בפני כב' השופטת קרן מרגולין פלדמן

1. לפניי תובענה כספית, במסגרתה ביקש התובע לחייב את הנתבעים, הן בפיצוי מוסכם על פי הסכם השכירות המצורף לכתב התביעה, והן ביתרת דמי השכירות ממועד הפינוי ועד לסיום תקופת השכירות.

רקע –

2. ביום 23.2.14 נחתם הסכם שכירות בין התובע לנתבע 1 (להלן: הנתבע או איגור) לפיו השכיר התובע לנתבע "מחסן", הוא הנכס הקטן, לשימוש כמסגרייה, וזאת ביחס לתקופה שמיום 7.3.14 ועד יום 7.3.16. על גבי ההסכם חתמה הנתבעת 3 (להלן: אולגה או הנתבעת 3), רעייתו של הנתבע, כערבה, וכן נחתם בין הצדדים שטר חוב במסגרתו התחייב הנתבע לשלם לתובע סך של 20,000 ₪ ואולגה חתמה כערבה אף לשטר החוב. בנוסף מסר הנתבע לתובע המחאות אישיות שלו בעבור דמי השכירות החודשיים בסך של 2,260 ₪ כל אחת.

הנתבע החל להפעיל במחסן את המסגרייה, כשאחיו, הנתבע 2 (להלן: ויטאלי), עובד עימו בבית העסק.

3. זמן מה לאחר תחילת תקופת השכירות פנה הנתבע לתובע וביקש לברר האם בבעלותו נכס גדול יותר אליו יוכל להעתיק את פעילות המסגרייה, בטענה כי המקום ששכר קטן מדי עבור עסקו. התובע נעתר לבקשת הנתבע והציע לו לשכור את הנכס הגדול יותר, המצוי בסמיכות לנכס הקטן. בהתאמה, הוסכם בין הצדדים כי הנתבע יעביר את פעילותו אל הנכס הגדול וכי דמי השכירות יועמדו על סך של 5,500 ₪ לחודש מעת המעבר. את הסיכום החדש העלו הצדדים על הכתב בדרך של ביצוע תיקונים בכתב יד על גבי ההסכם המקורי, כאשר התובע והנתבע חותמים לצד התיקונים הנדרשים.

עריכת התיקונים בכתב יד בוצעה, לטענת התובע, על ידי מי מטעמו (מזכירה במשרדו).

בהתאמה, ועל פי ההסכמות החדשות העביר הנתבע לתובע המחאות אישיות שלו בגין יתרת הסכום עד לגובה דמי השכירות החדשים, והעביר פעילותו לנכס הגדול.

5. בראשית חודש ספטמבר 2015 עזב הנתבע את הנכס הגדול, והעביר פעילותו העסקית למבנה תעשייה אחר באזור התעשייה, המצוי במרחק של כ- 50-150 מ' מהמבנה הגדול.

את המבנה החדש שכר הנתבע מצד שלישי, לשיטתו עבור סך של 3,800 ₪ לחודש, ואין חולק כי למבנה זה חצר, והוא ככל הנראה גדול יותר מהנכס הגדול של התובע.

טענות הצדדים -

טענות התובע -

6. לשיטת התובע, הנתבע ואחיו עזבו את הנכס הגדול ללא כל התראה. בעשותם כן הפרו את ההסכם שבין הצדדים באופן המקים לזכותו הן את הזכות לגבות את הפיצוי המוסכם הנקוב בחוזה (והמגובה בשטר החוב שצורף), והן את הזכות לפעול למימוש ההמחאות שבידיו, ולגביית דמי השכירות ביחס ליתרת תקופת השכירות.

7. לטענת התובע, כפי שהתבררה בהמשך, לאחר שפנה אל הנתבעים (משהתברר לו כי עזבו את הנכס), הזמינו אותו אלו לבית העסק החדש כדי לשלם לו פיצוי ואולם אז "טמנו לו מלכודת" כאשר הזמינו את המשטרה אל המקום, התלוננו כי איים עליהם והביאו למתן צו הרחקה כנגדו, למרחק של 50 מ' מבית עסקם החדש. לשיטתו במצב דברים זה נמנעה ממנו הלכה למעשה האפשרות להציג את הנכס הגדול לשוכרים חלופיים, נוכח קרבתו אל בית עסקם החדש של הנתבעים, ונמנעה ממנו בהתאמה האפשרות להקטין את נזקיו.

8. לטענת התובע, הנתבע ואחיו מפעילים עסק משותף, כאשר ויטאלי הוא "הרוח החיה" מאחורי המסגרייה, והוא אשר בחר להעביר את העסק למיקומו החדש, תוך נטישת הנכס הגדול, ללא כל התראה ותוך הפרת הסכם השכירות שנערך עם התובע.

9. עוד טען התובע כי יש לראות את אולגה כמי שחייבת במלוא החיובים של הנתבעים, ביחד ולחוד עימם, נוכח חתימתה כערבה הן על גבי שטר החוב והן על גבי הסכם השכירות.

10. מכל אלו ביקש התובע לחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לו 20,000 ₪, שיעור הפיצוי המוסכם, וכן סך של 33,980 ₪, סכום ההמחאות שנותרו בידיו ולא נפרעו, הן מכח העילה החוזית המפורטת מעלה, והן מכח העילה השטרית, בהיותו האוחז בשטר החוב ובשטרות הנתבע שהעתקן צורף.

11. אשר לטענת הנתבעים כי לנכס הגדול לא ניתן אישור אכלוס (להלן: טופס 4), ומצב זה הוביל להעדרו של חיבור חשמל, ולבעיות חשמל אשר אודותן התריעו לפני התובע, טען התובע כי לא היו דבריו בגו'. לטענתו, הגם שאין חולק כי אין חיבור של קבע לחברת החשמל בהעדרו של טופס 4 למבנה, הרי שהדבר היה ידוע ואף מקובל בסביבת הנכס, ויחד עם זאת מעולם לא היה בכך כדי לחבל ביכולתם של הנתבעים לקיים עבודתם במקום, וממילא לא באה כל טרוניה מפיהם בעניין, ובהתאמה אף לא ניתנה לו כל הזדמנות לתקן ה"הפרה" הנטענת טרם יציאתם של הנתבעים מהנכס. לשיטתו, הטענות בהקשר זה לא הועלו אלא לצורך ההליך כאן, ואין בינן לבין יציאת הנתבעים מהנכס כל קשר, שהרי אלו בחרו לצאת על מנת להעביר את עסקם למקום גדול יותר, מרווח יותר, וזול יותר.

טענות הנתבעים -

12. ראשית, טענו הנתבעים כי בין הצדדים נחתמו שני הסכמי שכירות שונים, כאשר הראשון מתייחס לנכס הקטן ואילו האחרון מתייחס לנכס הגדול. לשיטתם ביקשו לעבור אל הנכס הגדול, וההסכם המאוחר נחתם בין הצדדים בסביבות חודש אוקטובר 2014.

13. לשיטתם, ערבותה של אולגה ניתנה בהתייחס לנכס הקטן בלבד, ואילו ביחס לנכס הגדול לא חתמה אולגה על כל ערבות, וממילא אף לא התבקשה לחתום. בנסיבות אלו מבקשים הנתבעים לקבוע כי יש לפטור את אולגה מערבותה מעת פקיעתו של ההסכם הראשון, ולחלופין להגבילה בסכום נוכח העובדה שיש בהסכם המאוחר כדי להגדיל את החיובים הנערבים, מבלי שניתנה לאולגה הזדמנות להתנגד לכך.

14. עוד טענו הנתבעים כי ויטאלי לא היה צד להסכם, ובהתאמה אין הוא חב על פי ההסכם, ויש לדחות את התביעה כנגדו מחוסר יריבות.

