1. האם קבלן ראשי זכאי לקבל תשלום עבור עבודה שעשה באמצעות קבלן משנה, כאשר לא שילם לקבלן המשנה? האם מקום שהמזמין שילם במישרין לקבלן המשנה, הוא פטור מלשלם לקבלן שהוזמן לבצע את העבודה?

על שאלות אלה, וגם על החובה להוכיח את סכום הנזק כתנאי לפסיקת פיצוי, אדון בפסק הדין להלן.

הרקע ותמצית טענות הצדדים

2. בחודש אוקטובר 2015 הגיעו הצדדים להסכמה, כי התובעת תבצע עבודות ייצור והתקנה של תעלות מיזוג אוויר ואוורור עבור פרויקט בשוק האוכל ברחוב רוטשילד בתל אביב (להלן: הפרויקט). הצדדים הגיעו להסכמה בנוגע למחירים אשר ישולמו עבור העבודות והציוד, והסכימו כי התשלום יבוצע על בסיס היקף העבודה בפועל.

לטענת התובעת, העבירה לנתבעת הצעת מחיר והחלה בביצוע העבודה כבר בסוף אותו החודש, ובהמשך, פעלה לביצוע העבודות בפרויקט בסיוע קבלני משנה.

אין מחלוקת בין הצדדים, כי העבודה אשר בוצעה, בוצעה לפחות ברובה על ידי קבלני משנה של התובעת. קבלן משנה ראשון שהגיע למקום מטעם התובעת היה נידל שרבאתי (להלן: נידל). לאחר ימים ספורים בלבד שבהם שהו נידל ועובדיו במקום, ובשל תלונות והתראות על עבודה בלתי ראויה והפרת כללי בטיחות בסיסיים, הופסקה העבודה של נידל בפרויקט.

בהמשך, נשלחו למקום עובדים של קבלן משנה אחר, מוחמד אבו נדא, שניהל עסק בשם פרסטיג' פחחות (להלן: אבו נדא). עוד אין חולק, כי התובעת שילמה לאבו נדא עבור העבודה שביצע בפרויקט מקדמה בלבד.

בחלוף שבועות ספורים, הודיעה הנתבעת לתובעת כי היא מבקשת להפסיק את ההתקשרות, וכי על התובעת להוציא את עובדיה, ואת הציוד השייך לתובעת, מאזור הפרויקט. התובעת ראתה הודעה זו כפעולה חד צדדית להפסיק את ההתקשרות והעבירה לנתבעת חשבון פרופורמה סופי ביום 08.11.15 המפרט לכאורה את כל העבודות והחיובים הרלבנטיים עבור העבודה שבוצעה על ידה, בסכום של 182,333 ₪. הנתבעת דחתה את דרישת התשלום ועל כן, הוגשה התביעה לתשלום החוב כאמור באותו חשבון בצירוף הפרשי הצמדה וריבית עד למועד הגשת התביעה.

3. התובעת טענה כי היא זכאית לתשלום עבור כל העבודה שבוצעה על ידה וכל הציוד שסיפקה, ואין חשיבות אם זו בוצעה באמצעות עובדיה או באמצעות קבלני המשנה. עמדת התובעת היא, כי משהתחייבה הנתבעת לשלם לה, היא אינה פטורה מההתחייבות שניתנה, רק מאחר שחלק מהעבודה או הציוד בוצעו על ידי קבלן משנה. התובעת סבורה, כי ההתקשרות שלה עם קבלני משנה אינה מעניינה של הנתבעת, ואין באלה להצדיק את עמדת הנתבעת כי היא פטורה לחובתה לשלם את תמורת העבודה שבוצעה, על פי המחיר המוסכם.

4. הנתבעת טענה כי מדובר בתביעה מקוממת אשר הוחסרו בה פרטים מהותיים, וכי העבודה שבוצעה על ידי התובעת היתה רשלנית ומזלזלת, גרמה נזקים קשים לנתבעת, ואין מקום לתשלום כלשהו עבורה. לטענת הנתבעת, העבודות שהוזמנו הוגדרו בצורה מפורשת לרבות עמידה בלוחות זמנים, אשר התובעת לא עמדה בהם. נטען בכתב ההגנה, כי התובעת לא העבירה הצעת מחיר לנתבעת ולכן שלח מנהל הנתבעת פירוט של הסכומים שסוכמו בין מנהלי הצדדים בהודעת מייל מיום 19.10.15. הנתבעת הסכימה כי במסגרת הצעת המחיר לא הוגדרו כמויות שכן אלה נמדדות על בסיס הביצוע בפועל ולא ניתן לצפותן מראש. עוד טענה הנתבעת, כי התובעת התקשרה עם קבלני משנה לצורך ביצוע העבודות, שלא בהסכמת הנתבעת, וללא שהדבר הובא לידיעתה מראש.

