האם יש מקום למתן צו כינוס לחייב שהורשע ע"פ הודאתו באינוס קטינה בנסיבות מחמירות וכן הורשע (בתיק נוסף) בקשירת קשר לביצוע פשע, גניבה ממעביד וגניבה, כאשר החוב היחיד המוצהר הינו חוב למרכז לגביית קנסות שהוטל במסגרת גזרי הדין הפלילים (הן קנסות פליליים והן פיצויים פליליים).

בפתח הדברים אומר כי התשובה לטעמי שלילית, וכי דין הבקשה למתן צו כינוס להידחות.

להלן הנימוקים:

1. החייב הגיש בקשה למתן צו כינוס במסגרתה הצהיר על חוב בודד בסך של כ - 100,000 ₪ למרכז לגביית קנסות (להלן: "הנושה").

2. חוב זה נובע מאי תשלום פיצוי וקנס פלילי שהושת על החייב במסגרת שני תיקים פליליים: פ"ח 511/05 ות.פ. 13010-02-14 (סכום החוב כ – 92,000 ₪), וחוב נוסף על סך 400 ₪ בגין דו"ח משטרה.

3. במסגרת פ"ח 511/05 הורשע החייב, עפ"י הודאתו, באינוס קטינה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 345(ב)(1),(3) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין התשל"ז- 1977 (להלן:"החוק"), מעשים מגונים בנסיבות מחמירות לפי סעיף 348(ב)בנסיבות של 345(ב)(1) לחוק העונשין, נסיון למעשה מגונה בקטינה לפי סעיף 348(א) בנסיבות 345(א)(3) לחוק והונאה בכרטיסי חיוב לפי סעיף 17 לחוק כרטיסי חיוב התשמ"ו- 1986.

על החייב נגזר עונש של מאסר בפועל לתקופה של 94 חודשים, מאסר על תנאי לתקופה של 96 חודשים, פיצויים למתלוננת בסך של 30,000 ₪ וחילוט הערבות.

4. נסיבות האירוע בגינו הורשע הנאשם בתיק פ"ח 511/05 פורטו בכתב האישום המתוקן כדלקמן:

"ביום 22/2/05 הגיע הנאשם 1 לבית המתלוננת (שהייתה במועד האירוע קטינה בת 12 ו-9 חודשים. ע.ב.) וקרא לה לצאת. המתלוננת יצאה מביתה והלכה לטייל עם הנאשם 1. הנאשם 1 והמתלוננת התיישבו, במקום כלשהו, ושוחחו. בשלב מסוים הם התנשקו וזאת בהסכמת המתלוננת. לאחר מכן נסה הנאשם 1 להשכיב את המתלוננת על גבה והיא אמרה לו שאיננה רוצה. למרות זאת, הנאשם 1 השכיב את המתלוננת והחל לנשק את פיה ואת צווארה. הנאשם 1 פשט בגדיו, הפשיט את המתלוננת ושכב עליה. המתלוננת הביעה התנגדותה.

לאחר מכן, החדיר הנאשם 1 את איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת, תוך שהוא מסב לה כאבים של ממש. הנאשם בא על סיפוקו המיני. כתוצאה מכך, נגרם למתלוננת שנץ באיבר מינה.

עד למועד זה, הייתה המתלוננת בתולה, והנאשם 1 ידע זאת.

