סע"ש - 63407-05-16

לפני:

הרשמת שגית דרוקר

החלטה

1. בפני בקשת הנתבעת לחיוב התובע בהפקדת ערובה בקופת בית הדין.

בבסיס הבקשה עומדת הטענה שהתובע, תושב הרשות הפלסטינאית, הועסק אצל הנתבעת וזו שילמה לו את כל זכויותיו בהתאם להוראות מנהל התשלומים.

נטען שהנתבעת נאלצה להתגונן בתביעה במסגרתה נתבעו סכומים אסטרונומיים שאין בה שחר מבלי שהובאה ראשית ראיה להוכחת התביעה.

הנתבעת מבקשת אפוא שבית הדין יורה לתובע להפקיד ערובה לכיסוי הוצאותיה המשפטיות.

2. התובע בתגובתו מתנגד לבקשה וטוען כי תביעתו מתייחסת למימוש זכויות סוציאליות המגיעות לו בגין תקופת עבודתו אצל הנתבעת ממועד תחילת העסקתו ועד למועד הגשת התביעה כאשר התובע, לטענתו, במועד בו הוגשה התביעה עדיין מועסק אצל הנתבעת. התובע הציג ראשית ראיה להוכחת תביעתו שכן במסגרת הדיון שהתקיים בתיק הודה מנהל הנתבעת כי הנתבעת לא שילמה לתובע את כל התשלומים אותם היא חייבת לשלם מכוח חוקי המגן. התובע הינו נשוי ואב ל- 8 ילדים ועל כן אין כל חשש כי הוא יפקיר משפחתו ויברח מהארץ על מנת להימנע מתשלום הוצאות משפט ככל שאלה יפסקו.

3. ביום 29.6.16 פורסמה ברשומות תקנה 117א' לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב-1991 (להלן: "תקנות בית הדין לעבודה"). תקנה זו נכנסה לתוקף 30 יום לאחר מועד פרסומה וקובעת כדלקמן:

"(א) שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

(ב) היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט-1969, יורה שופט בית הדין או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו או שהראה כי הנתבע יוכל להפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תדחה או אם ראה שופט בית הדין או רשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים שירשמו."

4. מנוסח התקנה עולה, כי נקודת המוצא ביחס למי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה כאמור (ותושבי האזור בתוכם) היא כי לבקשת הנתבע על בית הדין להורות לתובע להפקיד ערובה לתשלום הוצאות הנתבע.

5. החריג הינו כאשר התובע הראה ראשית ראיה להוכחת תביעתו או שהראה כי הנתבע יוכל להפרע ממנו אם התביעה תדחה, או מטעמים מיוחדים שירשמו.

6. כיוון שהנתבע הגיש בקשה להטלת ערובה, לנוכח התקנות, על בית הדין להורות על הפקדת ערובה כאשר התובע התנגד להפקדת הערובה הרי שיש לבחון באם התובע עמד בנטל המוטל עליו, היינו באם הראה ראשית ראיה להוכחת התביעה או שניתן יהיה להפרע ממנה.

7. לטענת התובע החל עבודתו אצל הנתבעת בשנת 1998 במעמד של שוהה בלתי חוקי וזאת עד לשנת 2005 כאשר מתחילת שנת 2006 הונפקו בעבור התובע אישורי העסקה וניתן לו רישיון עבודה בישראל וזאת עד ליום 27.2.16 עת פג תוקף אישור העבודה שניתן לו והנתבעת, לטענתו, נמנעה מלחדשו.

לטענת התובע שעות עבודתו במהלך כל תקופת עבודתו היו מ- 07:00 והסתיימו בשעה 19:00 כשעבודתו מתבצעת בחלקה במשתלה וביתר הזמן בשדות חקלאיים שבבעלות הנתבעת.

כמו כן משך כל תקופת העסקתו שילמה הנתבעת לתובע שכר נמוך משכר מינימום.

8. בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי התובע ביקש לישון במגורים שסיפקה לו הנתבעת על אף שהדבר לא היה נדרש ו/או נבע מטיב ומהות העבודה ובנוסף סיפקה לו מדי יום מזון על חשבונה כאשר הסכומים בהם נשאה הנתבעת בגין אלה מסתכמים בסך של כ- 241,000 ₪.

טענות התובע לענין העסקתו מדי יום 12 שעות אינה אמת שכן היקף העבודה בחקלאות משתנה בהתאם לעונת השנה וסוגי הגידולים, העבודה מתבצעת בהיקף מלא בין החודשים אפריל לספטמבר ובין החודשים אוקטובר ומרץ בהיקפים נמוכים.

