15 נובמבר 2018

1. התובע, מר דוד רחמים, הגיש תביעה זו כנגד החלטת המוסד לביטוח לאומי שלא להכיר במחלת הסוכרת עמה הוא מתמודד כנובעת מתאונת עבודה.

רקע עובדתי והשתלשלות ההליך בבית הדין

2. התובע הוא יליד 1974 והנדסאי מחשבים בהכשרתו (נ/3, בשורה 7). במועד תאונת העבודה הנטענת, בשלהי שנת 2007, הועסק התובע בחברת אומניטק איכות בע"מ – חברה שעיסוקה היה במתן פתרונות מחשוב, לרבות בתחום רשתות תקשורת ושירות תומך במערכות מחשוב. דוגמת הדרכה, הטמעה, תמיכה ואחזקת ציוד ממוחשב (להלן: המעסיקה או חברת אומניטק). התובע עסק בתחום התקשורת.

3. ביום 26.11.2015 הגיש התובע לנתבע (להלן: המוסד) תביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה בגין ארוע שארע לטענתו ביום 20.12.2007. היינו קרוב ל-8 שנים קודם להגשת התביעה. בטופס התביעה תוארה תאונת העבודה כך: "התקיימה שיחה עם המנהל הממונה שבה הבהיר לי שאני מסיים את עבודתי תוך מספר ימים בלי פיצויי פיטורים. באותה שיחה גם השמיץ אותי ופגע בשמי ובכבודי היו צעקות. בעקבות שיחה זו חשתי ברע ערכי הסוכר עלו וחליתי בסוכרת מסוג 1". (נספח לכתב ההגנה ו-נ/4).

לתביעה לא צורפה 'הצהרת המעסיקה' לנוכח הבהרת התובע כי "המעסיק איננו קיים – החברה התפרקה".

4. במכתבה מיום 23.2.2016 דחתה פקידת התביעות את התביעה מן הטעם ש"...עיון בפרטי תביעתך, ולאחר שנעשו ניסיונות מטעמנו לברר ולאמת את גרסתך ומפאת הזמן הרב שחלף לא ניתן היה לאמת את טענותיך ולפיכך לא הוכח כי נגרם אירוע תאונתי תוך כדי ועקב עבודתך". נגד החלטת הדחייה האמורה הוגשה התביעה שלפני.

5. כבר בכתב ההגנה טען המוסד כי התביעה הוגשה אליו בשיהוי משמעותי המצדיק את דחייתה. כן טען כי התובע לא הוכיח שארע לו אירוע המהווה תאונת עבודה.

6. על פי החלטת כבוד הנשיא אברהמי מן הישיבה המקדמית פוצל הדיון כך שבשלב ראשון תדון שאלת השיהוי כשאלה מקדמית. רק אם יעלה בידי התובע לחלוף על פני משוכה זו ידון התיק לגופו. התובע הגיש ראיותיו לעניין השאלה המקדמית ולאחר שעשה כן קוים הליך הוכחות מלא שבסופו סיכמו הצדדים טיעוניהם בכתב.

גרסת התובע

7. בתצהיר עדותו הראשית טען התובע כי הועסק בחברת אומניטק מיום 12.5.2004 ועד ליום 31.12.2007 בתפקיד אחראי תקשורת. הממונה עליו היה סמנכ"ל החברה מר מיקי לנדסמן. במחצית שנת 2007 החליט מר לנדסמן למנות את אחד העובדים שהועסק במקביל לתובע ל'מנהל ביניים' שיהיה גם הממונה על התובע. אותו 'מנהל ביניים' "החל להתענות בי, לשלול ממני תפקידים וסמכויות שהיו שלי והפך אותי לטכנאי פשוט למעשה" (סעיף 5). בנסיבות אלה ומשנדחתה בקשתו להחזיר את המצב לקדמותו ביקש התובע ממר לנדסמן לסיים את העסקתו בחברה. בהתאם בא התובע עם מר לנדסמן לכדי הסכמה בעל-פה, כי יבצע חפיפה מסודרת עם מחליפו במשך 3 חודשים. בסופם יינתן לו מכתב פיטורים וישוחררו לטובתו כספי הפיצויים.