ביום 6/3/05 (...) הציג למתלוננת את הנאשם 2 כדודו (...) והציע לה להצטרף אליהם לסיבוב ברכב, אך המתלוננת סירבה. מכיוון שכך, הלכו הנאשם 1 והמתלוננת ברגל, בעוד הנאשם 2 נוסע ברכבו בסמוך אליהם (...) באיזור אתר בניה, הוביל הנאשם 1 את המתלוננת למקום המרוחק קמעה מהכביש הראשי. במקום זה בקש הנאשם 1 מהמתלוננת לחבקו. המתלוננת חבקה אותו בידה האחת ובידה השניה אחזה בגדר תיל, מפני שחששה ממעשיו. הנאשם 1 בקש שתחבקו בשתי ידיה, אך המתלוננת סירבה. לאחר מכן, שחרר הנאשם 1 את ידה של המתלוננת מגדר התיל, השכיבה על מעיל שפרס על הקרקע ושכב עליה. הנאשם 1 החל לנשק את המתלוננת בפיה, בצווארה ובחזה. (...) בשלב מסוים המתלוננת בקשה מהנאשם 1 לחדול ממעשיו, אך ללא הועיל- הנאשם 1 אמר למתלוננת "אל תדאגי, זה לא יכאב" והיא השיבה שהיא "לא רוצה את זה בכלל, גם אם זה יכאב וגם אם זה לא".

הנאשם 1 פתח את חגורת מכנסיה של המתלוננת והפשיל את מכנסיה ותחתוניה. כן הרים הנאשם 1 את חולצתה וחזיתה כלפי מעלה. לאחר מכן החדיר הנאשם 1 אצבע לאיבר מינה ומישש את חזה.

הנאשם 1 הפשיל את מכנסיו ונסה להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת. המתלוננת סגרה את רגליה והנאשם 1 פשק אותם והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת, תוך כדי כך שהמתלוננת מתנגדת למעשיו ומנסה לזחול לאחור כדי להיחלץ ממנו.

הנאשם 1 תפס את המתלוננת במותניה וצבט אותה. כאשר אמרה המתלוננת שכואב לה השיב הנאשם 1 שלא אכפת לו.

כתוצאה מכך נגרמו למתלוננת שפשופים באיבר מינה.

לאחר מכן חכך הנאשם את איבר מינו בחזה של המתלוננת עד אשר הגיע לסיפוקו המיני".

יודגש כי במועד ביצוע העבירה היה החייב בן 19.

5. במסגרת תיק פלילי נוסף (ת.פ. 13010-02-14) הורשע החייב בקשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק, גניבה ממעביד לפי סעיפים 29 ו-391 לחוק וגניבה לפי סעיפים 29 ו-383 לחוק העונשין.

על החייב נגזר עונש מאסר בפועל לתקופה של 12 חודשים, 12 חודשי מאסר על תנאי בתנאי שהחייב לא יעבור בתקופה של 3 שנים עבירה מסוג פשע או עבירת אלימות, 6 חודשי מאסר על תנאי בתנאי שהחייב לא יעבור בתקופה של 3 שנים עבירה רכוש מסוג עוון או עבירת אלימות, פיצוי בסך של 5,000 ₪ לבעלים של החנות שכספיה נגנבו, קנס בסך של 5,000 ₪.

נסיבות האירוע בגינו הורשע במסגרת ת"פ 13010-02-14 פורטו בכתב האישום כדלקמן:

"ביום 30/12/13 הנאשם ואחיו קשרו קשר לגנוב את כספי הפדיון של החנות בה עבד אחיו של הנאשם. לצורך כך יצר הנאשם (החייב. ע.ב.) קשר עם אדם אחר (להלן: צד ג'. ע.ב) וביקש ממנו ליטול חלק פעיל בתכנית העבריינית, בכך שיבצע בפועל את גניבת כספי הפדיון, זאת מחשש פן הנאשם עצמו יזוהה ע"י אסתר (עובדת החנות .ע.ב) וכי לאחר הגניבה יעביר האחר את השלל לידיו של הנאשם".

אבהיר כי אחיו של הנאשם, שעבד בחנות שאת כספיה תוכנן לגנוב, הציע לעובדת החנות שעבדה עמו, ושמתפקידה היה ליטול בסוף היום את כספי הפדיון בתיקה, להסיע אותה בסיום העבודה.

הקופאית שמה את כספי הפדיון של החנות בסך 14,000 ₪ בתיקה ונסעה עם אחיו של החייב ברכב. במהלך הנסיעה בוימה גניבה, כאשר צד ג' חסם את הרכב בו נסעו אחיו של החייב והקופאית, וגנב מהקופאית את כספי הפדיון.