לשיטת הנתבעת, העבודה בוצעה שלא בהתאם ללוח הזמנים הצפוף שהוגדר מראש והיא דרשה מהתובעת לדאוג לאלתר לתיקון המחדלים או לחלופין, להפסיק את עבודתה בפרויקט, ולפנות את הציוד מהמקום. לאחר שהתובעת לא פעלה על פי איזו מהאפשרויות שהוצעו לה, הודיעה הנתבעת לתובעת ביום 12.11.15, ושוב ביום 15.11.15, על הפסקת פעילותה באתר, ודרשה מהתובעת לפנות את כל התעלות שהושארו במקום, שיש בהן משום מטרד והפרעה לביצוע העבודות.

4. הנתבעת טענה כי בשל העדר התשלום מצד התובעת לאבו נדא, מעבר למקדמה קטנה, סרב האחרון להמשיך ולבצע את העבודה כקבלן של התובעת ובשל כך, ועל מנת להקטין את נזקיה, התקשרה ישירות עם אבו נדא לצורך המשך העבודה בפרויקט שלא באמצעות התובעת. הנתבעת שילמה לאבו נדא עבור העבודות שביצע בפרויקט, בהפחתת הסכום ששילמה לו התובעת. הנתבעת טענה כי אינה חייבת לתובעת דבר שכן שילמה את מלוא התמורה הנדרשת בגין העבודה שבוצעה עבורה, למעט הסכום הראשוני כמפורט לעיל.

5. הנתבעת הגישה תביעה שכנגד שכן לטעמה, גרמה לה התובעת נזקים בסכומים ניכרים: הוצאות ניקוי הגלריות, פינוי פסולת לרבות תעלות שהשאירה התובעת בפרויקט, ותיקון תקלות שנגרמו בשל עבודה לקויה של התובעת, בסך של 30,800 ₪ בצירוף מע"מ.

בכתב ההגנה לתביעה שכנגד הוכחשו כל טענות הנתבעת. התובעת טענה כי לא היה עליה לבצע עבור הנתבעת עבודות פינוי כלשהן אלא כנגד תשלום. בכתב ההגנה לא הועלתה טענה מפורטת כנגד התשלום ששילמה התובעת עבור ניקיון ופינוי מהגלריות, אולם הכחישה הכחשה כללית את כל הטענות הנוגעות לתשלום זה.

6. אקדים אחרית דבר לראשיתו ואציין כבר בשלב זה, כי מצאתי לקבל את התביעה בחלקה הקטן בלבד, ולדחות את התביעה שכנגד, הכל כפי שיפורט להלן.

דיון והכרעה

התביעה העיקרית

7. אין מחלוקת שהעבודה בוצעה – אם כולה ואם ברובה – באמצעות קבלני משנה, כפי שציין מר לקן, מנהל התובעת, בתצהירו (סעיף 8, על סעיפי המשנה שבו).

עוד אין מחלוקת שהתובעת לא שילמה לקבלני משנה, וכפי שציין מר לקן ללא כחל ושרק: "לקבלני משנה לא שילמתי" (עמ' 8, שורה 9). במענה לשאלות מפורטות בחקירתו, מסר מר לקן כי לא שילם לנידל ולו שקל אחד (עמ' 10, שורות 3-4), וכי שילם לאבו נדא רק 5,000 ₪ (שם, שורות 5-6). זאת, על אף שאבו נדא דרש תשלום של 50,000 ₪. כך, עדותו של מר לקן בסוגיה זו (עמ' 15 שורה 33 עד עמ' 16 שורה 3):

"ש. תאשר לי שפסרסטיג דרש ממך תשלום של חמישים אלף ש"ח ולא שילמת

ת. נכון.

