הרקע לבקשה וטענות המבקשת:

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דין של בימ"ש לתביעות קטנות בחיפה (כב' השופטת תמי לוי יטח) שניתן ביום 27.11.16 במסגרת ת"ק 62524-05-16.

בהתאם לסמכותי מכוח תקנה 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984, ולאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, אני מוצא כי אין היא מצריכה תשובה ויש לדחותה.

מדובר בתביעה קטנה שהוגשה על ידי המבקשת נגד המשיבה, שתיהן עוסקות בתיווך מקרקעין. המבקשת תבעה מהמשיבה תשלום סך של 25,740 ₪ בגין דמי תיווך שטענה שהיא זכאית להם מהמשיבה. המבקשת פעלה למכירת דירה עבור לקוחה שלה בטבעון. המשיבה פעלה למכירת דירתה של הלקוחה שלה – גב' ונדיק – וכן לרכישת דירה חלופית עבורה. למבקשת/התובעת לא היה הסכם תיווך עם הגב' ונדיק. למשיבה/הנתבעת היה הסכם תיווך עם הגב' ונדיק, לפיו דמי התיווך שעל הגב' ונדיק לשלם למשיבה הינם בשיעור 1.25% משווי הרכישה של הדירה החלופית. הצדדים הגיעו לכלל עסקה ונחתם חוזה מכירה בנוגע לדירה שמכרה הלקוחה של המבקשת, כאשר הלקוחה של המשיבה רכשה דירה זו.

כפי שקבע בימ"ש קמא בפסק דינו, אין מחלוקת כי בין המבקשת והמשיבה היו חילופי דברים ביחס למכירת הנכס של הלקוחה של המבקשת ללקוחה של המשיבה – גב' ונדיק. עם זאת, לא הוצגה על ידי המבקשת כל אסמכתא להוכחת הסכמתה של המשיבה לתשלום דמי תיווך למבקשת בשיעור של 1% וזאת בנוסף לדמי התיווך שהמבקשת זכאית להם מלכתחילה ממוכרת הדירה שהיא הלקוחה שלה. גם התכתבויות שנערכו במסרונים בין המבקשת למשיבה אינן מלמדות מאומה אודות הסכמה לתשלום דמי תיווך בין המתווכות. בימ"ש קמא קבע בפסק הדין כי יש לקבל את גרסתה של המשיבה/הנתבעת שהותירה רושם מהימן ולפיה נוכח לחציה של המבקשת במעמד החתימה על הסכם המכירה של הדירה היא ביקשה לרצות את המבקשת ובהתאם לכך ביקשה מהלקוחה שלה להיענות לדרישת המבקשת ולרשום לפקודת המבקשת שיק בסכום המהווה 1% משווי הרכישה. זמן קצר לאחר מכן חזרה בה המשיבה והבהירה לגב' ונדיק כי אין בכוונתה להעביר את השיק למבקשת שכן אין לכך כל הצדקה ולא הייתה כל הסכמה לכך ולכן השיבה את השיק לגב' ונדיק ותחת זאת קיבלה שיק חלופי בשיעור העמלה הכוללת המגיעה לה (1.25%). כאמור, בימ"ש קמא העדיף את גרסתה של המשיבה על פני גרסת המבקשת.

