תביעה ע"ס 709,158 ₪ שעניינה כספים שהתובע העביר לנתבעת. השאלה שיש להכריע בה היא האם מדובר בכספי הלוואה שעל הנתבעת להשיב לתובע או שמא מדובר בכספי השקעה שנמסרו במסגרת הסכם שותפות שנכרת בין הצדדים.

ההליכים כנגד הנתבע 2 עוכבו מכח הליכי פש"ר המתנהלים בעניינו.

רקע

1. ביום 2.1.2011 נחתם הסכם שותפות (להלן: ההסכם) בין התובע (25%), הנתבעת (50%) ושותף שלישי, רונן קציר (25%). עפ"י ההסכם, הוקמה שותפות בלתי רשומה אשר תפתח ותנהל חנות לייצור וממכר שמלות כלה וערב. נקבע כי הנתבעת תשמש המנהלת המקצועית של העסק והתובע ישמש יועץ ארגוני, להבדיל ממנהל מקצועי, אשר תחום אחריותו לא יחרוג מהניהול הכספי והארגוני. נקבע שקציר יסייע בשיווק בזמנו הפנוי.

עפ"י סעיף 6.4 להסכם, התובע התחייב להזרים לקופת השותפות מעת לעת, החל ממועד תחילת השותפות ועד ליום 30.4.11, סך של 150,000 ₪.

בסעיף 14.1 להסכם נקבע כי התובע וקציר יהיו זכאים לבקש את פירוק השותפות בהודעה בכתב לפחות 6 חודשים מראש.

בסעיף 16.1 נקבע כי התובע וקציר יהיו רשאים להודיע על רצונם לפרוש מהשותפות בהודעה של 12 חודשים לפחות מראש.

1. ביום 20.4.11 שלח התובע מכתב לנתבעת לפיו: "בהתאם לסעיף 16.1 להסכם..., ובכפוף לכך שמלוא השקעתי בשותפות בסך של 150,000 ₪, תוחזר לי בעתיד לבוא כאשר מצבה הפיננסי של השותפות יאפשר זאת, הנני להודיעך על פרישתי מהשותפות. אודה לך באם תואילי לאשר הודעתי זו, לפיה פרישתי זו מן השותפות תחול על אתר".

בתחתית המכתב חתמה הנתבעת על אישור לפיו: "הנני לאשר בזה שקיבלתי את ההודעה האמורה ואני מסכימה שפרישתו של מר פרץ תחול על אתר. כן הנני מתחייבת להשיב למר פרץ את מלוא השקעתו בשותפות בעתיד כאשר מצבה הפיננסי של השותפות יאפשר זאת". (להלן: מסמך הפרישה).

1. אין חולק כי במהלך התקופה הרלוונטית העביר התובע לנתבעת סכומים כספיים המגיעים כדי סכום התביעה בערכי קרן (743,900 ש"ח). חלק מהסכומים הושבו לתובע (103,314 ₪) וכיום, לאחר שנשמעו סיכומי הצדדים, אין חולק כי 150,000 ₪ הועברו לנתבעת כהשקעה במסגרת הסכם השותפות ויש להפחית סכום זה מסכום התביעה.
2. עיקר המחלוקת היא האם הסכומים הנותרים הועברו גם הם כהשקעה בשותפות עפ"י הסכם השותפות ויחסי השותפות שבין הצדדים שהתקיימו בפועל במהלך כל התקופה הרלוונטית, כטענת הנתבעת, או שמא מדובר בהלוואות שניתנו לנתבעת באופן אישי ועליה להשיבן, כטענת התובע.
3. התובע הגיש תצהיר ונחקר עליו. בנוסף ביקש להעיד מטעמו את אבטן רפאל אשר לשיטתו היה עד לחתימת ההסכם בין הצדדים אולם זה לא התייצב לעדות. מטעם הנתבעת הוגשו תצהירים שלה ושל הנתבע 2 (בן זוגה), תצהיר הגב' רות הררי אמו של הנתבע 2, תצהיר של יניב בר משיח בעל עסק למתן שירותי מטבע ושל רו"ח שלמה אליאס שמשרדו נתן שירותי הנהלת חשבונות לנתבעת החל משנת 2011. בישיבת ההוכחות נמשכו תצהיריהם של יניב בר משיח ורוה"ח אליאס כך שמטעם הנתבעת העידו רק הנתבעים והגב' הררי. אף אחד מהצדדים לא הביא לעדות את השותף השלישי מר רונן קציר.

תמצית טענות התובע

1. בחודש נובמבר 2010 נעתר התובע לבקשות הנתבעים להלוות להם כספים לשם הקמת והפעלת סלון כלות הנושא את שמה של הנתבעת. במסגרת זו, ניתנו שתי הלוואות.

