1. התובע, יליד 08/07/1976 נפגע בתאונת דרכים כרוכב קטנוע בתאריך 27/07/2009 (להלן: התאונה). בשל נזקי הגוף שנגרמו לתובע בתאונה, הוגשה תביעה זו לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים).
2. הנתבעת הייתה מבטחת האופנוע ומכירה בחבותה לפצות את התובע בגין נזקיו. משכך, המחלוקת בין הצדדים היא בשאלת גובה הפיצוי המגיע בלבד.
3. התאונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל), כאשר לאחר תקופה לא מבוטלת בה נקבעו לתובע נכויות זמניות, הועמדה הנכות המשוקללת, החל מיום 01/07/2010, על 9.75% נכות.
4. יצוין כי התביעה שבנדון אוחדה והתנהלה יחד עם תביעה שהגישה עיריית בת-ים (להלן: המעסיקה) נגד הנתבעת, בגין טענה להטבת נזקיו של התובע (ת.א. 48557-06-15) אך לאחר דיון ההוכחות ובהסכמת הצדדים, תביעת העירייה נדחתה.
5. בדיון הוכחות שהתקיים ביום 17/06/2018 העיד ונחקר התובע וכן רו"ח מטעם עיריית בת- ים. בנוסף התייצב לדיון גם עד מטעם התובע אך ב"כ הנתבעת בחר שלא לחקור אותו.
6. בנסיבות שפורטו, אבחן תחילה את מצבו הרפואי של התובע, השפעת הנכות על תפקודו ואדון לאחר מכן בשיעור הפיצוי המגיע.

הפגיעות והנכות הרפואית

1. בעקבות התאונה התובע טופל בבית החולים " וולפסון" ואובחן כסובל מחבלות בגב, צוואר ובכתף שמאל. צילום רנטגן שנערך לתובע הדגים שבר בעצם הבריח משמאל. בהמשך, התובע נבדק על ידי מומחים והתלונן על כאבים והגבלות בתנועת הכתף, הגב והצוואר. צילום רנטגן נוסף שנערך ביום 12/08/2009 הדגים שבר מרוסק עם תזוזה של עצם הבריח.
2. בביקורת אורתופד מיום 16/08/2009 הומלץ לתובע לעבור ניתוח וביום 24/08/2009 עבר התובע ניתוח לקיבוע השבר בעצם הבריח בבית החולים "אסותא" (להלן: הניתוח הראשון). ביום 25/08/2009 שוחרר התובע לביתו עם המלצות למנוחה, החלפת תחבושות והמשך טיפול ומעקב רפואי.
3. בתאריך 09/05/2010 עבר התובע ניתוח נוסף בבית החולים "קפלן" להוצאת הקיבוע הפנימי שהותקן בניתוח הראשון (להלן: הניתוח השני). בהמשך, התובע טופל והיה במעקב רפואי במרפאות בתי החולים "קפלן" ו- "וולפסון".

(המסמכים רפואיים צורפו כנספחים לתצהיר התובע).

1. התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. התובע נבדק על ידי הועדות הרפואיות במוסד לביטוח לאומי ולאחר תום תקופת דמי הפגיעה, נקבעו לתובע נכויות זמניות כדלקמן:

א. 100% מיום 29/10/2009 ועד ליום 31/12/2009.

ב. 30% מיום 01/01/2010 ועד ליום 03/06/2010.

1. נכותו הרפואית הצמיתה של התובע במל"ל נקבעה החל מיום 01/07/2010, כדלקמן:
2. 5% לפי סעיף 39(4) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: התקנות), בגין פגיעה בעצם הבריח.
3. 5% נכות לפי סעיף 75(1)(א-ב) לתקנות, בגין צלקת.

(מסמכי המל"ל צורפו לתיק מוצגי התובע).

1. סך הכל נקבעה לתובע נכות משוקללת בגובה 9.75%. קביעה זו מהווה נכות רפואית על פי דין לפי סעיף 6(ב) לחוק הפיצויים ומשכך נותר לקבוע את השפעת הנכות הרפואית על תפקודו של התובע.

הנכות התפקודית של התובע בעקבות התאונה והפגיעה בכושר השתכרותו

1. התובע טוען כי שיעור נכותו התפקודית זהה לשיעור נכותו הרפואית. התובע עבד במועד הרלוונטי לתאונה וגם היום כמציל באחד מחופי עיריית בת- ים. בתצהירו מסר התובע כי מאז התאונה ובעקבותיה הוא סובל מכאבים ומהגבלות בכתף שמאל, מכאבים ומעיוות באזור עצם הבריח ומצלקת מכערת ומכאיבה, במיוחד בעת החשיפה לשמש. נטען כי הצלקת רגישה למגע וכי התובע סובל מכאבים במהלך השינה ובעת שהוא נדרש להרמה והזזה של משאות.

