1. תביעה בסדר דין מהיר, על סך 7,583 ₪, לפיצוי בגין נזק שנגרם לתשתיות של התובעת בבענה, בתאריך 6.7.15, בעקבות פגיעת משאית בה נהג הנתבע.
2. אין מחלוקת כי הנתבע נהג במשאיתו במועד האירוע בכפר בענה, וכי פגע עם משאיתו בתשתיות של התובעת. הנתבעים אינם חולקים גם על גובה הנזק.

לטענת הנתבעים, פגעה המשאית בכבל משום שהיה רפוי, וגובהו היה נמוך מהנדרש, ולפיכך לא אירעה התאונה בשל התרשלותו של הנתבע, אלא בשל התרשלותה של התובעת עצמה.

1. לטענת התובעת, יש להחיל על המקרה את סעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) בדבר היפוך נטל הראיה, ועל הנתבע הראיה שלא התרשל.

דיון והכרעה

1. הכלל הקבוע בסעיף 41 לפקודה, בדבר "הדבר מעיד בעד עצמו" חל בהתקיים שלושה תנאים: לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו היכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק; הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו; וכי אירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה כי הנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה כי נקט זהירות סבירה. לפי הוראת הסעיף במידה שהוכח קיומם של שלושת התנאים האמורים, כי אז עובר נטל הבאת הראיות אל הנתבע להוכיח כי לא התרשל (ראו: ע"א 241/89 ישראליפט (שירותים) תשל"ג בע"מ נ' הינדלי, פ"ד מט(1) 455 (1995)).
2. איני סבורה כי במקרה הנדון מתקיים הכלל של "הדבר מעיד על עצמו". מקובלת עלי טענת התובעת לפיה היא עצמה אינה יודעת כיצד אירעה התאונה, וכי התאונה אירעה בשל פגיעתה של המשאית, שהיא נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו. עם זאת, אני סבורה כי התנאי השלישי הנדרש לצורך העברת הנטל אינו מתקיים במקרה הנדון, שכן אין לומר כי אירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה, מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה.
3. תקנות המסדירות את הגובה המינימאלי להתקנת כבל בזק לא הותקנו, אולם לטענת התובעת, מאחר שבתקנות התעבורה נקבע כי גובהה של משאית לא יעלה על 4.85 מ', זהו הגובה המינימלי בו מותקנים כבלי בזק.

תקנות החשמל (התקנת רשת חשמל עילית במתח עד 1000 וולט), התשנ"ה-1995 (להלן: "התקנות") הקובעות כי כבל חשמל צריך להיות מותקן בגובה של 5.5 מטר לפחות, אינן חלות על התובעת ואינן מחייבות אותה. עם זאת, מבהירה התובעת, אף שהדבר אינו משליך במישרין על תוצאות התביעה שלפניי, כי הגובה המקסימלי להתקנת כבלי בזק הינו 5.5 מ', בשל העובדה שהגובה המינימלי לקו מתח גבוה הוא 6 מ', ועל פי תקנה 5 (ג) לתקנות הבזק והחשמל (התקרבויות והצטלבויות בין קווי בזק לבין קווי חשמל), תשמ"ו- 1986 המרחק האופקי בין עמוד חשמל מתח גבוה לבין כבל בזק תת-קרקעי, יהיה 0.50 מטר לפחות.

1. על פי תקנה 85(ד)(1) לתקנות התעבורה תשכ"א – 1961, רשאי אדם להוביל מטען שגובהו אינו עולה על 4.80 מ', ללא אישור קצין משטרה, ובכפוף להוראות התמרורים ולמעט בדרכים ובקטעי דרכים שהודיע עליהם המפקח על התעבורה ברשומות.

הנתבע העיד כי בכניסה לכפר ולשכונה בה אירעה התאונה, לא היה כל תמרור האוסר כניסת משאיות אל האזור. התובעת אף לא טענה אחרת.