ההלוואה הראשונה ע"ס 668,900 ₪ נמסרה באמצעות סדרה בת 42 שיקים החל מיום 23.12.2010 ועד ליום 1.12.2012, המשוכים מחשבונות של התובע לפקודת הנתבעת. בשיקים כתבה הנתבעת בכתב ידה, ואף חתמה, כי קיבלה את הסכום האמור. בחלק מן השיקים כתבה הנתבעת "קיבלתי ממיכאל פרץ הלוואה ע"ס ...". ע"ח ההלוואה הראשונה השיבו הנתבעים 50,000 ₪ בלבד.

ההלוואה השניה בסך 75,000 ₪ שהועברה ביום 11.6.12 בהעברה בנקאית לחשבון הנתבעת. על חשבון ההלוואה השנייה, השיב נתבע 2 לתובע 53,314 ₪.

1. ביום 2.1.2011 חתמו הצדדים על הסכם שותפות ובחלוף 4 חודשים התובע פרש מהשותפות. להלוואות נושא התביעה אין דבר וחצי דבר עם הסכם השותפות.
2. הנתבעים הבטיחו כי כספו של התובע יושב בצירוף ריבית חוקית עת העסק יעמוד על רגליו, דא עקא כי מלבד הסכומים שנזכרו לעיל, לא השיבו הנתבעים דבר לתובע.

1. לכן, מבקש התובע לחייב את הנתבעים לשלם לו את יתרת ההלוואה הראשונה: 618,900 ₪; יתרת ההלוואה השנייה: 20,676 ₪. סה"כ 639,576 ₪ בצירוף ריבית חוקית מיום 23.12.2010 ועד למועד הגשת כתב התביעה - 709,158 ₪. כאמור, בסיכומים, התובע צמצם את תביעתו באופן שגם לשיטתו 150,000 ₪ הועברו לנתבעת כהשקעה במסגרת הסכם השותפות ולא כהלוואה ולכן הפחית את סכום התביעה בהתאם (ע' 42 ש' 14-15).

תמצית טענות הנתבעת

1. כאמור, הנתבעת לא מכחישה שהתובע העביר לה הכספים בסכומים הנטענים ע"י התובע אולם לשיטתה מדובר בהשקעה של התובע בשותפות לשם הקמת עסק לעיצוב ותפירת שמלות כלה ושמלות ערב.
2. במסגרת עבודתה של הנתבעת כשכירה בחברת פלאפון, הכירה הנתבעת את מר רונן קציר, אשר ערך היכרות בינה ובין התובע. התובע הציע לנתבעת, אשר עסקה בעיצוב כתחביב צדדי, כי השלושה (רונן קציר, התובע, והנתבעת) יתקשרו יחדיו בהסכם להקמת עסק משותף לעיצוב ותפירת שמלות כלה ושמלות ערב, בו התובע יהא אמון על הצד הכספי, והנתבעת על הצד המקצועי. ואכן הסכם כאמור נחתם, הוא הסכם השותפות.
3. במסגרת זו, כל עניינה ועיסוקה של הנתבעת נסוב סביב הפן המקצועי של העסק בעוד שבפן הניהולי נתנה הנתבעת אמון מלא בתובע וחתמה ללא היסוס על כל מסמך שהביא לחתימתה, לרבות פנקסי שיקים שהוציא התובע על שמה והחזיק אצלו כאשר השיקים חתומים על ידי הנתבעת.
4. דא עקא, העסק כשל בשל מיעוט לקוחות, הוצאות תפעול גבוהות, ומאחר והתובע פיזר שיקים חתומים של הנתבעת בעסקים למתן שירותי מטבע. אם לא די בכך, שמלות בשווי של למעלה מ-130,000 ₪ שעוצבו ונתפרו עבור בנותיו וידידותיו של התובע נלקחו מן העסק על ידו חינם אין כסף. בנוסף, בין השנים 2011-2013, נטל התובע מלקוחות תשלומים בהיקף של עשרות אלפי שקלים, וסכומים אלו לא הופקדו מעולם לחשבון העסק.
5. במהלך שנת 2012, הועבר העסק למתחם שלבים בדרום תל אביב והתובע חדל מלהזרים כספים לעסק. בחלוף זמן קצר, החל התובע דורש מהנתבעת כי תשיב לו את השקעותיו. הנתבעת הבהירה לתובע כי היא שקועה בחובות בשל העסק שאינו מתרומם וכי אין באפשרותה לעמוד בדרישותיו. במהלך שנת 2013 החלה הנתבעת לעבוד מביתה.
6. התובע המשיך להפעיל לחצים על הנתבעת אשר הביאו אותה לשלוח אליו מסרון בערב יום הכיפורים בו, בין היתר, ביקשה ממנו סליחה על שפגעה בו, באמונו וביכולותיו. עוד הודתה לו על עזרתו וייחלה שתינתן לה אפשרות להחזיר לו כגמולו בהשקעתו בעסק ובעזרתו בשותפות שהיתה לצדדים.
7. המסרון יחד עם הסכם השותפות, מכתב התובע ותצהירו, יחד ולחוד, מלמדים על העברת הכספים כחלק מהסכם השותפות שנחתם בין הצדדים ובו נאמר "החזר ההשקעות ייעשה רק כאשר מצבה הפיננסי של השותפות יאפשר זאת". גם בהסכם סיום השותפות מאשר התובע כי "מלוא השקעתי בשותפות בסך 150,000 ₪ תוחזר לי בעתיד לבוא כאשר מצבה הפיננסי של השותפות יאפשר זאת".
8. עוד מצביעה הנתבעת על כך שמדובר בסדרה ארוכה של העברות כספיות, מעולם לא נחתם הסכם הלוואה בין הצדדים, מעולם לא סוכמו תנאים ככל שיהיו ביחס להחזר הכספים. כל אלו, יש בהם בכדי להראות שאין עסקינן בהלוואות אלא בסכומים שהועברו על ידי התובע במסגרת השקעה כספית במיזם עם הנתבעת.
9. לכן, החזר השקעות צריך שיעשה לאחר ובכפוף לבירור השקעת התובע, ובקיזוז כספים שנטל התובע ופרט, כספים שנטל התובע מלקוחות העסק ושלשל תמורתם לכיסו ושוויין של שמלות כלה וערב שנתפרו לבנותיו, גרושתו וידידותיו, ללא כל תמורה.

