בשם המבקש: עו"ד אלי מויאל

בשם המשיבה: עו"ד אדם טהרני

בקשה לסעד זמני שימנע מן המשיבה לנקוט הליכי גבייה נגד המבקש עד הכרעה בהליך העיקרי, הליך שעניינו חיוב המבקש במס בקשר עם ייבוא רכב ששוחרר מן המכס זה מכבר.

רקע

1. תחילת הסיפור, כך המבקש, ב"תדהמה". בחודש פברואר 2016, טען, זומן למשרדי המכס בחיפה שם נחקר ל"תדהמתו" בקשר להנמכת ערכו של רכב מסוג מרצדס שיובא בייבוא אישי והרשום על שמו, וכתוצאה מכך שולם מס מופחת. בהמרצת פתיחה שהגיש ציין המבקש כי הסביר לחוקריו שהרכב מעולם לא היה בבעלותו או בשימושו, הוא לא שילם עליו, לא ייבא אותו, לא חתם על מסמך כלשהו לצורך שחרורו, ואין לו מושג כיצד נרשם הרכב. המבקש הוסיף כי נודע לו לראשונה כי קיים רכב הרשום על שמו והנוסע ברחבי ישראל כאשר קיבל דו"ח בגין אגרת נסיעה בכביש 6 חודשים אחדים לפני החקירה. המבקש ביאר כי אינו יודע מיהו שרכש את הרכב ורשם אותו על שם המבקש, וכי אין לו כל ידיעה וודאי מעורבות בייבוא הרכב. המדובר, כך הערכת המבקש, בשימוש פסול בתעודת הזהות שלו, זיוף חתימתו, ורישום הרכב על שמו ללא ידיעתו.

2. לאחר החקירה, ביום 10.4.16 שלחה המשיבה למבקש הודעת חיוב, שהיא שהניעה את ההליך הנוכחי. המשיבה הודיעה לו כי בביקורת מצאה שבדיווחים ("רשימונים") שעל בסיסם ייבא ושחרר המבקש בשנת 2013 רכב מרצדס CLS 350 חדש מגרמניה, נמסר מידע שגוי באשר למחיר הרכב: 28,650 יורו, במקום 52,000 יורו. כך נוצר גרעון במס הקניה בסך כ-117 אלף ₪, מע"מ בסך כ-41 אלף ₪, ויחד עם הצמדה, ריבית וקנסות פיגורים: 207,911 ₪. סכום זה דרשה המשיבה מן המבקש כי ישלם עד יום 15.5.16, שאם לא כן יידרש לשאת בתשלומים נוספים ואף יינקטו נגדו פעולות גביה כדין.

3. יום אחד לאחר היום האחרון לתשלום הסכום הגיש המבקש תובענתו. יוער מיד כי קיימת דרך מותווית בדין להשגות על חיוב בתשלומי מכס, היא הקבועה לפקודת המכס, שתמציתה: ראשית ישלם הנישום, תחת מחאה, ולאחר מכן (בסד זמנים הדוק של שלושה חודשים) יגיש תביעתו להשבת הסכום. המבקש ביקש שלא לשלם כלל ולהביא תביעתו בדרך של המרצת פתיחה, לסעד הצהרתי לפיו אינו חייב דבר. אגב כך באה בקשתו לסעד זמני, שהיא לבדה הנתונה להכרעתי כאן.

4. בתובענתו ובבקשתו טען כאמור, בתמצית: תדהמה. אין הוא משיג כלל על ענייני הגירעון ברשימונים, אף שהוא מלין על כך שהמשיבה נקטה פעולות רק בשנתיים מאז ייבוא הרכב. בפשטות, אין לו כלל מעורבות בכל הקשור לייבוא הרכב, והכל זיוף ומרמה של אחרים, כך הוא מעריך. המשיבה אף לא הציגה לפניו תשתית ראייתית לטענתה בעניין מעורבותו בייבוא. מכאן השגתו על הודעת המשיבה. מכאן גם הבקשה לעכב את נקיטת הליכי הגבייה: הנזק העלול להיגרם למבקש, לטענתו, חמור במיוחד. הוא מתפרנס מעבודתו כמנהל סופרמרקט המעסיק עשרה עובדים, ואם ייאלץ לשלם, אשר שיפטר את חלקם. אשתו אף נושאת לבדה בעול (כך ניסוחו של המבקש) גידול חמישה ילדיהם הקטנים. אין לו דרך להעמיד את סכום החוב.

