בפני תביעה כספית, על סך של 15,725 ₪ (מתוכם 550 ₪ לתובע 2), שעניינה נזקים שנגרמו כתוצאה מתאונת דרכים. בתום הדיון שהתקיים בפני, ובנסיבות, הסכימו הצדדים להכרעה על פי סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט, עם הנמקה תמציתית, ובהסתמך על כתבי הטענות, העדויות וחומר הראיות שהוגש.

בקליפת אגוז: אין חולק, כי בכביש דו-סטרי (נתיב אחד לכל כיוון, קו הפרדה מרוסק), בצומת (למעשה, נקודת חיבור של יציאה מחניון עם הכביש), ביצע רכב הנתבעים (רכב הסעות) פניית פרסה, תוך סטיה ימינה אל תוך מפרץ היציאה מהחניון, ותנועה שמאלה להשלמת הפרסה; באותו זמן, הגיעה ממול נהגת התובעים ברכבה, מתוך כוונה להמשיך ישר (בין חזית רכב ההסעות לבין המדרכה), אלא שכלי הרכב נפגשו, כשהפינה הימנית-קדמית של רכב הנתבעים פוגעת בדלת הנהג של רכב התובעים, וזה האחרון עולה מעט על המדרכה. עדויות הנהגים באשר לראיית הרכב האחר היו עמומות, אולם משתמע כי נהג הנתבעים לא ראה את רכב התובעים כשהתחיל את פניית הפרסה, אלא רק ברגע האחרון, וכי נהגת התובעים, שטענה שראתה את רכב הנתבעים מגיע מולה, לפני שהתחיל בביצוע פניית הפרסה, איבדה קשר עין עם רכב ההסעות, עד לרגע לפני הפגיעה, ולא ראתה את הפנייה שלו ימינה ואת חלקה הראשון של פניית הפרסה. נקודה נוספת: במרחק של כמה עשרות מטרים בהמשך כיוון נסיעת רכב הנתבעים ישנו מעגל תנועה, שהיה מאפשר ביצוע פניית הפרסה בבטחה.

אין מנוס מהמסקנה, כי שני הנהגים לא נתנו את דעתם באופן ראוי לתנועה שסביבם, ולפיכך יכולים היו שניהם למנוע את התאונה. בשל עצם ביצוע פניית הפרסה, ובשל המקום בו נעשה הדבר (בצומת, ובמרחק קצר ממעגל תנועה), ברור כי אחריותו של נהג הנתבעים גבוהה יותר, ומשמעותית. לטעמי, החלוקה הראויה היא 75:25 לחובתו.

לאור כל האמור, הנני קובע שיהיה זה נכון וצודק לחייב את הנתבעים לשלם לתובע 2 סך של 412 ₪, ואילו לתובעת 1 סך של 11,381 ₪, וכן את אגרת התביעה בסך 375 ₪, את שכר העדה בסך 300 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 2,070 ₪. כל הסכומים האמורים ישולמו תוך 30 יום מהיום, אחרת יצברו הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מהיום ועד לתשלום בפועל.

ניתן היום, כ"ג אדר תשע"ז, 21 מרץ 2017, בהעדר הצדדים.