לאחר מכן מסר צד ג' את הכספים לחייב.

6. כאמור לעיל, החובות עליהם הצהיר החייב בבקשתו העיקרית נובעים משני גזרי הדין שנגזרו בעקבות העבירות שביצע, כאשר רוב חובו (סך של 76,699 ₪) נובע מאי תשלום הפיצוי למתלוננת בתיק בו הורשע החייב באינוס הקטינה בנסיבות מחמירות, במעשים מגונים בנסיבות מחמירות ובניסיון למעשה מגונה.

7. החייב טען בתגובתו כי לא הורשע בעבירת אינוס קטינה בנסיבות מחמירות, אלא בעבירה של בעילה בהסכמה. ואולם, טענה זו נטענה בעלמא וללא כל אסמכתא לכך.

מעיון בגזר הדין עולה כי החייב הודה בתחילת משפטו (סעיף 1 לגזר הדין), ומעיון בכתב האישום המתוקן עולה כי הנאשם הואשם בעבירה של אינוס קטינה בנסיבות מחמירות, מעשים מגונים בנסיבות מחמירות, נסיון למעשה מגונה בקטינה והונאה בכרטיס חיוב.

בגזר הדין נקבע כי "בהתחשב בהודאתו של הנאשם בתחילת המשפט". לא צוין כי הודאתו של החייב הייתה מסויגת ומכאן שהחייב הודה בעבירות שצוינו בכתב אישום המתוקן שפורטו כאמור לעיל והורשע בהן.

אוסיף ואציין כי בהחלטתי מיום 29/11/6 התבקש החייב להבהיר את טענתו לפיה לא הורשע בעבירת אינוס קטינה בנסיבות מחמירות לאור האמור בגזר הדין ובכתב האישום המתוקן, ברם החייב לא הגיש הבהרה כלשהי, ומכאן שטענתו לפיה לא הורשע בעבירה הנ"ל נדחית.

8. הכונ"ר והנושה (המרכז לגביית קנסות) מתנגדים למתן צו כינוס בטענה כי החוב היחיד נוצר כתוצאה מעבירות פליליות הנגועות בחוסר תום לב.

עוד נטען כי דין חובו של החייב, בהתאם לסעיף 77(ג) לחוק העונשין תשל"ז- 1977 (להלן: "חוק העונשין"), כדין קנס, ולפיכך עפ"י האמור בסעיף 69(א) לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש) תש"ם- 1980 (להלן: "הפקודה") מדובר בחוב שאינו בר הפטר, כך שאין טעם בניהול הליך הפש"ר שכן ממילא לא יופטר החייב.

9. ב"כ החייב מבקש, מנגד, לתת צו כינוס בשים לב לתכלית הליך הפש"ר הנוגעת לשיקום חייב ומתן הזדמנות לפתיחת דף חדש, וזאת בשים לב לעובדה שהחייב סיים את ריצוי עונשו, ומעוניין בפתיחת פרק חדש בחייו.

10. הכרעה:

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, אני סבורה שמקרה זה אכן נופל לאותם מקרים חריגים בהם יש לבחון את שאלת תום הלב של החייב כבר בשלב המוקדם בו נבחנת השאלה האם יש מקום למתן צו כינוס, ולקבוע כי חובותיו של החייב נוצרו בחוסר תום לב ובניגוד לתקנת הציבור, ועל כן אין מקום למתן צו כינוס שכן מתן צו הכינוס יהווה "דחיית הקץ" בלבד עד מועד ההכרזה.

לנימוק זה מצטרף נימוק נוסף הנעוץ בהיות החובות – חובות שממילא אין לגביהם הפטר כך שגם מטעם זה אין כל תועלת בניהול ההליך שיהיה בבחינת הליך סרק.

