לפני: כב' השופט יוסף יוספי

פסק דין

1. עסקינן בתובענה, במסגרתה ביקשו התובעים (אשר הינם אחים) להכיר בתאונת הדרכים בה היו מעורבים ביום 9.10.14, כתאונת עבודה על פי הגדרתה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה – 1955 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי").

טענות הצדדים

2. לטענת התובעים, הם נפגעו בתאונת דרכים ביום 9.10.14 בצומת להבים. התובע 1 הינו בעל חנות למכשירים סלולריים ואביזרים נלווים, ובבעלות תובע 2 שתי חנויות דומות, האחת בעיר רהט והשניה בישוב חורה, היכן ששניהם מתגוררים.

בבוקרו של יום התאונה נסעו התובעים יחדיו מביתם לחנותו של תובע 1 בעיר נתיבות. תובע 1 עסק בסידור החנות והסחורה, ולאחר מספר שעות העריך כי אין תנועת אנשים בעיר כביום רגיל, והבין כי מדובר ביום חג (סוכות). לפיכך, החליט לסגור את החנות ולהגיע לביתו שבחורה. או אז, התקשר לחברו עדנאן כדי שיבוא לאסוף אותו מהחנות שבנתיבות לרהט, על מנת שיחבור לאחיו (התובע 2) לצורך נסיעה לחורה. השניים הגיעו לחנותו של התובע 2 בסביבות השעה 14:00, ומספר דקות אחר כך נסעו שני התובעים יחדיו דרכם לכיוון חורה, כאשר בצומת להבים אירעה תאונת הדרכים.

לא הוכחה הפסקה או סטייה של ממש, וגירסת התובעים לא נסתרה. הוכח שהתובע 1 עבד בחנותו ביום התאונה, וממילא הנתבע לא טען אחרת במכתב הדחיה או בכתב ההגנה.

הוכח באופן ברור כי חנותו של תובע 1 הייתה פתוחה ביום התאונה, וכי הוא עבד בה.
הטענה לפיה תובע 1 נסע ביום התאונה בתחבורה ציבורית נבעה ככל הנראה מטעות קולמוס או מטעות בהבנת הדברים מצד החוקר, היות וביום התאונה חל חג הסוכות ולא היתה תחבורה ציבורית.

גירסאותיהם של התובעים והעד מטעמם לא נסתרו, ולפיהן תובע 1 יצא מחנותו בנתיבות עם עדנאן (חברו) שהסיע אותו לרהט לחנותו של תובע 2, ומשם המשיכו השניים לכיוון חורה לביתו של התובע 1.

הנסיעה במהלכה אירעה התאונה היתה כאשר תובע 2 נסע מחנותו ברהט לחנותו בחורה על מנת להביא סחורה, ולפיכך יש לקבוע שמדובר בתאונת עבודה.

3. לטענת הנתבע, בעת קרות התאונה התובע 1 לא היה בדרכו מעבודתו למעונו. בנוסף, התובע 2 לא הוכיח כי היה בדרכו מעבודתו לחנות הנוספת באזור התעשיה חורה, ובהתאם לגירסתו התכוון להחזיר את התובע 1 לביתו. התובעים מסרו מספר גרסאות ביחס לאופן הגעתם לעבודה וחזרה. לטענת הנתבע, ביום 9/10/14 התחבורה הציבורית הופעלה במתכונת שבת עקב חג הסוכות.

בהודעתו לחוקר הנתבע לא אוזכר שאדם מסוים הסיע את תובע 1 מנתיבות לרהט. בנוסף, תובע 1 ציין בהודעתו מיום 10/6/2015 כי לדעתו התובע 2 התכוון להוריד אותו באזור התעשיה חורה, ואילו בבית הדין טען כי אינו יודע היכן התכוון התובע 2 להוריד אותו.

לא ניתן לגזור מדוח המכירות של חנות התובע 1 האם היתה מכירה אחת או מספר מכירות ביום התאונה, אלא רק את כמות הפריטים שנמכרו, ולא הוכח שהוא זה שהנפיק את הדוח.