15. לעניין התובענה שהוגשה כנגד הנתבע טענו הנתבעים כי בין הצדדים אמנם נערך הסכם שכירות ביחס לנכס הקטן ולאחר מכן הוחלף זה בהסכם החדש המתייחס לנכס הגדול, ואולם לשיטתם הטעה אותם התובע ביודעין שעה שהציג להם את הנכס הגדול בשעות האור, ומנע מהם את היכולת לדעת כי לנכס זה לא ניתן טופס 4, וממילא בהתאמה כי הוא אינו מחובר לחברת החשמל. לשיטתם, מעת שנכנסו אל הנכס הגדול והחלו לעבוד בו התברר להם כי נכס זה מחובר לחיבור החשמל של עסק-שכן (להלן: מוסך אברהים), והחלו להתגלות בעיות באספקת החשמל לנכס.

בעיית החשמל הקשתה לטענתם על ביצוע העבודות במקום, במיוחד בשים לב לעובדה שהם נאלצים לעשות שימוש במכשירים בעלי צריכת חשמל גבוהה, ומשנוכחו כי הבטחות התובע להסדיר את הבעיה באמצעות קבלת טופס 4 למבנה אינן מקוימות, פנו אל התובע בבקשה לסיים את תקופת השכירות מוקדם מן המתוכנן. לטענתם, התובע הסכים תוך שהוא מודיע כי הוא אינו "מחזיק" איש בניגוד לרצונו, וסוכם בין הצדדים כי הנכס יפונה בחודש ספטמבר 2015.

16. עוד טענו הנתבעים כי בפועל מיד עם יציאתם מהנכס ומעברם למקום אחר נכנס שוכר אחר אל הנכס במקומם, בו ביום, וכי בהתאמה לא נגרמו לתובע נזקים.

הנתבעים הוסיפו וטענו כי הגם שעזבו את המושכר, בראשית חודש ספטמבר 2015, המשיכו ושילמו דמי שכירות ביחס לחודש ספטמבר, כל זאת שעה שהנכס מושכר זה מכבר לאחר.

17. לבסוף טענו הנתבעים כי התובע הגיע אל בית העסק החדש אליו עברו, תוך שהוא דורש פיצוי בגין הפרת ההסכם, מאיים ומנופף בסכין יפנית כנגדם, ועל כן הזמינו משטרה, הגישו כנגדו תלונה ואף עתרו למתן צו למניעת הטרדה מאיימת. לשיטתם, התובענה דנן הינה תולדה של צו ההרחקה שניתן כנגד התובע, ותו לא.

דיון -

החיובים השטריים –

18. ראש וראשון אני רואה לנכון להתייחס לשאלת קיומה של עילה שטרית כאן. כידוע, האוחז בשטר נהנה, מכח הוראות פקודת השטרות, ממספר חזקות לטובתו, כשהעיקרית והחשובה לענייננו היא חזקת התמורה (ר' סעיף 29 לפקודת השטרות [נוסח חדש]). כך, ככל שהיתה עומדת לתובע עילת תביעה שטרית כאן על פי השטרות שבידיו, היה בכך כדי להעביר את נטל ההוכחה להוכיח כי לא ניתנה תמורה בעד השטרות אל כתפי הנתבעים 1 ו-3 בהתאמה.

19. יחד עם זאת, ביחס להמחאות המשוכות מחשבון הנתבע, ראוי להבהיר כבר עתה כי תנאי להחלת הוראות סעיף 29 על נסיבות המקרה הוא קיום חיוביו של האוחז בשטרות לשם כך, ואלו כוללות את החובה להציג את השטרות לקיבול אצל הבנקאי הנמשך, בהיותם שיקים המשוכים על בנקאי. לכתב התביעה צירף התובע העתקי שיקים המשוכים מחשבון הנתבע, כאשר חלקם נושא לכאורה חותמת הבנק הנמשך המעידה על סירוב לפרעם, ואילו חלקם האחר אינו נושא, כך עולה מתוך הצילומים המונחים לפניי (מקור השטרות לא הוצג), חותמת של הבנק הנמשך. נדמה אם כן כי חלק מהשטרות לא הוצגו לפרעון כלל. במצב דברים זה לא עמד התובע בחובותיו כאוחז בשטרות, וממילא לא יוכל להנות מן החזקות הקבועות בפקודה לצורך חיוב המושך על פיהם.

זאת ועוד, בחלק מהשטרות צוין שם נפרע השונה משם התובע, ומשלא הוצג גב השיקים ממילא לא ברור מתי אלו הוסבו אל התובע, על ידי מי ואם בכלל.

הואיל והצילומים אינם ברורים דיים, והואיל ואין לפני צילום של גב השטרות, ואף לא הוצג מקורם, אני קובעת כי לא ניתן בנסיבות אלו להקים לזכות התובע את החזקות שבפקודת השטרות בכל הנוגע לסכום השטרות (המשוכים מחשבון הנתבע) אשר הוצגו.

אבהיר כבר עתה כי, כפי שיובהר בהמשך, אין לדברים אלו השלכה של ממש על תוצאת ההליך או על נטל ההוכחה, בכל הנוגע לתביעת התובע כנגד הנתבע.

20. כאמור, אוחז התובע, בנוסף לשיקים המשוכים מחשבון הנתבע גם שטר חוב על סך של 20,000 ₪, החתום (על כך אין מחלוקת) על ידי הנתבע כעושה השטר ועל ידי הנתבעת 2 כערבה לשטר. בעניינו של שטר החוב אין חובה המוטלת על התובע להציג את השטר לקיבול, וממילא רשאי הוא לדרוש פרעונו מאת עושה השטר ומאת הערבה בהגיע המועד הנקוב שם. בהתאמה, נהנה התובע בעניינו של שטר החוב מן החזקות הקבועות בפקודת השטרות, והנטל להוכיח את טענות ההגנה כנגד זכות זו עובר לכתפי הנתבעים 1 ו-3.

21. טענות הנתבע 1 בקשר עם זכות התובע לראות בפרעון שטר החוב נחלקות לשלוש, ומתבססות כולן על טענתו כי שטר החוב ניתן להבטחת התחייבויותיו על פי הסכם השכירות, קרי כי בין הצדדים הוסכם על תנאי במסירה, אשר לא התקיים בענייננו –

האחת, קיומה של הסכמה בין הצדדים לסיום מוקדם של הסכם השכירות אשר להבטחתו ניתן השטר, הוא הסכם השכירות המתייחס לנכס הקטן, ועימו פקיעת החיוב השטרי על פי שטר החוב;

• לחלופין גם אם נראה בשטר החוב ככזה שנועד להבטיח את התחייבויותיו החוזיות של הנתבע על פי ההסכם המאוחר, כי אז מעלה הנתבע את הטענות הנוספות הבאות -

השנייה, בשל הפרת התחייבות התובע להסדיר חיבור הנכס הגדול לחברת החשמל במהלך תקופת השכירות, באופן שהקים לנתבע (בהסכמה) את הזכות לבטל את חוזה השכירות על כל ההתחייבויות הכלולות בו;

והשלישית – משום שהפרת חובת הגילוי החלה על התובע בשלב המו"מ עולה כדי הטעייה מטעם התובע, המאפשרת לנתבע לבטל את החוזה שבין הצדדים מבלי שהדבר יחשב להפרה של ההסכם על ידו (המהווה תנאי כאמור להשלמת המסירה בשטר וממילא לפרעונו).

22. טענותיה של אולגה ביחס לחיוביה כערבה לשטר הן למעשה כטענות הנתבע 1, כאשר זו טוענת לפקיעת החיוב השטרי מכח סיום היחסים על פי הסכם השכירות הראשון, וביחס להסכם המאוחר טוענת אולגה כי כל טענות הנתבע 1 כוחן יפה גם בעניינה, בהיותה ערבה לחיוביו.