לטענת התובע, עבודתו כמציל כרוכה בין היתר בפעולות הדורשות מאמץ פיזי, בין היתר בעת שהוא נדרש להרים סירת ההצלה, אופנוע ים ואף בעת שהוא נדרש לפתוח את חלונות התחנה שעשויים ממשטח עץ כבד כדי לראות את הים. התובע טען כי לעיתים הוא נעזר בחברו המציל עופר יעקב בביצוע מטלות אלה. בנוסף, ציין התובע קושי בתפקוד היום יומי, לרבות בביצוע מטלות הבית (סעיפים 19- 24 לתצהיר התובע).

1. מטעם התובע הוגש גם תצהירו של מר עופר יעקב. עד זה התייצב לדיון ההוכחות אך ב"כ הנתבעת ויתר על חקירתו הנגדית. בתצהירו מסר העד, בין היתר, כי מאז חזרתו של התובע לעבודה הוא מתלונן כי כואבת לו כתף שמאל; קשה לו להרים את סירת ההצלה, אופנוע ים וחלונות התחנה וכי העד נדרש פעמים רבות לבצע מטלות אלה במקום התובע (סעיף 5 לתצהיר עופר יעקב).
2. הנתבעת טוענת כי אין כל חפיפה בין שיעור הנכות הרפואית שנקבעה לתובע המל"ל ובין שיעור הנכות התפקודית. בעניין זה נטען כי הנכות בגין הצלקת אינה בעלת משמעות תפקודית ובדומה אף הנכות שנקבעה בגין השבר בעצם הבריח, מינורית וחסרת פן תפקודי.
3. טענות התובע לפיהן הוא סובל מכאבים והגבלות בעקבות הפציעה מושא התובענה לא נסתרו. עיון בפרוטוקולים של וועדות המל"ל מעלה כי התובע חזר על תלונותיו לכאבים והגבלות בעצם הבריח והכתף השמאלית גם בפני מומחי המל"ל. התובע לא נחקר על ידי ב"כ הנתבעת על טענותיו להגבלות וכאבים. באופן דומה, לא נחקר גם העד מטעם התובע, שכאמור מסר בתצהירו שהוא נאלץ לסייע לתובע במהלך עבודתו נוכח ההגבלות והכאבים מהם סובל התובע בעקבות התאונה.
4. בהתאם לפסיקה, הנחת המוצא היא, כי נכותו התפקודית של הניזוק היא פועל יוצא של הנכות הרפואית ((ע"א 8799/08 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' פלוני [פורסם במאגרים] [פורסם בנבו] (21.3.11) פסקה 34 לפסק-הדין) וכן ע"א 4302/08 שלמייב נ' בדארנה [פורסם במאגרים] [פורסם בנבו] (25.7.10) פסקה 8 לפסק-הדין) אלא אם ברור כי הנכות כולה או חלקה אינה תפקודית (ראו לדוגמא: ע"א 7008/09 עבד אל רחים נ' עבד אל קאדר [פורסם במאגרים] [פורסם בנבו] (7.9.10).
5. הנכות התפקודית נקבעת בידי בית-המשפט על-יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משמשת נקודת מוצא, אולם יש להוסיף ולבחון את השפעתה על הנפגע המסוים. כך, בין השאר, יש לתת משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה, ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל ממשי יינתן לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל (ע"א 3049/03 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3)792 [1995] (להלן: "עניין גירוגיסיאן"); ע''א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום בע''מ [פורסם בנבו] [1992]; ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] [2010]).
6. במקרה הנדון, אני מקבל את עדותו של התובע כי בעקבות התאונה והנזק הרפואי שנגרם לו הוא אינו מסוגל לתפקד כפי שתפקד עובר לתאונה בביצוע מטלות שונות הדורשות שימוש בכוח פיזי, כפי שפורט בתצהיר התובע ובתצהיר העד מטעמו. התרשמתי כי עדותו של התובע לפניי הייתה כנה ולא התאפיינה בהגזמות. תלונות התובע ביחס למגבלות, כאבים וקשיים שהוא חווה לאחר התאונה נתמכו במסמכים הרפואיים בזמן אמת.