ביחס לתובע 2 טען הנתבע, כי בכתב התביעה ציין שהתאונה קרתה בדרכו הביתה בעוד שבכתב התביעה ציין שהיה בדרכו מחנותו ברהט לחנותו בחורה. בנוסף, התובע 2 מסר גירסאות שונות וסותרות באשר לסיבת סגירת החנות ברהט ובאשר ליעד נסיעתו. התובע 2 לא הביא כל ראיה המעידה על כך שמקום עבודתו נסגר בשעה הסמוכה לקרות אירוע התאונה.
לסיכום, טען הנתבע כי מדובר בשני תובעים עצמאיים אשר מוטל עליהם נטל הוכחה מוגבר בו לא עמדו, ולפיכך יש לדחות את התובענה.

הדין החל

4. תאונת עבודה מוגדרת בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי לגבי עובד, כ"תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו ...".

סעיף 80(1) לחוק הביטוח הלאומי מרחיב הגדרה זו, ביחס לדרך מן הבית לעבודה ולהיפך:

"חזקת תאונה בעבודה

80. רואים תאונה כתאונת עבודה אף אם-

(1) אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו או ממקום שבו הוא לן

אף אם אינו מעונו, מן העבודה למעונו או ממקום עבודה אחד למשנהו, ועקב נסיעתו או

הליכתו זו".

המבחן היסודי להיותו של אירוע "תאונה" הוא ה"הפתאומיות".

הפתאומיות משמעה אירוע שניתן לאתר במישור הזמן – הווה אומר מתי אירע, ובמישור השטח – הווה אומר לקבוע בדיוק את המקום שבו אירע.

ראו:

דב"ע (ארצי) לא/5-0 ושדי – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ב 200.

דב"ע (ארצי) נו/103-0 עטר – המוסד לביטוח לאומי (מיום 12.12.96).

נטל הראיה מוטל על התובע להביא "ראשית ראיה" שאכן אירע אירוע תאונתי בעבודה, שקושר את הפגיעה לעבודה.

ביסודם של הדברים עומדת שאלת אמינות גירסתו של התובע.

ראו:

דב"ע (ארצי) נא/ 205-0 המוסד לביטוח לאומי - שחאדה, פד"ע כד 222.

דב"ע (ארצי) נא/218-0 המוסד לביטוח לאומי - דרור, פד"ע כד 545.

  סעיף 81 לחוק הביטוח הלאומי, שכותרתו " הפסקה וסטיה ", קובע בהאי לישנא:

" א.  תאונה שאירעה תוך כדי נסיעה או הליכה בנסיבות האמורות בפיסקאות (1) , (4), (5) או (7) של סעיף 80, אין רואים אותה כתאונה בעבודה אם חלה בנסיעה או בהליכה, הפסקה או סטיה של ממש מהדרך המקובלת, כשההפסקה או הסטיה לא היו למטרה הכרוכה במילוי חובותיו של המבוטח כלפי מעבידו או, לענין פסקה 1 האמורה, בעיסוקו במשלח ידו כעובד עצמאי, או אם יש לייחס את התאונה בעיקר לרשלנותו הפושעת של המבוטח ולא נגרם על ידיה אי כושר עבודה לארבעה שבועות לפחות, נכות או מוות".

(ההדגשות הוספו- י.י).

כדי לקבוע מהי "הפסקה או סטייה של ממש", יש לתת את הדעת לשני גורמים: מהות ההפסקה ואורך ההפסקה, ובכל מקרה ומקרה יש להעריך את משקלו של כל אחד משני הגורמים. וכך קבע בית הדין הארצי בהקשר זה:

"... בית הדין קמא הסתמך על ההלכה האמורה והגיע למסקנה כי השיחות שניהלה המערערת לאחר שירדה מהאוטובוס אינן אינצידנטליות לדרכה לביתה, והיא התנהגה כמי שהפסיקה את דרכה לפעולות חברתיות עצמאיות. נימוקיו של בית הדין קמא היו:

א.       הפסקה "קלה" לשיחה עם חברים בדרך מהעבודה יכולה להיות אינצידנטלית לדרכו של המבוטח, וזאת כל עוד שאורך השיחה והנסיבות האחרות אינם מעידים על כך שהוא הפך את השיחה לפגישה חברתית וכמטרה בפני עצמה. התנהגותה של התובעת מעידה על כך שהפגישות החברתיות עם החברות הפכו אותה עת למטרה עצמאית ולא כפעולה נלווית לדרך הביתה.