דיון והכרעה

1. השאלה שיש להכריע בה היא האם הכספים שהתובע העביר לנתבעת, מעבר ל-150,000 ₪ (לגביהם אין מחלוקת כי מדובר בהשקעה בשותפות), הם בגדר הלוואה כטענת התובע שעל הנתבעת להשיבם, או שמא מדובר בהשקעה בשותפות שאין על הנתבעת להשיב בשלב זה, כטענתה.

כלל ידוע הוא כי על בעל דין הנטל להוכיח את הטענה המשרתת את האינטרס שלו (ע"א 7456/11 בר נוי נ' מלחי (11.4.13)). לכן, על התובע מוטל הנטל להוכיח כי הכספים שהעביר לנתבעת הועברו במסגרת הלוואה. על הנתבעת מוטל הנטל להוכיח כי התובע העביר את הכספים כהשקעה בעסק במסגרת השותפות שבין הצדדים.

1. סעיף 1 לפקודת השותפויות [נוסח חדש], תשל"ה-1975, מגדיר "קשרי שותפות" כדלקמן: "הקשרים שבין בני אדם המנהלים יחד עסק לשם הפקת רווחים, למעט את הקשרים שבין חברי תאגיד שהואגד לפי כל דין אחר".

סעיף 2 לפקודת השותפויות מפרט צורות שונות של שיתוף שאינן בגדר קשרי שותפות ומפרט נסיבות מהן נלמד על קיומה של שותפות:

"לשם הכרעה אם קיימים קשרי שותפות ואם לאו, יש ליתן את הדעת על כללים אלה:

(1) שיתוף מכל צורה או הגדר בנכס או בכל זכות בו – אין בכך בלבד כדי ליצור קשרי שותפות בין בעלי הנכס או הזכות, ואפילו הם נוטלים חלק ברווחים המגיעים מן השימוש בהם;

(2) נטילת חלק בהכנסה ברוטו מנכס, היא בלבד אינה יוצרת קשרי שותפות, בין שנוטלי החלק יש להם בנכס זכות או טובת הנאה משותפות ובין שאין להם;

(3) הנפרע חוב או סכום קצוב אחר, בין בשיעורין ובין בצורה אחרת, מתוך רווחיו הנצמחים של עסק, איננו נעשה בשל כך בלבד שותף בעסק או חב כשותף בו;

(4) חוזה, שעל פיו עובדו או שלוחו של בעל עסק יקבל את גמולו בחלק מרווחיו של העסק, אין בו בלבד כדי לעשות את העובד או את השלוח שותף בעסק או חב כשותף בו;

(5) בן זוגו או ילדו של שותף שנפטר או התלוי בנפטר, המקבל בדרך של אנונה חלק מרווחי העסק שהנפטר היה שותף בו, אינו נעשה משום כך בלבד לשותף בעסק או חב כשותף בו;

(6) המלווה כסף למי שעושה עסק או עומד לעשות עסק, ועל פי החוזה שביניהם יקבל המלווה ריבית בשיעור משתנה לפי רווחי העסק, או יקבל חלק ברווחים – אין המלווה נעשה משום כך בלבד שותף בעסק או חב כשותף בו;

(7) המקבל, בדרך של אנונה או בדרך אחרת, חלק ברווחי עסק כתמורה בעד מכירת המוניטין של העסק, אינו נעשה משום כך בלבד לשותף בעסק או חב כשותף בו;

(8) חוץ מן האמור לעיל בסעיף זה, תהא קבלת חלק ברווחי עסק, או כל תשלום התלוי ברווחי עסק או המשתנה לפיהם, ראיה לכאורה שהמקבל הוא שותף בעסק, אלא שניתן לסתור ראיה זו בשים לב לכל נסיבות העסקה שבין הצדדים.".