התובע עמד בחלקו בהסכמה וחפף את העובד שנשכר כדי להחליפו. ביום 20.12.2007 נפגש עם מר לנדסמן וביקש ממנו את מכתב הפיטורים כמוסכם ביניהם. אלא שלהפתעתו התכחש מר לנדסמן להסכם וסירב לתת בידו את מכתב הפיטורים. הדברים הגיעו לכדי הרמת קול והשפלה "עד כדי דמעות" (סעיף 8). התובע חש ברע, הפסיק את עבודתו וחזר לביתו לנוח. לאחר מספר ימי מחלה התקשר אל התובע מר לנדסמן וביקש שיגיע למקום העבודה כדי לקבל את מכתב הפיטורים "בכפוף לכך שאסייע בטיפול בתקלה שלא הצליחו לפתור אותה". התובע נענה להצעת מר לנדסמן וכבר למחרת הגיע לעבודה, פתר את התקלה וקיבל את מכתב הפיטורים. אלא שלאחר מספר ימים חלה התדרדרות במצבו הרפואי. "רמות הסוכר בדמי עלו וכעבור פרק זמן אובחנתי כחולה סוכרת" (סעיף 12).

דיון והכרעה

8. המתווה הנורמטיבי: סעיף 296(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: החוק) קובע כי "תביעה לגמלת כסף" יש להגיש תוך 12 חודשים מהיום שבו נוצרה עילת התביעה. עם זאת אין בהוראת החוק האמורה כדי לחסום הגשת תביעה בשלב מאוחר יותר, כל עוד תשלום הגמלה בגין העבר יוגבל בהתאם להוראות סעיף 296(ב) לחוק. בהתאם נקבע בהלכה הפסוקה כי:

"טענת שיהוי, כשלעצמה, לא תוכל לעמוד; על המוסד לשכנע את בית הדין כי עקב השיהוי נבצר ממנו לבדוק לגופן את טענות המבוטח בכל הנוגע לעצם קרות התאונה... על המוסד להראות, כי השיהוי היה מהגורמים שהפריעו לו לרדת לחקור אמיתותן של העובדות" (עב"ל (ארצי) 35399-09-15 אורן – המוסד לביטוח לאומי (11.10.2016) והאסמכתאות שם) (להלן: עניין אורן). עוד נקבע בעניין אורן כי הלכה זו חלה ללא תלות במשך האיחור בהגשת התביעה. היינו גם אם תביעה מוגשת לאחר שנים מחויב המוסד לבחון אם ניתן לבדקה לגופה, בתלות בכלל הנסיבות לרבות קיומם של מסמכים אובייקטיביים. רק ככל שישתכנע כי חלוף הזמן מונע אפשרות אמיתית לבדיקת תנאי הזכאות רשאי יהיה לדחות את התביעה מחמת השיהוי בהגשתה. עם זאת נפסק כי מובן הוא שככל שחולף זמן רב יותר מצטמצמת דרך כלל יכולתו של המוסד לקיים בחינה עניינית, והכול בתלות בנסיבותיו של כל מקרה. אוסיף כי הנטל המוטל על המוסד בהקשר לטענת שיהוי המונעת את האפשרות לברר את התביעה הוא נטל השכנוע בלבד, ולא נטל ההוכחה (עב"ל (ארצי) 35164-07-15 בורקאן – המוסד לביטוח לאומי (24.8.2016) (להלן: עניין בורקאן)).

מן הכלל אל הפרט

9. גרסת התובע עצמו אינה עקבית שלמה ומספקת: כידוע, המידע העובדתי המלא הנדרש להכרעה בתביעה לגמלה כלשהי נמצא דרך כלל בידי המבוטח ולא בידי המוסד. על כן על המובטח לפרוש אותו במלואו לפני המוסד על מנת שבבוא פקיד התביעות להחליט בתביעתו תהא לפניו תשתית עובדתית מלאה.

לאחר בחינת מלוא המסכת הראייתית דעתי היא כי (גם) לנוכח חלוף הזמן גרסת התובע עצמו באשר לאירוע הנטען בעבודה אינה שלמה ומכל מקום לא נמצאה עקבית ומשכנעת. וכבר מטעם זה דין התביעה דחייה שכן ברור הוא שאם התובע עצמו אינו יכול לספק תשתית עובדתית שלמה ומספקת אין לקבוע כי המוסד ופקיד התביעות מסוגלים לכך. לא כל שכן בחלוף כמעט עשור מהאירוע הנטען ואפרט.