בימ"ש קמא ציין בפסק דינו כי גב' ונדיק אשר העידה בפניו נמצאה מהימנה ופירטה כי המבקשת לא רק שלא סייעה לה ברכישת הדירה אלא אף נמנעה מלהציג בפניה את מלוא התמונה העובדתית בנוגע למצבה של הדירה וגב' ונדיק אף ראתה במבקשת כגורם אשר מכשיל את רכישת הדירה. בימ"ש קמא קבע כי במצב דברים זה בו אין כל הוכחה להסכם מפורש לפיו המבקשת תהיה זכאית למלוא דמי התיווך מהמוכרת ובנוסף לכך לאחוז מתוך 1.25% דמי תיווך להם זכאית המשיבה, יש צורך בהוכחת יעילות מרבית חריגה וקיצונית של המבקשת כגורם אשר תרם לרכישת הדירה על ידי הגב' ונדיק, וזאת לא הוכחה. כן צוין כי ככל שהגב' ונדיק הייתה בקשר ישיר ובשיתוף פעולה עם המבקשת בהליכים שהובילו לרכישת הדירה, סביר להניח כי הגב' ונדיק הייתה אמורה לדעת על שיתוף הפעולה או על הדרישה לתשלום דמי התיווך נשוא תביעה זו, אולם הגב' ונדיק אישרה בעדותה כי לא ידעה דבר על דרישה זו של המבקשת. בסיכומו של דבר קבע בימ"ש קמא כי המבקשת לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל על כתפיה ולא הוכיחה את ההסכם בעל פה הנטען. על כן, נדחתה התביעה של המבקשת והיא חויבה בהוצאות המשפט של המשיבה.

המבקשת טוענת בבקשת רשות הערעור שהוגשה מטעמה כי שגה בימ"ש קמא. נטען כי למבקשת הייתה בלעדיות תיווך על הנכס שבנדון והיא הגיעה להסכם שיתוף פעולה בעל פה עם המשיבה כי בשל הבלעדיות היא תקבל ממנה סך של 1% + מע"מ ממחיר הרכישה של הדירה אם המשיבה תביא קונה שירכוש את הנכס, זאת בנוסף לדמי התיווך שתקבל המבקשת מהלקוחה שלה – מוכרת הדירה. המבקשת טוענת כי המשיבה נעתרה לכך וכי בהיעדר חובה שבחוק לקיום הסכם בכתב ההסכם סוכם בעל פה. נטען כי בתום חתימת חוזה המכירה של הדירה (בצהרי יום שישי) רשמה רוכשת הדירה שיק על סך 25,740 ₪ ישירות לפקודתה של המבקשת, זאת לבקשתה של המשיבה והשיק נמסר למשיבה על מנת שתעבירו למבקשת. לטענת המבקשת, במהלך סוף השבוע נמלכה המשיבה בדעתה והחליטה באופן חד צדדי להפר את אשר הוסכם בעל פה ביניהן, דאגה להחליף אצל רוכשת הדירה את השיק שהיה רשום לפקודת המבקשת בשיק אחר לפקודתה ולקחת את מלוא דמי התיווך לעצמה. המבקשת טוענת כי ביום א' שלאחר מכן התייצבה המשיבה במשרד המבקשת ומסרה לה שיק אישי שלה לפקודת המבקשת על סך 6,000 ₪ בתואנה כי זה הסכום שהיא מעוניינת ליתן למבקשת. המבקשת סירבה לקבל את השיק והודיעה כי היא עומדת על קיום ההסכם ביניהן.

לטענת המבקשת טעה בימ"ש קמא כאשר קבע כי אין ראיה לעצם ההסכמה להשתתפות בדמי התיווך למעט העובדה שנרשם בתחילה שיק לפקודת המבקשת שלאחר מכן בוטל. נטען כי יש לראות ברישום הראשוני של השיק לפקודת המבקשת על מלוא הסכום, שניתן בהסכמה ובאווירה טובה, משום ראיה לכך כי זה מה שהוסכם בין המבקשת למשיבה. נטען כי טעה בימ"ש קמא משקיבל את עדות המשיבה שהותירה בו רושם מהימן. נטען כי בימ"ש קמא התעלם מסתירות בעדותה של המשיבה וכי טענותיה ועדותה של המשיבה אינן מהימנות כלל. כן נטען כי בימ"ש קמא התעלם מעדותו של עוה"ד שבמשרדו נחתם הסכם המכר לפיה האווירה במשרד הייתה טובה, המבקשת והמשיבה סיכמו ביניהן על פתק את אופן גביית דמי התיווך ורק הרישום הפורמאלי של השיק לפקודת המבקשת בוצע מחוץ למשרד. נטען כי טעה בימ"ש קמא כאשר קבע כי באין כל הוכחה להסכם מפורש בין המבקשת למשיבה יש צורך ביעילות מרבית, חריגה וקיצונית של המבקשת כגורם שתרם לרכישה. כן נטען כי שגה בימ"ש קמא שדחה לחלוטין את תביעת המבקשת ולא התייחס בפסק הדין לפעולותיה של המשיבה לאחר ביטול השיק כאשר הגיעה למשרדה של המבקשת והביעה רצונה לשלם למבקשת סך של 6,000 ₪ כדמי השתתפות על שיתוף הפעולה בתיווך העסקה. נטען כי עצם הודאתה של המשיבה בכתב ההגנה בכך מצביעה על כוונתה לשלם למבקשת לפחות את הסכום הנ"ל בגין שיתוף הפעולה שלהן בתיווך העסקה ולכן לא היה זה צודק לדחות לחלוטין את תביעת המבקשת ולהותירה ללא קבלת שום סכום מהמשיבה ואף לחייבה בהוצאות.