5. השיבה המשיבה, אם נתמצת: לפנינו מהלך מסועף שהמבקש מעורב בו עד צוואר, של ייבוא רכב יוקרה ויקר תוך הצגת מסמכים שאינם נכונים בדבר התקשרות עם "ספק" שאינו ספק לייבוא הרכב במחיר הנמוך שצוין. המבקש, נטען, חתום על שלל מסמכים הקשורים בייבוא הרכב. שמו נזכר במגוון מסמכים ותכתובות שלהם צד סוכנת המכס המעורבת בייבוא הרכב; אותה סוכנת, נטען, אף אישרה כי המבקש הוא שהזדהה וחתם לפניה. המשיבה מוסיפה כי המבקש הוא החתום על המסמכים הקשורים בשחרור הרכב. בין המסמכים: צילום רשיון הרכב של המבקש, ותעודת הזהות שלו. שמו נזכר במסמכי העברה בנקאית שבוצעה על רקע ייבוא הרכב. המבקש אף העביר בשנת 2015 את הבעלות ברכב לאחד שרון עוזר.

המבקש אף נחקר אצל המשיבה, וטענותיו בחקירתו, סבורה המשיבה, אינן דומות לאלו שבאו עתה (נספח 5 לתגובה). עיקרי חקירתו: המבקש ידע היטב באיזה ייבוא רכב מדובר; הוא ציין שנפגש עם גיסו מתחת לדירתו בבני ברק ועם אדם נוסף שהוא אינו זוכר את שמו; הוא הביע עניין ברכישת מרצדס ("הייתי צעיר והיה לי חשק לקנות מרצדס", ביאר); ונתן לאותו פלוני את רישיון הרכב שלו. ברם לבסוף החליט שאינו חפץ ברכב. בחלוף שנה וחצי, הסביר (בלא להסביר כיצד החלטתו השלילית בענין הרכישה הפכה כדי רכישה), הגיע אליו לביתו בשעה 23:00 אחד שרון ועוד אדם שהציג עצמו כעו"ד וביקשו שיחתום כי הוא מוכר את הרכב. הוא חתם על העברת בעלות, בלא לקבל תמורה כלשהי, גם לא העתק מהעברת הבעלות; זאת כיוון ש"בדיעבד התברר כי יש רכב על שמי ולא רציתי שיהיו קנסות ועניינים על שמי".

שלמה שפר גיסו, ושרון עוזר הרוכש נחקרו גם הם ועדויותיהם צורפו. לשיטת המשיבה, עדויותיהם אינן מסייעות בשפיכת אור על הפרשה, ודאי לא במירוק שמו של המבקש.

6. על רקע האמור גורסת המשיבה כי סיכויי ההליך נמוכים. היא אף טוענת כי הדרך לפעול בה היא זו שבסעיף 154 לפקודת המכס: שלם ותבע. לעניין מאזן הנוחות היא סבורה שהמבקש לא הציג נתונים שיאפשרו ללמדנו על מצבו הכלכלי, באופן שיטה את מאזן הנוחות לטובתו. המשיבה סבורה עוד כי הבקשה לוקה בחוסר תום לב, שכן המבקש נמנע מלהציג מידע באשר לזיקתו לרכישת הרכב.

7. השיב המבקש, ויוער מיד כי תשובתו קצרה להפליא נוכח התייחסותה המפורטת של המשיבה, הנסבה באריכות על עניינים שלכאורה היו אמורים להיות בידיעתו עוד במועד הגשת ההליך: כל המסמכים הקשורים בייבוא הרכב ושחרורו, לרבות ההעברה הבנקאית – לא של המבקש הם, וחתימותיו זויפו. המדובר באדם מהמגזר החרדי, מאמין, תמים וכזה שאינו מצוי בהבלי העולם, שככל הנראה הולך שולל בידי מאן דהוא.