עם זאת, איני סבור שיש ליתן משמעות תפקודית לכל הנכות הרפואית שנקבעה לתובע במל"ל. לאחר עיון בפרוטוקולים של הוועדות הרפואיות במל"ל וכן בתיעוד הרפואי, באתי לידי מסקנה כי הנכות שנקבעה לתובע בגין הצלקת אינה בעלת משמעות תפקודית. טענת התובע כי הצלקת מכאיבה לא התקבלה על ידי המומחים שבדקו אותו במל"ל ואשר קבעו כי מדובר בצלקת "ללא רגישות וללא הידבקויות".

1. בבואי לקבוע את הפגיעה התפקודית של התובע, לקחתי בחשבון את הפגיעה המתועדת במסמכים הרפואיים ואת הנכות שנקבעה במל"ל, את גילו הצעיר (יחסית), וכן את השפעת הנכות על תפקודו היום יומי של התובע.
2. לאור מכלול הראיות והעדויות שהוצגו, ובשקלול טיבה וטיבעה של הפגיעה, אני מוצא לקבוע, כי שיעור השפעת הנכות על כושר תפקודו הכללי של התובע בגין התאונה היא בשיעור של 5% (נכות הזהה לנכות הרפואית בניכוי הנכות שנקבעה בגין הצלקת).
3. משקבעתי את הנכות התפקודית אפנה לכימות הנזק.

שיעור הנזק

1. למען הנוחות אחזור על הנתונים הרלוונטיים הנדרשים:

התובע יליד: 08/07/1976.

מועד האירוע: 29/07/2009

גיל התובע בעת התאונה: 33.

גיל התובע כיום: 43.

שיעור נכות רפואית: 9.75%.

שיעור נכות תפקודית: 5%.

הפסד שכר בעבר

1. במועדים הרלוונטיים לתאונה (וגם היום) עבד התובע כמציל בחוף ים בעיריית בת-ים.
2. לאחר התאונה שהה התובע באי כושר, בהתאם להמלצת הרופאים המטפלים, ולא חזר לעבודתו עד ליום 30/11/2009. אין חולק, כי בהתאם לתנאי העבודה של התובע כמציל, התובע עובד בפועל במהלך עונת הרחצה בלבד, משך שישה חודשים, מאמצע חודש אפריל ועד אמצע חודש אוקטובר, כאשר בתקופה שלא מתקיימת עונת רחצה בים התובע ממשיך לקבל שכר. עוד אין חולק כי המעסיק שילם לתובע שכר בתקופה בה היה באי כושר ועד חזרתו לעבודתה.

לטענת התובע, השכר ששולם לו בתקופת אי הכושר לא היה מלא ואלמלא התאונה הוא היה צפוי לעבוד שעות ארוכות יותר, נוכח אירועים המתקיימים בחודשי הקיץ בחוף הים. בנוסף נטען, כי שכרו של התובע בחודש נובמבר 2009 (בעת שכבר לא היה זכאי לדמי פגיעה) שולם על חשבון ימי חופשה שנתית ולפיכך ומאחר שימי החופשה ניתנים לניצול או פדיון מלא הוא זכאי להפסד שכר בחודש נובמבר 2009 בגובה שכרו החודשי בצירוף הצמדה וריבית.

1. הנתבעת טוענת בסיכומים מטעמה כי התובע קיבל שכר מלא בתקופת היעדרותו מהעבודה; הירידה הקלה בשכר בחודשים ספטמבר ואוקטובר 2009 נובעת מהעדר פעילות קיץ ושעות מאוחרות כפי שהעיד התובע ( עמ' 9 שורות 15-20 לפרוטוקול הדיון). אשר להפסד ימי חופשה או מחלה, הנתבעת טוענת כי כל טענה בעניין זה על התובע להפנות למעסיקתו.
2. לאחר שעיינתי בנתוני השכר של התובע ובטענות הצדדים מצאתי שהתובע זכאי לפיצוי בגין הירידה בשכרו בחודש ספטמבר 2009 בשיעור 2,310 ₪, כולל ריבית מאמצע תקופה (המדובר בהפרש השכר בין חודש אוגוסט לחודש ספטמבר בשנת 2009). לא מצאתי לקבל את טענת התובע ביחס לחודש אוקטובר 2010 מחמת שבחלק מתקופה זו (אוקטובר 2009) הסתיימה עונת הרחצה בחוף הים ולא היו אמורות להתקיים פעילויות קיץ כנטען.
3. בנוסף, מצאתי כי התובע זכאי לפיצוי בגין אובדן ימי החופשה באמצעותם שולמה לו משכורת חודש נובמבר 2009, שכן ימי החופשה הם נכס השייך לתובע. תשלום שכר על חשבון ימי החופשה הוא למעשה שימוש במשאבים העצמיים של התובע ומכאן ברי כי התובע זכאי לפיצוי בגין אובדן ימי החופשה במלואם.

