בפניי תביעה כספית בגין כספים שניתנו על ידי התובעת לנתבע כהלוואה וכן בגין ערבות הנתבע לחובותיו של אביו כלפי התובעת.

רקע עובדתי

התובעת עוסקת, בין היתר, במתן הלוואות חוץ בנקאיות ומדי פעם העמידה הלוואות לאביו של הנתבע, מר מנחם חייט, במועדים ובסכומים שונים.

ביום 31.12.2012 נערך בין התובעת לבין מר מנחם חייט הסכם הבנות במסגרתו אישר מר חייט, כי חובו לתובעת עומד נכון ליום 31.12.2012 על סך כולל של 180,500 ₪ (ראו, נספח א' לתצהיר התובעת) (להלן: "הסכם ההבנות").

מר מנחם חייט התחייב במסגרת הסכם ההבנות להגיע למשרדי התובעת ביום 24.1.2013 על מנת לפרוס את החוב לתובעת לתשלומים ולסגור את חובו לתובעת. אף על פי כן, מר חייט לא הסדיר את החוב.

למרות אי עמידתו של מר חייט בהתחייבויותיו להסדיר את חובו לתובעת בהתאם להסכם ההבנות, ביום 11.9.2013 ביקש מר חייט מנציג התובעת הלוואה בשם בנו הנתבע, מר אביב חייט, בסך של 33,500 ₪, אותה התחייב להחזיר עד למחרת, יום 12.9.2013.

ביום 11.9.2013 העמידה התובעת לטובת הנתבע הלוואה. סכום ההלוואה נתון במחלוקת בין הצדדים. התובעת טענה לסכום של 33,500 ₪ בעוד הנתבע טען שההלוואה הינה בסכום של 10,000 ₪. בנוסף, אין הסכמה בין הצדדים לעניין מועד החזרת ההלוואה. התובעת טענה, כי הנתבע התחייב להחזיר את הסכום למחרת, 12.9.13, בעוד הנתבע טען, כי נדרש להחזיר את ההלוואה תוך 30 יום.

להבטחת תשלום הסכומים המגיעים או שיגיעו או שעשויים להגיע לתובעת מאת מר מנחם חייט ומאת הנתבע, ביום 11.9.2013 חתם הנתבע על כתב ערבות ללא הגבלה בסכום, לפיו התחייב לשלם לתובעת את סכום ההלוואה עד יום 12.9.2013 וכן מלוא הסכומים המגיעים או שיגיעו לתובעת מאת מר מנחם חייט.

התובעת דרשה ממר מנחם חייט ומן הנתבע לשלם לה את הסכומים שהם חייבים לה בהתאם להסכם ההבנות ולתנאי הערבות, אך הנתבע ומר מנחם חייט לא נענו לדרישתה ולא סילקו את הסכומים הנ"ל כולם או מקצתם.

התובעת טענה, כי הנתבע חייב לשלם לה את הסכום של 214,000 ₪ (סך של 180,500 ₪ בהתאם להסכם ההבנות לו ערב הנתבע + סכום ההלוואה בסך של 33,500 ₪) וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 12.9.2013 ועד ליום התשלום בפועל.

להשלמת התמונה יצוין, כי תחילה הוגשה התביעה נגד הנתבע ונגד אביו, מר מנחם חייט. בכתב התביעה צוין, כי בתאריך 7.12.2015 ניתן צו כינוס כנגד מר מנחם חייט במסגרת תיק פש"ר 28233-10-15. על כן, בהסכמת התובעת, נמחקה התביעה כנגד מר מנחם חייט.

עוד יצוין, כי התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר. במסגרת הדיון בבקשה למתן רשות להתגונן הצדדים הגיעו להסכמה, לפיה תינתן רשות להתגונן כנגד מלוא סכום התביעה תוך הפקדת סכום של 10,000 ₪ על ידי הנתבע בקופת בית המשפט.

טענות הצדדים

התובעת טענה, כי נתנה הלוואות לנתבע וכן לאביו, מר מנחם חייט, כאשר הנתבע, בנוסף לחובו האישי, היה ערב למר מנחם חייט בגין תשלומיו השונים עבור כל סוגי הלקוחות וסוגי התשלומים.

עוד נטען, כי כתנאי למתן ההלוואה ביום 11.9.13, ביקשה התובעת שהנתבע יחתום על כתב ערבות במסגרתו יערוב בערבות אישית וללא הגבלה בסכום לכל חובות והתחייבויות מר חייט כלפי התובעת. הנתבע חתם על כתב הערבות בנוכחות מר שאול סופר ובנוכחות אביו, מר מנחם חייט, לאחר שקרא את תוכנו והוסבר לו מפורשות, כי הוא ערב למלוא חובות אביו לתובעת.