8. יוער כי חרף הגשת ההליך בחודש מאי 2016, התבררה הבקשה לסעד זמני רק עתה, לאחר שהמשיבה ביקשה ארכה להגשת תשובתה והסכימה בינתיים להמנע מנקיטת הליכי גבייה נגד המבקש. כן התקיימה ביום 5.7.16 אף ישיבת קד"מ לפני המותב הדן בהליך העיקרי, אך זו לא ייתרה לשיטת הצדדים את הצורך בבירור הבקשה לסעד זמני. הדיון בבקשה לסעד זמני נשמע לפניי אמש. בחנתי עם הצדדים אפשרויות שונות לייתור הבקשה בהסכמה, אך אלה לא הניבו הסכמה. הצדדים טענו, כאשר לטענותיהם אידרש במידת הצורך בגוף הדיון, והגיעה עת הכרעה.

דיון

9. דין הבקשה להדחות. מדובר בדוגמה קיצונית של בקשה שבה המבקש, בעת הגשת בקשה לצו זמני ואף במעמד צד אחד תחילה, היתמם ומנע מידע מהותי מבית המשפט, תקלה שדי בה כשלעצמה להביא לדחיית הבקשה לסעד מן היושר. בשקלול סיכויי התביעה הנחזים בלתי מבטיחים ומאזן הנוחות, קל וחומר.

א. חוסר תום לב

10. נפתח בנתון המוביל לדחיית הבקשה מניה וביה, ודאי בהצטרפו ליתר הנימוקים, והוא: חוסר תום הלב. המבקש מתהדר בבקשתו בתום לבו, אך מילים לחוד ומעשים לחוד. בקשתו לוקה בהצגת מידע חסר באופן קיצוני. בעת קריאת הבקשה, שם עתר המבקש לצו כבר במעמד צד אחד, משתומם הקורא: מה למבקש זה ולרכישת רכב היוקרה וסיפור הייבוא שלו לישראל תוך ניסיון לסובב את המשיבה בכחש ביחס למחיר הרכב? מניין ניחתה על המבקש צרה שכזו? למרבה הצער, רק מתשובת המשיבה מתחוור היטב מה למבקש ולדרישת החוב של המשיבה.

11. חשוב להדגיש, לפני שנמשיך: לצדדים גרסאות שונות, כאשר נבקש להתמקד בגרסת המבקש והנתונים שהיו ידועים לו בעת הגשת הבקשה. המשיבה גורסת הרי כי המבקש היה מי שייבא את הרכב ושחרר אותו. המבקש טוען מנגד למעורבות דלה (לשיטתו): הוא דיבר עם גיסו שפר ועם פלוני על רכישת רכב מרצדס; הוא מסר העתק מרישיונו שלו; הוא חזר בו מרצונו לרכישת רכב; בשלב זה חדלה ידיעתו בדבר רכישת רכב; בשלב מסוים (וכאן יש מספר גרסאות) למד על כך שפלוני נע בכבישי הארץ עם מכונית על שמו; הוא ביקש להעביר את הבעלות לאחר; הוא חתם על מסמכי העברת הבעלות לשרון עוזר, שלא כנגד תמורה. בין לבין, לשיטתו, פלוני השתמש בצילומי רישיון הנהיגה ותעודת הזהות שלו לייבוא הרכב תוך זיוף חתימתו של המבקש והכל בלא ידיעתו ומעורבותו.

12. נתמקד אפוא עתה בגרסתו זו של המבקש. נניח לצורך הדיון כי היא נכונה, ואין הרי צורך ומקום להכריע בעיתוי הנוכחי, של הכרעה בבקשה לסעד זמני. משמעותה: נכון למועד שבו נחקר, וודאי נכון למועד שבו הגיש את תובענתו – עוד קודם שהציגה המשיבה את ראיותיה המנהליות – היה לפני המבקש מערך נרחב של נתונים, שאפשר לו לדעת היטב היטב על שום מה נחקר, ועל שום מה נשלחה לו הודעת המשיבה בדבר דיווח החסר בעת ייבוא הרכב. אם כך, שעה שהגיש את המרצת הפתיחה, וחשוב מכך: שעה שהגיש את הבקשה לצו במעמד צד אחד ולצו זמני, יכול היה, וחייב היה, למסור לבית המשפט את כל המידע שברשותו. מובן שהמסע שתחילתו בשיחה על רצונו של המבקש ברכישת מרצדס, המשכו במסירת מסמכים מזהים, בייבוא מרצדס בידי מאן דהוא, וסופו במכירת הרכב בידי המבקש, יכול היה לעורר תהיות אצל בית המשפט שמא למבקש מעורבות בייבוא הרכב ומכירתו, ולהקטין את הסיכוי לקבלת צו במעמד צד אחד. ברם אין זו בחירה של המבקש, איזה מידע הוא חפץ לחשוף לפני בית המשפט, ואיזה מידע הוא מבקש להכמין.