ש. תאשר לי שבגלל שלא שילמת את 50,000 ש"ח הפסיק לעבוד עבורך

ת. כן.

ש. תאשר לי שאם מפסיק לעבוד עבורך הוא לא יכול להשלים את הפרויקט.

ת. נכון."

התובעת כאמור, אישרה כי שילמה לאבו נדא תשלום ראשוני בסך של 5,000 ₪ (להלן: המקדמה) בלבד. התובעת הבהירה שלא שילמה מעבר לכך לנוכח תנאי ההתקשרות ביניהם, המאפשרת תשלום במנגנון של שוטף + 90, ועל כן, טרם הגיע מועד התשלום כאשר הופסקה עבודתה בפרויקט. עם זאת, למרות שחלפו למעלה משלוש שנים וחצי מאז ועד היום, עדיין לא מצאה לנכון התובעת לשלם לאבו נדא את יתרת התמורה המגיעה לו עבור עבודתו. התובעת אף לא טענה כי ישנה מחלוקת באשר לזכותו של אבו נדא לקבל שכר עבור העבודה שביצע בפרויקט (טענה שהועלתה בהתייחס לנידל, עמ' עמ' 12, שורה 29). נסיבות אלו תומכות במסקנה, שאין לתובעת סיכון כי תחויב בתשלום כלשהו לאבו נדא בעתיד.

8. הנתבעת טענה כי הסדירה את מלוא התשלום שדרש קבלן המשנה עבור עבודתו. טענה זו של הנתבעת לא נסתרה. למעשה, היה זה האינטרס של התובעת לדאוג להתייצבותו של אבו נדא כעד מטעמה, אם עמדתה היתה, שאבו נדא לא קיבל שכר עבור עבודתו בפרויקט, והוא עשוי לתבוע את התובעת לשלם לו שכר זה, כפי שהוסכם ביניהם. התובעת לא עשתה כן.

לא ניתן להתעלם מהעובדה, שאבו נדא מסר תצהיר לבית המשפט ובו פירט באופן ברור כי אין לו טענה לחוב של התובעת, וכי קיבל את מלוא התמורה המגיעה לו, בתשלום ששילמה לו הנתבעת במישרין. אמנם, תצהיר העד הוצא מהתיק בשל העדר התייצבותו לחקירה נגדית, אולם התצהיר אינו בטל ומבוטל בשל כך. בהעדר אפשרות לחקירה נגדית של העד על ידי התובעת, הנתבעת אינה יכולה לעשות שימוש בתצהיר לצורך ההליך כאן. עם זאת, ניתן ללמוד מכך שהנתבעת, ולא התובעת, פנתה לעד על מנת שימסור עדות במסגרת הליך זה.

אבהיר, כי התובעת לא טענה כי יש לחייב את הנתבעת בתשלום, בשל החשש שתיאלץ בעתיד לשלם לקבלני המשנה. מבחינה תיאורטית, לו היתה התובעת חשופה עד היום לדרישה לתשלום מצד אבו נדא עבור השירות שנתן בשמה לנתבעת, ניתן היה להבין את הדרישה של התובעת, לקבל תמורה מלאה עבור עבודתה. זאת, מאחר שבמקרה כזה, היתה נדרשת לשלם לאבו נדא את המגיע לו על פי המוסכם ביניהם, והיא תיפגע מכך אם לא קיבלה בעצמה תשלום עבור אותה עבודה.

הלכה היא, כי "ככלל, אי העדת עד רלוונטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו" (ע"א 641/87, זאב קלוגר נ. החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ, פ"ד מד(1) 239, 245 [1990]), וכי "מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר - ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת כנגדו" (ע"א 55/89, קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ. טלקאר חברה בע"מ, מ"ד (4)595, 602 [1990]).

לפיכך, הימנעות התובעת מזימון אבו נדא כעד מטעמה, על מנת שיבהיר שהוא ממתין לקבלת שכרו עבור העבודה שביצע טרם הפסקת עבודת התובעת בפרויקט, עומדת לחובתה. בשל כך, מתבקשת המסקנה, שהתובעת אינה חולקת על כך שהנתבעת שילמה לאבו נדא את מלוא התמורה המגיעה לו, גם עבור העבודה שביצע והציוד שהביא למקום, כאשר עבד כקבלן משנה של התובעת.

