186 ₪ ליום.

בהתאם, התובע זכאי לפדיון חופשה בסך 7,998 ₪.

18. פדיון הבראה

ברכיב זה נתבע פדיון 14 ימי הבראה, בסך 5,292 ₪.

לטענת הנתבע, תשלום קבוע בגין דמי הבראה נכלל במשכורתו החודשית הקבועה של התובע.

על פי ההלכה הפסוקה, ניתן להסכים לכלול את דמי ההבראה כרכיב חודשי במשכורתו של עובד, כל עוד הסכימו על כך הצדדים מפורשות. בעניין זה נפסק בע"ע (ארצי) 228/08 אקרמן - אמאב צעצועים בע"מ, 6.7.10 (ההדגשות הוספו – ד.ו.):

"על פי הפסיקה הקיימת אין בהוראת סעיף 5 לחוק הגנת השכר כדי לגרוע מהסכמת הצדדים לכלול בשכר הכולל דמי נסיעה, דמי הבראה וחגים, ובתנאי שההסכמה לכך תהיה מפורשת וחד משמעית (דב"ע שן/7-1 אליקים הרי - אורינט קולור תעשיות צילום (1986) בע"מ פד"ע כג' 45 - 47, 48; דב"ע 3-63/98 גלי בובליל - א.א.צ. שירותים משפטיים בע"מ פד"ע לב' 91.

עוד נקבע באותה פסיקה, כי כאשר עולים תעריפי דמי הנסיעות ודמי ההבראה יש לעדכן את השכר הכולל בשיעור ההעלאה של תעריפים אלה. אילו תבעה המערערת את עדכון שכרה בהתאם להעלאת התעריפים הנ"ל, אם וככל שהיו, יש להניח שלא היה נגרם לה חסר".

בעניינו של התובע אין כל ראיה להסכמה מפורשת בין הצדדים לכלול את דמי ההבראה בשכר החודשי. אף בטופס ההודעה לעובד עליו הסתמך הנתבע (נספח א' לתצהירו) לא מוזכרים דמי ההבראה ככלולים בשכר. שיעור השכר אף לא השתנה במהלך השנים, כאשר עלו התעריפים המשולמים בגין דמי הבראה.

על כן התביעה ברכיב זה מתקבלת ועל הנתבע לשלם לתובע פדיון הבראה בסך 5,292 ₪.

פיצוי חלף הפרשות לפנסיה ולפיצויים

19. אין חולק שהנתבע לא ביטח את התובע בביטוח פנסיוני ולא הפריש בגינו הפרשות מתאימות. גם לא הוכח שהשכר החודשי ששולם כלל פיצוי חלף הפרשות אלה.

20. התובע הועסק 6.25 שנים, מחודש פברואר 2010 ועד לחודש אפריל 2016, והיה זכאי להפרשות לפנסיה ולפיצויים החל מחודש העבודה השביעי. בהתאם לקביעות שלעיל, השכר הקובע בנושא ההפרשות הוא שכר המינימום החודשי.

בהתאם, התובע זכאי לפיצוי חלף הפרשות לפנסיה ולפיצויים, על פי החישוב כדלקמן:

שכר המינימום לשנת 2010 (4 חודשים): 15,400 ₪, שיעור הפרשות המעסיק לפנסיה ולפיצויים 5%, סכום הפיצוי: 770 ₪;

השכר לחודשים ינואר עד מרץ 2011 (3 חודשים): 11,550 ₪, שיעור הפרשות המעסיק לפנסיה ולפיצויים 6.67%, סכום הפיצוי: 770 ₪;

השכר לחודשים אפריל עד יוני 2011 (3 חודשים): 11,670 ₪, שיעור הפרשות המעסיק לפנסיה ולפיצויים 6.67%, סכום הפיצוי: 778 ₪.

השכר לחודשים יולי עד דצמבר 2011 (6 חודשים): 24,600 ₪, שיעור הפרשות המעסיק לפנסיה ולפיצויים 6.67%, סכום הפיצוי: 1,641 ₪;

השכר לחודשים ינואר עד ספטמבר 2012 (9 חודשים): 36,900 ₪, שיעור הפרשות המעסיק לפנסיה ולפיצויים 8.34%, סכום הפיצוי: 3,077 ₪;

השכר לחודשים אוקטובר עד דצמבר 2012 (3 חודשים): 12,900 ₪, שיעור הפרשות המעסיק לפנסיה ולפיצויים 8.34%, סכום הפיצוי: 1,076 ₪;

השכר לחודשים ינואר עד דצמבר 2013 (12 חודשים): 51,600 ₪, שיעור הפרשות המעסיק לפנסיה ולפיצויים 10%, סכום הפיצוי: 5,160 ₪;

השכר לחודשים ינואר עד דצמבר 2014 (12 חודשים): 51,600₪, שיעור הפרשות המעסיק לפנסיה ולפיצויים 12%, סכום הפיצוי: 6,192 ₪;

השכר לחודשים ינואר עד מרץ 2015 (3 חודשים): 12,900 ₪, שיעור הפרשות המעסיק לפנסיה ולפיצויים 12%, סכום הפיצוי: 1,428 ₪;

השכר לחודשים אפריל עד דצמבר 2015 (9 חודשים): 41,850 ₪, שיעור הפרשות המעסיק לפנסיה ולפיצויים 12%, סכום הפיצוי: 5,022 ₪;

השכר לחודשים ינואר עד אפריל 2016 (4 חודשים): 18,600 ₪, שיעור הפרשות המעסיק לפנסיה ולפיצויים 12%, סכום הפיצוי: 2,232 ₪.