13. סעד זמני הוא סעד מן היושר. העותר לסעד זה חייב לבוא לבית המשפט בתום לב, ולמסור לו את כל הנתונים הרלבנטיים להכרעה, נוחים או שאינם נוחים לו (רע"א 4196/93 שפע בר ניהול ושירותים (1991) בע"מ נ' שפע מסעדות ייצור ושיווק ארוחות מוכנות (1984) בע"מ, פ"ד מז(5) 165 (1993); רע"א 8113/00 שפר נ' תרבות לעם (1995) בע"מ, פ"ד נה(4) 433 (2001)). חובה זו מתחדדת כאשר המבקש עותר לא רק לסעד זמני, קרי לאחר שיישמע קולו של המשיב, אלא כבר במעמד צד אחד, קרי תוך שהמידע היחיד העומד לנגד עיני בית המשפט הוא זה שסיפק המבקש. התנהלות דיונית מחוסרת תום לב יכולה להביא, אפילו כשלעצמה, לדחיית בקשה לסעד זמני (רע"א 6658/09 מולטילוק בע"מ נ' רב בריח (08) תעשיות בע"מ (12.01.10)).

14. בענייננו, המבקש השמיט מבקשתו (ואין אלא להניח – גם מבא כוחו, הניזון רק מפיו כל עוד לא הציגה המשיבה את ראיותיה המינהליות) נתונים מהותיים. הוא ידע היטב מה הקשר שלו לייבוא הרכב. הוא ידע זאת עוד כאשר נחקר ברשות המסים (ש' 32-18 לחקירתו). הוא ידע על פגישות ליליות הנסבות על הרכב. הוא ידע היטב שהרכב נרכש בפועל, וכי המסמכים שסיפק (אף אם נניח שלא הוא שהביאם לסוכנת המכס) הם ששימשו לרכישת הרכב. הוא ידע על מעורבות גיסו ברכישה. הוא ידע שהרכב היה רשום על שמו, משך כשנה ומחצה. הוא ידע שהוא חתם על מסמכי העברת הבעלות ברכב. החקירה אצל המשיבה אפוא ודאי לא הייתה "לתדהמתו" (סעיף 3 לבקשתו); הטענה החוזרת להיעדר כל מעורבות של המבקש לייבוא (סעיף 7 ו-8 לבקשה) – היא היתממות, והצגת מידע חלקי. אפילו נניח שאפשר שיימצא בסוף הדרך כי עלה בידי המבקש להתגבר על הראיות המינהליות באופן שיפטור אותו מאחריות לחוב, הרי שמבחינת הבקשה לסעד זמני, זו הוגשה באופן כה לא ראוי, עד שהדבר מחייב את דחייתה. לכך נוסיף את תיאור המבקש שהתברר כבלתי מדויק באשר להחזקותיו במרכול שנקיטת הליכי הגבייה עלול להביא לפגיעה בו (סעיף 21 לבקשתו, לעומת עמ' 6 ש' 18 לפרוטוקול הדיון).

המבקש ישלם אפוא את החוב, ואם יימצא שאינו חייב – יקבלו בחזרה.

ב. סיכויי התובענה

15. התובענה מוקשית מבחינת דרך הגשתה ולגופה. מובן שכל הערותיי – לכאורה בלבד ומבלי לטעת מסמרות, נוכח השלב הדיוני שבו אנו מצויים.