ב.         את ההפסקה שבה מדובר במקרה דנא יש לשקול ביחס לאורך הנסיעה בתנאים

רגילים. נסיעתה של התובעת מהעיר אל ביתה ארכה בדרך כלל כחצי שעה עד שלושת רבעי שעה, ואילו במקרה דנא התעכבה התובעת בשיחות עם החברות, לאחר שירדה מהאוטובוס, יותר זמן מהנסיעה כולה. לאור זאת, ובהתחשב באמור בפיסקה הקודמת... יש לתת משקל לעובדה כי מרחק הסטייה שקול כנגד מרחק הדרך כולה או יותר מזה.

ראו : דב"ע לה/0-37 המוסד לביטוח לאומי - אלבז, (לא פורסם).

ג.          בפסיקה נקבע כי הפסקות ברצון המבוטח של כ-40 דקות עד לשעה

מהוות "הפסקה של ממש".

ראו:

דב"ע לט/0-67 דרקסלר - המוסד לביטוח לאומי.

דב"ע לט/0-25 בר-נתן - המוסד לביטוח לאומי.

אכן ההפסקה אשר עשתה המערערת בדרכה לביתה היתה הפסקה של "ממש", בעיקר בהתחשב באורך ההפסקה" .

ראו:

דב"ע תש"ן/ 0-174 אהרנפלד - המוסד לביטוח לאומי פד"ע כב' 98 (סעיפים 6, 7 לפסק הדין).

עוד נפסק כי:

"פסיקה זו התייחסה למצבים בהם אדם יוצא ממעונו ושם פעמיו אל מקום העבודה או להפך. שונה המצב במקרה בו אדם יוצא ממעונו ושם פעמיו למקום אחר, שאינו מקום עבודה, ומן המקום אליו הגי ע הוא פונה לעבודתו. לגבי סוג מקרים זה נפסק כי יש לבחון את תכלית הנסיעה (או ההליכה), היינו- אם נעשו לעניינים פרטיים או לצרכי עבודה...

באותו פסק דין הוזכרו מקרים בהם לא הוכרו כתאונות עבודה נסיעה של עובדת לבדיקות בבית חולים הנמצא בדרך ממקום עבודתה למעונה, או נסיעה של עובד שניגש בגמר עבודתו למוסך לשם טיפול תקופתי ברכבו. דוגמאות אלו מתייחסות אמנם לנסיעה או הליכה ממקום העבודה כשהיעד הסופי הוא המעון, אך העקרון הגלום בהם הוא אחד: יש לבחון את תכלית הנסיעה מן המעון או מן העבודה ועל פי תכלית זו יוכרע דבר".

           ראו: עב "ל 1396/04 הררי - המוסד לביטוח לאומי (מיום 10/7/05, סעיף 8 לפסק הדין) .

בפרשת חיים שלמה קבע בית הדין הארצי, כי אין מבחן כללי המסווג מהי "הפסקה או סטייה של ממש", אלא שהכל תלוי בנסיבות המקרה, וכי המבחן העיקרי הוא מבחן המטרה.

היינו, יש לבדוק אם תכלית הנסיעה היתה מהעבודה למעון, ואם התשובה חיובית יש לבדוק אם מדובר ב"הפסקה או סטייה של ממש".