23. לעניין נטלי ההוכחה בעניין זה כלל הוא כי נטל ההוכחה הן לעצם קיומו של התנאי והן לכך שלא התקיים מוטל על עושה השטר- הנתבע, וכך הובאו הדברים בפסיקתו של ביהמ"ש -

"המדובר בשטר-חוב שניתן לביטחון. כידוע, טענתו של עושהו של שטר ביטחון שאינו חייב על-פי השטר, צריכה הוכחה בשתי אלה: ראשית, כי אמנם ניתן השטר לביטחון, היינו על תנאי, ושנית, כי העסקה שלביטחונה ניתן השטר לא התקיימה או נפגמה, כלומר כי התנאי לחבות לא התקיים (ע"א 164/62 שפירא נ' רבינוביץ, פ"ד יז 341 (1963); ע"א 333/63 שמולוביץ נ' "סיקו" חברת דרום אפריקה ישראל לקונסטרוקציה, פ"ד יח(1) 550 (1964); ע"א 205/87 ס.מ.ל. סוכנות מרכזית נ' מגדל חברה לביטוח, פ"ד מג(4) 680, 692-691 (1989) - הנשיא שמגר; ע"א 562/88 בן אריה נ' סופר, פ"ד מה(1) 647, 652-651, (1991) - השופט מלץ; ראו גם מנחם מאוטנר, "'שטר-הבטחון': חוזה הכפוף לתנאי מתלה, נכס ממושכן ובעיית התמורה והערך", עיוני משפט יב (תשמ"ז) 205, 208-206; שלום לרנר, דיני שטרות 314-313 (מהדורה שנייה, 2007))." (ר' רע"א 2157/07 מנחם אדאטו נ' אמיל רנתיסי, פורסם בנבו, 02.08.2007).

ההגיון לכך נעוץ כמובן בעובדה שמשבחרו הצדדים לעשות שימוש בשטר להבטחת ההתחייבות העסקית שביניהם, תהא אשר תהא, בחרו אגב כך להקנות לנפרע יתרון בניהול ההליך המשפטי הנובע מכפיפותו של החיוב לפקודת השטרות ולחזקותיה. קביעה כי הנטל להוכיח כי התנאי התקיים רובץ לפתחו של הנפרע יש בה כדי להפוך את הדיון לדיון אזרחי רגיל ביחס לעסקת היסוד, וכדי לשלול את היתרון שניתן בידי הנפרע בהסכמה, בעצם העברתו הפיסית של השטר לידיו.

24. אבהיר, כי גם הנטל להראות כי השטר אינו חל בכל הנוגע לחיובים הנובעים מהסכם השכירות המתייחס לנכס הגדול (בין אם נכנה אותו כ"הסכם שכירות חדש" ובין אם נכנה אותו "ההסכם לאחר התיקונים", שכן דומני כי מדובר בהבדל סמנטי גרידא) מוטל על הנתבעים, שהרי משבחרו להותיר את שטר החוב בידי התובע, גילו דעתם כי יש לראותו כמי שאוחז בשטר לכל דבר ועניין, לרבות לעניין נטל הוכחת תנאי מסירתו.

25. טרם שאבחן את יתר טענות הנתבעים, וממילא את נטל השכנוע הרובץ על הצדדים בכל הנוגע לתביעה הכספית, ראיתי לנכון להבהיר כבר כאן כי לא מצאתי שהנתבעים הרימו את הנטל המוטל עליהם להוכיח כי השטר "פקע" עם החתימה על ההסכם המתוקן (או החדש, כלשונם). הואיל וחיוביה של אולגה בהקשר זה הם כחיובי ערבה לשטר, הרי שהחיוב השטרי שחל על עושה השטר, חל עליה כערבה לחיובו השטרי (בשונה מחיובו החוזי, בעניין זה ר' דיון בהמשך).

על הנתבעים היה אם כן להראות כי השטר נותר בידי התובע שלא על פי בחירתם, קרי בניגוד לרצונם וללא הסכמה למסירתו בשלב עריכת השינויים בהסכם והתאמת חיובי הצדדים לנכס הגדול, אך אלו לא הרימו את הנטל האמור. למעשה, אולגה הבהירה כי לא ביקשה להודיע לתובע על פקיעת חיוביה על פי ההסכם המקורי, לרבות על פקיעת חיובה השטרי כערבה לשטר, הגם שידעה כי נערך שינוי בהסכם וכי בעלה, איגור, יידרש לשלם שכר גבוה יותר בד בבד עם מעברו לנכס גדול יותר על פי בקשתו, ואילו הנתבע לא טען כי ביקש לקבל את השטר בחזרה לידיו.

אבהיר כי גם אין כל הגיון בכך שהשטר יבוטל ויוחזר כחלק מהסכמות הצדדים בדבר עריכת הסכם חדש, להשכרת הנכס הגדול, שהרי אין חולק כי דמי השכירות שנדרשו עבור הנכס הגדול הם ככפליים שיעור דמי השכירות שנדרשו עבור הנכס הקטן.

בהתאמה, משדרש התובע שטר חוב להבטחת החיובים הכלולים בהסכם המתייחס לנכס הקטן, ממילא חזקה כי לא היה מוותר על קיומה של בטוחה להבטחת החיובים (הגבוהים יותר) עבור השכרת הנכס הגדול, בד בבד עם הגדלת סיכוניו (ביחס לנזק הצפוי מהפרת ההסכם), ונדמה כי פעל למעלה משורת הדין, ככל הנראה נוכח היכרותם המוקדמת של הצדדים וטיב מערכת היחסים ביניהם עד אותה עת, שעה שלא דרש להגדיל את שיעור הסכום הנקוב בשטר החוב.

הנה כי כן נחה דעתי כי בהסכמה הושאר שטר החוב בידי התובע להבטחת החיובים גם ביחס לנכס הגדול, ואני דוחה את הטענה לפיה השטר "פקע" עם פינוי הנכס הקטן והמעבר לגדול מבין השניים.

26. הואיל ואין חולק בנוגע לכך ששטר החוב ניתן לתובע לצורך הבטחת חיובי השוכר על פי הסכם השכירות (התובע עצמו סבור כי יש לחייב את הנתבעים 1 ו-3 מכח החיוב השטרי בשל הפרת הסכם השכירות), הרי שעל כתפי הנתבעים נותר הנטל להוכיח זכותם לבטל את החוזה (כמפורט בטענות השניה והשלישית שבסעיף 21 לעיל) בלבד, לצורך דחיית התובענה השטרית מכח שטר החוב. דיון זה, בכל הנוגע לחיוב החוזי, ראה להלן.

החיובים החוזיים –

חיובי הנתבע 1 -

27. אבהיר כבר בשלב זה כי העברת נטל השכנוע מכח החיוב השטרי אינה עומדת לבדה בנסיבות העניין שלפניי. זאת, בשים לב לעובדה שגם לגופה של עסקת היסוד (היא העילה החוזית שבין הנתבע לתובע) רובץ נטל ההוכחה להוכיח כי התקיימו נסיבות המצדיקות דחיית התובענה על כתפי הנתבע. הנתבע אינו מכחיש למעשה את עיקרי כתב התביעה, הוא אינו מכחיש כי שכר מהתובע נכס, כי התחייב להחזיק בנכס עד לתום תקופת השכירות הנקובה ולשלם עבורו את דמי השכירות הנקובים בעותק ההסכם שצורף לכתב התביעה, וכי עזב את הנכס לפני תום התקופה, תוך שהוא מפסיק לבצע תשלומים על פי ההסכם (למעט תשלום חודש ספטמבר 2015).

משהודה הנתבע בעיקרי העובדות המהוות בסיס לתביעתו החוזית של התובע, שומה חלה עליו החובה להוכיח כי על אף כל האמור כאן, התקיימו נסיבות המצדיקות יציאתו המוקדמת מהנכס והפסקת התשלומים על פי הסכם השכירות, משמדובר בטענת "הודאה והדחה".