10. השוואה בין גרסת התובע כפי שנמסרה לחוקר המוסד לעומת גרסתו בתצהיר עדותו הראשית ובעדותו לפני בית הדין מלמדת, כאמור, כי לא רק שאינה עקבית אלא שדומה שחלק הארי של הגרסה שהוצגה לפני בית הדין הוא בבחינת 'שחזור לאחור' שנועד לצרכי התביעה ועל כן אינו משכנע. כך ולשם המחשה בעת מסירת הודעתו לחוקר המוסד סבר התובע כי עבד בחברת אומניטק משנת 2003, בעוד שבתצהירו התברר כי החל לעבוד בה רק בחודש 5/2004 (נ/3 שורה עמ' 1 בשורה 1). התובע לא מצליח להיזכר בפרטים שונים הקשורים בגרסתו, דוגמת הזהות של מי שחפף קודם לעזיבתו את עבודתו בחברת אומניטק (נ/3 עמ' 2, בשורה 31). בבית הדין יכנה אותו "בנאדם חדש שהגיע" (עמ' 6, בשורה 6). בדומה בעוד שבתצהיר עדותו הראשית טען כי אייל, העובד שהפך לממונה עליו, "החל להתענות לי, לשלול ממני תפקידים וסמכויות שהיו שלי והפך אותי לטכנאי פשוט" (סעיף 5 לתצהיר עדותו הראשית של התובע) לפני חוקר המוסד טען כי עד עזיבתו את החברה, ובפרט בתקופת החפיפה של העובד החדש "בינתיים אייל לא ממונה עליי, מיקי עדיין הממונה" (נ/3, עמ' 2, בשורה 32).

אשר למועד האירוע הנטען: בעת מסירת הודעתו לחוקר המוסד התובע סבר כי האירוע התרחש חודש לפני סיום העסקתו (נ/3 בעמ' 2, שורה 35). בתצהיר עדותו הראשית ובעדותו לפניי היה משוכנע כי מדובר ביום 20.12.2007 ואף טען כי אין המדובר בשחזור אלא בתאריך מדויק שנוהל ביומן (עמ' 7, בשורה 3), אלא שאותו יומן נטען לא הובא לפני.

ביחס לתוכן השיחה טען התובע לפני חוקר המוסד כי "לא זוכר במדויק את המילים" (נ/3, בעמ' 2, בשורה 43). מנגד לפני סבר "כי אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול" (עמ' 7, בשורה 8). בדומה סבר בתצהיר עדותו הראשית כי מדובר היה בפגישה מתוכננת עם תום החפיפה לשם 'סגירת הקצוות' "עם סיום החפיפה כמוסכם פגשתי את הסמנכ"ל ביום 20.12.2007 וביקשתי את מכתב הפיטורים כמוסכם" (סעיף 8 לתצהיר עדותו הראשית של התובע). מנגד בחקירתו לפניי כמו גם בעת מסירת הודעתו לחוקר המוסד סבר כי "זה לא היה מתוכנן, נכנסתי לדווח על משהו" (נ/3 בעמ' 2, שורה 36; עמ' 7, בשורה 10).

11. אשר להתרחשות הנטענת במהלך אותה שיחה ולאחריה אומר כי נותר בי ספק רב האם אכן התרחשה כפי שנטען. זאת בשים לב לכך שמהראיות הספורות שצירף התובע לתצהיר עדותו הראשית עלה כי מכתב הפיטורים נכתב על פי האמור בראשו עוד ביום 15.11.2007 ובמסגרתו ניתנה לתובע גם הודעה מוקדמת כדין (נספח ג'). לא נטען ובוודאי לא הוכח כי מדובר בתאריך שאינו מדויק. על כן נותר רק לתהות מה טעם נמצא לשמירתו במגירה כנטען עד לתום תקופת החפיפה של העובד החדש? למעשה, על פי גרסת התובע עצמו הליך החפיפה החל חודשים קודם לכן והיה ממילא במועד כתיבת המכתב לא רחוק במיוחד מסיומו. ערה אני ל'כתב הקבלה והוויתור' שהגיש התובע לתיק במהלך עדותו (ת/2) במטרה לחזק את גרסתו. לבד מהעובדה שמדובר במסמך שאין בו דבר הקושר אותו לתובע או לחברת אומניטק שכן הוא ריק מפרטים רלבנטיים, הרי שעצם הגשתו במועד הדיון בלבד מחלישה את גרסת התובע ואף מעלה את האפשרות, כי למעשה המחלוקת שהתעוררה וככל שהתעוררה נגעה דווקא למהות אותו כתב ויתור וסילוק ולאו דווקא למכתב הפיטורים כגרסת התובע. כך לא השכיל התובע לספק בחקירתו הנגדית הסבר מניח את הדעת לשאלה מדוע הטונים באותה שיחה נטענת עלו? למעשה, הרושם שנותר מעדותו היא כי הסתבך בגרסה לא ברורה ביחס לנסיבות סיום יחסי העבודה ולשאלה איזה אופי מדויק נשאה אותה מחלוקת נטענת (עמ' 7, בשורות 32-28).