1. בפסיקה נקבעו מבחני עזר המצביעים על קיומה של שותפות:

"הלכה פסוקה היא כי כדי להוכיח קיומם של יחסי שותפות, כמשמעם בפקודת השותפויות, על הטוען לשותפות להראות כי מהתנהגותם החיצונית של הצדדים נלמדת כוונה להיות שותפים. כך, לדוגמה, על הטוען לשותפות להראות כי הצדדים הוצגו לציבור הרחב כשותפים, כי השתתפו בניהול העסק, כי השתתפו בחזקה של נכסי העסק וכן כי השתתפו ברווחי העסק ובהפסדיו (ראו סעיף 2 לפקודת השותפויות וכן ראו ע"א 167/89 תנעמי נ' חמסי, פס' 11 (31.12.1989); רע"א 4339/06 חברת אירו-פארם בע"מ נ' פיטרמן, פס' ו' (21.8.2006))." ע"א 7202/12 מר סאיד חלאילה נ' עפו ג'חוש (4.5.15).

1. ביחס להלוואה, שדינה כדין חוזה, על הטוען כי העביר לחברו כספים במסגרת הלוואה להראות כי אכן כך הוסכם בין הצדדים. בין היתר, ניתן ללמוד על כוונת הצדדים מהפרטים השונים עליהם הוסכם ביחס למועד פרעון, לוח סילוקין, שיעור הריבית וכיוצ"ב פרטים (ראו למשל תא (שלום חיפה) 23980-06-14 שגיא תרזי נ' קפה אספרסו בר קריון בע"מ (26.12.17), תא (שלום ת"א) 19260-03-14 מרים ברבי נ' מאיר בוכבינדר (19.5.16)).
2. בענייננו וכאמור, אין מחלוקת בין הצדדים כי מעבר לסכום של 150,000 ₪ שהשקיע התובע בשותפות עפ"י הסכם השותפות, התובע העביר לנתבעת סכומים רבים נוספים, אשר לשיטתו היו הלוואות ולא השקעות בשותפות. הנתבעים, אשר לא הכחישו בהגנתם העברות כספים אלה, טענו כי גם אלה היו השקעות בשותפות שבין הצדדים.
3. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת הראיות שהובאו לפני, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה באופן שעל הנתבעת להשיב לתובע את כלל הסכומים שתבע, למעט סכומים שהיוו השקעה בשותפות. אמנם, הצדדים לא הקפידו לערוך הסכמים כתובים ביחס למלוא המערכת העסקית ביניהם ולהעברות הכספים שבוצעו באופן שמקשה על הסקת מסקנות בדיעבד (ראו בעניין זה ע"א 8713/11 משה צאיג נ' חברת ע. לוזון נכסים והשקעות בע"מ (20.8.17)). עם זאת ובהינתן כל אלה, מהראיות והעדויות שהובאו ניתן לקבוע ברמת ההסתברות הנדרשת במשפט אזרחי כי החלק הארי של הסכומים שהתובע העביר לנתבעת לא היו השקעה במסגרת שותפות כנטען על ידי הנתבעת אלא הלוואה. מרבית האינדיקציות העולות מהראיות שהביאו הצדדים מצביעות על כך שהכספים שהתובע העביר לנתבעת מעבר ל-150,000 ₪ הועברו שלא במסגרת יחסי שותפות. כפועל יוצא, מדובר בהלוואה אשר על הנתבעת להשיב לתובע.
4. כאמור, ביום 2.1.2011 נחתם הסכם השותפות במסגרתו התחייב התובע להזרים לקופת השותפות סך של 150,000 ₪. ביום 20.4.11 שלח התובע לנתבעת את מכתב הפרישה לפיו פרש מהשותפות והנתבעת אישרה בחתימתה פרישתו של התובע מהשותפות לאלתר. עוד אישרו הצדדים בחתימתם על מסמך זה כי התובע השקיע בשותפות 150,000 ₪ אשר יושבו לו כאשר מצבה של השותפות יאפשר זאת. דהיינו, במסמך זה אישרו הצדדים בכתב שני עניינים עיקריים. האחד, כי השותפות העסקית בין הצדדים, אשר נמשכה כארבעה חודשים החל מחודש ינואר 2011 ועד ל-20.4.11, באה לכלל סיום. השני, במסגרת יחסי השותפות השקיע התובע בשותפות 150,000 ₪ אשר יושבו לו ע"י השותפות "כאשר מצבה הפיננסי של השותפות יאפשר זאת".