"המדובר בסיטואציה בה מודה הנתבע בעובדות המהותיות של עילת התביעה, אך מציין עובדות נוספות אשר בעטיין גורס הוא כי התובע אינו זכאי לסעד המבוקש. במצב זה מוטל על הנתבע נטל השכנוע לגבי העובדות "המדיחות" הנטענות על ידו. כאשר הוא אינו מרימו, מתקבלת גרסת התובע, שכן הנתבע הודה בה (ע"א 642/61 טפר נ' מרלה, פ"ד טז 1000, 1004; רע"א 3592/01 עיזבון המנוח סימן טוב מנשה נ' ע. אהרונוב קבלנות בניין (1988) בע"מ, פ"ד נה(5) 193, 194; י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995, ש' לוין עורך) 321-320). הדוגמה הנפוצה לטענת "הודאה והדחה" בכל הנוגע לתביעות מכוח חוזה, היא כאשר טוען הנתבע כי פרע את חיובו החוזי כלפי התובע. אין יסוד להבחנה בין טענה כי החיוב החוזי נפרע, לבין טענה כי החיוב בוטל בהסכמת הצדדים. במקרה הראשון כמו גם במקרה השני מודה הנתבע בכך שהחיוב התקיים בעבר, ומציין עובדה נוספת אשר לגרסתו פוטרת אותו מן החיוב בהווה. לפיכך, כאשר טוען הנתבע כי שוחרר מחיובו החוזי, עליו הנטל להוכיח זאת (ראו ע"א 530/89 בנק דיסקונט נ' נופי, פ"ד מז(4) 116, 124-123 (השופט מ' חשין); Phipson On Evidence (London, 15^th ed. by M.N. Howard, 2000) 58-59; A. Keane The Modern Law of Evidence (London, 4^th ed., 1996) 77; McCormick On Evidence (St. Paul, Minnesota, 4^th ed. by J.W. Strong, 1992) 570)." (ר' ע"א 11100/02 חצור נ' דותן, פורסם בנבו, 16.2.04).

28. הנתבע טוען להגנתו שתי טענות עיקריות, כאמור. טענה ראשונה הינה כי התובע הטעה אותו בנוגע לקיומו של טופס 4 (ובהתאמה חיבור לחברת החשמל) באופן שיש בו כדי להקים לנתבע את הזכות לבטל את החוזה; והשניה, כי התובע התחייב שוב ושוב להסדיר את סוגיית חיבור החשמל והוצאת טופס 4, ולא עמד בהתחייבותו, עד כי הוסכם בין הצדדים כי במצב דברים זה יהיה הנתבע רשאי לעזוב את המושכר בחודש ספטמבר 2015.

29. אשר לטענתו הראשונה של הנתבע מצאתי כי זה לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו בהקשר זה, ואבהיר –

א. הנתבע טען כי התובע הסתיר ממנו את מצב חיבור החשמל בנכס כאשר הציג לו את הנכס בשעות היום.

אחיו של הנתבע, ויטאלי, העיד כי לא היתה כל בעיה של תאורה בנכס, וכי בעיית החשמל התייחסה דווקא לשימוש במכשירים שהם צרכני חשמל גדולים יותר מאשר תאורה. הנה כי כן, העובדה שהנכס הוצג בשעות היום, בהנחה שיש בה ממש, אין בה כדי ללמד על מצג כזה או אחר ביחס לסוגיית החשמל, ואין בה כדי ללמד על כוונה של התובע להטעות את הנתבע. למעשה נותר הרושם כי טענה זו לא הועלתה אלא כדי ליצור תחושה בביהמ"ש משל מדובר במשכיר שהוא נוכל ורמאי, אשר מבקש לבלבל את שוכריו וליצור מצג שווא לפניהם.

ב. אין מחלוקת בין הצדדים כי לנכס לא ניתן אישור אכלוס (טופס 4), וכי זה אינו מחובר בחיבור של קבע לחברת החשמל. הואיל והנכס הקטן מצוי אף הוא בסמיכות לנכס הגדול (התובע טען כי מדובר במבנה אחד אשר קיר מפריד בין השניים, והנתבעים לא הכחישו זאת), הרי שלכאורה גם לנכס הקטן, המצוי באותו מבנה, לא ניתן טופס 4, וגם בו אין חיבור של קבע לחברת החשמל. בהתאמה, מצופה היה כי הנתבעים ידעו כי אין חיבור של קבע לחברת החשמל בנכס הגדול מכח היכרותם את הנכס הקטן והשימוש שעשו בו, וכי אלו אף ילינו על קשיים באספקת החשמל גם בנכס הקטן.

בפועל לא זו בלבד שהנתבעים לא הלינו על בעיית חשמל בנכס הקטן אלא שלשיטתם הבעיה החלה רק בנכס הגדול, ולא שמעתי מפיהם כל הסבר מניח את הדעת בעניין זה. אציין כי הנתבע ניסה להסביר את הדברים בטענתו לפיה טרם החל לעשות שימוש בנכס הקטן שעה שביקש לעבור לנכס הגדול, ואולם טענה זו לא זו בלבד שהיא עומדת בסתירה לעדות אחיו לפיה הפעילו את המסגרייה תחילה בנכס הקטן, אלא שהיא ממילא אף אינה מתיישבת עם טענות הנתבעים לפיהן ביקשו לעבור לנכס הגדול בסביבות חודש אוקטובר 2014, קרי כ- 8 חודשים לאחר תחילת תקופת השכירות.

ג. עיון בהסכמים שנערכו בין הצדדים (המקורי והמתוקן) מלמד כי בכל אחד ואחד מאלו מצהיר הנתבע כי "ראה ובחן את המושכר.. והוא מתאים למטרותיו, וכי בדק את מצבו.. בעירייה ובכל מוסד אחר ומקבל על עצמו כל אחריות והוצאות בקשר לשימוש במושכר וניהול העסק בו והוא מוותר על כל טענת הטעיה" (ר' ס' 7 להסכמים). כלל ידוע הוא כי אדם חותם על מסמך לאות שקרא אותו והבין אותו ואת המשמעות המשפטית של התחייבויות הכלולות בו.

"כלל הוא כי אדם החותם על מסמך מוחזק כמי שקרא אותו והבין את תוכנו וכי חתם עליו לאות הסכמתו, בייחוד כאשר מדובר במסמך מהותי ביחס לנכסיו, דוגמת שטר משכנתה (ע"א 1513/99 דטיאשוילי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ [1]; ע"א 6645/00 עו"ד ערד נ' אבן [2]). עוד נפסק כי המבקש לסתור חזקה זו צריך להוכיח את גירסתו בראיות פוזיטיביות כאפשרות קרובה (ראו: ע"א 1513/99 הנ"ל [1] וכן ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לופו [3]). " (ר' ע"א 02 / 6799 יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד נח (2) 145, עמוד 149).

כאן המקום לציין כי הנתבע אמנם נעזר במתורגמנית בישיבת ההוכחות שהתקיימה לפניי ביום 17.4.18, ואולם אין לשכוח כי לשיטת הנתבע הגיע למעמד החתימה על ההסכם מלווה באחיו, ויטאלי, מי שהעיד ללא סיוע של מתורגמנית (בחקירתו הראשונה של הנתבע העיד כי כך הגיע גם למעמד החתימה על ההסכם הראשון וגם לחתימה על התיקונים להסכם, ובחקירתו בישיבת ההוכחות שינה גרסתו בעניין אחרון זה, אך אין חולק כי כך היה לכל הפחות במעמד החתימה על ההסכם המקורי). כן יש לקחת בחשבון את העובדה שהנתבע העיד לפניי בישיבה המקדמית בשפה העברית וניכר כי הוא מסוגל להבינה, וכן את העובדה שתצהיריו נחתמו מבלי שיצוין בהם כי תוכן התצהירים תורגם לו לשפה הרוסית טרם חתימתו.

ד. יובהר כי לשון ההסכם בנוגע להצהרת הנתבע אודות בדיקת הנכס ברשויות המתאימות ברורה ואיני סבורה כי זו משתמעת לשני פנים. כך, גם איני סבורה כי יש צורך בהחלת כללי פרשנות משניים בכל הנוגע לתניה זו, לרבות הכלל של "פרשנות כנגד המנסח", ולא מצאתי בעובדה שההסכם הוכן לחתימה על ידי התובע כמעלה או מורידה בהקשר זה. לכל אלו יש להוסיף את העובדה שמעיון בהסכמים (לרבות זה המקורי שעותק ממנו הוגש על ידי הנתבעים) מלמד כי בהסכמים נערכו שינויים רבים בכתב, המשקפים מו"מ בין הצדדים עובר לחתימה על ההסכם שהוכן מראש, ואולם סעיף 7 להסכם לא שונה ולו באות אחת, ללמדך כי האמור שם הוסכם על הצדדים, כלשונו הברורה.

