1. ביום 28.05.2010, בעת החלפת עגלה לרכב לצורך המשך נסיעה, קיבל התובע מכה חזקה מצינור ברזל ונפגע באצבע 4 של ידו הימנית הדומיננטית (להלן: "התאונה"). לשיטתו, מדובר בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975, ועל הנתבעת שביטחה את הרכב והעגלה בפוליסת ביטוח חובה, לפצותו בגין נזקיו.
2. הנתבעת, שמודה בכיסוי הביטוחי, מכחישה את טענות התובע ולשיטתה אין מדובר בתאונת דרכים.

שאלת החבות:

1. הצדדים הגישו ראיותיהם והתובע נחקר על גרסתו.

בסעיף 5 לתצהירו תיאר התובע את אירוע התאונה באופן הבא:

"ביום 28.05.2010, בזמן שהחלפתי עגלה/נגרר לרכב המבוטחים על ידי הנתבעת לצורך המשך נסיעה, באמצעות צינור הברזל (שחייבו אותנו ועשינו בו שימוש בכל משאית בחברה לצורך הרמת העגלה לפין ו/או הוצאתה ממנו על מנת להסיר את עגלת הרכב ו/או חיבורה אליו ולא ניתן היה לבצע את פעולת ניתוק העגלה מהפין או חיבורה אליו לצורך המשך נסיעה ללא השימוש בצינור הברזל) – קיבלתי מכה חזקה באצבע 4 של יד ימין (ידי הדומיננטית)".

בחקירתו הבהיר התובע את העובדות הרלוונטיות הבאות:

ביום התאונה עבד במשמרת לילה והעביר משאית שגררה עגלה עמוסת סחורה, ממפעל חברת "קוקה קולה" בבני ברק למחסן בפלמחים. שם, לפי נוהל העבודה, ביקש להחליף בין עגלות באופן שהעגלה העמוסה תושאר במחסן ועגלה ריקה תחובר למשאית לצורך המשך פעילות. טרם שתנותק העגלה העמוסה, היו מעמידים אותה על רגליה ובכדי שלא יקרסו מכובד המשא היו מטילים פין בחורים מותאמים. לצורך הכנסת הפין היה צורך להרים מעט את העגלה וזאת עשו על ידי מערכת הידראולית שהופעלה ידנית באמצעות צינור ברזל ששימש כידית. כיוון שחיבור הצינור הביא לבליטתו מעבר למשאית, לא חובר הצינור דרך קבע למערכת ההרמה והונח בנפרד בצד כחלק מציוד העגלה. הצינור הותאם בדיוק לשמש כידית למערכת ההידראולית (בפרוטוקול, עמ' 6 – 9).

התובע הבהיר שבמחסן היעד שתי עמדות, האחת פנויה ובשניה עומדת עגלה ריקה. בעת החלפת עגלות, מחנים את העגלה העמוסה בעמדה הפנויה תוך נסיעה לאחור, מתנתקים ממנה, נוסעים מעט קדימה ואז שוב לאחור ומתחברים לעגלה הריקה ויוצאים לדרך. (שם, עמ' 13).

1. הלכה היא ש:"כל פעולה המכוונת והקשורה לביצוע הגרירה ע"י רכב גורר, כגון חיבור הנגרר לגורר, או לסיום הגרירה, כגון ניתוק הנגרר מן הגורר, נחשבת למטרות תחבורה". (ראו בספרו של המלומד יצחק אנגלרד "פיצויים לנפגעי תאונות דרכים", מהדורה רביעית (תשע"ג), עמ' 63).

אפנה גם לסקירה ממצה בעניין כפי שהובאה בפסק דינה של כב' השופטת רבקה איזנברג בת.א. (שלום מסעדה) 23429-12-14 אבו סאלח נ' אבו סאלח (25.2.16).

ממילא – ולענייננו, ומשהעובדות מצביעות באופן ברור על פגיעה תוך כדי ניתוק נגרר מגורר – ברי שתיאור התאונה עולה כדי הגדרתה כתאונת דרכים.