דיון והכרעה:

לאחר שבחנתי את בקשת הערעור על נספחיה ואת פסק דינו של בימ"ש קמא הגעתי למסקנה כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור. לא מצאתי כי בפסק הדין של בית המשפט לתביעות קטנות נפל פגם המצדיק התערבות בנסיבות העניין. ניכר מפסק דינו של בימ"ש קמא כי בחן את טענות הצדדים ואת הראיות והעדויות שהוצגו בפניו ופסק על פי הדין ובהתאם לנסיבות המקרה. כמו כן, פסק דינו של בימ"ש קמא מבוסס על קביעותיו באשר לממצאים עובדתיים וממצאים בנוגע למהימנות העדים, עניינים בהם ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב. ראו:

ע"א 5212/14 אבו ג'אנם נ' אבו ג'אנם (החלטה מיום 25.11.2014);

ע"א 1100/14 אחמד ראשד מנוסה סלאמה נ' סביוני אלקנה (אלקנה) בע"מ (החלטה מיום 27.4.2014).

אוסיף לעניין זה כי הכלל בדבר מתן רשות לערער על פסיקת בית משפט לתביעות קטנות הוא של צמצום. זאת מעצם קביעת החריג לפיו ערעור אינו בזכות אלא מותנה בקבלת רשות מבית המשפט [ראו: סעיף 64 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד-1984] והכל במטרה להגשים את תכלית החקיקה ואת כוונת המחוקק לקיום הליך מהיר וחסכוני. ההליך המשפטי בבית המשפט לתביעות קטנות נועד להיות הליך פשוט ומהיר, וכדי לשמור על תכלית זו נקבעה ההלכה לפיה אמת המידה למתן רשות ערעור על פסקי דינו היא מחמירה במיוחד, כשרשות זו תינתן רק במקרים חריגים ביותר בהם נפל פגם מהותי הדורש את התערבותה של ערכאת הערעור [ראו: רע"א 1196/15 צח בר נ' פורטל (18.3.2015); רע"א 2095/15 אולמי נפטון בת ים בע"מ נ' אילנה משיח (20.05.2015); רע"א 2376/16 זאב אלימלך קביאטקובסקי נ' רות לפ (10.5.2016); רתק (ב"ש) 430-02-16 שושנה כהן נ' סרגיי אבין (24.5.2016)]. אינני סבור כי מדובר במקרה חריג המצדיק התערבות של ערכאת הערעור או מתן רשות ערעור.