התובעת טענה, כי הואיל ובעניינו של מר מנחם חייט ניתן צו כינוס נכסים ביום 7.12.2015 במסגרת תיק פש"ר 28233-10-15 ובהתאם להוראות סעיף 8(2) לחוק הערבות, התשכ"ז- 1967 (להלן: "חוק הערבות"), ניתן לפעול כנגד הערב (הנתבע) הבא בנעלי החייב (מר מנחם חייט).

מנגד, הנתבע טען, כי אביו חייב סכומים גדולים לנושים רבים ובין היתר לתובעת. נטען, כי בזמנים הרלוונטיים לתביעה, היה חייל בן 19 שנה. הוא נתבקש על ידי אביו לחתום על ערבות לקבלת סכום של 10,000 ₪ ממר שאול סופר, הבעלים והמנהל של התובעת.

כך, ביום 11.9.2013 התובעת הלוותה למר מנחם חייט סכום של 10,000 ₪, כאשר הנתבע חתם על מסמך כתב ערבות ובו התחייב להחזיר את הסך של 10,000 ₪ (סכום הלוואה) תוך 30 יום כאשר סכום ההחזר יהיה 33,500 ₪.

הנתבע טען, כי במעמד קבלת ההלוואה חתם על מסמך בכתב יד, כאשר נספח ב' לתצהיר התובעת, המתיימר להיות כתב ערבות, זויף וכל החלק המקדמי המודפס ומולא בכתב יד לא היה כתוב בו מאומה ונוספו לו פרטים שלא התחייב בהם. בנוסף, הנתבע טען, כי לא התחייב להחזיר את סכום 33,500 ₪ תוך יממה, כאשר בזיוף המסמך התווסף תאריך 12.9.2013, שכביכול הינו מועד החזר ההלוואה.

נטען, כי אין זה סביר לקבל ביום 11.9.2013 סך של 33,500 ₪ ולהחזירם יום למחרת ביום 12.9.2013.

עוד נטען, כי כתב הערבות, נספח ב' לתצהיר התובעת, זויף ונוספו בו פרטים שלא היו בו ואינו דומה לכתב ערבות שהנתבע חתם עליו בזמן אמת ביום 11.9.2013.

הנתבע טען, כי הסכום היחיד שקיבל עבור אביו מהתובעת הינו 10,000 ₪ שהתחייב להחזירם בסך של 33,500 ₪ בתוך חודש כאשר התובעת עשקה אותם בריבית נשך בלתי חוקית, תוך ניצול מצוקת אביו שהסתבך בחובות רבים.

הסכם ההבנות שצורף לכתב התביעה אינו מוכר לו, לא חתום על ידו, אינו מחייב אותו ואינו יודע עליו דבר. כתב הערבות על סך 180,500 ₪ אינו חתום על ידו ואינו מחייב אותו.

ראיות הצדדים

מטעם התובעת הוגש תצהיר עדות ראשית של מר שאול סופר, מנהל התובעת. לתצהיר צורפו מסמכים שונים ובכלל זה כתב הערבות, נספח ב' לתצהיר.

מטעם הנתבע הוגשו תצהיר עדות ראשית של הנתבע ושל אביו, מר מנחם חייט.

דיון והכרעה

כתב התביעה נסמך על הטענה, כי ביום 11.9.2013 קיבל הנתבע מאת התובעת הלוואה בסכום של 33,500 ₪ במזומן והתחייב להחזיר סכום זה כעבור יום אחד, דהיינו ביום 12.9.2013. התובעת טענה, כי הנתבע חתם על כתב התחייבות להחזר ההלוואה, אשר סומן כנספח א' לכתב התביעה.

עוד נטען, כי הנתבע חתם באותו יום על כתב ערבות על סך של 180,500 ₪ בהתאם לנספח ג' לכתב התביעה.

מעיון בנספחי כתב התביעה עולה, כי נספח א' ונספח ג' חד הם. לא ברור מדוע התובעת צירפה את אותו המסמך לכתב התביעה פעמיים, כאשר פעם אחת הכתירה אותו ככתב התחייבות להחזר הלוואה על סך 33,500 ₪, ופעם אחרת הוכתר על ידי התובעת ככתב ערבות להתחייבות מנחם על סך 180,500 ₪. מכל מקום, המסמך האמור, שכותרתו כתב ערבות, צורף כנספח ב' לתצהיר התובעת ולהלן אתייחס אליו בהתאם לסימון זה.