12. היעדרן של ראיות תומכות: על האמור אוסיף כי למעט מכתב הפיטורים, שכאמור אינו מסייע לחיזוק גרסת התובע ואולי להיפך, לא השכיל התובע להניח לפנינו ראיות בעלות משקל לתמיכה בגרסתו. המסמכים הנוספים שצירף לתצהיר עדותו הראשית: מכתב המיידע על בונוס כשנתיים קודם לפיטוריו; 'תכנית חפיפה' הנעדרת תאריך והקשר והודעת דואר אלקטרוני מיום 2.12.2007 שאף היא עוסקת ב"נושאים לחפיפה" אינם מחזקים את ההתרחשות הנטענת ביום 20.12.2007 כלל ועיקר. מה גם שאין מחלוקת כי בסופו של יום התובע פוטר מעבודתו בחברת אומניטק ושולמו כל זכויותיו.

כך לא הונחו לפנינו מסמכים רפואיים היכולים לחזק את גרסת התובע, למעט תוצאות בדיקת דם יחידה מחודש 3/2008 (ת/2). ולעניין אחרון זה נחזור בהמשך הדברים.

13. אשר לעדי התובע: התובע העיד את רעייתו, גיסו ומר באשרי אך לא מצאתי שיש בעדויותיהם כדי לשנות את פני הדברים. עדותה של רעיית התובע חזקה את המסקנה כי מרבית גרסת התובע היא בבחינת שחזור לאחור בחלוף תקופה ארוכה, שחזור שכאמור נועד לצרכי התביעה. וכך העידה: "אני זוכרת שזה היה תאריך מאד משמעותי מבחינתו בדיעבד" (עמ' 12, בשורה 18). לאמור שלא היה בידה לספק הסבר כלשהו לכך שהמועד המדויק שננקב זכור לה, על אף שכך העידה בתצהיר עדותה הראשית. אלא שעם אבחון מחלת הסוכרת התובע סבר שהיא קשורה לאירוע בעבודה. גיסו של התובע לא נחקר על תצהירו אולם גם הוא לא היה עד להתרחשות הדברים וממילא מדובר בשני עדים הנוגעים בדבר מעצם קרבת המשפחה ביניהם.

אשר למר באשרי – לבד מהעובדה שתצהירו הוגש רק לאחר ישיבת ההוכחות הראשונה ושמדובר על פי עדותו בחברו של התובע (עמ' 15, בשורות 20-15), הרי שגם הוא לא יכול היה למקם את מועד האירוע הנטען מבחינה קלנדרית. כך גם אם לא את היום המדויק אף לא את החודש או השנה המדויקים (עמ' 16, בשורות 21-15); לא היה נוכח באירוע; העיד כי התובע לא סיפר לו את תוכנו בעת שקרה שכן הוא "לא מהמתלהמים... ורק אמר עזבו אני הולך ונדבר אחר כך" (עמ' 15, בשורות 26-25) ועוד. התמונה המצטיירת היא אפוא של 'עדות מטעם'. דומה שיש טעם בטענת המוסד בסיכומיו כי העובדה שהעד מצוי בקשרים חברתיים עם התובע יחד עם גרסתו כי במועד שלא הוברר עד תום התובע עוזב את מקום העבודה מוקדם מהצפוי מבלי להבהיר את הנסיבות המדויקות, אינה מספיקה כדי לאשר את התרחשות הארוע הנטען מיום 20.12.2007.