סך הכול זכאי התובע לפיצוי חלף הפרשות לפנסיה ולפיצויים, בסך 28,146 ₪.

פיצוי בגין פגמים בתלושי השכר

21. לתובע נמסרו תלושי שכר שאינם משקפים את שכרו בפועל, את נתוני היקף שעות עבודתו ואת רכיבי השכר. התביעה ברכיב זה, בהתאם לסעיף 26א'(ב)(1) לחוק הגנת השכר היא לפיצויים בסך 50,000 ₪.

ההלכה הפסוקה בפסיקת פיצוי בגין פגמים בתלושי השכר, כפי שנקבעה בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה בע"ע (ארצי) 28228-03-15 לוקס - זיסמן, (31.10.16), היא כדלקמן:

"בפסיקת שיעורם של 'הפיצויים לדוגמה' (כהגדרתם בסעיף 26א(ב)(1) לחוק הגנת השכר) בגין הפגמים האמורים בתלושי השכר, היה מקום ליתן משקל למהות אי ההתאמה שבין הנתונים בתלושים ובין דרישות התוספת לחוק הגנת השכר, שבה מפורטים הפרטים שעל תלוש שכר לכלול (להלן - התוספת), ולא להסתפק במניין ההפרות שבכל תלוש ותלוש. דינו של תלוש שכר הנוקב בשכר שאין לו קשר לשכר המשולם בפועל, שונה מדינו של תלוש שכר שנתוניו הכלליים (כגון פרטי הצדדים, מספר ימי העבודה במקום העבודה וכיוצא באלה פרטים כלליים) אינם מדויקים. לתלושי השכר שקיבלה המערערת לא היה כל ערך, משהם לא שיקפו את השתכרותה או את הבסיס לחישוב שכרהּ. כוונת תיקון 24 לחוק הגנת השכר, שבמסגרתו הוספה התוספת, היתה לדקדק בפירוט זכויותיו של העובד, מעבר לפירוט המקובל טרם התיקון. בענייננו, כלל לא פורטו הזכויות המהותיות ולמערערת נגרם נזק של ממש במימוש זכויותיה מאת המוסד לביטוח לאומי. בנסיבות אלה, הדרישה לפיצוי משמעותי - בדין יסודה.

בקביעת הפיצויים לדוגמה שאינם תלויים בנזק, יש להביא בחשבון, לצד מהות ההפרה, את הנחיות חוק הגנת השכר ואת אמות המידה שיש לשקול בעת קבלת ההחלטה על עצם הטלת הפיצוי ועל שיעורו, כמפורט להלן. בחוק הגנת השכר נקבע, כי בית הדין 'רשאי' (אך לא חייב) לפסוק פיצויים לדוגמה; תנאי להפעלת הסמכות הוא שנמסר תלוש לא תקין 'ביודעין' (וראו החזקה בסעיף 26א(ב)(2) לחוק הגנת השכר); הרשות לפסיקת הפיצויים היא 'בשל כל תלוש שכר שלגביו פעל המעסיק כאמור'; סכום הפיצוי הוא עד 5,000 ₪ (כשיעורם בחודש יולי 2009) לכל תלוש; מטעמים מיוחדים שיירשמו ניתן לפסוק סכום גבוה יותר. בעת יישום הוראות החוק יש להתייחס, בין היתר, לחומרת ההפרה, למשכה, לתום לבם של הצדדים וכמובן לתכלית ההרתעתית של הוראות סעיף 26א לחוק הגנת השכר".

בעניינו של התובע למעשה אין כל ערך לתלושי השכר שניתנו לתובע, לא מבחינת הסכומים הרשומים בהם ולא מבחינת רכיבי המשכורת. התלושים נמסרו לידיו של התובע ביודעין, והנתבע הצהיר כי הדבר היה מתוך מטרה להונות את רשויות המס (סעיף 20 לתצהיר הנתבע). כלומר ההפרות הן ברף הגבוה ובהתאם, גם הפיצויים שייפסקו.

ערים אנו לכך כי התובע "הרוויח" אף הוא מאופן תשלום השכר בנטו, ייתכן שהיה זאת במודע וייתכן שלא, אך אין בכך כדי להפחית מן המטרה ההרתעתית של הפיצוי הקבוע בחוק.

בנסיבות אלה, ישלם הנתבע לתובע פיצויים בסך 50,000 ₪, כנתבע על ידו, בגין מסירת תלושי שכר שאינם משקפים כלל את הסכומים ששולמו לתובע בפועל.

22. לסיכום האמור לעיל, התביעה מתקבלת באופן חלקי ועל הנתבע לשלם לתובע את הסכומים הבאים:

א. פדיון חופשה בסך 7,998 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.5.2016 ועד התשלום בפועל;

ב. פדיון הבראה בסך 5,292 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.5.2016 ועד התשלום בפועל;

ג. חלק המעסיק בפנסיה (תגמולים ופיצויים) בסך 28,146 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.5.2016 ועד התשלום בפועל;

ד. פיצויים לפי סעיף 26א'(ב)(1) לחוק הגנת השכר, תשי"ח – 1958, בסך 50,000 ש"ח.

בנוסף, בהתחשב בכך שהתביעה התקבלה באופן חלקי, הנתבע ישא בהוצאות התובע, לרבות שכ"ט עו"ד, בסך 5,000 ₪, שאם לא ישולמו בתוך 30 ימים, ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד התשלום בפועל.

ניתן היום, ה' אלול תשע"ט, (05 ספטמבר 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.