כאמור, פסק דינו של בימ"ש קמא מבוסס בראיות ובעדויות שהוצגו לפניו והמבקשת מבקשת כי בימ"ש זה יתערב בקביעות עובדתיות וממצאי מהימנות שקבע בימ"ש קמא, עניינים בהם ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב. כפי שקבע בימ"ש קמא, אין ראיה לעצם ההסכמה להשתתפות בדמי התיווך למעט העובדה שנרשם בתחילה שיק לפקודת המבקשת שלאחר מכן בוטל. בימ"ש קמא קיבל לעניין זה את עדותה של המשיבה וכן את עדותה של הגב' ונדיק וקבע כי לנוכח לחציה של המבקשת והמעמד בו הייתה נתונה המשיבה בנוכחות הצדדים במשרד עוה"ד בו נחתם ההסכם, המשיבה ביקשה לרצות את המבקשת ולכן ביקשה מהלקוחה שלה להיענות לדרישות המבקשת, אך זמן קצר לאחר מכן התעשתה והבינה שלא הייתה הצדקה לדרישות המבקשת. בימ"ש קמא אף מצא חיזוק לגרסתה של המשיבה בעדותה של הגב' ונדיק שנמצאה מהימנה בעיניו. כאמור, מדובר בקביעות המבוססות על הראיות והעדויות שהובאו בפני בימ"ש קמא ולא מצאתי מקום להתערב בהן או ליתן רשות ערעור. לא מצאתי כי הסתירות עליהן מצביעה המבקשת בגרסתה של המשיבה מערערות ממהימנותה ומצדיקות התערבות או מתן רשות ערעור. כן לא מצאתי כי בימ"ש קמא התעלם מעדותו של עוה"ד שבמשרדו נחתם הסכם המכר לפיה האווירה במשרד הייתה טובה בעת שהמבקשת והמשיבה סיכמו ביניהן על פתק את שכר התיווך המגיע. עוה"ד העיד שלא היה עד ישיר להסכמה המוקדמת בין המבקשת למשיבה בנוגע להתחייבות לתשלום דמי תיווך למבקש, כי ראה את המבקשת והמשיבה עושות חישובים ורושמות פתק, אך הן יצאו מהמשרד והוא לא ראה מה היה בהמשך.

באשר לטענות המבקשת כי המשיבה הציעה לה 6,000 ₪ ליישוב המחלוקות ואף הודתה בכך במסגרת כתב ההגנה, הרי שבכתב ההגנה כתוב במפורש כי המשיבה מעולם לא הסכימה לשלם למבקשת את הסכום המבוקש, אך למרות זאת, בתור עמיתה למקצוע ומתוך התחשבות ורצון להגיע לעמק השווה, הציעה לה סכום של 6,000 ₪ לצורך פשרה וסיום הדרישות הבלתי הגיוניות של המבקשת ומתוך רצון להמשיך ולעבוד בשיתוף פעולה. על כן, בכתב ההגנה של המשיבה הודגש כי הסכום הנ"ל הוצע לצורך פשרה בלבד ולא מתוך הודאה בהתחייבות כלשהי לחלוק עם המבקשת את שכרה של המשיבה בגין התיווך.

בנסיבות העניין, כאמור, לא מצאתי כי נפל בפסק דינו של בימ"ש קמא פגם המצדיק התערבות או מתן רשות לערער. פסק הדין מבוסס על הראיות והעדויות שהובאו בפני בימ"ש קמא ועל קביעות שקבע בימ"ש קמא בנוגע לממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות.

בסיכומו של דבר, ומכל הטעמים שפורטו, הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, ומאחר שלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות וגם אין צורך להיזקק להליך של הפקדת ערבון.

בשולי האמור, ראוי כי המשיבה תשקול לקיים את הצעתה כפי שפורט בכתב ההגנה, זאת לשם שמירה על יחסי עבודה תקינים ולמען העתיד. כל זאת לפנים משורת הדין והגם שהתביעה נדחתה, כמו גם בקשה זו. המשיבה תשקול את הצעת בתי המשפט שהיא מעבר לאמור בפסק הדין ואינה מחייבת מי מהצדדים.

המזכירות תעביר עותק מהחלטה זו לצדדים ולתיק בית משפט קמא.

ניתנה היום, ט"ו כסלו תשע"ז, 15 דצמבר 2016, בהעדר הצדדים.