ה. הנתבעים ניסו ליצור רושם על ביהמ"ש כאן לפיו התובע הוא עבריין שאינו שומר חוק, תוך שהם מפנים לעובדה שזה פעל בניגוד לחוק שעה שהשכיר להם נכס שאין לגביו אישור אכלוס (והוסיפו טענות לאלימות מצידו). טענות אלו הובילו מטבע הדברים לשאלות בנוגע לפועלם של הנתבעים לצורך קבלת רשיון עסק לשם הפעלת המסגרייה, בהתאם להתחייבותו של הנתבע על פי סעיף 16 לחוזים שבין הצדדים (לנהל את העסק בהתאם להוראות כל חוק), והתברר כי לא נעשתה כל פעולה לקבלת רשיון לעסק ביחס לניהולו בנכס הקטן.

למעשה, התרשמתי כי הטענות, לפיהן נכשל הנסיון לקבלת רשיון לעסק ביחס לניהולו בנכס הגדול (תוך רמיזה כי הדבר נכשל בשל העדרו של טופס 4) נטענו בלשון רפה ועל דרך הסתם, שכן הנתבעים לא הראו ולו פניה אחת שנעשתה מצידם לבירור האפשרות לקבל רשיון לניהול העסק במקום. התרשמתי כי הטענות בעניין זה הועלו לצורך ההליך כאן בלבד, וכי בפועל לא עשו הנתבעים דבר לצורך קבלת רשיון להפעלת העסק במקום.

לא למותר לציין כי טענתם לפיה בקשתם לקבלת רשיון נכשלה בשל "הבעיות" הצצות מהעדרו של טופס 4 לא גובתה בכל מסמך, ומצופה היה כי הנתבעים יציגו לא רק בקשה לקבלת רשיון כאמור, הנושאת את חותמת הרשות, אלא גם מכתב פניה אל התובע המבהיר לו כי אי הסדרתו של טופס 4 למבנה מונע, בהתאם לדרישות הרשות, קבלת רשיון לניהול העסק, אך כאלו לא הוצגו.

ו. מכל האמור עד כה נחה דעתי כי הנתבעים העבירו את ניהול המסגרייה אל הנכס הגדול, המצוי במבנה אחד עם הנכס הקטן, תוך שהם מודעים ויודעים כי לא ניתן טופס 4 למבנה, וכי אין מדובר בעובדה שלא היתה ידועה להם עובר להתקשרות.

30. למען הזהירות מצאתי לנכון לבחון את השאלה האם יש בעובדה שהנכס אינו מחובר חיבור של קבע למערכת החשמל כדי להוות הפרה יסודית של החוזה, המצדיקה ביטולו המיידי , והאם יש בכך, בהנחה שאין לייחס לתובע הטעיה של הנתבעים, כדי להצדיק קביעה כי מדובר בטעות בכריתת ההסכם, במובן זה שבהעדרו של חיבור חשמל קבוע לא ניתן היה לקיים בו שגרת עבודה תקינה, ולו ידעו הנתבעים שלא ניתן יהיה לקיים שגרת עבודה תקינה בנכס בשל בעיות באספקת החשמל בו, לא היו מתקשרים בעסקה מלכתחילה. אקדים ואומר כי מצאתי כי אין לקבל את הטענות וכי דינן להידחות, וזאת מהנימוקים הבאים -

א. ראש וראשון אציין כי העובדה שהנתבע לא בדק את מצבו של הנכס אך הצהיר אחרת במסגרת ההסכם שנערך בין הצדדים יש בה כדי התנהלות חסרת תום לב המצדיקה השתקתו מפני הטענה לפיה לא ידע כי אין חיבור של קבע לחברת החשמל ולו ידע לא היה מתקשר בהסכם. אך יחד עם זאת מצאתי כי גם לו היתה נבחנת טענת הטעות לא ביחס לידיעה כי אין טופס 4 למבנה אלא ביחס לעובדה שמערכת החשמל במבנה אינה מסוגלת לעמוד בעומסים הנדרשים להפעלת מסגרייה אין לה על מה לסמוך, כמפורט בהמשך.

ב. התרשמתי מעדויותיהם של מר בוחניק ומר שטרית, עדי הנתבעים, כי הנתבעים עזבו את הנכס באופן פתאומי וללא הכנה מוקדמת. כך, סיפר מר שטרית כי בינו לבין הנתבעים התנהלה מערכת יחסים עסקית במסגרתה פעלו בשיתוף פעולה במספר עסקאות. לטענתו הגיע יום אחד אל המושכר ולא מצא בו את הנתבעים. או אז התברר לו כי אלו העתיקו את פעילותם למקום אחר. זה גם העיד כי המקום החדש אליו עברו גדול יותר מהנכס ששכר הנתבע מאת התובע.

מר בוחניק העיד כי היה מרוצה מעבודה שביצעו עבורו הנתבעים שעה ששהו בנכס הגדול, וכי זמן מה לאחר מכן ביקש להזמין מהם עבודה נוספת אך אלו לא נמצאו במקום ועל כן הזמין עבודה מאחר (מר כדורי). גם עד זה העיד כי הוא מכיר את המקום אליו העתיקו הנתבעים את פעילותם וכי ביקר במקום פעמים רבות ומדובר בנכס גדול יותר מזה שבו בוצעה העבודה הראשונה שהזמין מהנתבעים, ואשר כולל חצר.

ג. הנתבעים לא הכחישו כי בנכס שאליו הועברה הפעילות העסקית שלהם נדרשו לשלם דמי שכירות נמוכים יותר מדמי השכירות שנדרשו לשלם לתובע (3,800 ₪ במקום 5,500 ₪).

ד. די באמור עד כה כדי ללמד כי לא טעות בהבנת מצב חיבור החשמל במקום היא שהובילה ליציאתם של הנתבעים מהנכס, ונותר הרושם לפיה מדובר בטעות בכדאיות העסקה ולא במהותה.

ה. אפנה כעת לבחון האם בעיות החשמל בנכס היוו הפרה של ההסכם שבין הצדדים באופן שמצדיק ביטולו על ידי הנתבעים, אם לאו.

ו. עדי הנתבעים, מר בוחניק ומר שטרית, העידו כי היו מרוצים משיתוף הפעולה העסקי עם הנתבעים, תוך שמר בוחניק אף מדגיש את עמידתם של הנתבעים בלוחות זמנים, עת ביצעו עבודה על פי הזמנתו, בהיותם מחזיקים בנכס הגדול. עדויות אלו יש בהן כדי לחזק את התחושה כי גם אם היתה בעיית חשמל כלשהי בשל העובדה שהנכס אינו מחובר בחיבור של קבע לחברת החשמל (עובדה שכאמור אינה שנויה במחלוקת), הרי שלא היה בכך כדי לגרוע מיכולתם של הנתבעים לקיים את עסקם במקום, ולעמוד בהתחייבויותיהם העסקיות.

ז. לשיטת הנתבעים החזיקו בנכס הגדול מחודש אוקטובר 2014 ועד לחודש ספטמבר 2015. מדובר בתקופה ממושכת, שדי בה כדי ללמד כי בעיית החשמל, ככל שהיתה, לא היה בה כדי להכשיל באופן גורף את יכולתם של הנתבעים לנהל במקום את עסקם.

העובדה שהנתבעים החזיקו במושכר במשך תקופה ממושכת כאמור, ביחד עם העובדה שביצעו עבודות ועמדו בלוחות זמנים הן הנותנות כי גם לו היה בהעדרו של חיבור של קבע לחברת החשמל משום הפרה של ההסכם, הרי שאין מדובר בהפרה יסודית שלו.

ח. משאין מדובר בהפרה יסודית, הרי שיש לבחון את השאלה האם מדובר בהפרה המצדיקה ביטול ההסכם לאחר מתן הזדמנות לתיקון ההפרה (ר' סעיף 7(ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן ולעיל – חוק החוזים (תרופות)).

ט. לא הוצגה לפניי ולו תרשומת אחת אשר תעיד כי הנתבעים פנו אל התובע והלינו על בעיית מערכת החשמל, ועל קושי בביצוע עבודות במקום לאורך התקופה הממושכת בה החזיקו הנתבעים בנכס.