9. נידל טען בעדותו כי "לקחתי מה שמגיע לי ויצאתי" והבהיר, כי מר לקן הוא ששילם לו, על פי חשבונית שהוגשה לו (עמ' 34-36), ואין לתובעת עוד חוב כלפיו, או כלפי אחיו שהוא בעל העסק. בניגוד לכך, מר לקן טען שלא שילם לנידל ו"עד היום יש ויכוח" (עמ' 12 שורה 29). נידל הכחיש קיומו של ויכוח כלשהו, אולם מאחר שלגרסת התובעת היא לא שילמה לנידל עבור עבודתו, הרי שהנתבעת "חסכה" תשלום זה, כפי ש"חסכה" את התשלום לאבו נדא שהנתבעת שילמה במקומה.

חיוב הנתבעת לשלם לתובעת עבור עבודה שבוצעה על ידי אחר שלא קיבל תשלום מהתובעת (למעט המקדמה), ולא צפוי לדרוש כסף עבור העבודה, יהווה מתן תמורה שהיא בגדר עשיית עושר, ולטעמי, הדרישה לקבלתה הינה דרישה בלתי ראויה.

10. מהאמור עולה, כי הנזק של התובעת במקרה דנן הוא תמורת התשלום המגיעה לה עבור העבודה שביצעה באמצעות עובדיה, עלות הציוד שהביאה לפרויקט ונעשה בו שימוש, בצירוף סכום הרווח שהיתה צפויה לקבל מעבודתם של קבלני המשנה מטעמה עבור הנתבעת, במסגרת הפרויקט.

החובה להוכחת סכום הנזק

11. על התובעת היה מוטל הנטל להוכיח את סכום הנזק שנגרם לה. כפי שנפסק על ידי בית המשפט העליון, "כידוע, תנאי לקבלת פיצוי הוא הוכחת שיעור הנזק" (ע"א 1873/16, דוד סויסה נ' הדרי אשקלון אגודה שיתופית חקלאית בע"מ [16.07.2018]. נפסק כי במקרים שבהם התובע יכול היה להביא נתונים מדויקים באשר לסכום הנזק ולא עשה כן, לא יוכל לזכות בפיצויים בגין נזק זה (ר' ע"א 9656/05, נפתלי שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ [27.07.2008]).

לאחרונה, סקר בית המשפט העליון את הדין בסוגיה זו, בע"א 909/16, ישראל פרי ז"ל נ' סידרנסקי בדש חינה ז"ל [27.02.2019], וקבע כך (בפסקה 25 לפסק הדין):

1. בע"א 355/80 אניסימוב נ' מלון טירת בת שבע, פ"ד לה(2) 800 (1981) נקבע כי מוטלת על התובע חובה להניח בפני בית המשפט תשתית עובדתית באשר לשיעור הנזק שנגרם לו. עם זאת, הודגש כי נטל ההוכחה מותאם למידת הקושי האובייקטיבי בהוכחת שיעור הנזק המדויק שנגרם לתובע:

'באותם המקרים, בהם – לאור טבעו ואופיו של הנזק – ניתן להביא נתונים מדויקים, על הנפגע-התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה, לא ייפסק לו פיצוי. לעומת זאת, באותם מקרים אשר בהם – לאור טבעו ואופיו של הנזק – קשה להוכיח בדייקנות ובוודאות את מידת הנזק ושיעור הפיצויים, אין בכך כדי להכשיל את תביעתו של הנפגע, ודי לו שיביא אותם נתונים, אשר ניתן באופן סביר להביאם, תוך מתן שיקול-דעת מתאים לבית המשפט לעריכת אומדן להשלמת החסר' ...

1. בהתאם לכך, העמדה שהשתרשה בפסיקה היא שכאשר קיים קושי אובייקטיבי בהוכחת הנזק, ניתן להקל בנטל ההוכחה ולאפשר פסיקת פיצויים על דרך האומדנא. זאת, במיוחד כאשר ברור שלנפגע נגרם נזק של ממש, וכאשר הפער בין הערכה בדרך של אומדן ובין הערכה על פי ראיות מוצקות אינו פער גדול ... כן נקבע כי 'כאשר בית המשפט נתקל בבעיה קשה הנוגעת לכימות הנזק, בין אם בתחום הנזיקין או בענף משפטי אחר [...] השימוש באומדנה על ידי בית המשפט לא נעשה כחלק מכלל משפטי מרכזי, אלא בא בעיקר כדי ליתן תשובה ראויה במקרים קונקרטיים'..."