לאחרונה הבעתי דעתי בשני תיקים אחרים בהם נוצרו חובות כתוצאה מעבירות פליליות (פש"ר 18761/5/15 חמזה נ' כנ"ר ניתן ביום 20/2/16, פש"ר 55267/2/16 אבו שהאב נ' כנ"ר ניתן ביום 18/10/16), ואין לי אלא לחזור על הדברים שנאמרו שם כפי שיפורט להלן:

11. לא נעלמה מעיני הלכת ביהמ"ש העליון לפיה היווצרות חוב בשל פעילות בלתי חוקית בהיבט פלילי או אזרחי, אינה שוללת בהכרח את תחולת הפקודה ביחס לחייב, ויש לבחון כל מקרה לגופו ולבחון את מידת "אי החוקיות" הכרוכה באותן חובות (ע"א 3083/13 יפים שיכמן נ' הכנ"ר ניתן ביום 11/1/15, ע"א 3376/11 רוזנברג נ' הכנ"ר ניתן ביום 6/10/13, ע"א 6416/01 בנבנישתי נ' הכנ"ר ניתן ביום 4/5/03).

12. כן לא נעלמה מעיני הפסיקה הקובעת כי לעיקרון תום הלב יש לתת משקל מצומצם יותר בשלב הראשוני של ההליך, דהיינו, בשלב מתן צו הכינוס, לעומת המשקל שיש לתת לו בשלב הדיון בהכרזה או בהפטר כאמור בעניין בלום (ע"א 307/12 בלום נ' הכנ"ר ניתן ביום 14/8/12), ברם הנמקת בית המשפט לכך שיש לתת משקל מצומצם לעקרון תום הלב במועד בחינת מתן צו הכינוס, כפי שבאה לידי ביטוי בעניין בלום - הינה כי בשלב מוקדם זה המידע אשר מונח בפני בית המשפט כולל מידע ראשוני המוצג לרוב רק מטעם החייב ואין בו כדי לבסס קביעה מנומקת ביחס לשאלת תום הלב:

"מתן צו כינוס מהווה אך ורק ה-"שער" דרכו פוסע החייב אל תוך הליך פשיטת הרגל...ואין מקום להתעמק בשלב זה בשאלת תום ליבו של החייב במועד יצירת החובות או לבחון את התנהלותו בהליכי ההוצאה לפועל וזאת מכיוון שספק בעיני אם המידע שמונח לפני בית המשפט בשלב זה מספיק, במרבית המקרים, על מנת לבסס קביעה בדבר חוסר תום לב של חייב אשר מצדיק לסרב להעתר לבקשתו לתת צו כינוס, ודוק המידע שמונח לפני בית המשפט בשלב זה הינו בדרך כלל רק מידע שמציג החייב..המידע שמספק החייב עשוי להיות "אופטימי מידי"...אך גם המידע שמספק נושה זה או אחר עשוי להיות חלקי ולהציג תמונה שאינה מלאה ומדוייקת..לפיכך יש להיצמד למתווה שהגדיר המחוקק אשר כולל בדיקה מסודרת ומעמיקה של שאלת תום הלב של החייב...בפרק הזמן שנקבע בין מועד מתן צו הכינוס לבין מועד הדיון בבקשת ההכרזה" – ראה בעניין בלום.

13. ברם הנמקה זו אינה רלבנטית למקרה דנן בו נסיבות יצירת חובות החייב ברורות וידועות, והן כבר נבחנו לעומק, והוכרעו בפסקי דין פליליים חלוטים, כך שאין כל צורך בבדיקה מסודרת ומעמיקה, והזמן שהיה ניתן לו היה מקום לתת צו כינוס (עד מועד ההכרזה) ממילא לא היה בו כדי לשנות/להוסיף/להעמיק את המידע המצוי כבר היום וידוע בשים לב להכרעות בפסקי הדין הפליליים.