במקרה שנידון שם, נקבע כי תכלית ההליכה של המערער היתה מהעבודה למעון, ועוד נקבע כי הסטייה לא היתה בגדר הפסקה או סטייה של ממש. המערער שם היה בדרכו למעונו, והשהות בקניון לא ניתקה את הקשר של ההליכה מהעבודה למעונו. שליחת טופס הפיס לא הפכה לפעילות בעלת מטרה עצמאית, אלא היתה פעולה אינצידנטלית ונלווית לדרכו של המערער ממקום עבודתו למעונו.

ועוד נקבע שם, כי אין לקבוע מבחן טכני ופורמאלי של השוואת משך זמן ההפסקה או הסטייה למשך זמן ההליכה (או הנסיעה).

ראו: עב"ל 18890-03-11 שלמה – המוסד לביטוח לאומי (מיום 30/11/12).

דיון והכרעה

5. נקדים אחרית לראשית ונציין כי דין התובענה להתקבל, ולהלן יפורטו הנימוקים לכך.

6. מהתמונה שנפרשה לפנינו עולה, כי התובעים עמדו בנטל אשר רבץ לפיתחם, והוכיחו כי מדובר בתאונת דרכים שיש לראות בה כתאונת עבודה.

7. במסגרת מסכת הראיות העידו התובעים עצמם, וכן מר עדנאן אבולקיאן- חברו של תובע 1, אשר נחקרו על האמור בתצהיריהם. בנוסף, העידו מר צוברי- רואה החשבון של תובע 1, והחוקר מטעם הנתבע, מר ואליד זאהר.

8. כפי שצוין לעיל, מהעדויות בבית הדין עלתה תמונה ברורה ונהירה, לפיה התובע 1 והתובע 2 נפגעו בתאונת דרכים בצומת להבים; בדרכם ממקומות העבודה שלהם ליישוב חורה בו התגוררו, ושבו גם הייתה חנות נוספת בבעלות התובע 2.

ראשית יש לציין כי עדויות התובעים נמצאו אמינות, והתרשמתי כי תיארו דברים כהווייתם. וגם אם נתגלו פה ושם סתירות לכאורה, הרי שאלה נבעו מחלוף הזמן. גם עדויות עדי התובעים נמצאו אמינות ותמכו בגירסת התובעים. לפיכך, יש לקבוע את המסכת העובדתית בהתאם לעולה מעדויות התובעים.

ממסכת הראיות עלה, שביום התאונה תובע 1 נסע לחנות שבבעלותו בעיר נתיבות, והגיע אליה. מאחר והייתה תנועת קונים דלילה, התקשר לחברו מר עדנאן מרהט, כדי שיבוא לאסוף אותו מנתיבות לרהט; וזאת כדי לחבור לאחיו, התובע 2, על מנת להגיע איתו לביתו שבחורה. התובע 1 נימק את סגירתה המוקדמת של החנות בכך שהבין כי מדובר ביום חג (סוכות), ולפיכך בחר לסגור את החנות. בהקשר זה יצוין, כי הובהר שהיה זה יום חג (שבתון) ולא יום שחל בחול המועד. לפיכך, לא יתכן שהתובע 1 נסע בתחבורה ציבורית, היות וביום התאונה לא היתה כלל תחבורה ציבורית. בהקשר זה אני מקבל את גירסת תובע 1 לפיה לא טען כי נסע בתחבורה ציבורית, ואם נרשם כך עסקינן בטעות.

בנוסף, גירסתו של תובע 1 לפיה פתח את חנותו לא נסתרה ואף נתמכה בעדות רואה החשבון; אשר הסביר היטב מדוע סרט המכירה מוכיח ביצוע פעולות מכירה ביום התאונה על ידי התובע 1 בחנותו.

עוד יצוין, כי עדותו של רואה החשבון מר צוברי הותירה על בית הדין רושם מהימן, עת הסביר באופן חד וברור כי יש בדוח המכירות מיום התאונה כדי להראות את פעולות המכירה שבוצעו ביום התאונה על ידי התובע 1, בהיותו עובד יחיד בחנות. עד זה גם תיאר והסביר מדוע יש לראות בדוח המכירות כמקורי. בכל אלה יש כדי לחזק את גירסתו של תובע 1 בדבר הגעתו לעבודה ביום התאונה.