כאמור, הנזק של התובעת עשוי להיות מורכב מתשלום עבור עבודה וציוד שהביאה התובעת, והרווח שציפתה לקבל מהנתבעת, מהעסקת קבלני המשנה. מדובר בנתונים שאינם ערטילאיים, ולא היתה כל מניעה כי התובעת תוכיח אותם, במסמכים, אסמכתאות וראיות מתאימות.

הציוד שהביאה התובעת

12. התובעת טענה כי הביאה ציוד לפרויקט, טרם התחלת עבודת קבלן המשנה מטעמה (עמ' 6, שורה 25). לצורך כך, עליה להוכיח את היקף הציוד שסיפקה, בראיות טובות ומדויקות. הטענה כי התובעת זכאית לתשלום עבור הציוד הועלתה על ידי מנהל התובעת בתצהירו, אולם לא נתמכה בראיה חיצונית, כדוגמת יומני עבודה או תעודות משלוח, או עדות של אדם אחר.

מנהל התובעת לא יכול היה להציג אסמכתא לכמות החומר שסופק על ידו (עמ' 7, שורה 2), בהעדר תעודות משלוח. בדומה, גם מנהל העבודה לא יכול היה להעריך כמה חומר סופק (עמ' 18 שורה 5, עמ' 19 שורה 9). מנהל התובעת אישר כי אין בידו, ולא נוהלו, יומני עבודה, והוא לא הפיק (או לא שמר) תעודות משלוח, המתייחסות לאספקת ציוד לאתר העבודה.

מנהל העבודה של התובעת טען כי "יש תעודת משלוח, אבל חומר יצא ללא תעודת משלוח כי היה צריך להגיע כמה שיותר מהר. הנהג שמעמיס ויוצא לא תמיד עולה למשרד לקחת תעודת משלוח." (עמ' 19, שורות 2-3). מדברים אלו עולה לכאורה, כי הונפקו תעודות משלוח, רק שאלה לא נלקחו על ידי הנהג ולכן לא נחתמו. עם זאת, תעודות משלוח – ואף תעודות שאינן חתומות – לא הוצגו לבית המשפט.

בנסיבות אלו, לא ניתן לקבוע מה היקף העבודה שבוצעה בשטח על ידי עובדי התובעת או עבור עבודה של אחרים שעליה לשלם תמורתה, או כמה ציוד וסחורה הובא למקום, שעבורו יש, לשיטת התובעת, לחייב את הנתבעת בתשלום. הראיה היחידה של התובעת היא עדותו של מנהלה, מר אברהם לקן, שהיא עדות יחידה של בעל דין בעניין זה, שלא ניתן לה סיוע. בנסיבות שהובהרו, לא מתקיימות בענייננו נסיבות מיוחדות המצדיקות לבסס עליה הכרעה, כנדרש בסעיף 54(2) לפקודת הראיות, תשל"א-1971.

נכון הדבר, כי המכתב מיום 11.11.15 שבו לכאורה יש התחייבות לשלם, מתייחסת ל"מה שמגיע". עם זאת, על מנת לפסוק פיצוי לתובעת, על בית המשפט להצמיד נתון מספרי לסכום המגיע לתובעת עבור עבודה או ציוד שסיפקה לנתבעת. אם לא ניתן לקבוע מה סופק, ומה מגיע, אין אפשרות להצמיד הערכה כספית ברורה שיכולה להוות בסיס להכרעה משפטית.

כפי שנפסק ברע"א 10124/17, עבדאללה אשקר נ' פאדי סלימאן [30.01.2018] "... במצבים שבהם טיבו ואופיו של הנזק מאפשרים להוכיח אותו באמצעות נתונים מדויקים, תובע שלא השכיל להרים את הנטל לא יזכה בפיצוי 'על אף תחושת אי הנוחות' שבהותרתו בידיים ריקות".

13. מבלי לפגוע באמור לעיל, מצאתי כי התובעת זכאית להחזר הוצאותיה עבור במת הרמה, שכן רכיב זה נכלל בהצעת המחיר (שאין מחלוקת שהתקבלה אצל מנהל הנתבעת – נספח 2 לתצהירו), שם נרשם "לפי חשבונית של חברת אמיר".