כלומר, על התובעת מוטלת החובה להניח כי משאיות שגובהן 4.80 מ' יעברו במקום, וברור כי אם היא מתקינה את כבליה בגובה של 4.85 מ', די בהתרופפות קלה של הכבל, על מנת להוביל לכך שמשאית בגובה המקסימאלי המותר תפגע בכבל.

1. עד התובעת מר יוסי בוזגלו, העיד כי בעת התקנת הכבל היה גובהו 4.85 מ', בהתאם לכללים המחייבים את התובעת. העד העיד כי מדידת הגובה נעשית רק במועד התקנתו, וכי אינו יודע מתי הותקנו הכבלים והעמודים שניזוקו בתאונה.

בוזגלו העיד כי לא הקבלה כל תלונה מתושבים במקום על כבלים רפויים, אולם במענה לשאלה בדבר תחזוקה שוטפת העיד כי עובדי התובעת מבצעים בדיקות רק כאשר הם מגיעים למקום, או כשיש מידע על כבלים נמוכים. העד אישר כי הבדיקה שמבצעים עובדי התובעת מעת לעת, נסמכת על מראה עיניים בלבד ולא על מדידה.

מכאן, שמאז התקנתו של הכבל, במועד שאינו ידוע, לא בוצעה כל מדידה שלו. אף אם אקבל את טענת התובעת לפיה אנשיה ביצעו מעת לעת, בתדירות שלא הוכחה, ביקורות במקום, הרי שאם לא מדדו את גובה הכבל לא יכלו לאתר רפיון מסוים.

1. הנתבע העיד כי גובה המשאית שבבעלותו 3.80 מ' – כולל הארגז. עדותו זו לא נסתרה. בתמונות שהוצגו לבית המשפט ניתן לראות כי "הארגז" הינו סגור, כלומר לא ניתן להוביל בו סחורה החורגת מגובה הארגז, וכי אין מדובר במשאית שעליה מותקן מנוף. לפיכך, אף אם אניח שגובהה עולה על 3.80 מ', אין כל ראיה לכך שגובהה יכול היה להגיע ל- 4.80 מ'.
2. מוכנה אני לקבל את הטענה כי במקרה שיש ראיות לכך שנהג משאית נשא עליה כלי רכב אחר, שגובהו לא הוברר, או שהמשאית הכילה מנוף, שספק אם קופל כראוי, יתכן שיש מקום להחיל את הכלל בדבר היפוך נטל הראיה, אולם משלא נסתרה עדותו של הנתבע ביחס למאפייני משאיתו, וזאת יכלה התובעת לעשות שכן פרטי המשאית היו בידיה, אין לומר כי קרות התאונה מתיישב יותר עם האפשרות שהתרשל.
3. אני דוחה, אם כן, את טענת התובעת בדבר היפוך נטל הראיה. עם זאת, אני סבורה כי הוכחה התרשלות הנתבע, אף מכח הראיות שהובאו מטעמו.
4. הנתבע העיד כי נכנס אל הכפר על מנת להביא סחורה ללקוח, בדרכו אל בית הלקוח לא היתה כל בעיה, ולא היה תמרור האוסר על כניסת משאיות למקום. לאחר שפרק את הסחורה הסתובב וחזר באותה דרך. באמצע הדרך חזרה שמע אנשים קוראים לו לעצור, וכאשר ירד מהמשאית הבחין בכבל של התובעת "תקוע בארגז". מאוחר יותר, כאשר נאמר לו שהפיל שלושה עמודי בזק השיב כי הכבלים היו נמוכים וכי כשירד ראה ששני כבלים תפוסים במשאית (בעמ' 4 לפרוט' ש' 5).
5. העד עיסא ח'אלד (להלן:"ח'אלד"), בן דודו של הנתבע, שהיה עמו באותה נסיעה, וישב לידו במשאית, נשאל בחקירתו האם בדרך לבית הלקוח ראה את הכבל והשיב:

ת. "בעליה ראינו אותו, העליה היתה בדרך לכפר. אף אחד לא כיוון אותנו. בעליה לא פגענו בכבל, אבל הוא היה נמוך."