9. בהקשר זה יצוין, כי טענת הנתבע כנגד הגעתו של התובע 1 לחנות ביום התאונה לא הועלתה במכתב הדחיה וגם לא בכתב ההגנה, ודי היה בכך לדחותה.

עוד יצוין, כי גירסת מר עדנאן אבולקיאן, אשר היה זה שהסיע את התובע 1 מנתיבות לרהט כדי לחבור לאחיו, לא נסתרה; וגם בכך יש כדי לבסס את טענותיו של התובע 1 בכלל ובנושא אמצעי ההגעה לרהט בפרט.

10. מכל האמור לעיל עולה כי גירסת התובע 1 לעניין קרות האירוע נותרה איתנה, ולפיה נפגע בתאונת הדרכים בצומת להבים, לאחר שסיים עבודתו, כשהיה בדרכו עם אחיו לישוב חורה בו התגורר.

11. עוד עולה ממסכת הראיות, כי תובע 2 נסע עם התובע 1 מחנותו של תובע 2 בעיר רהט לישוב חורה בו התגוררו שניהם, ובו לתובע 2 חנות נוספת. בהגינותו העיד בבית הדין כי תכנן להוריד את התובע 1 בביתו, וכן שסגר את החנות מוקדם יותר כדי ללכת ולהביא סחורה מחנותו שבחורה, אך התאונה קרתה בצומת להבים, דהיינו בדרך לחורה.

12. עוד יצוין, כי התובע 2 ציין בהודעתו לחוקר המוסד כי היה בדרכו מרהט לחורה להביא סחורה לחנות ברהט, תוך שהתאונה קרתה בדרך היחידה בה הם נוסעים מרהט לחורה.
בנסיבות העניין לא הוכחה הפסקה או סטייה של ממש כפי שטען הנתבע בכתב הגנתו.

הוכח כי תובע 1 סיים את עבודתו בחנות שבבעלותו בנתיבות, ורצה לנסוע לביתו שבחורה. לשם כך נסע אל אחיו, אשר לו חנות ברהט, כדי לנסוע איתו לחורה. ואכן, כך עשה בפועל, והתאונה התרחשה בנסיעה מרהט לחורה. היינו, מטרת הנסיעה לרהט היתה הגעתו של תובע 1 לביתו שבחורה.

לאור זאת, אין עסקינן בסטייה מהדרך, אלא בתכנון תחבורתי של הגעה מהחנות לבית. לו היתה תחבורה ציבורית באותו יום, התובע 1 יכל באותה מידה לנסוע בשני אוטובוסים לביתו, ולא ניתן היה לטעון כי מדובר בסטייה מהדרך.

ביחס לתובע 2, הרי שהתברר הן בהודעתו לחוקר המוסד והן בעדותו בבית הדין כי סגר את חנותו על מנת לנסוע לחורה ולהביא משם סחורה. בעדותו בבית הדין אף הדגיש כי לא היה סוגר את החנות כדי להסיע את אחיו הביתה. לפיכך הוכח כי תובע 2 נסע מחנותו כדי להביא סחורה, בדרך התרחשה תאונת דרכים, ולפיכך עסקינן בתאונת עבודה. העובדה כי תובע 2 שילב את הבאת הסחורה עם הסעת אחיו אינה פוגמת במטרת הנסיעה שהיתה הבאת סחורה.

13. לפיכך, הנני קובע כי תאונת הדרכים שאירעה לתובעים הינה בגדר תאונת עבודה.

אחרית דבר

14. מכל האמור לעיל, עולה כי יש לקבל את התובענה.

15. הנתבע ישלם לשני התובעים יחד הוצאות משפט בסך 1,500 ₪ וכן שכר טרחת עורך דין בסך 4,000 ₪, והכל תוך 45 יום מיום המצאת פסק הדין.

16. זכות ערעור לבית הדין הארצי תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין.

ניתן היום, י"ב תמוז תשע"ט, (15 יולי 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.