14. עדות הממונה על התובע מר מיקי לנדסמן: כאמור בפרק העובדתי במועד הגשת תביעת התובע למוסד חברת אומניטק חדלה מלפעול ועל כן ברור הוא שלא היה בידי המוסד לקבל מסמכים כלשהם מהחברה דוגמת מסמכים מהתיק האישי או דו"חות נוכחות וכדומה. על כן בשים לב לגרסת התובע וקודם לדחיית התביעה עשה המוסד ניסיון לגבות הודעה מאת מר לנדסמן אלא שהוא "לא רצה לשתף פעולה, אמר שזה היה מזמן, לא זוכר כלום, כבר לא עובד בחברה" (דו"ח חקירה נ/2). עם התקדמות ההליך בבית הדין עשה המוסד ניסיון נוסף לגבות ממר לנדסמן הודעה, ניסיון אשר צלח (נ/1). בנוסף הובא מר לנדסמן על ידי המוסד לעדות בבית הדין ונחקר נגדית באופן ממושך על ידי בא כוח התובע. אלא שהתברר כי העד עומד על דעתו, כי אינו זוכר דבר הקשור בתובע. מלבד העובדה שעבד תחתיו תקופה מסוימת לא זכר העד את פיטורי התובע, הנסיבות הקשורות בפיטורים, שיחות שכביכול ניהל עם התובע בעניין לא כל שכן ויכוח או הבטחה שלא קוימה (נ/1). בעת גביית עדותו במוסד דעתו הייתה ש"...אנשים לוקחים לפעמים דברים בצורה אישית חמורה יותר מאשר זה נראה בעיני המנהל" (נ/1, בעמ' 2 שורות 32-22). כך לא נראה בעיניו סביר שהתעורר קושי בכל הנוגע לתשלום פיצויים בשים לב לאיתנותה של חברת אומניטק דאז (נ/1, עמ' 2, בשורה 41). בעדותו בבית הדין חזר בעיקר על כך ש"קשה לי לזכור אחרי כל כך הרבה שנים" (עמ' 19, בשורה 9). לא הכיר את אותו כתב ויתור וסילוק שהגיש התובע לתיק בית הדין ואף טען שזה קשור אולי במערכת הנהלת חשבונות, כספים ושכר ולא בו (עמ' 19, בשורה 23). בדומה לא זכר שהתובע רצה מכתב פיטורים (עמ' 19, בשורה 29) או כל מחלוקת הקשורה בכך.

15. בהקשר לעדותו של מר לנדסמן ייחד התובע בסיכומיו מאמץ לחלקה של עדות החוקרת שעסק בניסיון הראשון לגבות את הודעתו של מר לנדסמן – ניסיון שכאמור לא צלח. ובפרט לעדות החוקרת בבית הדין ולפיה "הוא (מר לנדסמן – ר.ב.ה) לא אמר שהוא לא רוצה לשתף פעולה, הוא אמר שהיה משהו חריג" (עמ' 4, שורה 32). אלא שדעתי היא כי אין באמירה יחידה זו כדי לשנות את פני הדברים או להוביל למסקנה שיש להעדיפה על פני עדות העד הבלתי אמצעית לפני בית הדין.

בנוסף מלין התובע על כך שהמוסד לא זימן לעדות את האדם הנוסף שכביכול נכח בעת האירוע הנטען אותו 'מנהל הביניים' – מר אייל מימון או את המזכירה של מר לנדסמן באותה העת, גב' גלית אלוני, שנטען כי הגישה לתובע כוס מים בצאתו נרגש ממשרדו של מר לנדסמן ביום 20.12.2007.

על טענות אלה אשיב בשניים: ראשית, ובשים לב לכך שנטל ההוכחה מוטל על התובע דעתי היא כי את אי הזמנת עדים אלה לעדות, וככל שעדותם אכן הייתה דרושה, יש לזקוף דווקא לחובת התובע. כך צודק המוסד בסיכומיו כי במהלך חקירתו הנגדית סיפק התובע פרטים מדויקים ביחס לעדים ובפרט לעד מר מימון שלגביו טען ששוחח עמו בעניין אפשרות העדתו בבית הדין. אלא שמר מימון לא 'התלהב' מאפשרות זו לנוכח הליכים אחרים שהתקיימו בינו לבין חברת אומניטק והתובע בחר שלא לזמן אותו באמצעות בית הדין (עמ' 9, בשורה 22 עד עמ' 10, בשורה 4).

שנית, נפסק בעניין אורן כי לא די בעצם האפשרות לחקור עדים לאירוע בחלוף שנים ארוכות מהתרחשותו, אלא שיש חשיבות גם לאפשרות של עדים אלה לזכור פרטים רלוונטיים. בעניין בורקאן נפסק כי חלוף הזמן מטבע הדברים מעמעם את זיכרונם של המעורבים באירוע וממילא אין תועלת בגביית עדות דוגמת זו של הגב' אלוני שלא נכחה באירוע עצמו.

