רקע עובדתי וטענות הצדדים בתמצית

1. התובעת הינה חברה העוסקת באספקת שמנים, דלקים וסולר ובעליה של משאית דלק מסוג דימלרקריזלר שמספרה 5020573 (להלן: "הרכב").
2. על פי הנטען בכתב התביעה, ביום 9/12/15 בעת שנהג התובעת נהג ברכב ועצר בצומת בשל רמזור אדום, נכנסה בו מאחור משאית מסוג משא תומך תוצרת סקניה שמספרה 1529558 וגרמה לו לנזקים רבים (להלן: "הרכב הפוגע" ו- "התאונה" בהתאמה). לרכב הפוגע היה רתום מאחור נגרר.
3. על פי הנטען, הנתבע 4 הינו הבעלים של הרכב הפוגע (הגורר), הנתבע 3 נהג ברכב בעת התאונה והינו עובד הנתבעת 4, הנתבעת 1, הכשרה חברה לביטוח בע"מ, הינה החברה המבטחת של הגורר והנתבעת 2, מנורה מבטחים בע"מ, הינה החברה המבטחת של הנגרר (להלן: "הגורר" ו- "הנגרר" בהתאמה).
4. התובעת טוענת בתביעתה לנזקים בסך כולל סך של 224,555₪, אך אישרה כי תשלום בסך 43,362 ₪ שולם לה על ידי הנתבעת 1, כמחצית מן הסכום אשר לטענת הנתבעת 1 אינו שנוי במחלוקת. משכך העמידה התובעת תביעתה תחילה על סך נומינאלי של 181,193₪.
5. הנתבעים 1,3,4 (להלן: "הנתבעים") הגישו כתב הגנה מטעמם בגדרו כפרו בחבותם לתאונה ולנזקיה הנטענים. לשיטתם, הנתבעת 1 שילמה לתובעת מחצית מנזקיה האמיתיים לשם סילוק התביעה מחוץ לכתלי בית המשפט, וזו מצידה בחרה בהגשת התביעה שלא לצורך, תוך הגדלת נזקיה, זאת על אף שמדובר בתביעת גורר – נגרר. נטען כי מששולם לתובעת מחצית הסכום על ידי הנתבעת 1, מבטחת הגורר, היה עליה להפנות יתרת תביעתה נגד הנתבעת 2, מבטחת הנגרר. לטענתם, משהוצאה פוליסה עצמאית לנגרר הכוללת כיסוי לשימוש הנהג, או אז יש להטיל האחריות על מבטחת הנגרר המעורב, שכן אלמלא העומס שיצר הנגרר, הגורר לא היה נדחף באותו אופן ולא היה גורם לנזק בעוצמה הנטענת. לחלופין נטען, כי יש להחיל בנדון את הוראות הדין הנוגעות לכפל הביטוח ולקבוע כי שתי פוליסות מכסות למעשה את הנזק הנטען כתוצאה משימוש בגורר ובנגרר יחד, באופן שיש לחלק האחריות לתשלום הנזק בין המבטחות.
6. הנתבעת 2 הגישה כתב הגנה מטעמה בגדרו נטען בתמצית כי דין התביעה כנגדה להידחות בהיעדר כיסוי ביטוחי. לטענתה, אין עליה לפצות את התובעת בגין הנזק הנטען, משזה התרחש כתוצאה מהתנגשות הגורר ברכב התובעת, ומשהנתבעת 2 לא ביטחה את הגורר אלא את הנגרר שהיה מחובר אליו מאחור. עוד נטען, כי אין לחייבה אפילו היתה הפגיעה נגרמת כתוצאה מהתנגשות הנגרר ברכב התובעת, שכן הנגרר, חסר המנוע, הולך לעניין האחריות אחרי הגורר בעת הנעתו, וקל וחומר בנדון, כאשר הנזק נגרם כתוצאה מהתנגשות הגורר ברכב התובעת. כמו כן, נטען כי אין להחיל בנסיבות אלה את הוראות הדין הנוגעות לביטוח כפל, משאין חפיפה בין הרכב המבוטח על ידי הנתבעת 1 (הגורר) לבין הרכב המבוטח על ידי הנתבעת 2 (הנגרר).
7. בהתאם להחלטתי מיום 11/5/17 תוכרע סוגיית חלוקת האחריות בהתאם לחומר בתיק ולטיעוני הצדדים.
8. לנוכח כל האמור, עניינה של החלטה זו בשאלת האחריות לתאונה.