16. באשר למתווה שנבחר, נעיר בקיצור נמרץ: כאמור, סעיף 154 לפקודת המכס מתווה את דרך המלך לבירור מחלוקת בעניין תשלום מס בחסר: הנישום רשאי לשלם, תחת מחאה, ולדרוש אז את השבת הסכום ששילם (ראו: בג"ץ 346/86 מ.ל.ר.נ. אלקטרוניקה בע"מ נ' מנהל המכס והבלו, פ"ד מא(1) 225, 234 (1987)). עם זאת, פסיקת הערכאות הדיוניות, הנסמכת על בחינת לשונו של הסעיף וכמובן שעל ניתוח הפסיקה של בית המשפט העליון הנוגעת לנושא (בפרט: ע"א 566/73 נאות הככר נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 128 (1974)), מובילה להכרה בכך שבמקרים המתאימים, יאות בית המשפט לבחון את האפשרות לעיכוב הליכי הגבייה גם כאשר הנישום לא שילם את המס תחילה, בפרט כאשר מדובר בטובין ששוחררו זה מכבר מן המכס והודעת הגירעון באה בדיעבד (ראו והשוו: ת"א (מח'-ת"א) 1599/94 אלקלעי סוכני מכס בע"מ נ' מדינת ישראל (7.11.94); בש"א (מח'-י-ם) 3857/99 מדינת ישראל נ' פוסידון תעשיות בע"מ (2.12.99); החלטתי בת"א (של'-ת"א) 19118-12-13 ליקר מרקט (צ.י.מ.) בע"מ נ' מדינת ישראל אגף המכס והמע"מ (5.1.14); ה"פ (של'-חי') 21547-12-13 כהן נ' מדינת ישראל (6.11.14)).

ברם "המקרים המתאימים" למתן סעד זמני עדיין אינם "כל מקרה". על בית המשפט לעשות שימוש בשיקול דעתו ולא להעניק סעד של עיכוב נקיטת הליכים כדבר שבשגרה; מצבו הכלכלי של היבואן, הסכום הנדרש, החשש מקריסה כלכלית של היבואן, ושיהוי, כל אלה שיקולים לדוגמה שיעמדו לנגד עיניו של בית המשפט בבואו להחליט אם זהו המקרה למתן הסעד (ראו: עניין פוסידון).

17. גם בהנחה שהמתווה הדיוני שבו בחר המבקש יימצא כשר, וככזה שבגדרו ניתן עיונית להעניק סעד זמני, הרי שיש להידרש כמובן לסיכויי התובענה לגופה. אלו אינם נחזים בשלב הנוכחי גבוהים במיוחד. זאת נאמר אף לאחר בחינת טענות ב"כ המבקש, שטען בשם שולחו כל שניתן היה. שוב, אבאר בקיצור ולכאורה בלבד, נוכח השלב הדיוני שבו אנו נמצאים.

18. קושי ראשון לפניו ניצב המבקש הוא שאיננו עוסקים בהליך פלילי. ב"כ המבקש הצביע על "מחדלי חקירה" ותהיות שונות, דוגמת אותנטיות חתימתו של המבקש, היכולות ללמד על היווצרות ספק במעורבותו ברכישת הרכב. ברם המשיבה אינה צריכה ואינה מתיימרת לסבך את המבקש חו"ח בפלילים ואינה צריכה לשכנע מעבר לספק סביר באחריותו. החלטתה מתמקדת בכך שבהתאם לראיות המינהליות שלפיה, ובתום החקירה והדרישה שביצעה, ניתן לבסס לשיטתה קביעה כי למבקש אחריות לשאת במס נוכח החסר בדיווחים בעת הגשת המסמכים לייבוא הרכב ובעת שחרורו. אמת המידה החלה על המשיבה, ומובן שהדבר משליך גם על היקף החקירות שעליה לבצע, היא של "מבחן הראיה המינהלית", קרי מבחן המתמקד בערכה ההוכחתי של הראיה, לא דווקא קבילותה (ע"א 5709/95 בן שלמה נ' מנהל מס ערך מוסף ירושלים, פ"ד נב(4) 241 (1998)).

למותר לציין: בידי הנישום לנסות ולגבור על קביעת הרשות. אפשר שיימצא שגם בתנאים המקלים עם הרשות, הראיות שלפניה כוחן ההוכחתי דל. אפשר שיימצא (ואיני מכריע) שבידי הרשות היה לבחון ביתר יסודיות את אותנטיות החתימות, או את טיב ההעברה הבנקאית שבוצעה, או לחקור גורם נוסף כלשהו. ברם הנטל הוא על המבקש (סעיף 239א לפקודת המכס; רע"א 1436/90 גיורא ארד חברה לניהול השקעות ושירותים בע"מ נ' מנהל המע"מ, פ"ד מו(5) 101 (1992)), והוא כבד.