1. לצד זאת, אין חולק, וכפי שעולה בבירור ממסמכים וראיות שהתובע הציג, כי עד למועד פרישתו מהשותפות, התובע העביר סכומים העולים על 150,000 ₪. בסעיף 10 לתצהירו פרט התובע שורת שיקים שהעביר לנתבעת במסגרת ההלוואה הראשונה לטענתו (העתק צילומי השיקים צורף כנספח א לתצהיר התובע). מועדי השיקים מלמדים על שורת העברות החל מיום 23.12.10, טרם הקמת השותפות עפ"י ההסכם, אשר נמשכו גם לאחר פרישת התובע מהשותפות ועד ליום 1.2.12 בסכום כולל של 718,606 ₪. במהלך תקופת השותפות הועברו שיקים ע"ס 165,000 ₪, כאשר לפניה הועברו שיקים ע"ס 50,000 ₪ נוספים.
2. בתחתית צילום השיקים שהועברו, הנתבעת אישרה בחתימתה כי קיבלה את הסכום הנקוב בשיק. בחלקם אף אישרה בחתימתה כי מדובר בהלוואות. למשל: "קיבלתי ממיכאל פרץ הלוואה 15000 ₪. אורטל שמר" מס ת.ז. וחתימה. סה"כ סכום השיקים שבתחתיתם רשמה הנתבעת כי מדובר בהלוואה עומד על 70,000 ₪ (שיק ע"ס 15,000 ₪ מיום 23.12.10 (לפני השותפות), שיק ע"ס 10,000 ₪ מיום 15.3.11 (במהלך חיי השותפות), שיק ע"ס 30,000 ₪ מיום 15.9.11 ושיק ע"ס 15,000 ₪ מיום 15.10.11 (השניים האחרונים לאחר השותפות)). בספיחי כל השיקים ציין התובע כי מדובר בהלוואה.
3. הנתבעת מנסה להיבנות מאי ההתאמה הקיימת לכאורה בין הסכומים שהועברו במהלך תקופה העולה על שנה אל מול המוצהר בין הצדדים במסמך הפרישה של התובע מהשותפות. אלא שהסכומים המפורטים לעיל מתיישבים כמעט באופן מלא עם הצהרת הצדדים בחתימתם כי בשותפות עצמה השקיע התובע 150,000 ₪. שכן, כאמור, ממועד החתימה על הסכם השותפות ועד המועד בו התובע פרש מהשותפות הועברו 165,000 ₪ כאשר על אחד מהשיקים שהועברו בתקופה זו ע"ס 10,000 ₪ חתמה הנתבעת כי מדובר בהלוואה. שעה שהצדדים הסכימו בכתב ובחתימתם כי יחסי השותפות באו לכלל סיום וכי במסגרת השותפות, כל עוד התקיימה, השקיע התובע 150,000 ₪ בלבד, פועל יוצא הוא כי יתר הסכומים שהועברו אינם בגדר השקעה בשותפות. הנתבעת, כמי שטוענת כנגד מסמכים עליהם חתמה, מוטל נטל כבד מאוד לסתור האמור במסמכים אלה.
4. בחקירתה, ניסתה הנתבעת לגמד מהמשמעות שיש לייחס לחתימתה על מסמך הפרישה מיום 20.4.11 ולחתימתה על השיקים השונים כי מדובר בהלוואות. הנתבעת טענה כי סמכה על התובע בעיניים עצומות, ואף העידה כי היה עבורה כאב (ע' 21 ש' 33), וכיוון שהוא זה שהיה אמון על הצד הכספי, חתמה על כל מסמך שהציג לה מבלי אפילו לקרוא אותו. הנתבעת אף טענה כי הותירה בידי התובע פנקסי שיקים חתומים "על החלק" וזה עשה בהם כרצונו (ראו למשל ע' 24 ש' 32, ע' 28 ש' 35 – ע' 29 ש' 6). אין בידי לקבל טענה זו של הנתבעת.

הלכה פסוקה היא כי חזקה על אדם שהוא מבין ומודע לתוכנם של מסמכים עליהם חתם. כמו כן, אדם שלא טרח לקרוא מסמכים עליהם הוא חתום לא ישמע בטענה כי לא ידע מה נאמר בהם (ראו ע"א 779/87 בליט נ' בנק לאומי, פ"ד מד(3) 304, ע"א 6799/02 יולזרי נ' בנק המזרחי, פ"ד נח(2) 145). לכן הנתבעת מוחזקת כמי שקראה את המסמכים עליהם חתמה והבינה את משמעותם כי השותפות באה אל קיצה ורק 150,000 ₪ מתוך הסכומים שהתובע העביר היו השקעה בשותפות.

