המבקש אשר החזיק 10,000 מניות של משיבה 2 (להלן: "החברה"), הגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית (להלן: "הבקשה לאישור"), בגדרה טען כי הצעת רכש מלאה שפרסמה משיבה 1 ביום 3.12.2015, לרכישת 2,006,841 מניות החברה שהיו בידי הציבור, במחיר של 4.4 ₪ למניה, שיקפה שווי חברה של כ 88.3 מיליון ₪ בעוד שוויה ההוגן של החברה, במועד הצעת הרכש, עמד על כ – 117.6 מיליון ₪ המשקף מחיר מניה של 5.86 ₪. בבקשה לאישור עתר המבקש לסעד של הערכה לפי הוראות סעיף 338 לחוק החברות, תשנ"ט – 1999. כן ביקש המבקש לייצג את כל בעלי המניות מקרב הציבור שלא נענו להצעת הרכש של משיבה 1 ונאלצו למכור לה את מניותיהם במכירה כפויה. לבקשת האישור צירף המבקש חוות דעת מומחה.

בתשובתן לבקשת האישור דחו המשיבות את טענות המבקש. לתמיכה בטענותיהן צירפו חוות דעת מומחה.

בדיון מיום 15.6.2017 הסכימו הצדדים למינוי מומחה מטעם בית המשפט שיבחן את חוות הדעת שהגישו הצדדים ואת כתבי טענותיהם, וביום 11.7.2017 הודיעו הצדדים על הסכמתם למינויו של רו"ח דני בראון.

ביום 12.12.2017 הגישו המשיבות את חוות הדעת של רו"ח דני בראון, ממנה עולה כי מחיר הצעת הרכש היה גבוה ב – 8.4% מהשווי ההוגן של מניות החברה. נוכח חוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט, ניתנה החלטה ביום 12.12.2017 לפיה ככל שהמבקש יסתלק מבקשתו, תדחה הבקשה כאשר כל צד נושא בהוצאותיו.

עוד באותו היום הגישו המשיבות "בקשה למתן זכות טיעון בעניין הוצאות" במסגרתה טענו כי לאחר שהוגשה חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט אשר אישרה כי בקשה האישור הוגשה בלא בסיס, לא יהיה זה מוצדק לדחות את בקשת האישור בלא שבית המשפט ייתן דעתו "להוצאות הכבדות בהן נשאו המשיבות על מנת להתגונן בפני הליך סרק".

ביום 13.12.2017 ניתנה החלטה לפיה ההחלטה מיום 12.12.2017 מעוכבת לפי שעה, ועל הצדדים להגיש טעון בכתב לעניין ההוצאות. כן הוצע לצדדים לנסות להסדיר את עניין ההוצאות בהסכמה.

ביום 20.12.2017 הגישו המשיבות טיעון ושומת הוצאות.

ביום 21.12.2017 הגיש המבקש "טיעון לעניין הוצאות ההליך והסתלקות המבקש", במסגרתו עתר: לאשר את הסתלקותו מהבקשה לאישור, לדחות את תביעתו האישית ולקבוע כי כל צד יישא בהוצאותיו. לכתב טענות זה, צורפו תצהירי הסתלקות מבקשת האישור והתביעה האישית, מטעם המבקש ועו"ד אדם לוין, לפיהם לא קיבלו ולא יקבלו כל טובת הנאה בשל הסתלקותם מבקשת האישור.

נוכח כל אלה, נותר לבחון את טענות הצדדים לעניין ההוצאות.

דיון

1. תקנה 19 לתקנות תובענות ייצוגיות, התש"ע – 2010, מחילה את הוראות תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, מקום שאין בחוק או בתקנות תובענות ייצוגיות, הוראות בעניין מסוים. על כן, ומשנראה כי אין בחוק או בתקנות תובענות ייצוגיות, הוראות לעניין חיוב בהוצאות מבקש המסתלק מבקשת אישור, יש להחיל את הוראות תקנות 511 ו – 512 לתקנות סדר הדין האזרחי.
2. מטיעוני המשיבות עולה כי ההוצאות הכרוכות בדחיית בקשת האישור כללו שכר טרחת מומחה, שכר טרחת שמאי, חלקן בשכר טרחת המומחה מטעם בית המשפט ושכר טרחת עורך דין ובסה"כ 339,869 ₪ (289,296.3 + 50,572.7) כמסוכם בסעיפים 16 ו - 17. אלא שבקביעת ההוצאות יש להתחשב בשיקולים המנויים בתקנה 512 לתקנות סדר הדין האזרחי, ובין היתר, בשווי הסעד הנתבע, בענייננו 1,192,398 ₪. זכיה בהליך משפטי, אינה מעמידה לזכות בעל הדין הזוכה חשבון הוצאות פתוח. היקף ההוצאות צריך שיהיה נגזר מהיקף הסיכון בפניו עמדו המשיבות. על כן ובהתחשב בסכום התביעה, נראה כי אף אם בחרו המשיבות לפנות אל המומחים ועורכי הדין אליהם פנו ואף אם הסכימו לשכר הטרחה שנדרש מהם, אין להטיל על המבקש את מלוא ההוצאה האמורה, אלא כדי הוצאה סבירה בנסיבות העניין. לכך יש להוסיף את החיסכון בהליכים משפטיים ממנו נהנו הצדדים ובית המשפט, מעצם הסכמת הצדדים למינוי מומחה כבר בשלב מוקדם של ההליך. בנוסף יש להתחשב במהות הליך התביעה הייצוגית והצורך לאזן בין זכותו של בעל דין שקניינו לא ייפגע מקום שתובענה שהוגשה נגדו נדחתה לבין האינטרס הציבורי שלא לרפות את ידיהם של תובעים ייצוגיים פוטנציאליים מהגיש תביעות ייצוגיות מבוססות.

סוף דבר

הבקשה לאישור תובענה ייצוגית והתביעה, נדחות.

בהתחשב באמור לעיל לעניין ההוצאות, אני מחייב את המבקש לשלם למשיבות הוצאות, ושכ"ט עו"ד בסך 125,000 ₪.

מזכירות בית המשפט תמציא את פסק הדין לבאי כח הצדדים

ניתן היום, כ"ד טבת תשע"ח, 11 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.