נוכח האמור, התובע זכאי לפיצוי בגין אובדן ימי המחלה בחודש נובמבר 2009, בצירוף ריבית מאמצע התקופה ובסך כולל - 18,075 ₪.

1. פרט להפסדים אותם מצאתי לעיל לא מצאתי לפסוק לתובע בגין הפסדים נטענים לעבר סכומים נוספים. בסיכומי התשובה הפנה התובע לטבלה המסכמת, לטענתו, את נתוני השכר שקיבל התובע משנת 2010 ועד לשנת 2016 ולפיהם ניתן לראות שינוי בשכרו של התובע באחוזים בודדים ולא קבועים אך לא מצאתי וממילא לא הוכח קשר בין הנכות והמגבלות שנגרמו לתובע במהלך התאונה ובין השינוי המזערי והלא קבוע בהכנסתו במהלך השנים מאז התאונה ועד שנת 2016.
2. לסכומים שפסקתי לעיל יש להוסיף הפסדי פנסיה. על פי צו ההרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957, החל מיום 1/1/08 מחויב כל מעסיק בביטוח פנסיוני של עובדיו. על פי הטבלה הכלולה בסעיף 6 לצו ההרחבה ובה הפרשות באופן מדורג החל משנת 2008. לפיכך, לגבי תקופת העבר, יש לחשב לפי פנסיה ממוצעת של 10%.
3. כאמור, הפיצוי בגין הפסדי העבר עומד על 20,385 ש"ח, סכום הפנסיה לתקופת העבר מגיע לכדי 2,038 ₪. משכך סך כל הפיצוי לעבר מגיע לכדי – 22,423 ₪.

גריעה מכושר ההשתכרות והפסד שכר בעתיד

1. התובע מחשב את הפיצוי בראש הנזק גריעה מכושר ההשתכרות לפי חישוב אקטוארי מלא, בהתאם לבסיס השכר עובר לתאונה (משעורך להיום), במכפלת הנכות הרפואית (9.75%), ובהיוון 2% עד גיל 67. הנתבעת מצדה טוענת, כי מדובר בנכות מינורית; התובע ממשיך לעבוד באותה עבודה ונוכח העובדה כי לא נצפו הפסדים משך כעשר שנים לאחר התאונה יש לפסוק לתובע פיצוי גלובאלי המשקף 50% מהחישוב האקטוארי. לעמדת הנתבעת, בבסיס החישוב יש לקחת בחשבון את הנתונים הבאים: שכר בשיעור 20,000 ₪, נכות בשיעור 5% והיוון בשיעור 3% עד גיל 67.
2. בהתאם לפסיקה, ככלל, אין בהכרח התאמה בין אובדן ההשתכרות או כושר ההשתכרות, ובין שיעור הנכויות הרפואית והתפקודית. אובדן כושר ההשתכרות נבחן על פי אובדנו של היחיד ותוך התחשבות בכלל נסיבות המקרה.
3. בנדון שקלתי בין השאר את אופי הפגיעה האורתופדית והשלכותיה על התובע בכלל ועל עיסוקיו בפרט. לאחר איזון כלל השיקולים, מקובל עלי, נוכח הפגיעה ואופי עבודתו של התובע, כי התובע זכאי לפיצוי בגין הפגיעה בכושר השתכרותו. התובע נותר כיום עם מגבלה מתונה יחסית ולה השפעה מוגבלת על כושר השתכרותו, כפי שמוכח גם כתוצאה מהשתלבותו של התובע חזרה באותה עבודה והתמדתו בעבודה זו משך שנים. טענת התובע, כי בשל המגבלה שהוא סובל כתוצאה מהתאונה, הוא מתקשה בביצוע מטלות הדורשות מאמץ פיזי היא סבירה, אולם יש לקחת בחשבון שמבחינה רפואית ותפקודית מדובר במגבלה מתונה, שמאפשרת לתובע להמשיך ולעבוד באותו סוג עבודה. כמו כן, יש לקחת בחשבון אפשרות, כי התובע יאלץ חלילה לעזוב שוב את עבודתו ולהשתלב שוב בשוק העבודה, הכל בשים לב לגילו, כישוריו ולמגבלותיו.