1. דא עקא, ותלויה ועומדת לפנינו טענת הנתבעת שאין לתת אמון בגרסת התובע מהטעמים הבאים:

התובע הצהיר שלא היו עדים לתאונה ואיש לא ראה אותה, אולם לא ידע להסביר מדוע בטופס תביעה למוסד לביטוח לאומי לתשלום דמי פגיעה בעבודה – שמולא על ידי אשתו ונחתם על ידיו – צוין בסעיף 3 שהיה עד לתאונה בשם איאד בדיר (בפרוטוקול, עמ' 10).

עוד מפנה הנתבעת לשינויים והרחבות מגרסתו הראשונה של התובע בחדר המיון סמוך לאחר התאונה ("נהג טריילר, נחבל באצבע 4 בימין מצינור מתכת"), לגרסתו בתביעה לתשלום דמי פגיעה מיום 6.7.2010 ("בזמן החלפת עגלה, הורדתי את רגלי חניה של העגלה, הצינור החליק וקיבלתי מכה באצבע רביעית של יד ימין") לבין גרסתו בחודש מרץ 2016 בתביעה למוסד לביטוח לאומי לקביעת דרגת נכות מעבודה ("בעת החלפת עגלה לצורך המשך נסיעה ותוך כדי שאני מוריד את רגלי החניה של העגלה הצינור החליק וקיבלתי מכה חזקה...").

נוכח האמור, ובשים לב שמדובר בעדות יחידה של בעל דין שלא זימן עדים נוספים ושיש לו אינטרס בתוצאות הדיון, אין – לשיטת הנתבעת - לתת אמון בגרסת התובע ונטל ההוכחה לא הורם.

1. חרף הקשיים הנ"ל, אינני סבור שגרסתו של התובע נסתרה.

ניכר בעליל שלתובע - עולה מחבר העמים – יש קשיי שפה. כמו כן ניכר שהתובע מתקשה מאוד בקריאה בעברית. האמור מביא למסקנה מתחייבת שגם במילוי טפסים – שבוצעו תמיד ע"י אחרים - נפלו אי הבנות בגין קשיי השפה.

ומעבר לכל - עדותו של התובע נמצאה בעיני אמינה, עקבית וקוהרנטית.

וכך, לעניין העד איאד בדיר – נזכר התובע במהלך החקירה שלפני שנים היה סדרן בעבודה בשם איאד בדיר. לדבריו איאד היה סדרן באותו הלילה ולא היה עד לתאונה ורק דווח עליה. (שם, עמ' 11 שורות 24 – 28).

לעניין שינויים בגרסאות – אינני סבור שיש ממש בטענה. לא מצאתי סתירה בין גרסה לגרסה וגם התברר שתוספת המילים "לצורך המשך נסיעה" בטופס תביעת הנכות נכתבו ע"י אחר, כפי הנראה בא כוחו שכבר ייצג את התובע באותה העת. אני משוכנע שקשיי השפה וסיוע ע"י אחר במילוי טפסים הם הבסיס לתוספות הלא משמעותיות. אין בכך בכדי לשנות את העובדות הברורות שלפנינו.

ראיה לקשיי שפה ואי הבנת זכויות מצאתי גם בעובדה שהתובע המתין מהתאונה (בשנת 2010) ועד חודש מרץ 2016 עם הגשת התביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה למוסד לביטוח לאומי, שכן רק אז נאמר לו "שיש ביטוח חובה ואפשר גם ללכת לביטוח הלאומי ולקבל נכות" והוא החליט לעשות כן נוכח כאביו באצבע (שם, עמ' 10 שורות 24 – 31).

חוסר ההבנה גם בלט שעה שנשאל מדוע לא הגיש תלונה במשטרה על תאונת הדרכים והשיב "...לא ידעתי. הייתי צריך ללכת למשטרה? למה? ... אני לא חושב שזה קשור. לא קבלתי מכה ממישהו". (שם, עמ' 14 ש' 33 – עמ' 15 ש' 3).

1. הלכה היא שבמקרה שבית המשפט רוחש אמון מלא ומוחלט בעדות, גם אם זו עדות יחידה, רשאי הוא לבסס עליה ממצאים. (ראו ע"א 295/89 רוזנברג נ' מלאכי, פד"י מו(1), 733 (17.2.92)). כאמור, התובע נמצא אמין בעיני ומאחר ובעת התאונה לא נכח איש, אין לזקוף לחובתו כאילו בחר שלא להעיד עדים.