19. קושי שני טמון בסיכויי המבקש לביסוס גרסתו, כין אין לו מעורבות ברכישת הרכב. גם אם נניח לצורך הדיון שאחר, ולא המבקש, הוא שעסק בעריכת מסמכי הייבוא והשחרור, ואפילו חתם בשם המבקש, השאלה המרכזית תהא האם המבקש היה מעורב בייבוא, או שמא נפל קורבן למעשה הונאה וזיוף, כטענתו. בעניין זה, גרסתו, לצד גרסתם של גיסו שפר ושל רוכש הרכב מן המבקש שרון עוזר, יוצרות סיפור מעשה שלכאורה עיקרו חורים בעלילה ומיעוטו הסברים, שאף אינם עקביים. אם נקבל את טענת הזיוף בלא ידיעת המבקש, כיצד הגיעו רישיון הנהיגה ותעודת הזהות לידי הזייפן? כיצד זה שלמבקש היו שני רישיונות נהיגה, שאחד מהם הוא מסר בידי אותו פלוני (שאת שמו אינו זוכר) שפגש יחד עם שפר (ש' 26-24 לחקירתו) – אפשרות שבא כוחו שלל בדיון? כיצד אירע שהמבקש הביע עניין ברכישת מרצדס, חזר בו, והזייפן העלום החליט לייבא בדיוק רכב זה, למרות שהדבר לא קשור במבקש? אם המבקש אינו מעורב, מדוע נרשם הרכב על שמו ונותר על שמו (אף שהזייפן הוא אמן ההתחזות למבקש, כך נלמד מגרסתו, ויכול היה בנקל לדאוג להעברת הרכב לידיו שלו)? מה ההיגיון בהפיכת הרכב לקניינו הפורמלי של המבקש הבלתי מעורב והותרתו כזה? וכיצד למד המבקש על כי הרכב רשום על שמו, ואילו מהגרסאות הסותרות שהוצגו מפיו ומפי שפר בעניין היא הנכונה? כיצד נכון היה לכרות באישון ליל על מסמכים להעברת הבעלות ברכב לאחר, ללא אישור וללא תמורה? מדוע החריש משך כשנה וחצי ולא פנה למשטרה נרעש, כאשר במכתבו למשיבה מיום 5.5.16 הודיע שישקול פנייה למשטרת ישראל בקשר עם אותו רישום פסול? וכיצד נשתכחו פרטי כל המעורבים בפגישות הליליות ובנטילת המסמכים, שהמבקש, גיסו שפר ושרון עוזר לא הצליחו להיזכר מיהם?

כל אלה הן שאלות שאפשר שהמבקש יידרש לתת להן תשובה מניחה את הדעת תנאי לקבלת תובענתו, אפילו אם נניח שלא הוא שחתם על מסמכי הייבוא והשחרור. אפשר שתבאנה, לדוגמה – תוך היעזרות בתצהיר של שפר, שעד הנה לא הוגש אף שהמבקש "שוקל" זאת עוד מאז הדיון ביום 5.7.16. אך בשלב זה קשה לזהות מניין תבאנה התשובות לכל אלה. יתרה מכך, אם נתמקד בגרסתו של המבקש בחקירתו, היא לכאורה מסבכת אותו. הסברו בדיון של בא-כוח המבקש, שביקש לחלץ את מרשו מן המיצר, כי "אנשים אומרים הרבה דברים בחקירות", לרבות "שטויות" הוא מעניין, אך אפשר שלא יספק.

יוער: גם אם בסוף ההליך יימצא כי המבקש לא היה זה שהיה שהגיש את המסמכים אולם שימש בידיעתו כמעין חזית או "איש קש" מול רשויות המכס לצורך ייבוא הרכב, אזי קשה לראות כיצד העובדה שאחר נעזר בו תחלץ את המבקש מן החבות כלפי המשיבה (השוו: ע"א 732/15 מדינת ישראל נ' בנלי (21.3.16)).