חשבונית כאמור צורפה כנספח ת/14 לתצהיר מנהל התובעת, ולפיה התובעת שילמה 2,925 ₪ (כולל מע"מ) עבור השכרת הבמה, מיום 22.10.15 עד 20.11.15. בעניין זה, לא הופנתה שאלה למר לקן בחקירתו הנגדית.

כאמור בספרו של כב' השופט קדמי על הראיות (מה' תש"ע, 2009), חלק רביעי, עמ' 1949: "היריב חייב במסגרת החקירה שכנגד לחקור את העד במישרין ובמפורש בקשר לכל נושא שיש לגביו מחלוקת... כאשר לא מציגים לעד שאלות בחקירה שכנגד בקשר לנושא מסויים, ההנחה היא - בהיעדר הסבר סביר אחר - כי אין חולקים על דברי העד באותו נושא."

מכאן, שאין מחלוקת עניינית בנוגע לעלות במת ההרמה שסיפקה התובעת לפרויקט, במסגרת העבודה שביצעה, בין בעצמה ובין באמצעות קבלני משנה, עבור הנתבעת.

עבודה שביצעו עובדי התובעת

14. אין ראיה שבוצעה עבודה בפועל על ידי עובדים (ישירים) של התובעת. התובעת טענה במהלך הדיון , לפחות במשתמע, כי עובדיה היו במקום (עמ' 12, שורות 16-17). עם זאת, מכתב התביעה עולה כי העבודה בוצעה כולה ע"י קבלני משנה. גם בתצהירו, לא הזכיר מר לקן שעבדו במקום צוותים של עובדי התובעת, ובחקירתו הנגדית, לא יכול היה להסביר מדוע לא זימן מי מהעובדים שלו, שעבדו בפרויקט, למסור עדות, ואף לא הסכים לציין את שמם (עמ' 10, שורות 7-18).

לפיכך, התובעת לא הוכיחה שהיא זכאית לתשלום עבור עבודה שביצעו עובדים מטעמה עבור הנתבעת.

הרווח הקבלני שהיה צפוי לתובעת

15. לכאורה, אפשר היה לפסוק לטובת התובעת, את הרווח הקבלני שהיתה יכולה לקבל, דהיינו, את התמורה שהיתה מגיעה לה מהנתבעת, עבור עבודת קבלני המשנה בתקופה שבה פעלו בשמה בפרויקט, דהיינו, שווי העבודה והציוד, בניכוי הסכום שהיה עליה לשלם לקבלני המשנה. מדובר בנתון שלא הובאה לגביו כל ראיה, כדוגמת חוות דעת כלכלית, עדות רואה חשבון, עדויות הנוגעות לרווח קבלני שצמח לתובעת במקרים קודמים, דו"חות רווח והפסד, וכיו"ב. בדומה, לא הובאה ראיה בנוגע לסכום אשר התובעת התחייבה לשלם לקבלני המשנה עבור עבודתם, וכל ציוד שהובא למקום על ידם.

על כן, אין בידי אפשרות לקבוע את סכום או שיעור הרווח הקבלני שהיתה התובעת יכולה לקבל, ולא קיבלה במקרה זה.

16. עם זאת, ברי כי התובעת זכאית להחזר סכום המקדמה ששילמה לאבו נדא, ואשר הנתבעת לא נדרשה לשלמה, בסך של 5,000 ₪.

פיצוי על דרך האומדנא

17. כאמור בהלכה הפסוקה שהובאה לעיל, ישנם מקרים שבית המשפט יפסוק פיצוי לתובע, גם בהעדר הוכחה כמותית של הנזק שנגרם לו. לטעמי, המקרה דנן לא נמנה עם המקרים הללו, שבעיקרם נוגעים לנסיבות שבהן הוכחת הנזק אינה אפשרית, או מסובכת וקשה.

בענייננו, התובעת לא טענה שלא ניתן היה להוכיח לפחות חלק ממרכיבי הנזק. העדר יומני עבודה מסודרים, דו"חות נוכחות של עובדים לרבות עובדים של קבלני משנה, תעודות משלוח בנוגע לציוד, נתונים בנוגע לרווח הקבלני שציפתה לקבל – כל אלה לא הוצגו, אם בשל ניהול לקוי של העבודה "בשטח", ואם בשל הימנעות מהבאת ראיות שניתן היה להביא בהליך.