14. לאמור לעיל אוסיף כי גם בעניין בלום הפנה בית המשפט העליון לכך שכן קיימות נסיבות מיוחדות בהן לא יהיה צורך להמתין לשאלת ההכרזה אלא כבר בשלב הכינוס יוכל בית המשפט להתרשם כי אכן מדובר בחוסר תום לב קיצוני:

"אכן יתכנו מקרים חריגים בהם בית המשפט יתרשם כבר בשלב הדיון במתן צו הכינוס כי אין מקום לאפשר לחייב להכנס ב"שער" ההליך מפאת חוסר תום לב קיצוני בדרך יצירת החובות או בהתנהלות בהליכי ההוצאה לפועל...במקרים חריגים אלה אכן אין מקום לנהל הליך סרק אשר סופו ידוע מראש" – שם בעניין בלום.

ועוד הזהיר בית המשפט כי "ראוי שבתי המשפט המחוזיים הדנים בתיקים אלו ינחו עצמם להיזהר מאוד בקביעה מסוג זה בשלב מתן צו הכינוס ויותירו אותה בגדר חריג, באותם מקרים בהם הונחה תשתית עובדתית ברורה ואיתנה לעניין חוסר תום הלב, כגון המקרה שנדון בעניין בנבנישתי בו החובות נוצרו מפעילות בלתי חוקית ובלתי מוסרית מובהקת..." – בעניין בלום.

על ההלכה כי ניתן לבחון הדברים כבר בעת בחינת הבקשה למתן צו כינוס חזר בית המשפט העליון לאחרונה בעניין ע"א 7092/13 מור נ' כנ"ר ניתן ביום 12/10/15, בנושא מזונות ויש להחיל הדברים בבחינת קל וחומר במקרים בהם מדובר בעבירה פלילית של אינוס קטינה בנסיבות מחמירות הנוגדת באופן ברור את תקנת הציבור:

"...השאלה העיקרית העומדת לפני בית המשפט בדונו בסוגיה אם להכריז על חייב..היא האם פעל בתום לב...יחד עם זאת את אין בכך כדי לגרוע מכוחו של בית המשפט לדחות הבקשה למתן צו כינוס אם מתברר כבר בשלב מוקדם זה, כי החייב הגיש בקשתו האמורה בחוסר תום לב ומנצל לרעה הליך פש"ר...".

15. אין ספק כי במקרה דנן מונחת בפני בית המשפט תשתית עובדתית ברורה ביחס לחובות החייב הנובעים מביצוע עבירות פליליות, כאשר החוב העיקרי נוצר בגין אינוס קטינה בנסיבות מחמירות (הקטינה הייתה בעת ביצוע האינוס בת 12 ו-9 חודשים בלבד) – תשתית המלמדת על חוסר תום לב, ואין להשוות מקרה זה לעניינו של בלום בו ניתן צו כינוס, שכן בבלום דובר על הרשעה בעבירות משמעת שבוצעו ע"י עו"ד ביחס להתנהלותו עם כספי לקוחות ונקבע כי על מנת שתתפרש בפני בית המשפט תמונה מלאה וברורה יש לחקור בצורה יסודית את כל החובות ולבחון כל חוב וחוב תוך מיפוי החובות שניתן יהיה לכנותם "חסרי תום לב".

16. לאמור לעיל אוסיף ואפנה גם להלכת בית המשפט בעניין בנבנישתי (ע"א 6416/01 בנבנישתי נ' הכנ"ר ניתן ביום 4/5/03) שם נקבע כי אין לתת צו כינוס לחייב שניהל עסק בלתי חוקי (של שירותי ליווי), בנימוק כי מדובר במקרה חריג של עבירה שיש בה היבט ברור של חוסר מוסריות העולה כדי פגיעה מהותית בתקנת הציבור ועל כן יש מקום למנוע את תחולת הפקודה:

"שונה המצב באשר לתכלית הכללית שעניינה תקנת הציבור, השמירה על שלטון החוק והרתעת עבריינים. אכן, ככל שהפעילות שהביאה ליצירת החובות היתה בלתי חוקית, הרי שמתן הגנה לחייב במסגרת הפקודה מעוררת קושי. עקרון היסוד לפיו אין חוטא נשכר ואין לעודד הפרת החוק על ידי החוק עצמו, מחייב, לכאורה, כי חייב שיצר חובות במהלך פעילות של עסק לא חוקי לא יצא נשכר ולא יוכל לחסות תחת כנפי הפקודה". ע.א 6416/01 בנבניסטי נ' הכונ"ר, פד"י נז(4), 197.