אבהיר כי בשלב מאוחר של ההליך, המתנהל בסדר דין מהיר, ניסו הנתבעים להגיש מסמכים נוספים לתיק, ובהם לכאורה רשימת שיחות יוצאות, אך ניתנה בעניין זה החלטה האוסרת צירוף מסמכים לתיק בשלב זה של ההליך. אציין, למעלה מן הצורך, כי תוכנה של הרשימה, וממילא הרלוונטיות שלה לבחינת טענה זו לא נבחן על ידי ביהמ"ש במסגרת פסק דיני זה, משלא הותרה הוספת המסמכים.

י. דומני כי יש להניח ששוכר המחזיק בנכס במשך כ-11 חודשים תוך שהוא סובל שוב ושוב מקושי מהותי בהפעלת עסקו יפנה למשכיר הנכס, שוב ושוב לתזכרו אודות הקושי הקיים. העובדה שהנתבעים בחרו שלא לצרף לכתב תביעתם בסדר דין מהיר ולו תכתובת אחת יחידה, או ראיה אחרת כלשהי לקיומה של דרישה חוזרת כאמור, יש בה כדי לפעול לחובתם.

""כלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו" (ע"א 548/78 נועה שרון נ' יוסף לוי פ"ד לה(1) 736, 760, מפי השופטת בן-עתו (1980); ראו גם ע"א 9656/05 שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ, פסקה 26 (2008); ע"א 2493/07 קופת חולים של ההסתדרות הכללית נ' אבילפזוב, פסקה כ"ד (2009)). " (ר' רעא 12/15 עזבון המנוח פרג' נ' אלעזר, פורסם בנבו).

יא. בחקירת התובע ביקשו הנתבעים להציגו כמי שמסר בביהמ"ש, במסגרת הדיון בצו ההטרדה המאיימת, מצג משל הוא ער לטענותיהם בנוגע לבעיות החשמל בנכס, וזאת כדי לעמתו מול גרסתו כאן, לפיה לראשונה הועלו טענות בנוגע לכשל במערכת החשמל רק בקשר עם ההליך פה. יחד עם זאת, עיון בפרוטוקול הדיון שנערך שם מלמד על כך שהתובע העיד כי לבקשת הנתבעים אישר שינויים בחשמל הקיים, וטענה זו מתיישבת טוב יותר עם גרסת התובע כאן, שלא נסתרה, לפיה אישר החלפת גופי התאורה בנכס הגדול בהתאם לצרכי הנתבעים ודרישותיהם עם כניסתם לנכס זה, מאשר עם טענתם לפיה היה ער לטענות בנוגע לכשל במערכת החשמל ולנפילות מתח והעדר יכולת לקיים שגרת עבודה בנכס.

יב. הנתבעים טענו כי הנכס הגדול חובר לחיבור החשמל של מוסך אברהים, ועובדה זו היה בה כדי לכשיל את יכולתם להסדיר את השימוש במערכת החשמל באופן שוטף (למשל בהעדרו של אברהים מהמוסך בעת נפילת מתח).

טענה זו לא זו בלבד שלא זכתה לחיזוק בגרסת העד מטעמם, מר עוזי כדורי, אשר לכל הפחות אין חולק כי היה שכנם בנכס המצוי בגב המבנה במהלך תקופת השכירות, או בעדותו של מר בני מלכה, אשר טען כי בתוך הנכס הגדול, אותו שכר הוא עצמו לימים, מצוי שעון חשמל, אלא שזו אף לא גובתה בכל עדות חיצונית כלשהי.

יצויין כי הנתבעים בחרו שלא לזמן את אברהים ממוסך אברהים לתמיכה בטענה, ואף לא מי מעובדי המסגריה שעבדו אצלם באותם ימים. בהקשר זה חלה לחובתם החזקה לפיה לו הובאו אלו לעדות היתה עדותו פועלת כנגדם.

"על הכלל שאי הבאתו של עד רלבנטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו, עמד בית המשפט העליון ולעניין זה יפים דבריו של כב' השופט גולדברג בע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו, [פורסם בנבו] פס"ד כרך מה חלק רביעי, עמ' 658: "אי-הבאתו של עד רלוואנטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד"." (ר' תא"מ (הרצליה) 11434-03-10 לאון נ' סלקום, פורסם בנבו).

יג. מכל האמור מצאתי כי טענת הנתבעים לפיה הפר התובע את חיוביו על פי הסכם השכירות ונמנע מתיקון מחדליו על אף התראות שניתנו לו ועל אף התחייבויות והבטחות שנתן בעניין לא הוכחה לפניי.

יד. סוגיה אחרונה העומדת לבחינה בהקשר זה הינה האם אמנם נערך סיכום בין התובע לנתבע, בחודש יוני 2015, אשר בו הוסכם בין הצדדים כי הנתבע יעזוב את הנכס בתוך 3 חודשים.

טו. אין מחלוקת בין הצדדים כי לאחר יציאת הנתבעים מהנכס הגיע התובע אל מקום עסקם החדש של הנתבעים, דרש לקבל פיצוי (לטענת הנתבעים בסך של 10,000 ₪) ומפגש זה הוא שהוביל להגשת התלונה במשטרה ולהוצאת צו ההרחקה נגדו. לו אמנם נערך סיכום בין התובע לנתבע לפיו רשאי יהיה הנתבע לעזוב את הנכס בתוך שלושה חודשים מחודש יוני 2015, הרי שלכאורה לא היתה כל סיבה לכך שהתובע ידרוש פיצוי מאת הנתבעים לאחר עזיבתם. מצופה היה, בנסיבות אלו, כי הנתבעים יבהירו מדוע לשיטתם דרש התובע פיצוי כאמור, ומה היו טיעוניו בעניין, אלא שאלו לא מסרו כל הסבר או גרסה, והטענה נותרה אם כן משוללת הגיון.

טז. לו תואם בין הצדדים כי הנתבעים יעזבו את הנכס עד חודש ספטמבר 2015, דומה כי היו אלו מעדכנים את שותפיהם ולקוחותיהם אודות כוונתם לעזוב כאמור. יחד עם זאת, עדויות עדי הנתבעים הראו אחרת.

יז. הנתבעים לא הראו כי פנו אל התובע לקבלת השיקים שמסרו להבטחת תשלום יתרת דמי השכירות לידיהם. דרך המלך היא, כמדומני, כי שוכר העוזב את הנכס המושכר בטרם סיום תקופת השכירות בהסכמה, יתאם עם משכיר הנכס מועד לעריכת פרוטוקול מסירה מסודר ולקבלת המחאותיו העתידיות וביטחונותיו בחזרה לידיו. העובדה שלא זו בלבד שלא הוצג לפניי פרוטוקול כאמור אלא אף לא הוצגה כל אסמכתא אשר תעיד על קביעת מפגש לשם כך (למעשה טענה לתיאום מועד כאמור כלל לא הועלתה מפי הנתבעים), יש בה כדי להחליש את סבירותה של הטענה לפיה יצא הנתבע מהמושכר בהסכמת המשכיר-התובע.

יח. לסיכום חלק זה אני קובעת כי לא זו בלבד שהנתבעים לא הוכיחו כי התובע הטעה אותם בנוגע למצבו של הנכס, אלא שאף לא שוכנעתי כי נפלה טעות מטעמם בהבנת מצב הדברים עובר לחתימה על הסכם השכירות (המתוקן) המצדיקה ביטול ההסכם, וכן לא שוכנעתי כי התובע הפר את חיוביו על פי הסכם השכירות הפרה יסודית או כזו הניתנת לתיקון ואשר לא תוקנה על אף הזדמנות שניתנה בעניין. כן א שוכנעתי כי סוכם בין הצדדים על קיצור תקופת השכירות, עד מועד יציאתו בפועל של השוכר מן הנכס הגדול.

30. משלא עמד הנתבע בנטל המוטל עליו להוכיח זכותו לבטל את ההסכם או הסכמה מאוחרת בין הצדדים בנוגע לקיצור תקופת השכירות, אני קובעת כי התובע זכאי לסכום שטר החוב, מכח העילה השטרית, ובנוסף זכאי התובע לסעדים מכח הסכם השכירות ובהתאם להוראות חוק החוזים (תרופות). לעניין התרופות והסעדים – ראה דיון בהמשך.