התרשמתי כי הנתבעת העלתה טענה זו באופן מגמתי כדי לנסות ולהשתחרר מהמסמכים עליהם חתמה ומשמעותם תוך שהרבתה להשיב "לא זוכרת" ו"לא יודעת" לשאלות רבות הנוגעות להתחשבנות שבין הצדדים ומשמעותה, כמו גם על שאלות הנוגעות למעורבותה בניהול העסק (ראו למשל ע' 25 ש' 17-32, ע' 26 ש' 6, ע' 30 ש' 25), תשובות אותן אני מתקשה לקבל, שעה שעסקינן בעסק שהנתבעת ניהלה במשך שנים ועפ"י עדותה היתה מעורבת ולו בחלק מההחלטות שהתקבלו ובפן הכספי (למשל משכורות, העסקת עובדים, הזמנת סחורות) ולכן מצופה ממנה למסור תשובות מלאות בעניין זה. יש לציין כי מעדות הנתבעת עולה כי טרם שנפתחה השותפות ניהלה הנתבעת ענייניה העסקיים (עסק לעיצוב תלבושות לרקדניות) בעצמה. למרות שניסתה לגמד פעילות עסקית זו ואף אם לא דובר בפעילות בקנה מידה רחב, עדיין מדובר במי שניהלה עסק באופן עצמאי וקשה לקבל את גרסתה כי לא לקחה כל חלק בניהול השותפות. כך גם טענתה כי בחתימתה בתחתית צילום השיקים כי מדובר בהלוואה למעשה כיוונה לכך שמדובר בהלוואת בעלים היא טענה מתחכמת בדיעבד. אם אכן כך היו פני הדברים, היה מקום לכתוב זאת במפורש והנתבעת לא סיפקה הסבר מדוע לא עשתה כן אם זו היתה כוונתה (ע' 29 ש' 7-12). יתר על כן, טענה זו עומדת בניגוד לטענתה כי חתמה באופן עיוור על המסמך מבלי שקראה אותו שכן אישרה כי חתמה על נוסח המסמך במודע, תוך שניסתה לייחס לו משמעות אחרת.

גם טענת הנתבעת כי סמכה על התובע בעיניים עצומות וזה היה לה כאב, אשר נטענה בנסיון להסביר את חתימותיה על מסמכים שאינם מתיישבים עם גרסתה, נטענה באופן סתמי ולא ברור שכן אין חולק כי לא היתה בין הצדדים כל היכרות קודמת, עסקית או אחרת. לא נמסר כל הסבר המצדיק את אמונה העיוור של הנתבעת בתובע, כטענתה.

מעבר לכך, ואם אמנם הנתבעת לא היתה מעורבת בצד הכספי של העסק, היה עליה לעמוד על עדותו של רואה החשבון, אשר תצהיר מטעמו הוגש על ידיה ונמשך בישיבת הראיות. ויתורה על עדותו עומד לה לרועץ.

1. גם העובדה שהנתבעים לא הכחישו בהגנתם את העברת מלוא הכספים הנטענים בכתב התביעה וגם לא הכחישו בהגנתם ובתצהיריהם את טענת התובע כי השיבו לו כספים ע"ח שתי ההלוואות, תומכות בגרסת התובע כי עסקינן בהלוואה אותה הנתבעים אף החלו להשיב. אמנם, הנתבע ניסה בחקירתו להתחמק ממתן תשובה עניינית לשאלה האם השיב לתובע כספים ע"ח ההלוואות, אך למעשה לא הכחיש כי הושבו לתובע כספים ולשיטתו היה חייב להתערב כדי לסייע לרעייתו (ע' 36 ש' 5-12). דהיינו, הנתבעים בגרסתם שלהם מאשרים כי אין מדובר בכספים שכולם בגדר השקעה בעסק, אלא בכספים שהועברו לנתבעת במסגרת הלוואה אשר אותה אף השיבו באופן חלקי.
2. בעניין זה אף ראוי לציין כי גם הנתבע התחמק ממתן תשובות ישירות וענייניות לשאלות הנוגעות לסכומים שהתובע העביר בטענה שנישא לנתבעת רק כעבור מספר חודשים ממועד כינונה של השותפות (ראו למשל ע' 35 ש' 33-34, ע' 36 ש' 14-15) ואף טען לא אחת כי מדובר בעסק של רעייתו אשר לא היה מעורב בו. אלא שלצד טענות אלה, הנתבע לא היסס לספק הסברים ותשובות היורדות לפרטי הדברים בנושאים שהיו נוחים לו ואף לא היסס להעיד כי כל הכספים שהתובע העביר היו בגדר השקעה בעסק (ע' 36 ש' 20) וכי "כל כסף שנכנס לעסק הזה מעולם לא הגיע לידיים של אורטל" (ע' 37 ש' 8), תשובות המעידות על בקיאות בנעשה בעסק.
3. לא זו אף זו, אין חולק כי במסגרת בקשה לפטור מאגרה בהליך אזרחי שהנתבעת פתחה, הגישה זו האחרונה לביהמ"ש תצהיר של התובע מיום 14.3.12 בו נטען כי הנתבעת פנתה אליו וביקשה הלוואה כדי לפתוח סלון כלות ובמסגרת זו הלווה לה סך של 668,900 ₪, מתוכם הוחזרו לו 5,982 ₪. עוד ציין התובע בתצהיר "הגב' שמר האמינה שהעסק יצליח והיא תחזיר לי את ההלוואה מיד לכשיהא בידה הסכום ותוך כדי עבודה". הנה כי כן, בהליך שהנתבעת יזמה וביקשה כי בית המשפט יפטור אותה מתשלום אגרה, הסתמכה הנתבעת על תצהיר התובע בו נטען כי מדובר בהלוואה ויש בכך משום הודאה כי מדובר בחוב אישי שלה (התצהיר צורף כנספח ז' לתצהיר התובע).