סיכומם של דברים עד כה – התאונה הינה תאונת דרכים וחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים חל בענייננו.

שאלת הנזק:

הנכות הרפואית:

1. בגין התאונה קבעה לתובע וועדה של המוסד לביטוח לאומי נכות בשיעור של 5% בגין צלקת "מאחר וקיימות הפרעות מסויימות באזור הצלקת". יחד עם זאת נקבע "אין מקום להפעלת תקנה 15. לדבריו חזר לעבודתו ולדבריו אין ירידה בהכנסותיו".

אובדן שכר לעבר:

1. לטענת התובע נגרמו לו הפסדי שכר רבים. ברם, טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם נתוני שכר שהוצגו שאין בהם ראיה לפחיתה בשכר ודווקא מצביעים על השבחתו. התובע גם הודה בחקירתו שמאז התאונה ועד היום שכרו שולם כסדר, לא פחת, אין שינוי בהיקף העבודה והוא לא דיווח למעביד על מגבלות בעבודה כנהג. (בפרוטוקול, עמ' 15).

לפיכך, והואיל ומדובר בראש נזק מיוחד שלא הוכח – אין לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה.

אובדן שכר לעתיד:

1. לתובע, יליד 17.6.80 וכיום בן 37, נותרו עוד 30 שנות עבודה. בשים לב לאי פחיתה בשכר עד כה חרף הזמן הרב שחלף מאז התאונה, בשים לב לאיבר הפגוע (אצבע 4 ביד ימין, דומיננטית), למהות הפגיעה (צלקת, ספק אם פגיעה תפקודית), להיות התובע עובד כפיים (נהג משאית) ולקביעת הוועדה הרפואית של הביטוח הלאומי ("הפרעות מסויימות באזור הצלקת"), יש לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה באופן גלובלי.

לפי נתוני המוסד לביטוח לאומי שכרו הרבע שנתי של התובע עובר לתאונה עמד על 32,335 ₪, דהיינו 10,778 ₪ לחודש ברוטו, ו - 9,722 ₪ לחודש נטו, נומינלי.

לפיכך, ובהתחשב באמור, אני רואה לנכון להעריך את נזקו של התובע בגין ראש נזק זה בסך גלובלי של 25,000 ₪ כולל זכויות פנסיוניות.

הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד:

1. חרף טענת התובע להוצאות רבות בתחום זה, לא הוצגו תימוכין והתובע הודה שלא שמר קבלות. עוד העיד שמשנת 2014 ואילך לא פנה לטיפול רפואי. (שם, עמ' 15).

בהתחשב באמור, לרבות במשך הזמן שחלף מאז התאונה, בגיל התובע, באיבר הפגוע ובהיות התאונה תאונת עבודה (בה זכאי התובע לקבל הוצאותיו הנ"ל מהמוסד לביטוח לאומי), יש להעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה לעבר ולעתיד בסך כולל של 2,000 ₪.

עזרת צד ג' לעבר ולעתיד:

1. בגין התאונה שהה התובע באי כושר במשך 15 ימים ולא הוצגו ראיות ולא הובאו עדים לתימוכין בפיצוי בגין ראש נזק זה.

בהתחשב באמור ובשיקולים שהוצגו לעיל, יש להעמיד הפיצוי בראש נזק זה לעבר ולעתיד על הסך של 2,000 ₪.

כאב וסבל:

1. נוכח סמכותי לפי תקנה 2 (ב) לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו-1976, אני מעריך את נזקו של התובע בראש נזק זה בסך של 10,000 ₪.
2. סיכום:

הפסד שכר לעתיד - 25,000 ₪

הוצאות רפואית ונסיעות לעבר ולעתיד - 2,000 ₪

עזרת צד ג' לעבר ולעתיד - 2,000 ₪

כאב וסבל - 10,000 ₪

____________________

סה"כ - 39,000 ₪

סוף דבר:

1. התביעה מתקבלת.
2. הנתבעת תשלם לתובעת את הסך הנ"ל בצירוף שכר טרחת עו"ד ע"פ דין והוצאות משפט, בתוך 30 ימים מהיום.
3. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 ימים.

ניתן היום, כ"ו אלול תשע"ז, 17 ספטמבר 2017, בהעדר הצדדים.