20. קושי שלישי טמון בכך שאפילו יימצא כי כל טענותיו של המבקש נכונות עד האחרונה שבהן, עצם מכירת הרכב בידו עלולה להציבו בעמדה שבה יחוב אישית במס. המבקש גילה ל"תדהמתו", כך אנו מניחים, כי אותה פגישה עם גיסו ופלוני שבמהלכה הביע "חשק לקנות מרצדס" התגלגלה כדי רכישת מרצדס ורישומה על שמו. עתה יש רכב על שמו. אם מדובר במעשה רמייה שהמבקש רוצה להיחלץ ממנו – שיתכבד וידווח לרשויות. ברם הוא בחר בחודש ינואר 2015 לחתום על מסמכי המכר של הרכב, והציג עצמו לפני הרשויות כבעלים האמיתי של הרכב, ואשרר בזאת את הרישום בעל הערך הדקלרטיבי שבמשרד הרישוי. מהלך זה, כשלעצמו, עלול להקשות עליו להיחלץ מן האחריות לכל הקשור בייבוא הרכב ותשלום המס בגינו (והשוו גם כאן: עניין בנלי הנ"ל).

21. מכאן, שאף אם ייקבע שניתן היה לצפות מן המשיבה להעמיק חקר בעניינים אלה או אחרים כדי לבסס יותר את אחריותו של המבקש לתשלום המס, הרי שסיכויי התביעה בשלב הנוכחי אינם נחזים כמזהירים, לשון המעטה.

ג. מאזן הנוחות

22. המבקש טוען למצב כלכלי קשה, וכי נקיטת הליכי גבייה תפגע בו קשות. המדובר בטענה שהיא כמובן חרב פיפיות: אם מצבו אכן קשה, התמהמהות בגביית המס עלולה להביא למצב שבו עד שתגיע המדינה לגבות חובה בעקבות פסק הדין, יתרת כספיו של המבקש כבר לא יהיו עוד בידו.

23. אולם מעבר לקושי מובנה זה, על הטוען לקשיים כלכליים להיכבד ולפרט את קשייו. הטענות כאן הועלו על דרך הסתם. הוא בעליו של סופרמרקט, הא ותו לא. בדיון התברר: הוא בעל 50% ממניותיה של החברה, שהיא בעלת המרכול, ואין זה היינו הך. מה מצבו הכלכלי – לא נדע ולא פורט. מה מצבה של החברה בעלת המרכול – לא נדע ולא פורט. מדוע נקיטת הליכים נגד המבקש עלולה לפגוע דווקא במרכול (וכיצד הגיע המבקש מייד לאיום מרומז שלפיו אם המשיבה תנקוט נגדו הליכים, הוא יפטר עובדים – ס' 21 לבקשה) – לא נדע. האם בידו של המבקש נכסים אחרים? על יסוד מה נסמך רצונו לפני שלוש שנים לרכוש לו מרצדס, אם אין לו כספים? לא נדע.

24. כאשר טענות לעניין מאזן הנוחות מועלות על דרך הסתם, אין בידי בית המשפט להיזקק להן. ודוק: ברור כשמש שנקיטת הליכים לגביית כ-207 אלף ₪ תקשה על המבקש, כשם שתקשה על רוב רובם של אזרחי ישראל. ברם האם קושי זה חריף עד כדי כך שמוצדק לעכב את נקיטת הליכי הגבייה, לא נדע.

סוף דבר

25. הבקשה לסעד זמני נדחית אפוא. בידי המשיבה לנקוט הליכים כדין לגביית החוב מושא ההליך מן המבקש. עם זאת, שעה שהמשיבה נאותה עד הנה שלא לנקוט הליכים תנאי להסכמה לדחיית מועד הגשת תגובתה, הרי שארעית אני מורה כי המועד לתחילת פעולות הגבייה לא יקדם ליום 14.8.16, באופן שיאפשר למבקש אף שהות לבקש להשיג על החלטתי זו לפני ערכאת הערעור הנכבדה, אם ימצא לנכון לעשות כן.

26. אשר להוצאות: בעת דחיית בקשה לסעד זמני, אפשר שבית המשפט ישהה את ההכרעה בשאלת ההוצאות עד התחוורות התמונה בהליך העיקרי. אפשר שמראש לא תפסקנה הוצאות כלל, על מנת שלא להוסיף ולהקשות על המבקש. בענייננו, המבקש נהג באופן בלתי ראוי בדרך שבה הביא את בקשתו לפני בית המשפט, בעיקר במידע החסר שבה. יש לחייבו כאן בהוצאות, וזאת בלא קשר לתוצאות ההליך העיקרי. המבקש יישא אפוא בהוצאות המשיבה בקשר עם הבקשה לסעד זמני, בסכום של 10,000 ₪.

ניתנה היום, כ"ג תמוז תשע"ו, 29 יולי 2016, בהעדר הצדדים.