גם כאן, הנתבעת ניסתה בחקירתה להתנער מהתצהיר וטענה כי מעולם לא ראתה אותו קודם לכן (ע' 30 ש' 1-16), טענה שלא בא זכרה בתצהירי הנתבעים ולא בכדי. גם ב"כ הנתבעת אישר במהלך חקירת הנתבעת וכן בסיכומים כי מדובר בתצהיר שהנתבעת הגישה לביהמ"ש במסגרת הליך שהגישה ובקשתה מביהמ"ש כי יפטור אותה מתשלום האגרה. משמעות הדברים היא כי במסגרת הליך אחר הנתבעת הודתה בפני ביהמ"ש כי הכספים שהועברו לה ע"י התובע הם הלוואות אישיות שהלווה לה, ויש בהם משום השתק שיפוטי המונע מהנתבעת לטעון אחרת בהליך זה.

1. יתר על כן, הנתבעת אישרה בעדותה כי חשבון הבנק העסקי של העסק נפתח ביום הקמת העסק והיה על שמה בלבד (ע' 24 ש' 8-9 וש' 20). עוד העידה כי העסק נוהל על שם העוסק המורשה שלה (ע' 28 ש' 23-30). כמו כן, מתצהיר רואה החשבון של העסק שהוגש מטעם הנתבעת עולה כי שימש רואה החשבון של הנתבעת בלבד ולא של התובע: "אורטל הינה לקוחה של משרדי מאז שפתחה בשנת 2011 את העסק שבבעלותה, בו היא עוסקת בעיצוב ותפירה של שמלות כלה ושמלות ערב" (סעיף 3 לתצהיר). סממנים אלה מלמדים כי העסק לא נוהל כשותפות אלא כעסקה של הנתבעת לכל דבר ועניין.
2. אם לא די בכך, הנתבעת טענה בתצהירה כי מאז שהתובע פרש מהעסק, היא ממשיכה להפעיל את העסק: "מצבו של העסק הלך והורע. במהלך שנת 2012 העברתי את העסק ממיקומו היוקרתי במרכז ראשון לציון למתחם 'שלבים' שבדרום תל אביב וב-2013 נאלצתי לעבור לעבוד מהבית, כפי שאני עובדת עד עצם היום הזה" (ס' 27 לתצהיר הנתבעת שניתן ביום 22.5.18). והנה, בחקירתה טענה לראשונה כי העסק לא פעל במהלך 2017-2018 ונתפח כ-8 חודשים טרם המועד בו העידה (4/2019; ראו ע' 22 ש' 13-16) וכי כעת, ועל אף שמדובר באותו עוסק מורשה, התובע אינו שותף בעסק.
3. יתר על כן, והאף שהטענה אינה רלוונטית למחלוקת באופן ישיר, הנתבעת הקפידה לטעון כי העסק מצוי בהפסדים ולכן לא ניתן להשיב לתובע את השקעותיו בעסק, אולם לא הניחה ראיות לביסוס טענה זו. התובעת צרפה דו"ח רווח והפסד של העסק לשנים 2011 ו- 2013 עד 2016, בכלל הדו"חות שצורפו נרשם הפסד לעסק. דווקא הדו"ח לשנת 2012 לא צורף ללא כל סיבה מבוררת כאשר ביחס לשנה זו טענה בסעיף 37 לתצהירה כי בשנה זו "נותר רווח זעום", בניגוד לעדותה לפיה "מיקי תמיד היה שותף עד שהוא עזב אותנו, הוא נכנס לעסק כשותף ומשקיע וכשהעסק נפל לחובות אז הוא עזב. לא זוכרת בדיוק מתי, להערכתי בסביבות 2013, סוף שנת 2012" (ע' 21 ש' 22-23). העדרו של הדו"ח הרלוונטי עומד לנתבעת לרועץ.
4. לכך יש להוסיף כי לכאורה פועל יוצא מטענת הנתבעת לפיה אין לייחס חשיבות להודעת התובע על פרישתו מהשותפות, כמו גם לאישורה את הפרישה הנ"ל, הוא כי בהתאם להוראות הסכם השותפות, הצדדים עדיין שותפים. אלא שגם הנתבעת מאשרת כי כיום הצדדים אינם שותפים שכן התובע חדל להגיע לעסק בסביבות סוף שנת 2012 תחילת 2013, במקביל למועד בו הפסיק להזרים כספים. אלא שגם אז, התובעת לא טרחה לשלוח לתובע הודעה על פירוק השותפות בהתאם להוראות ההסכם.
