לפני תביעה שעניינה נזקי רכוש, שנגרמו לרכב התובע בתאונת דרכים מיום 3.12.2013.

לא הייתה מחלוקת כי התאונה ארעה בצומת ניר צבי כאשר נהיר מנסיבות התאונה כי אחד מן הרכבים חצה את הצומת באור אדום. לפתחו של בית המשפט עומדת להכרעה השאלה מי מבין הנהגים חצה את הצומת באור אדום וממילא אחראי לקרות התאונה.

לטענת התובע 1, הוא עמד בצומת ניר צבי בנתיב השמאלי בפנייה שמאלה לכיוון רמלה. כאשר התחלף הרמזור לירוק, החל בנסיעתו או אז לפתע, ראה משמאל את רכב הנתבע מגיע במהירות לצומת. התובע הגביר את מהירותו כדי להימלט מהפגיעה אלא שרכב הנתבע פגע בו, הדף אותו 30 מטר וגרם לנזקים כפי שמופיעים בדו"ח השמאי שהוצג לבית המשפט (ת/1). לטענת התובע, לאחר התאונה הגיעה משטרה למקום וערכה בדיקת אלכוהול לנתבע כאשר חלוף מספר ימים אישר קצין משטרה בפני התובע 1 כי הנתבע נהג בשכרות.

את גרסתו של התובע תמכה התובעת 2 אשר אישרה כי המתינו עם רכבם למראה מופע אור אדום ורק לאחר שהתחלף הרמזור לירוק החלו בנסיעתם.

הנתבע מצדו מכחיש את המיוחס לו בכתב התביעה. לטענת הנתבע הוא נסע בנתיב השמאלי לכיוון ראשון למופע אור ירוק כאשר שדה הראייה פתוח ורק ברגע האחרון הבחין ברכב התובעים כאשר בשלב זה לא היה ניתן למנוע את התאונה.

לאחר שקראתי את כתבי הטענות ונספחיהם, שמעתי את עדויות הנהגים וטיעוני ב"כ הצדדים ועיינתי בתמונות ממקום וזמן האירוע הגעתי למסקנה כי במסגרת מאזן ההסתברויות, הנתבע הוא שנכנס לצומת וחצה אותו באור אדום וממילא כי אחראי הוא לקרות התאונה.

לא הייתה מחלוקת בין הצדדים כי הנתבע חצה את הצומת בנסיעה רצופה. מצאתי להעדיף את גרסת התובע 1, שנתמכה בגרסת התובעת 2, כי עמד ברמזור באור אדום והחל את נסיעתו רק לאחר שהתחלף הרמזור. בעניין זה אציין כי הנתבע לא יכול היה להעיד בעניין זה הואיל ועד לרגע התאונה אישר כי לא הבחין ברכב התובעים עד למועד קרות התאונה.

כאמור, בשונה מגרסת התובע 1 אשר הייתה מפורטת ומודעת היטב לאופן קרות התאונה הרי שהנתבע לא ידע לספק פרטים באשר להתרחשות שבדרך בשניות סמוך עובר לתאונה. הנתבע, הגם שלטענתו שדה הראיה לפניו היה פתוח ועל פניו לא הייתה כל מניע כי יבחין ברכב התובעים לא ידע לומר מאיזה מרחק הבחין לראשונה ברמזור.

שוכנעתי, כי במסגרת מאזן ההסתברויות הנתבע הוא זו שחצה את הצומת כאשר ברמזור לפניו אור אדום בעוד התובע 1 החל נסיעתו באור ירוק לאחר המתנה ממושכת ברמזור. הן שורת ההיגיון והשכל הישר תומכים בגרסה זו ולפיה מי שנכנס לצומת בנסיעה רציפה (כנתבע) מבלי שידע לציין באיזה מרחק מהרמזור הבחין באור הירוק, וממילא כי היה עליו להאט מהירותו ככל שמתקרב לצומת כמתבקש בעיקר הואיל ומדובר בכביש חשוך כפי שטען הנתבע הרי שהוא זה שנכנס לצומת באור אדום. גרסה זו מתקבלת יותר על הדעת על פני הגרסה ולפיה מי שעמד בצומת והמתין מספר שניות ארוכות למופע אור ירוק יחל את נסיעתו באור אדום.

עיון בתמונות הנזקים מעלה כי רכב הנתבע נפגע בחלקו הקדמי ואילו רכב התובעים נפגע בחלקו האחורי. יש במיקומים אלה דווקא כדי לתמוך בגרסת התובע 1 אשר החל בחציית הצומת כמעט סיים לחצות את הצומת ועל הנתבע היה להבחין בו.

לאור האמור לעיל, אני מוצאת כי האחריות לקרות התאונה רובצת לפתחו של הנתבע וממילא כי דין התביעה להתקבל.

התובע 1 תמך את תביעתו באישור הפסדים וכן בקבלה בעבור תשלום שכ"ט שמאי, אולם לא צורפה אסמכתא בדבר התייקרות פוליסת הביטוח שלו והפסד הנחת העדר תביעות.

בהתאם לכך, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת 2, סך של 3,497 ₪ נושא ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל. כמו כן, יישא הנתבע בהוצאות התובעים בסך 600 ₪ אשר ישולמו תוך 30 ימים שלא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית.

תשלום הפסד הנחת העדר תביעות והתייקרות הפוליסה, כאמור, תשולם בכפוף להמצאת אסכמתא ומכל מקום לא יעלה על 1,176 ₪ כפי שמפורט בכתב התביעה.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור, תוך 15 ימים, לבית המשפט המחוזי מרכז- לוד.

ניתן היום, כ' תמוז תשע"ח, 03 יולי 2018, בהעדר הצדדים.