חיובי הנתבעת 3 –

31. התובע מבקש כאמור לחייב את אולגה מכח שני עניינים שונים -

האחד – היותה ערבה לשטר החוב. בעניין זה כמפורט לעיל מצאתי כי יש להחיל על אולגה את חיוביו של הנתבע 1 מכח העילה השטרית שכנגדה, וזאת לאחר שמצאתי כי זו הסכימה לחתום כערבה על שטר החוב ולא ביקשה להשיב לידיה את השטר או לבטל את ערבותה לאחר שידעה כי הנתבע, בעלה, חותם על הסכם ביחס למבנה אחר, גדול יותר ויקר יותר מזה הראשון.

משנותר השטר אם כן בידי התובע, זכאי זה ליהנות אף כלפיה מהחזקות הפועלות לטובתו כנגד עושה השטר, וזה האחרון לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי חיובו השטרי פקע או כי לא התקיימו התנאים שנקבעו לפרעונו של השטר.

השני - היותה ערבה לחיוביו החוזיים של הנתבע.

32. בעניין אחרון זה טענה אולגה כי אמנם ערבה להסכם השכירות המקורי, אך בחיוביו החוזיים של הנתבע חל שינוי במסגרת עריכת ההסכם המאוחר (ההסכם החדש/ ההסכם נשוא התביעה), באופן שיש בו כדי להפקיע את חיוביה. לשיטתה פקע ההסכם הראשון עם החתימה על ההסכם השני, ולהסכם זה לא ערבה כלל.

לטענתה לא נכחה במועד עריכת ההסכם המאוחר וממילא בהתאמה לא נתנה הסכמתה לחיובים על פי הסכם זה, ואין להטיל על כתפיה את החובה לבוא בנעלי הנתבע בעת הפרת הסכם זה, כערבה לחיובים אלו. אולגה ביקשה להדגיש בהקשר זה כי שיעור החיובים השתנה, הסיכון גדל, וממילא בהתאמה היה מקום לאפשר לה לשקול את הסכמתה לערוב לסיכון זה נוכח השינוי בגודלו, ובשים לב לכך שלא חל גידול דומה בשכרה וביכולתה הכלכלית לערוב לחיובים.

33. התובע טען כי במעמד החתימה על ההסכם השני נכחה גם אולגה, אשר הסיעה את הנתבע למשרדו, וכי על כן לא תשמע בטענה שלא היתה במקום, לא היתה מודעת לשינוי בהסכם או לא הסכימה לערוב לשינוי זה.

34. אציין כי עדויות הנתבעים בעניין זה לא הותירו רושם מהימן על ביהמ"ש (כאשר הנתבע 1 העיד תחילה כי נכח באותו מעמד עם אחיו, ובהמשך טען כי הגיע לבד, אך לא זכר מתי זה היה וכיצד הגיע, ואילו הנתבעים 2 ו-3 העידו רק לאחר ששמעו את עדותו של הנתבע 1 אשר העיד בנוכחותם, וניכר כי בעדותם עשו כל שניתן כדי להרחיק עצמם מאותו מעמד). יחד עם זאת, התובע העיד כי מזכירת משרדו נכחה במעמד החתימה על ההסכם האמור (קרי על השינויים בהסכם המקורי), אך זו לא הובאה על ידו לעדות כאן.

הנתבע אישר כי הוא אינו מחזיק ברשיון נהיגה תקף וכי הוא נעזר לעיתים באולגה לצורך ניודו.

בהתאמה וממכלול הדברים מצאתי כי לכל הפחות אין לקבל את גרסתו החדשה של הנתבע לפיה הגיע לבדו למשרד התובע לצורך חתימה על תיקוני ההסכם.

35. אולגה אישרה כי ידעה אודות הכוונה לחתום על הסכם שכירות חדש, מתוך דברים שהוחלפו לשיטתה בשיחות שנערכו בתוך המשפחה (בין בעלה לבין אחיו, ויטאלי), וכן ידעה שמחיר השכירות צפוי לעלות, בהתאם לשינוי בגודל הנכס. זו גם אישרה כי לא פנתה אל התובע להודיע כי אינה מעוניינת לערוב לחיוב החדש, על אף ידיעותיה כאמור.

36. לאחר ששקלתי את הדברים, בשים לב לכך שאיני מקבלת את גרסת הנתבע לפיה הגיע לבדו כדי לחתום על השינויים בהסכם השכירות, וכן מששוכנעתי כי הנתבע ידע שרעייתו ערבה להתחייבויות הנקובות בהסכם (וממילא אף מופיעות בגוף ההסכם "החדש"), אני קובעת כי סביר יותר להניח כי אולגה ידעה אודות השינוי בנוסח ההסכם בכל הנוגע למהות הנכס המושכר ולשיעור דמי השכירות, וכי בחרה, במודע ובמתכוון, להמשיך ולערוב לחיובי בעלה, גם על פי ההסכם החדש.

אציין כי לא ניתן להתעלם בהקשר זה מן העובדה שמדובר ברעייתו של הנתבע המנהלת איתו לכאורה משק בית משותף (זו העידה כי היא מסיעה את הנתבע מעת לעת, כי ביקרה פעמים רבות במושכר, כי אף פגשה במקום את שכניו של בעלה בנכסים הסמוכים, וכי היא מעורה ומעורבת בשיחות המשפחתיות המתנהלות בין בעלה לבין אחיו במהלך ארוחות ערב משפחתיות). עובדה זו יש בה כדי לבסס את ההגיון שבטענה לפיה אולגה בחרה, כמי שידעה כי חיובי בעלה ממילא מטילים נטל כלכלי על משק הבית המשותף, להצטרף להתחייבויותיו ולערוב להם.

37. מכל אלו אני קובעת כי יש מקום לחייב את אולגה גם בחיוביו החוזיים של הנתבע, מכח ערבותה אשר לא פקעה.

חיובי הנתבע 2 -

38. בעניינו של ויטאלי ביקש התובע לטעון כי יש לחייב את ויטאלי בחיובי הנתבע מכמה טעמים. הראשון, היות ויטאלי שותפו של הנתבע וה"רוח החיה" מאחורי העסק שניהל הנתבע במושכר, והשני, היות ויטאלי הגורם שהוביל להפרת הסכם השכירות שבין הצדדים.

39. טענה אחרונה זו מתייחסת לעוולה הנזיקית 'גרם הפרת חוזה', הקבועה בסעיף 62 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], אשר נטל ההוכחה בעניינה רובץ על התובע. אסתפק בציון העובדה שהתובע לא הרים את הנטל המוטל עליו בהקשר זה, לא הראה מהי מעורבותו של ויטאלי בהחלטת הנתבע להפר את חיוביו על פי הסכם השכירות ולעבור לנכס אחר, וממילא לא הוכיח כי בהתנהגותו עוול ויטאלי כלפיו.

40. אשר לטענה כי יש להשית על ויטאלי את חיוביו של איגור מכח היותם שותפים עסקיים המנהלים את העסק ביחד (ובמיוחד את הטענה לפיה ויטאלי הוא למעשה מנהל העסק בפועל, וכלשונו של התובע "הרוח החיה" מאחורי העסק), גם בעניינה מוטל נטל השכנוע על כתפיו של התובע. כך, נדרש התובע להמציא אסמכתאות אשר ילמדו כי מדובר בשותפות רשומה או שאינה רשומה, בה אחראים האחים בכרך לכל ההתחייבויות העסקיות ביחד ולחוד. אמנם, נטען מפי עד הנתבעים מר בוחניק כי חשבונית שמוצאת על ידי המסגרייה נושאת את השם המסחרי "וי. איי. מתכת" (באופן שתואם לכאורה את ראשי התיבות של שני הנתבעים גם יחד), אלא שחשבונית כאמור לא הוצגה לעיוני.

לו הוצגה חשבונית כאמור ניתן היה לזקוף אולי לחובת הנתבעים את העובדה שרישומי רשות המיסים בנוגע לשם העסק הנ"ל, אשר יש בהם כדי ללמד על שם מי מתנהל העסק ברישומי הרשות, לא הוצגו לפניי, ו/או ביחס לכך שלא ניתנו הבהרות בנוגע לשאלה מתי החל העסק להתקרא בשם זה, ואולם חשבונית כאמור לא הוצגה, ואין די בעדות שנשמעה בעניין כדי ללמד כי יש דברים בגו'.

