בקשה לסילוק על הסף של התובענה מחמת התיישנות היא הבקשה שלפני.

מדובר בתביעה כספית שעניינה החזר כספי פיצויים שקיבל אביהן המנוח של המשיבות, בעקבות פסק דין משנת 1956 שקבע את זכותו לפיצויים; כספי הפיצויים הועמדו כהלוואה למבקשת (הקיבוץ בו התגורר) על פי הסכם בין הצדדים, בו נקבע כי ההלוואה תוחזר לאב המנוח עם הגיעו לגיל 18, קרי, בשנת 1971 – החזר כספים אלה הם הבסיס לתביעה.

עיינתי בבקשה לסילוק על הסף מחמת התיישנות, עיינתי גם בתגובה ובתשובה ונתתי דעתי לכתבי הטענות עצמם – ולאחר אלה, ראיתי שלא להעתר לבקשה כ"בקשת-סף" ולדחות את ההכרעה בטענת ההתיישנות לסיום ההליך, לאחר שלב הראיות.

אמנם השתכנעתי כי מדובר בעילת תביעה "ישנה נושנה" שעל פניו נראה כי קם מחסום דיוני לתבוע בגינה; אלא שעלתה מפי המשיבות טענה אחרת לביסוס עמדתן, טענה שעניינה בסעיף 8 לחוק ההתיישנות הקובע למעשה ובהתקיים הנסיבות שבסעיף 8, מועד שונה לתחילת מירוץ ההתיישנות. לטענת המשיבות נעלמו מהן עובדות המהוות את עילת התובענה מסיבות שלא היו תלויות בהן (אף יש טענה להעלמה מכוונת של החוזה והמידע), וברי כי לא ניתן לקבוע ממצאים בשלב זה אשר לשאלה אם אכן הועלמו עובדות רלוונטיות לעילת התביעה והאם העובדות הללו יורדות לשורש התביעה, שאלות המשלבות טענות עובדתיות עם טענות משפטיות, ואין אפשרות לברר אותן במסגרת טענת סף.

אוסיף ואומר כי לא רק טוענות המשיבות טענות עובדתיות שמהן מבקשות להסיק מסקנה משפטית אלא שהמבקשת עצמה מתייחסת לטענות עובדתיות אשר ל'עצם הידיעה', לשאלת 'ההעלמה' של המסמכים, לשאלה אם המבקשת החזיקה עותק מהחוזה, לשאלה אם היתה הטעיית המנוח ואם אכן היתה האם היתה ביודעין - מכאן ששאלת 'הגילוי המאוחר' של עילת התביעה או למעשה השאלה ממתי מתחיל מירוץ ההתיישנות מערבת בין טענות עובדתיות ומשפטיות ולא ניתן להכריע בשאלת ההתיישנות בפתח הדיון ללא התייחסות לתשתית העובדתית.

כאמור לא ראיתי להכריע בטענת התיישנות התביעה כטענת סף, וההכרעה בטענה זו נדחית לסיום ההליך לאחר שמיעת ראיות.

הוצאות הבקשה יובאו בחשבון בסיום ההליך.

קובעת קד"מ ליום 5.2.17 שעה 11.30 – הצדדים יקיימו הליכים מקדמיים, ויגישו בקשות רלוונטיות לקראת הדיון ככל שיהיה בכך צורך.

ניתנה היום, כ"ט חשוון תשע"ז, 30 נובמבר 2016, בהעדר הצדדים.