18. במקרה דנן, מצאתי כי גם מטעמים של צדק וסבירות, אין לפסוק לטובת התובעת פיצוי כלשהו בדרך האומדנא, בשל אלה:

ראשית, התרשמתי כי התובעת היתה מודעת לטענות שהועלו על ידי בעלי תפקידים בפרויקט נגד נידל, ובשל כך, דאגה להחליף אותו בקבלן משנה אחר (עמ' 13, שורות 23-29). התובעת בעצמה הכשילה במידה מסוימת את האפשרות להמשך ולבצע עבודות באתר, בבחירתה להתעלם מהטענות החמורות שהועלו כנגדה בתכתובת מהימים 11/11 ו-12/11. התובעת בחרה, במקום להתייחס עניינית לטענות ולבחון את הדרך שבה ניתן לתקנן את המחדלים הקיימים – ככל שקיימים – ולהמשיך את ביצוע העבודה באופן מזורז, לשלוח לנתבעת חשבון פרופורמה ולא לנהל שיח במטרה למצוא פתרונות לקשיים הקיימים.

שנית, לאחר החלפת קבלן המשנה והצבת אבו נדל ועובדיו בפרויקט, התובעת בחרה שלא לשלם לו, ובכך הכשילה את המשך ביצוע העבודות באופן רציף, על ידי אותו קבלן משנה. לטעמי, התנהלות התובעת באופן זה לא היתה סבירה.

לאחר שהתובעת הביאה את אבו נדל לעבוד בפרויקט במקומה ומטעמה, היה עליה חובה לדאוג לתשלום שכרו, אף בטרם שולמה לה תמורה מהמזמין. אין מקום לאבחנה בעניין זה, בין תשלום שכר לעובדיה (לו עבדה במישרין בפרויקט) לבין תשלום שכר לקבלן, וכפי שלא היתה מתנה את קבלת השכר מהמזמין טרם שילמה לעובדיה, אין לקבל טענה – בהעדר ראיה לכך – שאבו נדל הסכים להמתין לתשלום שכרו, ללא הגבלת זמן.

שלישית, התובעת ניהלה את העבודות בפרויקט באופן לקוי, ללא יומני עבודה מסודרים ורציפים וללא תעודות משלוח, פיקוח ותיעוד יום יומי של העבודה שהיא עושה – ולו באמצעות קבלן משנה – עבור הנתבעת.

חשבון הפרופורמה שהפיקה התובעת כללו נתונים כמותיים, שברובם לא הוכחו בראיה חיצונית כלשהי, וניתן להבין בנסיבות אלו את עמדת הנתבעת שסירבה לפרוע חשבון זה. חשבון הפרופורמה, כמו עדות מנהל התובעת, מהווה עדות יחידה של בעל דין שאין לה סיוע, כאשר נדרש סיוע חיצוני שלא במסמך שנערך על ידי התובעת בעצמה. חישוב הכמויות והסקיצות נערכו על ידי התובעת לצרכיה הפנימיים, ולא מועברים לאישור וחתימה של המזמין (עמ' 18, שורות 33-34). לכן, אין בכך משום "סיוע" כנדרש.

רביעית, הנושא של לוח הזמנים עלה באותם מכתבים, שכאמור, לא זכו למענה, וגם במסמך מיום 26.10.15 (ת/5) שאף הוא לא נענה. מכאן כי אפילו אם לא סוכמו באופן מפורש לוחות הזמנים, התובעת היתה מודעת ללחץ הזמנים שהוכתב לנתבעת על ידי המזמין.

ככל שהתובעת היתה סבורה שלא ניתן לעמוד באותם לוחות זמנים, היה עליה להבהיר עניין זה בצורה ברורה ומפורשת, בדרך של תשובה לפניות הנתבעת. תשובה כזו לא נשלחה על ידי התובעת, על אף שהיתה יכולה לעשות כן הן לפני ה"פיצוץ" והדרישה שתעזוב את הפרויקט, ואם לאחר מכן, לפני הגשת כתב התביעה, במועד שבו נערכה תכתובת בין עורכי הדין (לבדוק אם היתה התייחסות)

חמישית, הטענה כי הנתבעת התחייבה להתחייבות למקדמה, לא הוכחה. אין מחלוקת כי בפועל, לא שולמה מקדמה, וחרף זאת, לא נמנעה התובעת מהתחלת העבודה או המשכה במהלך שלושה שבועות. אמנם, דרישה למקדמה רשומה בהצעת המחיר, אולם הצעת המחיר אינה חתומה על ידי הנתבעת וברור שהתובעת לא עמדה על דרישה זו ולא אכפה אותה.