16. כללם של דברים, בשים לב לכך שגרסת התובע עצמו ביחס לארוע הנטען אינה שלמה או עקבית; המעסיקה אינה קיימת עוד; הממונה הישיר אינו זוכר פרטים כלשהם ביחס לארוע לא כל שכן אלה שנטענים על ידי התובע; היעדרן של ראיות חיצוניות ואובייקטיביות שיכולות לחזק את טענת התובע ביחס להתרחשות הארוע מיום 20.12.2007 לא ניתן כיום עוד להוכיח את נסיבות המקרה. משכך בדין דחה המוסד את התביעה.

17. בסיכומיהם ייחדו הצדדים דברים לטעמים שבעטיים השתהה התובע בהגשת תביעתו למוסד ומשקלם. אלא שלנוכח תוצאת הדברים אליה הגעתי ולפיה כיום אין עוד אפשרות לברר את נסיבות הארוע מיום 20.12.2007 דעתי היא כי אין עוד חשיבות לשאלה האם מדובר בטעם מוצדק אם לאו. שכן גם לו הייתי מניחה כי מדובר בהשתהות מוצדקת (ואיני משוכנעת בכך) ממילא לא היה בכך כדי לשנות את התוצאה אליה באתי.

ארוע מיוחד האמנם?

18. ערה אני לקביעת כבוד הנשיא אברהמי ולפיה רק אם יצליח התובע לחלוף על פני המשוכה של טענת השיהוי תדון לגופה השאלה אם האירוע מיום 20.12.2007 עונה להגדרה של תאונת עבודה. אלא שבנסיבות העניין ומשנפרשה לפני מסכת עובדתית רחבה דעתי היא כי יש להשיב על שאלה זו כבר עתה וזאת בשלילה.

19. כידוע, בהתאם להלכה הפסוקה ולצורך הכרה במחלת הסוכרת כפגיעה בעבודה יש צורך בשלב הראשון להוכיח מבחינה עובדתית כי התרחש:

"אירוע מיוחד, בעבודה, אשר בסמיכות זמנים אליו פרצה (או הוחמרה) מחלת הסוכרת. היינו שגם אם לא נדרשת הוכחתו של אירוע "חריג" בהכרח – נדרש להוכיח התקיימותו של אירוע "מיוחד" קונקרטי, מוגדר ככל הניתן במקום ובזמן וזאת להבדיל למשל, ממתך מתמשך" (ראו והשוו: עב"ל (ארצי) 4662-03-13 ספדי – המוסד לביטוח לאומי (4.12.2014)).

אפתח בכך שכפי שהראתי בפרוטרוט לעיל לא שוכנעתי כי עלה בידי התובע להוכיח התקיימות אירוע "מיוחד" בכלל וסמוך למועד בו פרצה מחלת הסוכרת או הוחמרה בפרט. למעשה על פי גרסת התובע עצמו עליה במדדי הסוכר בגופו התגלתה לכל המוקדם בסוף חודש 3/2008 (31.3.2008 ראו: ת/2). המועד הראשון שבו אובחן התובע כחולה בסוכרת לא הוכח ויתכן שהיה בחלוף תקופה נוספת. בכל אופן לא בסמוך לארוע הנטען, אלא לכל הפחות כ-3 חודשים לאחר התרחשותו הנטענת. כך וממילא ספק אם נסיבות העניין הקונקרטיות להן טוען התובע, קרי, התרגזות בגין אי עמידה של מעסיקה בהתחייבותה, שתוקנה על ידי המעסיקה בחלוף ימים ספורים (שבמהלכם חל סוף שבוע) ייחשבו לאירוע "מיוחד" כמשמעותו בפסיקת בית הדין הארצי.

20. סוף דבר – על יסוד כל האמור ועם כל ההבנה להתמודדות הלא קלה של התובע ומשפחתו עם מחלת הסוכרת בה לקה, כפי שתיארו לפניי גם התובע וגם רעייתו, התביעה נדחית.

המדובר בהליך מתחום הביטחון הסוציאלי ולפיכך החלטתי שלא לעשות צו להוצאות.

21. זכות ערעור: על פסק דין זה ניתן להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 ימים מיום שיומצא לצדדים.

ניתן היום, ז' כסלו תשע"ט, (15 נובמבר 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.