41. זאת ועוד, שמעתי מפי העדים השונים שהובאו כאן כי ויטאלי ואיגור עובדים יחדיו, שניהם מעורבים בעבודות המבוצעות בעסק ושניהם מנהלים שיחות עם הלקוחות במקום. בכל הכבוד איני סבורה כי די בדברים אלו כדי ללמד על אחריות אישית של ויטאלי לחיובי העסק בכלל, וכלפי משכיר הנכס לאחיו בפרט. משאין חולק כי ויטאלי לא חתם על הסכם השכירות, לא כשוכר ולא כערב להתחייבויות, משלא הוכחה מעורבותו בבית העסק שהתנהל במקום, מלבד עבודתו שם כמובן, ומשלא הוכח לפניי כי ויטאלי הוא מנהל המסגרייה והוא אשר בחר להעביר את פעילותה למקום אחר, אני קובעת כי דין התביעה כנגדו להידחות.

שיעור הנזק, והפיצוי –

42. כאמור מעלה דרש התובע לחייב את הנתבעים בתשלום דמי השכירות עד לתום תקופת השכירות וכן פיצוי מוסכם בגין נזקיו. אשר לפיצוי בגין נזקיו טען הנתבע כי שטר החוב מגלם פיצוי מוסכם, כפי שהוסכם בין הצדדים.

סעיף 25 להסכם שבין הצדדים קובע מפורשות כי במקרה של הפרה של הסכם על ידי השוכר ישלם השוכר למשכיר פיצויים מוסכמים בשיעור הנקוב בשטר החוב.

משהופר ההסכם על ידי הנתבע אני קובעת כי התובע זכאי לפיצוי בשיעור הפיצוי המוסכם כאמור.

43. אשר לאכיפת תשלום דמי השכירות עד לתום תקופת השכירות קובע סעיף 24 להסכם כי יציאה מוקדמת מהנכס שלא באשמת התובע (כבמקרה דנן) תביא לחיוב הנתבע בתשלום דמי השכירות עד לתום תקופת השכירות.

44. הנתבעים טענו כי הנכס הושכר על ידי התובע לאחר באופן מיידי.

התובע טען מנגד כי הנכס הושכר על ידו רק חודשים ארוכים לאחר תום תקופת השכירות. הסכם שכירות חדש לא הוצג לעיוני, אך מר מלכה, עד מטעם התובע, העיד כי שכר את הנכס מאת התובע בחודש ינואר 2017, לאחר שבמשך כחודשיים-שלושה ניהל מו"מ עם התובע ביחס לנכס זה.

45. עוד טען התובע כי לא יכול היה להשכיר את הנכס במשך חצי שנה שבה עמד בתקפו צו הרחקה כנגדו, המורה לו שלא להתקרב למקום עסקם החדש של הנתבעים, המצוי בקרבת הנכס הגדול. לשיטתו בשל כך נמנעה ממנו היכולת להקטין את נזקיו.

46. לאחר ששמעתי את הדברים אני קובעת כי התובע לא הראה כי פעל כנדרש להקטנת נזקיו, וממילא כי מילא את הוראות ההסכם בתום לב.

47. אציין כי לשיטת הנתבעים מר כדורי הוא שנכנס לנכס במקומם. עדי הנתבעים האחרים העידו כי ראו את מר כדורי בנכס, אך לא שוכנעתי כי יש בעדותם כדי ללמד על השכרת הנכס בפועל למר כדורי. למעשה, אחרי ששמעתי את עדותו של האחרון, ובהצטרפה ליתר העדויות שנשמעו כאן מצאתי כי מר כדורי מחזיק בנכס אחר המצוי באותו מבנה, ומשלם לתובע דמי שכירות מופחתים, ביחס לדמי השכירות ששילמו הנתבעים עבור הנכס הגדול, מכח העובדה שהוא מחזיק בנכס קטן בהרבה.

48. עוד שוכנעתי כי הלה החזיק בידיו מפתחות של הנכס נשוא המחלוקת, וכי מעת שעזבו הנתבעים את הנכס, לאחר שידעו אותו אודות עזיבתם, עשה זה שימוש בנכס מעת לעת מבלי לשלם לתובע דמי שכירות בגין כך.

טענתו לפיה עשה כן לעיתים נדירות בלבד נמצאה בעיני בלתי סבירה, ולמעשה סביר יותר להניח כי התובע התיר למר כדורי לעשות שימוש כאמור בנכס, כל עוד לא נמצא לו שוכר, יחד עם זאת אין מדובר בשוכר חלופי אשר החליף את הנתבעים בנכס ושילם דמי שכירות בעבורו.

49. עם כל אלו, העובדה שזה החזיק במפתח של הנכס ויכול היה להציגו בפני שוכרים פוטנציאליים היא הנותנת שהתובע יכול וצריך היה לפעול למציאת שוכר חלופי לנכס. אודות חובתו של התובע לפעול להקטנת נזקיו ולהשכרתו של הנכס לשוכר חלופי אין צורך להכביר מילים, ומשלא שוכנעתי כי זה פעל בהתאם לחובתו זו אני רואה לנכון לקבוע כי אין מקום לאכיפת החוזה בכל הנוגע לתשלום דמי השכירות המלאים, כלשונו.

50. אשר על כן אני רואה לנכון לקבוע כי התובע זכאי לתשלום דמי שכירות מלאים ביחס לתקופה סבירה במהלכה יכול וצריך היה לפעול למציאת שוכר חלופי, ואני מחייבת את הנתבע בהתאמה לשלם, נוסף על שיעור הפיצוי המוסכם, דמי שכירות עבור תקופה של 60 ימים נוספים (בלבד).

51. עיון בהמחאות שצורפו על ידי התובע, ואשר לשיטתו הן ההמחאות אשר נותרו בידיו אשר תמורתן לא שולמה, מלמד כי המחאה בסך של 2,260 ₪ ביחס לתקופה שמיום 1.9.15 ועד 1.10.15 אינה מבין ההמחאות המצויות בידי התובע, ומכאן שחזקה כי נפרעה. הנה כי כן ביחס לתקופה זו נותרה יתרה בסך של 3,240 ₪.

סיכום –

מכל האמור אני מקבלת את עיקר התביעה כנגד הנתבע 1 ומחייבת אותו לשלם לתובע סך של 28,740 ₪ (3240 ₪ יתרת דמי השכירות לחודש ספטמבר+ 20,000 ₪ שיעור הפיצוי המוסכם המגובה בשטר הערבות + 5500 ₪ שיעור דמי השכירות לחודש אוקטובר) .

כן אני מחייבת את הנתבעת 3, אשר ערבה לחיובי הנתבע 1, לשלם לתובע, ביחד ולחוד עם הנתבע 1 את כל החיובים אשר הושתו עליו כאמור מעלה, בסך כולל של 28,740 ₪.

כל הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה, 26.5.16, עד יום התשלום בפועל.

הנתבעים 1 ו-3 יישאו בהוצאות התובע בגין ההליך כאן בסך של 1,500 ₪ ובשכ"ט בא כוחו בסך של 3,000 ₪ כולל מע"מ.

התביעה כנגד הנתבע 2 נדחית, והתובע יישא בהוצאות הנתבע 2 בגין ההליך כאן בסך של 500 ₪ ובשכ"ט בא כוחו בסך של 1,000 ₪ כולל מע"מ.

כל צד יישא בשכר בטלת העדים מטעמו, בסך של 350 ₪ לטובת כל אחד מהם, ואם הופקד שכרו של מי מהעדים בקופת ביהמ"ש, תשחרר המזכירות את שכר הבטלה לידיו.

לצדדים זכות להגיש ערעור על פסה"ד בתוך 45 ימים ממועד קבלתו.

המזכירות תמציא פסה"ד לצדדים.

ניתן היום, כ"ד סיוון תשע"ח, 07 יוני 2018, בהעדר הצדדים.