בנסיבות אלו, אין אינדיקציה כי בטרם תחילת העבודה ביקשה התובעת מקדמה כלשהי, וכי הנתבעת הפרה התחייבות כלשהי שנתנה, לשלם מקדמה.

שישית, חשבונות הפרופורמה נערכו על ידי התובעת, בלא בדיקה או אישור של נציג הנתבעת, נציג המזמין או גורם מקצועי אחר בפרויקט. החשבונות כללו דרישה עבור עבודה שאין חולק שלא בוצעה, ועבור ציוד שהתובעת התבקשה לפנות מהמקום כאשר הפסיקה לעבוד בפרויקט, ונמנעה מלעשות כן (כפי שעלה מעדותו של מנהל העבודה של התובעת, בעמ' 17 ותחילת עמ' 18).

19. בשל כלל הנסיבות, לא מצאתי לנכון לקבוע בדרך של אומדנא, מהו ההפסד שנגרם לתובעת בגין עבודתה, או בגין הציוד שסיפקה לפרויקט.

התביעה שכנגד

20. התביעה שכנגד מבוססת כולה על קבלה על פינוי פסולת, כאשר הנתבעת טוענת כי מדובר בהוצאה שנדרשה לה, בשל תעלות מיזוג אויר שהשאירה התובעת בשטח הפרויקט. יש קושי לקבל את התביעה שכנגד, וזאת בשים לב לאיכות הקבלה (נספח 11 לתצהיר מנהל הנתבעת). הקבלה אינה קריאה, אינה נושאת תאריך, אינה מפרטת באופן מדויק מהי הפסולת שפונתה – כמות וסוג הפסולת. בשל כך, לא ניתן לקבוע כי הפסולת (כולה או חלקה) היא ציוד שהשאירה התובעת, או שמא מדובר בציוד ופסולת אחרים.

ידוע כי בפרויקט עבדו בעלי מקצוע לאחר שהופסקה עבודתה של התובעת בפרויקט, לרבות אבו נדא, שעסק אף הוא בהתקנת תעלות מיזוג אויר, ואפשר שאף הם השאירו ציוד ופסולת בשטח, שהיה צורך לפנות בסיום ביצוע העבודות בפרויקט.

אמנם, התובעת אישרה שהשאירה ציוד שלא היה כלכלי לפנות, אולם אין די בכך כדי לאפשר הערכה ואומדנה באשר לעלות פינוי הציוד שהשאירה התובעת, במובחן מפסולת אחרת שייתכן שהושארה באתר על ידי גורמים אחרים. אפנה לעניין זה, לכל הטיעונים בסוגיה זו, בנוגע לנזקיה של התובעת, שרלבנטיים גם בהקשר זה.

סוף דבר

21. התביעה מתקבלת בחלקה הקטן בלבד: אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת עבר במת ההרמה, סך של 2,925 ₪, בצירוף המקדמה ששילמה לאבו נדא בסך של 5,000 ₪ - סה"כ 7,925 ₪ - בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (10.05.16) ועד היום. סכומים אלו ישולמו בתוך 30 ימים מהיום כנגד חשבונית מס כחוק, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה מהיום ועד התשלום בפועל.

התביעה שכנגד – נדחית.

22. בשל הפער העצום בין הסכום שנפסק לבין סכום התביעה, ובשים לב בין היתר גם לדחיית התביעה שכנגד, להתנהלות הצדדים במהלך הדיון (שהביא לצורך להעיר להם על התבטאויות חריגות ובוטות האחד נגד האחר, ר' עמ' 10 שורות 27-28 ועמ' 11 שורות 24-25), אינני פוסקת למי מהצדדים הוצאות משפט.

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, ד' תמוז תשע"ט, 07 יולי 2019, בהעדר הצדדים.