דיון והכרעה

1. לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים ובמכלול החומר שלפני באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה כנגד הנתבעת 2 להידחות, כמפורט להלן.
2. במוקד טיעוני הנתבעים בסיכומיהם עומדת הטענה כי הנתבע 3 היה נהג ברכב הפוגע, היינו: נהג הגורר והנגרר. נטען כי "העובדה כי נהג המשאית לחץ על דבשת הברקס (כפי שתיאר נהג התובע שמעתי רעשים של ברקס) אך בכל זאת אירעה התנגשות מביאה למסקנה כי כובד המשקל הכולל של כלי הרכב (גורר + נגרר) הם אלה שגרמו לנהג לא לבלום את הכלי לגמרי. אילולא הנגרר סיכוי סביר היה כי התאונה לא הייתה מתרחשת, או עוצמת המכה ברכב הייתה פחותה." (שם, סעיף 7).
3. על אף שהנטל להוכיח טענה זו של הנתבעים רובץ לפתחם, לא הונחה בפני כל תשתית ראייתית לאוששה, באופן שתרומתו הנטענת של הנגרר לעצם קרות התאונה או לעוצמת המכה ברכב - לא הוכחה, ולו בראשית ראיה. משכך דין הטענה להידחות.
4. הנתבעים הוסיפו והפנו בטיעוניהם לפסק דינה של כבוד השופטת חנה פלינר בת"א 21367/05 אלטור נ' איברהים חסין נ' אלגואברה עטא ואח' (9/11/05) עמ' 3, בו פורטו הגישות השונות בפסיקה לעניין תאונה בה מעורבים גורר ונגרר, כדלקמן:

"הגישה האחת גורסת כי מדובר בתביעה נזיקית, ולכן בראש ובראשונה יש לייחס אשם לגורם המעוול. הגורם המעוול הינו הנהג אשר נהג בגורר ; הנגרר הינו החלק הפסיבי, חסר חיות משל עצמו, וגם אם היה מגע בינו לבין הרכב הנפגע, אזי הוא "נגרר" לתאונה על ידי ה"רכב הפוגע", הוא הגורר – ולכן על מבטחת הגורר לשאת במלוא הנזק.

הדוגלים בגישה זו מזכירים את עמדת בית המשפט העליון לעניין האבחנה בין גורר "רכב מנועי" לנגרר פסיבי, כפי שהובעה בפסקי דין שעסקו באחריות לנזקי גוף במסגרת תאונת דרכים (ראה בעניין זה פסק דינה של כב' השופטת גרוסמן, בת"א 73712/99 הכשרת הישוב נ' גדנסו אברהים ואח' ; פסקי דינה של כב' השופטת פליגלמן בת"א 58790/99 ספנקריט אשדות יעקב מאוחד ואח' נ' מאיר בע"מ ; ת"א 66183/03 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' ביאטרה וידאל ; ת"א 48540/03 עמק חפר אגודה שיתופית חקלאית של משקעי עובדים להובלה בע"מ נ' עיסא עלי ואח' ; ופסק דינו של כב' השופט אדטגי בת"א 93291/00 ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ נ' מכלוף בלוואה ואח', שם קבע כב' השופט כי לצד הניזוק בתאונה אין כלל מעמד כלפי מבטחת הנגרר מכיוון שכלל לא התגבשה חבות המבוטח כלפי אותו ניזוק).

לעומתם, יש הגורסים כי אין לראות בנגרר חלק פסיבי אלא מרגע שחובר לגורר, יש לראות את הרכב הפוגע ככלי משולב, הדורש מיומנות נהיגה מיוחדת מהנהג. כב' השופט בשן בת"א (ת"א) 154390/02 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' אמזלט דודו ואח', אף דוגל בדעה כי הנהג שנהג בגורר בעת התאונה חובש לראשו שני כובעים נורמטיביים – נהג הגורר ונהג הנגרר והוא נוהג בשניים בו זמנית.