עוד טענה הנתבעת כי לא מוקנית לתובע זכות לפדיון חופשה שכן יחסי עבודה בין הצדדים עדיין מתקיימים.

9. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובפרוטוקול הדיון מיום 22.12.16 שקלתי את טיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות.

בנסיבות מקרה דנן נחה דעתי כי התובע הביא ראשית ראיה להוכחת תביעתו ואף צרף לתביעתו תלושי שכר המצביעים על כך. הנתבעת מודה בכתב ההגנה כי התובע עבד באופן מלא בין החודשים אפריל לאוקטובר בכל שנה נתונה וזאת בשים לב לתחום עיסוקה בענף החקלאות אלא שעיון בתלושי השכר בתקופות הנ"ל מצביע על כך כי לתובע שולם שכר הנופל משכר המינימום באותה תקופה נתונה וזאת על אף טענת הנתבעת כאמור כי התובע הועסק במהלך חודשים אלה במשרה מלאה.

זאת ועוד, במסגרת פרוטוקול הדיון שהתקיים בתיק בתאריך 22.12.16 טען נציג הנתבעת כי סוכם בין הצדדים ששכרו היומי של התובע יעמוד בתקופת הקיץ על סך של 200 ₪ ליום ובחורף 170 ₪ בעוד שבפועל על פי תלושי השכר השכר היומי במהלך החודשים יולי אוגוסט 2013 השכר היה נמוך מהסכום המוסכם וזאת אף גרסתה האמורה של הנתבעת. זאת ועוד, בהמשך לגרסת הנתבעת באשר לשעות וימי עבודת התובע ובהתאם להלכות הפסוקות לעניין נטל הוכחת שעות עבודת העובד ניתנה החלטה במסגרתה נדרשה הנתבעת להמציא תחשיב מפורט המתעד את שעות עבודת התובע לרבות פירוט אודות דמי הבראה, דמי חגים ששולמו לתובע מחודש 5/09 ועד למועד הגשת התביעה לרבות פירוט תשלומים ששולמו בגין חופשה ממועד זה ואילך.

10. בתחשיב שהגישה הנתבעת ביום 24.1.17 בהמשך לדיון שהתקיים בתיק ציינה זו ביחס לרכיבי התביעה כדלקמן:

ביחס לרכיב שעות נוספות – חזרה הנתבעת על טענותיה בכתב ההגנה וטענה כי התובע עבד בחודשי הקיץ (אפריל עד ספטמבר) 8 שעות ביום ובחודשי החורף (אוקטובר עד מרץ) 5 עד 6 שעות ביום. להודעתה צרפה הנתבעת טבלה שהוכנה לצורך הגנתה המפרטת מדי חודש בחודשו את שעות העסקת התובע בהתאם לנטען על ידה נוכח טענותיה לעניין תחום עיסוקה והתואם לטענתה את דיווחי הנתבעת ממנהל התשלומים במשרד הפנים אלא שהדיווחים שהועברו בזמן אמת למנהל התלשומים לא צורפו להודעה ו/או רישום כלשהו אחר שנערך בזמן אמת.

ביחס למרכיב החופש – טענה הנתבעת כי הפרישה 4% משכרו של התובע בגין חופשה.

ביחס לרכיב דמי הבראה – טענה הנתבעת כי התובע יכול להיות זכאי לכל היותר לתשלום בסך 15,519 ₪ וזאת בכפוף לתקופת התיישנות.

ביחס לדמי חגים – טענה הנתבעת כי התובע זכאי לכל היותר לסך של 8,957 ₪ לכל תקופת העסקתו.

11. לצורכי בקשה זו די באמור בהודעה שהגישה הנתבעת כדי להוות ראשית ראיה להוכחת התביעה. במסגרת ההודעה טענה הנתבעת כי התובע זכאי להפרשים בגין הבראה וחגים בכפוף לתקופת התיישנות. זאת ועוד, עיון כאמור בתלושי השכר שהונפקו לתובע מעלה כי ככל שדיווחה הנתבעת אודות העסקה של 8 שעות יומיות בחודשי הקיץ (אפריל עד ספטמבר) הרי שבפועל השכר היומי ששולם לתובע במסגרת תלושי השכר שהונפקו לו מצביע על כך כי בחלוקה ל- 8 שעות יומיות שולם לתובע שכר נמוך משכר המינימום שהיה באותה תקופה.

כאמור הצגת תלושי שכר בהם משולם סכום הנופל משכר מינימום יחשב לבטח לראשית ראיה.

12. לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחית.

13. הוצאות הבקשה יובאו בחשבון בתום ההליך המשפטי.

ניתנה היום, ד' שבט תשע"ז, 31 ינואר 2017, בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.