משכך, וכפי שנפסק לא פעם, גם אם פגיעה ממשית בכושר השתכרותו של התובע אינה צפויה בטווח הקרוב, אפשר שתהיה לנכותו השפעה על יכולתו לעבוד בפרקי זמן מסוימים בעתיד, ובכלל זה אם יאלץ לעזוב את עבודתו הנוכחית ולהשתלב בעבודה אחרת. בנסיבות אלה, הדרך הנאותה לפצות את התובע היא בקביעת סכום גלובלי, שייקח בחשבון את מומו, את גילו ואת שנות העבודה שנותרו לו (השווה: ע"א 395/81 מנחם ברוק נ' הסנה חברה ישראלית לביטוח, פ"ד לח(1) 537).

יש אף לזכור כי על-פי הפסיקה יש לפסוק פיצוי בעתיד גם לאדם שחזר לעבודתו בלא הפסד השתכרות בשל החשש שמומו עלול להפריע לקידומו ולמציאת עבודה ברמת השתכרות דומה לכשיפלט מאותו מקום עבודה (ע"א 4837/92 אליהו חברה לביטוח נ' ג'ורג' בורבה [פורסם במאגרים] [פורסם בנבו] (23.11.94)).

1. אשר לטענה ביחס לשיעור ההיוון לפיו יש לחשב את ראש הנזק גריעה מכושר ההשתכרות התובע- הטענה עלתה מבלי שהובאו בעניין זה ראיות וחוות דעת מומחים. בנסיבות הללו משטרם אמר בית המשפט העליון את דברו בסוגיה זו הרי שלא ראיתי לסטות מן ההלכה הנוהגת והחישובים ייערכו, גם אם באופן גלובלי, על בסיס מקדם היוון של 3%. (ראו פסק הדין שניתן בת.א (י-ם) 53143-09-12 ש' ב' נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב-"הפול" [פורסם במאגרים], [פורסם בנבו] (29/3/17) וכן בת.א (מחוזי ת"א) 43473-07-11 י.פ.ו נ' הפניקס, חברה לביטוח בע"מ [פורסם במאגרים, 11.01.18].
2. אשר לבסיס השכר לקביעת הגריעה מכושר השתכרות של התובע, התובע לא הציג תלושי שכר עדכניים הגם שהמשיך לעבוד אצל אותו מעסיק. אני מקבל בעניין זה את טענת הנתבעת כי ממוצע שכרו של התובע לפיו יש לערוך את החישוב הוא 20,000 ₪ (לאחר ניכוי מס).
3. בנסיבות המקרה דנן, בשים לב לטיב עבודת התובע, לעיסוקו ולמקצועו, לשנות העבודה שנותרו לו ולסיכוי שהנכות תגרום לפגיעה בכושר השתכרותו לאור טיבה וטבעה ובהנחת עבודה עד גיל 67 (שכן המדובר בעובד שכיר) ולתחשיב האקטוארי, מצאתי שיש לקבוע לתובע פיצוי גלובלי בראש נזק זה לעתיד בסכום של 140,137 ₪ (כאשר הפיצוי הוא בגבולות 60% מהתחשיב האקטוארי, בצירוף הפסדי פנסיה בשיעור 12.5%).

עזרת הזולת עבר ועתיד

1. בסיכומיו עותר התובע לפיצוי בגין ראש נזק עזרת הזולת לעבר ולעתיד בסך 235,100 ₪. התובע טוען כי בעקבות התאונה עבר טיפולים רפואיים ממושכים ומייגעים ורותק לביתו במשך זמן רב כאשר הוא מוגבל ואינו מסוגל לדאוג לצרכיו. התובע נזקק לעזרה וקיבל לדבריו עזרה זו מבני משפחתו וחבריו שדאגו לכל צרכיו. התובע טוען כי נזקק עד היום לעזרה וכי נוכח הפגיעה סביר להניח כי יזדקק לעזרה גם בעתיד ובמיוחד כשיתבגר. הנתבעת טוענת בסיכומיה כי בהתחשב בנכות המינורית יש לפצות את התובע בראש נזק זה בסך 5,000 ₪ בלבד.
2. באשר לעזרת הזולת, ההלכה היא, שאם ניזוק זקוק לעזרה שניתנה לו על-ידי קרוב משפחה, אין לראות בכך בלבד, עילה לשלילת הזכות לקבל פיצוי מן המזיק (דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף, התשנ"ח 1997, בעמ' 424, ראו גם ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח', פ"ד כח (1) 277). לכן השאלה איננה אם התובע קיבל בפועל עזרת צד ג', אלא אם היה זכאי לקבלת עזרה כזאת ואם זו ניתנה לו בין על ידי אדם שאיננו קרוב משפחה ובין על ידי קרוב. התשובה לשאלה האחרונה יכול שתשפיע על שיעורו של הפיצוי.
   בנסיבות העניין, התובע שהה באי כושר מלא עד ליום 31/12/2009 ובהמשך נקבעה לו נכות זמנית בשיעור 30% עד ליום 03/06/2010. בנוסף, מהתיעוד הרפואי שהונח לפניי עולה כי התובע נאלץ לעבור שני ניתוחים בתקופות אלה וסביר בעיני כי נזקק לעזרה מוגברת של בני המשפחה וחברים וכי היה מוגבל במידה ניכרת בפעולותיו, כפי שמסר בתצהירו.