בעת שבפעולת הנהג דבקה רשלנות הגורמת לתאונה – אזי הן על נהג הגורר והן על נהג הנגרר לשאת באחריות לתאונה באופן שווה, ועל מבטחי שני חלקי הכלי המשולב לשאת בפיצוי.

פסק דין נוסף בו הוטל חובת הפיצוי גם על מבטחת הגרר הוא פסק דינו של כב' השופט בכר בת.א. 43632/01 איילון בע"מ חברה לביטוח בע"מ נ' חברת עאזם טאלב בע"מ, שם הסכים כב' השופט בכר כי התאונה נגרמה בשל מחדלו של נהג הגורר, אולם קבע כי הפוליסה הספציפית שהוצאה לנגרר, כוללת מקרה שהנגרר היה מעורב בתאונת דרכים בהיותו מחובר לגורר, ומכח כך סבר כי קמה החבות למבטח הנגרר כלפי צד שלישי." (ההדגשה אינה במקור)

1. לטענתם, הפרשנות שיש לאמץ היא זו אשר באה לקבוע כי "פוליסה" מכסה רשלנות "נהג", ומכאן, שעה שהגורם המעוול הינו הנהג ולא הרכב, אין למיקומו הפיסי של הנהג בעת התאונה (לעובדה כי הנהג יושב בתא הגורר) כל חשיבות, שכן כלי הרכב בו ממוקם הנהג אינו האחראי לתאונה, כי אם הנוהג בו.
2. בנסיבות שבפני- דין הטענה להידחות.
3. סוגיית חלוקת האחריות בתאונה בה מעורבים גורר ונגרר טרם הוכרעה על ידי בית המשפט העליון והפסיקה מחזיקה בגישות שונות ואינה אחידה. לסקירה מפורטת של גישות הפסיקה בנושא ראו: עדי סומך תאונות פח ושיבוב רכב (2013) עמ' 308-330 [פורסם בנבו].
4. לגישתי, סוגיית אחריותה של מבטחת הנגרר תיבחן בנסיבות בהן הנגרר הוא שגרם לנזק לרכב הנפגע בזמן שהיה מחובר לגורר, זאת מבלי לטעת מסמרות. אף בפרשת אלטור הנ"ל אליה הפנו הנתבעים, הדברים אמורים בנסיבות בהן אין חולק כי היה מגע פיסי בין הנגרר כ"רכב הפוגע" לבין הרכב הנפגע, כעולה בברור מסעיף 22 לפסק הדין הנ"ל:

"מכיוון שאין מחלוקת שהנגרר הוא שפגע ברכב התובעת, והוא הוא "כלי הרכב הפוגע" בתאונה, אזי יש מקום לחייב את מבטחת כלי הרכב הפוגע בתשלום דמי הנזק." (ההדגשה אינה במקור)

1. ראו גם: תא"מ (ת"א) 46442-05-15 אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' הכשרה חברה לביטוח בע"מ (11/1/17), סעיף 20:

בעניין הטלת אחריות על נגרר, מקום שהנגרר ללא נהג הוא שפגע ברכב האחר, קיימת מחלוקת בין בתי המשפט השלום, שטרם הוכרעה. לעמדתי, הנגרר הינו בבחינת גוף פסיבי "חסר חיים", המחובר לגורר וללא תנועה משל עצמו ואינו "רכב מנועי", כהגדרתו בפקודת התעבורה ובתקנותיה.

..."

השוו עוד: ת"ק (י-ם) 12835-12-15 דפנה שכנאי נ' נואף סלוואני (2/8/16); תא"מ (י-ם) 33144-03-12 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' טלב סלהב (10/4/13); תא"מ (צפת) 10608-05-09 אחמד סואעד נ' גורון קאסם בן עלי (12/4/10). וכן השוו לניתוח ב- תא"מ (קריות) 6821-11-14 איבתסאם חוג'יראת נ' שי שבתאי (8/6/15) בסעיפים 9 – 10 לפסק הדין.

