1. רכב התובעת ורכב המבוטח על ידי הנתבעת היו מעורבים בתאונת דרכים בכביש 5 כאשר כל אחד מהנהגים טען שהרכב האחר סטה מנתיבו וגרם לתאונה.

2. נהג רכב התובעת (להלן: טלמור) טען כי הגיע מכביש 4, עלה על המחלף, השתלב בנתיב הימני ובעודו נוסע באותו נתיב נפגע בצד האחורי משמאל ממשאית המבוטחת על ידי הנתבעת שיש לה מדרגה שבולטת החוצה ליד הפגוש הקדמי.

נהג המשאית (להלן: אלרוב) טען כי היה בנתיב הימני מבין שלושה הנתיבים שבכביש 5 כאשר טלמור הגיע מכיוון כביש 4 בנתיבי ההשתלבות, וכאשר שני נתיבי ההשתלבות התכנסו לנתיב אחד, סטה טלמור מנתיב הנסיעה שמאלה ופגע במדרגה שבצד ימין של המשאית.

3.    מדובר בתביעה אזרחית בה רמת ההוכחה הנדרשת עומדת על 51% - ולפיכך די בכך שגרסה אחת תהא מסתברת ולו במעט, מהגרסה האחרת.

במקרה המונח בפניי מדובר בגרסה מול גרסה ומשכך, על בית המשפט לבחון האם יש בעדויות גופן, בדין או בראיות החיצוניות, כדי לתמוך באיזו מגרסאות הצדדים באופן המטה את מאזן ההסתברויות לכיוון גרסה זו. בהעדר אותו "דבר מה נוסף" שיהיה בו כדי להטות את המאזניים לכיוון זה או אחר, יש להכריע על בסיס נטל ההוכחה בלבד.

4.    לאחר ששמעתי את שני הנהגים, הגעתי למסקנה כי לא ניתן להעדיף את גרסת טלמור על פני זו של אלרוב וזאת בשל אלה:

ראשית, טלמור טען שהשתלב לתוך הנתיב הימני, שם נסע כאשר המשאית שנסעה בנתיב האמצעי פגעה ברכבו. מנגד, הסביר אלרוב כי הוא נסע בנתיב הימני מתוך שלושה הנתיבים בכביש 5, שכן כנהג משאית הוא חייב לנסוע מימין. הסבר זה של אלרוב מקובל עליי ונשמע אמין.

שנית, טלמור טען כי לאחר התאונה עבר לנתיב הימני ונעצר לפני המשאית שנעצרה אף היא ושם ירד מרכבו כדי להחליף פרטים עם הנהג האחר. אלרוב ציין כי שני כלי הרכב נעצרו בנתיב הימני.

טלמור צילם תמונות במקום התאונה את המשאית ואת אלרוב, אולם לא מצא לנכון לתעד את מיקום הרכבים על גבי הכביש. אין לי ספק שלו טלמור היה יכול בתמונות לתעד את סטיית המשאית לתוך נתיב נסיעתו, היה עושה כן והעובדה שלא צילם את מנח המשאית בתוך הנתיב, פועלת לחובתו.

שלישית, אלרוב העיד כי לא ראה את טלמור או את רכב התובעת לפני התאונה והסביר כי נסע באיטיות ולא ראה את רכב התובעת עד שזה פגע ברכבו (עמוד 4 שורות 7-17). גרסה זו למעשה פועלת לחובת אלרוב שכן לכאורה, הוא אינו יכול להעיד מידיעתו האישית מהיכן הגיע טלמור והיכן נסע לפני התאונה. לפיכך, הגרסה האמורה כי לא הבחין ברכב התובעת עד לאירוע התאונה, מהימנה עליי. אלרוב ידע לציין בטופס ההודעה שנתן למבטחת, כי טלמור הגיע מנתיב ההשתלבות. אלרוב לא יכול היה לדעת נתון זה אלמלא נהג בנתיב הימני ונפגע מרכב שנסע מימינו.

ודוק: לו נהג אלרוב בנתיב האמצעי ונפגע מרכב שהגיע מימין, לא יכול היה לדעת אם אותו רכב היה בנתיב הימני קודם לתאונה או אם הגיע לנתיב ההשתלבות. העובדה שאלרוב ידע לומר שטלמור הגיע מנתיב ההשתלבות, קרי, מכביש 4 (עובדה שטלמור אישר בעדותו) מחזקת את גרסתו של אלרוב ונותנת לה עדיפות על פני גרסתו של טלמור.

5. לנוכח האמור לעיל, אני קובעת כי התובעת לא הוכיחה שהתאונה ארעה בשל סטייה של המשאית לנתיב נסיעת רכבה. על כן, לא עלה בידי התובעת להרים את הנטל המוטל עליה בשים לב לרמת ההוכחה הנדרשת במשפט האזרחי, לשכנע כי האחריות לתאונה מוטלת על אלרוב.

לפיכך, אני דוחה את התביעה. לנוכח מסקנה זו, אינני מוצאת כי יש מקום להכריע בשאלה מדוע אלרוב לא הסכים למסור לטלמור את פרטיו ואם הייתה הצדקה בסירוב זה.

6. סוף דבר, התביעה נדחית. אני מחייבת את התובעת לשלם לנתבעת הוצאות משפט כדלקמן: שכר טרחת עו"ד בסך 1,500 ₪ ושכר התייצבות העד מטעם הנתבעת כפי שנפסק, בסך 600 ₪. ההוצאות ישולמו בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.

זכות ערעור כחוק.

המזכירות תשלח עותק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ה' שבט תשע"ז, 01 פברואר 2017, בהעדר הצדדים.