5. אין לכחד כי התובע אישר כי גם לאחר שמסר את הודעת הפרישה מהשותפות, היה מעורב, בצורה כזו או אחרת, בעסק, כטענת הנתבעת, והסביר כי עשה זאת כדי להציל את השקעתו. בשים לב להיקף הסכומים שהעביר, לא ניתן לשלול הסבר זה של התובע, מה גם שאין בעצם מעורבותו המסויימת בעסק כדי לשמוט את הקרקע תחת המסמכים הכתובים והמפורט לעיל אודות מערכת היחסים שבין הצדדים שאינה בגדר שותפות.
6. עוד מצאתי לדחות טענת הנתבעת כי יש לקזז מכל חוב שיש לה את שווי השמלות שהתובע לקח מהעסק ללא תשלום שכן לא הוכח כמה שמלות נתפרו עבור התובע כאמור, מה שוויין ומה סוכם לגביהן. כמו כן, לא ניתן לברר טענות הנתבעת ביחס לשיקים שמשכה מחשבונה לטובת התובע וזה ניכה אותם שכן לא הובאו ראיות בעניין זה המאפשרות לבררו וגם תצהיר שהגישה הנתבעת בעניין זה נמשך, או את טענת הנתבעת כי התובע נטל כספים מלקוחות ולא הפקידם בחשבון העסק אשר נטענה ללא כל פירוט.
7. כמו כן, אין בהעדרו של הסכם כתוב ביחס להלוואות כדי לשלול את המסקנה כי מדובר בהלוואות. ראשית, אין כל חובה לערוך הסכם בכתב בעסקת הלוואה. שנית, התנהגות הצדדים, המסמכים הכתובים ונסיבות המקרה מצביעות כי מדובר בכספים שלא הועברו במסגרת שותפות בין הצדדים, אלא עסקינן בהלוואה אותה על הנתבעת להשיב. התובע העיד כי סוכם שההלוואה לא תישא ריבית. יתר הפרטים אודות מועד השבת ההלוואה ניתן להשלים בהתאם לדיני החוזים. כיוון שלא הוסכם על מועד השבת ההלוואה, יש להשיבה תוך זמן סביר בהתאם לסעיף 41 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 : "חיוב שלא הוסכם על מועד קיומו, יש לקיים זמן סביר לאחר כריתת החוזה, במועד שעליו הודיע הנושה לחייב זמן סביר מראש". ברי כי הלוואה שניתנה בשנת 2011 הזמן הסביר להשבתה הגיע זה מכבר, שעה שהנתבעת אישרה בכתב ההגנה כי כבר בשנת 2012 התובע דרש ממנה את השבת ההלוואה.
8. נוכח כל האמור לעיל, המסקנה המסתברת היא כי הצדדים היו שותפים במשך כארבעה חודשים החל מינואר 2011 ועד להודעת הפרישה של התובע באפריל 2011 ובמסגרת זו השקיע התובע בשותפות 150,000 ₪. כלל הכספים שהעביר התובע לנתבעת מעבר לכך הם בגדר הלוואה שעל הנתבעת להשיב בניכוי סכומים שהנתבעים השיבו ע"ח ההלוואות.
9. אשר על כן, אני מחיבת את הנתבעת לשלם לתובע הסך של 490,586 ₪. כיוון שהתובע אישר כי הוסכם שההלוואה לא תישא ריבית (ע' 18 ש' 32-33), הסכום ישא הפרשי הצמדה מיום 1.7.11 (אמצע התקופה). בנוסף, הנתבעת תישא בהוצאות התובע בסך 17,871 ₪ בגין אגרה ושכ"ט עו"ד בסך של 35,000 ₪. הסכומים ישולמו תוך 30 ימים שאחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות מתבקשת להמציא פסה"ד לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י"ח תמוז תשע"ט, 21 יולי 2019, בהעדר הצדדים.