1. בנדון, משהגורר פגע ברכב התובעת מאחור; משלא הוכחה תרומתו או השפעתו הנטענת של הנגרר על הגורר או על התאונה והיקף נזקיה; ומשלא היה כל מגע פיסי בין הנגרר לרכב הנפגע - איני רואה מקום להטיל אחריות על מבטחת הנגרר. בנסיבות אלה, יפים בעיני הדברים שנאמרו ב- ת"א (ת"א) 48540/03 עמק חפר, אגודה שיתופית חקלאית נ' עיסא עלי (12/10/04) עמ' 4:

"כאמור, לטעמי סוברת אני, כי הנגרר הינו בבחינת "כלי מת חסר חיים" בהיותו מחובר לגורר ואינו בבחינת רכב מנועי כהגדרתו בפקודת התעבורה ובתקנותיה.

לא זאת אף זאת, השליטה המלאה בפעולותיו מסורה בידי הנהג הנוהג בגורר המוביל את הנגרר לכל מקום שימצא לנכון ופעילותו הפוזיטיבית או מחדלו של הנהג הם שגרמו לאירוע הנזק, שכן אלמלא כן, לא היה הנזק נגרם.

......

תמצא, אפוא, שואל מה לו לביטוח הנפרד שהוצא לנגרר. לטעמי, מיועד ביטוח זה לכסות אותם מקרים בהם גרם הנגרר לנזק מכוח עצמו בשל רשלנות או אשם של מפעילו, כגון שהושאר הנגרר במקום בו היווה סכנה , בעלי הנגרר התרשלנו בתקינות מעצוריו וכיו"ב, במקרים אלה משנמצא הנגרר מזיק מכוח עצמו ומכוח אשם בפעולותיו העצמאיות או תחזוקתם, ימצא הניזוק סעד בביטוח הנגרר, גם אם אינו מחובר לגורר וכן ימצא סעד באותם מקרים בהם מחובר הנגרר לגורר, אולם הזיק מכוח עצמו, כגון מנוף, נגרר שנשאר פתוח או נפתח במהלך נסיעה, כאשר פעולה זו אין בה משום יחסי גומלין לעצם ביצוע פעולת הנהיגה של הנהג הגורר. אולם מקום שההיזק מקורו בפעולת הנהיגה, והיא בילתה, ומקורו ברשלנות הנהג הופך הנגרר לכלי שאין בו חיים משל עצמו, ומכאן שהאחריות לפיצוי נופלת לפתחו של מבטח הגורר." (ההדגשה אינה במקור)

השווה עוד: תא"מ (ת"א) 13038-10-15 איי. די. איי. חברה לביטוח בע"מ נ' אורי פרום (9/8/16); תא"מ (ת"א) 9895-08-15 הכשרה חברה לביטוח בע"מ נ' דב כוכבי (19/6/16); ת"ק (פ"ת) 11479-12-15 בת חן בוחבוט נ' אבי פרץ (27/3/16);

1. באשר לטענת הנתבעים לפיה מדובר בביטוח כפל, הרי שאף דינה של זו להידחות. סעיף 59 (א) לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א – 1981 - עניינו בנכס אשר בוטח בפני סיכון אחד אצל יותר ממבטח אחד לתקופות חופפות. בנדון, המדובר בשני נכסים נפרדים, גורר ונגרר, אשר בוטחו בנפרד. משכך אין המדובר בכפל ביטוח.
2. לנוכח כל האמור לעיל דין התביעה כנגד הנתבעת 2 - להידחות.

התובעת תשלם לנתבעת 2 הוצאות משפט בסך כולל של 1,500 ₪ בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן ישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

1. שעה שמתגובות הצדדים אשר הוגשו לתיק עלה כי בשאלת הנזק הושגה הסכמה, יוגש ההסכם האמור לתיק תוך 10 ימים מהיום.

ניתנה היום, י"ב סיוון תשע"ז, 06 יוני 2017, בהעדר הצדדים.