על מנת לאבחן בין עבירה לעבירה (כלומר בין עבירה שאין בה כדי פגיעה מהותית בתקנת הציבור לבין עבירה שבה אי החוקיות עולה כדי פגיעה מהותית בתקנת הציבור) הוצע בעניין בנבנישתי לבחון, בין היתר, את חומרת העבירה והיסוד הנפשי הנדרש בה:

"בהקשר זה ניתן לבחון, בין היתר, את...חומרת העבירה והיסוד הנפשי הנדרש בה....כן ניתן לבחון את עוצמת הקשר בין אי החוקיות של העסק ובין יצירת החובות..".

אין חולק כי העבירות שבוצעו במקרה דנן הינן עבירות שבהן אי החוקיות עולה כדי פגיעה מהותית וחמורה ביותר בתקנת הציבור, שכן עסקינן בנסיבות בהן החייב אנס פעמיים קטינה בהיותה בת 12 ו-9 חודשים בלבד בנסיבות מחמירות, כאשר גם נסיבות עבירת הגניבה הינן נסיבות שבהן אי החוקיות עולה כדי פגיעה בתקנת הציבור.

17. בנוסף, אפנה לסעיף 77(ג) לחוק העונשין בו נקבע כי "לענין גביה, דין פיצויים לפי סעיף זה כדין קנס". סעיף 69(א)(1) לפקודת פשיטת הרגל קובע כי חוב המגיע למדינה בשל קנס אינו חוב בר הפטר. לפיכך, ומשחובות החייב הינם חובות שאינם ברי הפטר, אין כל טעם ממשי בניהול הליך פשיטת הרגל בענייננו.

עוד אפנה, בעניין זה, גם לאמור בהצעת חוק חדלות פרעון ושיקום כלכלי 2016 (פורסם ברשומות ביום 2/3/16) אשר טרם אושר ברם יכול ללמד על מגמת המחוקק.

בהצעת החוק אימץ המחוקק את דברי בית המשפט העליון בעניין פסק דין שיכמן, וקבע כי צו ההפטר לא יחול פרט למעשה מרמה גם על חובות שנוצרו אגב עבירות מין או אלימות קשה.

ראה סעיף 175(א) להצעת החוק:

"ההפטר לא יחול על חובות עבר אלה: 1. תשלום עונשי. 2. חוב שנוצר בדרך מרמה או הנובע מעבירת גניבה או מעבירת מין או אלימות חמורה כהגדרתה בחוק זכויות נפגעי עבירה".

בדברי ההסבר לסעיף זה אף נכתב כי: "החוק המוצע מבקש לכלול בסעיף זה (סעיף 69 לפקודה הנוכחית, המחריג חובות מסוימים ממתן הפטר – ע.ב.) עבירות חמורות נוספות שלא מוצדק לפטור את החייב מחובות שנוצרו בשלהן בשל העדפת האינטרס הציבורי. בעניין זה עוקבת ההצעה אחרי המגמה הקיימת בפסיקה (ראו לדוגמא שיכמן)".

סוף דבר ובשקלול כל האמור לעיל – דין הבקשה למתן צו כינוס להידחות.

נוכח טענת החייב כי הוא רוצה לשלם החוב במלואו ברם זקוק להסרת המגבלה על רישיון הנהיגה שלו לצורך הגדלת הכנסתו – מבוקש מהמרכז לגביית קנסות לבוא בדברים עם ב"כ החייב, ולבחון את האפשרות לעשות כן.

ניתן היום, כ"ז כסלו תשע"ז, 27 דצמבר 2016, בהעדר הצדדים.