ש. ראית שהכבל היה נמוך?

ת. כן."

(בעמ' 5 ש' 19-26).

יתרה מכך, חאלד העיד כי גם בדרך הלוך, אל בית הלקוח, פגעה המשאית בכבל – לדבריו לא שמע את הפגיעה אבל כך אמר לו "הבחור" (בעמ' 5 לפרוט' ש' 23-26).

1. מעדותו של ח'אלד עולה, אם כן, כי בדרכם אל בית הלקוח, ראה את הכבל ושם לב לכך שהיה נמוך. יתכן שגם הנתבע עצמו הבחין בכבל הנמוך שכן ח'אלד נוקט בלשון "ראינו", ואם הבחין בו, התרשל כאשר החליט לחזור באותה הדרך, תוך התעלמות מהסיכון. כפי שהעיד חאלד, בדרכם אל בית הלקוח, היתה המשאית בעליה ולפיכך לא הגיע חלקה הגבוה אל הכבל, אך בחזור, לאחר שהסתובבה, פגע חלקה הגבוה בכבל.

אם לא הבחין הנתבע בכבל הרפוי בדרך הלוך, התרשל בכך שלא הבחין בו, שכן העובדה שח'אלד, שהיה עמו במשאית, ראה את הכבל בדרך הלוך, מלמדת כי ניתן היה להבחין בו.

1. משקבעתי כי הכבל שנתפס במשאית וגרם לנזק היה רפוי, יש לעובדה זו, המלמדת על מחדל של התובעת, השלכה על גובה הפיצוי בו יש לחייב את הנתבע.

סעיף 65 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) שכותרתו "התנהגות התובע" קובע כדלקמן:

"נתבע שגרם לנזק באשמו, אלא שהתנהגותו של התובע היא שהביאה לידי האשם, רשאי בית המשפט לפטור אותו מחבותו לפצות את התובע או להקטין את הפיצויים ככל שבית המשפט יראה לצודק."

הסעיף מרחיב אפוא את האפשרות להתחשב בהתנהגותו של הניזוק לשם הפחתת הפיצויים

ואינו מחייב קביעה כי התנהגות הניזוק מהווה התרשלות, בין משום שלא הוכח קשר סיבתי בינה לבין הנזק, ובין משום שאינה עולה כדי הפרת חובת הזהירות כלפי עצמו.

ראו לעניין זה: ע"א 8684/11 שלמה (שלומי) אלקיים נ' עזבון המנוח ניב יבור (25.6.14).

1. העובדה שהוכח כי הכבל היה רפוי במידה מסוימת, מחייב הקטנת הפיצוי לתובעת, בין מכח סעיף 65 לפקודה, בשל התנהגותה, אף אם התנהגות זו אינה עולה כדי אשם תורם, ובין מכח אשם תורם, כמשמעו בסעיף 68(א) לפקודת הנזיקין.

עם זאת, איני סבורה כי אשמה של התובעת הינו אשם מכריע, השולל הטלת חובת הפיצוי על הנתבע באופן מוחלט, שכן אין בו לשלול את הקשר הסיבתי בין התרשלות הנתבע לבין הנזק.

1. לאחר ששקלתי את התרשלות הנתבע אל מול התנהגותה של התובעת, אני קובעת כי יש להפחית מהפיצוי שעל הנתבע לשלם לתובעת 60% בגין התנהלות התובעת, ולפיכך יש לחייבו ב- 40% מגובה הנזק.
2. לאור האמור, אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 3,033 ₪ בצירוף שכר טרחת עורך דין בסך 900 ₪ והחזר אגרה באופן יחסי, בסך 300 ₪.

הסכום ישולם תוך 30 יום.

ניתן היום, ט"ז חשוון תשע"ז, 17 נובמבר 2016, בהעדר הצדדים.