באשר לעתיד, בשים לב לנכות שנפסקה לתובע ולמגבלה המתונה שנותרה לו כמו גם לכאבים ולקושי בביצוע מטלות הדורשות מאמץ יש לפסוק פיצוי בראש נזק זה גם ביחס לעתיד.

1. לעניין שיעורו של הפיצוי, וכמפורט בעניין שושני הנ"ל, יש לקבוע כי יש להעמיד את הסכום על שיעור נאות, ובהעדר נתונים אובייקטיבים, יפסק סכום גלובלי לטובת התובע (ראה ע"א 315/83 עגור נ' איזנברג ואח', פ"ד לט (1) 197, 2, וכן ע"א 663/84 עטיה נ' עטיה, פ"ד מד(3) 720, 730). על בסיס הלכה זו, ובהעדר נתונים על הוצאה ממשית ועל היקפה, יש לקבוע את הפיצוי בראש נזק זה, על דרך האומדנה.
2. בנסיבות העניין אני מעמיד את הפיצוי בגין עזרת צד ג' לעבר ולעתיד על סך גלובלי של 40,000 ₪.

הוצאות רפואיות וניידות:

1. התובע נפגע בתאונות דרכים שהוכרה ע"י המל"ל כתאונת עבודה, ולכן בעיקרון מכוסות כל הוצאותיו הרפואיות ע"י המל"ל מכוח חוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה – 1995, וזאת באמצעות קופת החולים של התובע לפי ההסכם בין הקופה למל"ל.
2. יצוין, כי כיסוי זה נרחב מהכיסוי הניתן לנפגע בתאונת דרכים שאינה תאונת עבודה, אשר מכסה מבחינת ההוצאות הרפואיות רק בגדר מה שמצוי בסל הבריאות לפי ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד – 1994.
3. על אף האמור לעיל, אין ההוצאות הרפואיות מכוסות במלואן ע"י המל"ל וקופת החולים "עד השקל האחרון" ולעיתים ישנם פערים בין ההוצאות בפועל לבין תשלומי השיפוי.
4. לאחר שעיינתי במסמכים ובטענות הצדדים אני מוצא לפסוק פיצוי על דרך האומדנה בסך 7,000 ₪.

נזק לא ממוני

1. בנסיבות הפציעה מצאתי לפסוק לתובע פיצוי לפי נכות בשיעור 10%. לפיכך, הפיצוי שיש לפסוק לתובע הוא בשיעור: 19,019 ₪.

ניכויים

1. מהפיצוי יש לנכות את תגמולי המל"ל (מלבד דמי הפגיעה) בסך 151,965 ₪ (בהתאם לנ/1) וכן תשלום תכוף ששולם לתובע בשיעור 5,500 ₪ ובסך כולל בשיעור 157,465 ₪.

סוף דבר

1. התביעה מתקבלת.

סה"כ נזקי התובע הם כדלקמן:

1. אחר כל האמור לעיל, הנתבעת תשלם לתובע, סכום של 71,114 ₪, בתוספת שכ"ט עו"ד ומע"מ בשיעור 15.21% וכן הוצאות משפט בהתאם לקבלות ובתוספת הצמדה מיום התשלום.

הסכומים ישולמו בתוך 30 יום ויישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

המזכירות תשלח לצדדים את פסק הדין.

ניתן היום, כ"ה אדר ב' תשע"ט, 01 אפריל 2019, בהעדר הצדדים.