1. בפניי תביעת התובע לפיצוי בגין נזק שנגרם לרכבו בתאונת דרכים.

אין חולק, כי ביום 19.3.15, עת עמד רכב התובע ברמזור אדום, פגע בו רכב הנתבעת מאחור. לטענת התובע, בגין תאונה זו נגרמו לו הנזקים המפורטים בחוות דעת השמאי שהוגשה מטעמו, ולפיכך תבע את הנתבעת, שהיא מבטחת הרכב שפגע בו, לפיצוי בגין הנזקים.

בכתב ההגנה, לא הכחישה הנתבעת את התאונה או את אחריות נהגת הנתבעת לה, אולם טענה כי הנזקים שנתבעו לא נגרמו בעקבות אותה תאונה, ולפיכך נטען כי דין התביעה להידחות.

1. לאחר ששמעתי את עדויות הנהגים והשמאי מטעם התובע, הגעתי לכלל מסקנה כי לא עלה בידי התובע להוכיח כי הנזקים שנגרמו לרכבו נגרמו כתוצאה מהתאונה נשוא התביעה ולפיכך דין התביעה להידחות.

להלן אפרט בקצרה את טעמיי.

1. כאמור, על עצם התרחשות התאונה וגם על האחריות לה אין חולק. עם זאת, בעוד שהתובע טען כי במסגרת התאונה נגרם לו נזק לרכב, ובכלל זאת שבר במגן האחורי, טענה נהגת הנתבעת כי רכבה נגע ברכב התובע נגיעה קלה, אשר לא גרמה לו כל נזק.

בזמן אמת לא צילם אף אחד מן הצדדים את הנזק שנגרם (או לא נגרם) לרכבים, והרכב נבדק לראשונה רק כארבעה חודשים לאחר התאונה.

אמנם, עצם חלוף הזמן, כשלעצמו אינו מנתק מניה וביה את הקשר הסיבתי בין התאונה לבין הנזקים, ואולם, אין ספק שיש בכך כדי להציב סימן שאלה אשר על התובע ליתן לו הסבר מניח את הדעת.

בחקירתו הראשית, טען התובע כי הסיבה שלא לקח את הרכב לבדיקה בסמוך לאחר התאונה, נבעה מכך שלא היה לו זמן, משהרכב הוא רכב המשמש אותו לעבודתו, והוא לא יכול היה להביא להשבתתו לצורך תיקונו (ראו עמ' 4 לפרוטוקול ש' 11-12 וראו גם עמ' 6 ש' 13 וש' 17).

רק לאחר שהסתיימו חקירות העדים, במהלך סיכומי ב"כ התובע ולשאלה ישירה של ביהמ"ש, נזכר התובע לאשר כי למעשה הובא הרכב למוסך בעקבות פגיעה נוספת שנגרמה לו בתאונת דרכים נפרדת שעבר, אשר במסגרתה, כך נטען, נפגע במוקד קדמי. עוד הסתבר, כי רק בעקבות התאונה השנייה הוכנס הרכב למוסך, אז גם נבדק לראשונה ע"י שמאי, אשר נתן שתי חוות דעת נפרדות בגין הנזקים בשני המוקדים. יוער, כי גם השמאי מטעם התובע לא התייחס לדברים בעדותו.

ייתכן כי עניין זה כשלעצמו אינו שומט את הקרקע תחת גרסת התובע, ואולם, מצופה, כי כאשר מוגשת תביעה לבית המשפט תיפרס כבר בשלב ראשון מלוא היריעה, שכן אם התאונה המאוחרת לא היתה קשורה לנזק נשוא תאונה זו, לא היתה לתובע כל סיבה להסתיר אותה.

והנה, לא זו בלבד שהתובע לא פירט עניין זה ולו ברמז, אלא שגם כאשר נשאל במישרין על הסיבה בגינה נבדק הרכב רק בשלב מאוחר, נמנע מלהתייחס לתאונה הנוספת, ואף טען פוזיטיבית, כי לקח את הרכב למוסך כאשר התפנה לכך (עמ' 6 ש' 17), וזאת בניגוד לתשובה שנתן לשאלות בית המשפט לאחר מכן, לפיהן הסיבה היחידה בגינה לקח את הרכב לתיקון באותו שלב הוא התאונה השנייה (עמ' 11 לפרוטוקול ש' 14-16).

יוער, כי כשנשאל על תאונות נוספות שעבר הרכב ענה התובע תשובות מתחמקות ולעיתים סותרות (ראו עמ' 4 ש' 26 עד עמ' 5 ש' 25).

1. על כך יש להוסיף, כי הן התובע והן השמאי מטעמו התקשו ליתן מענה מניח את הדעת לשאלה, כיצד רכב הנתבעת, שהינו רכב קטן וצר ביחס לרכב התובע, גרם לנזק אשר נצפה לכל אורך המגן האחורי של רכב התובע, אשר הינו רחב יותר.

התובע אף אישר, כי ייתכן וחלק מן השריטות והסימנים אין מקורם בתאונה נשוא התביעה, מה שלא עלה בקנה אחד עם עדות השמאי מטעמו, שמסר באופן חד משמעי כי כל הנזקים מקורם באותו ארוע (ראו עמ' 6 ש' 6-8 לעומת עמ' עמ' 7 ש' 32-35 ועמ' 8 ש' 1).

1. בנסיבות אלו, ולאור סתירות ותמיהות נוספות שנפלו בעדות התובע (ובהן, בין היתר, העובדה שלא דיווח על התאונה אלא לאחר חודשים ארוכים, ולאחר שהרכב כבר נבדק, וזאת בניגוד לעדותו בפניי, סתירה שלא הצליח ליתן לה מענה – ראו עמ' 6 לפרוטוקול ש' 9-14), הגעתי לכלל מסקנה כי לא עלה בידי התובע לעמוד בנטל להוכיח כי הנזקים שנבדקו ותועדו ע"י השמאי מטעמו בחוות דעתו מקורם בתאונה נשוא התביעה.
2. ויובהר, כי לא מצאתי להטיל כל דופי בעדות השמאי ובחוות דעתו, ואולם אין חולק כי השמאי אינו יכול לדעת ואינו יכול לחוות דעה בשאלה אם הנזקים אותם ראה, תיעד, ואמד בחוות דעתו, מקורם בתאונה נשוא כתב התביעה אם לאו.

משחלף פרק זמן כה משמעותי מעת התאונה ועד לבדיקת השמאי, ובהצטרף לכך העובדה שהתובע לא תיעד את הנזקים בזמן אמת, לא דיווח על התאונה בזמן אמת, ומסר הסברים סותרים לגבי עיתוי בדיקת הרכב ע"י השמאי; ובהצטרף דברים אלו להתרשמותי הכוללת מעדותו – סברתי כי הכף נוטה לטובת המסקנה כי התובע לא עמד בנטל להוכיח כי מקור נזקים אלו בתאונה נשוא כתב התביעה, ולפיכך דין תביעתו להידחות.

1. סוף דבר התביעה נדחית.

התובע יישא בהוצאות העדה מטעם הנתבעת כפי שנפסקו בהחלטות מיום 6.3.18 ומיום 25.3.18 בסכום כולל של 650 ₪.

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, ט' ניסן תשע"ח, 25 מרץ 2018, בהעדר הצדדים.