בשל חשיבות העניין ועל מנת להבהיר את טענות הנתבע, להלן ציטוט של החלק האופרטיבי של המסמך מיום 11.9.2013, אשר כאמור כותרתו "כתב ערבות":

"אני הח"מ אביב חייט נושא ת.ז. מס' 0000000000 [במסמך שהוגש לתיק רשום מספר תעודת הזהות בכתב יד- ו.ח] ערב ערבות אישית לכל השקים שנמסרו ו/או ימסרו לחברת מ.ג.ל החברה הצפונית לשיווק בע"מ במישרין או בעקיפין המשוכים ע"ש כל סוגי לקוחות וכן כסף ללא הגבלה סכומים וצקים. למנחם חייט 000000000 [במסמך שהוגש לתיק רשום מספר תעודת זהות בכתב יד- ו.ח.].

כמו כן אני מצהיר שאין לי כל טענה כנגד חברת מ.ג.ל החברה הצפונית לשיווק בע"מ וכל השקים נמסרו לאחר שנתקבלה תמורתם.

אני אביב חייט מאשר כי קיבלתי סך של 33,500 ₪ במזומן. מתחייב להחזירם ביום 12.9.13."

המסמך נושא תאריך 11.9.13 ונחזה להיות חתום על ידי מר אביב חייט. מר שאול סופר חתום בתחתית המסמך כמי שמאשר שמר אביב חייט חתם בפניו על ערבות זו.

מסמך זה שעומד בבסיס התובענה שבכותרת כולל שני מרכיבים: הלוואה בסך של 33,500 ₪ וכן ערבות בלתי מוגבלת בסכום לחובותיו של מר מנחם חייט. להלן אבחן שני מרכיבים אלו.

התובעת טענה, כי ביום 11.9.13 קיבל הנתבע מהתובעת סך של 33,500 ₪ במזומן והוא התחייב להחזיר סכום זה עד ליום 12.9.12 לידי התובעת, אך לא עשה כן.

מנגד, הנתבע טען, כי ביום 11.9.2013 בהיותו ישן בחדרו בבית, לאחר חזרתו משירות בצה"ל, הגיעו עד לביתו (חדרו) מר שאול סופר, נציג התובעת, ואביו, העירו אותו משינה וביקשו ממנו לחתום על מסמך לפיו, אביו מנחם חייט קיבל מהתובעת סכום הלוואה על סך 10,000 ₪ במזומן. הנתבע חתם על אותו מסמך לאחר שנתן תעודת זהות לנציג התובעת, ורק בדיעבד התברר לו ונודע לו, כי סכום החזר ההלוואה יהיה 33,500 ₪ כעבור חודש.

הנתבע טען עוד, כי הוא חתם על מסמך בכתב יד וכי נערכו שינויים או הוספות באותו מסמך נספח ב' לתצהיר נציג התובעת, כאשר מעולם לא התחייב להחזיר סכום של 33,500 ₪ בתוך יממה, ובוודאי שלא ערב לכלל חובותיו של אביו כלפי התובעת.

הנתבע חזר על גרסתו כאמור לעיל הן בתצהיר התומך בבקשה למתן רשות להתגונן והן בתצהיר עדות ראשית.

אביו של הנתבע, מר מנחם חייט, תיאר את נסיבות מתן ההלוואה על ידי התובעת וחתימת בנו הנתבע על סכום ההלוואה בסך 10,000 ₪. לדבריו, הוא ומר שאול הגיעו אליו הביתה, אשתו לא היתה בבית, הנתבע ישן בחדרו. מר חייט העיר את בנו, הנתבע לא שאל שאלות, אמרתי לו לחתום פה ופה, הוא לא שאל שאלות וחתם (פרוטוקול, עמוד 26, שורות 22-30). בהקשר זה, גם נציג התובעת, מר שאול סופר, אישר בחקירתו הנגדית, כי הנתבע שהה בביתו במעמד החתימה על כתב הערבות וכן כי מר מנחם חייט נכנס לחדר כדי להעיר אותו (פרוטוקול, עמודים 18-19).

לעניין סכום ההלוואה, מצאתי להעדיף את גרסת נציג התובעת לפיה סכום ההלוואה שניתן לנתבע לטובת אביו, ביום 11.9.2013, הינו 33,500 ₪.

טענותיהם של הנתבע ואביו לעניין קבלת הלוואה בסכום של 10,000 ₪ נטענה בעלמא ועל אף שחזרו עליהם מספר פעמים, אין בכך כדי ליתן לה חיזוק או תימוכין. ראשית, המסמך לא מדבר על סכום של 10,000 ₪. לא הוצג כל מסמך אחר שיש בו כדי לסתור את הסכום המופיע על גבי המסמך שהוצג על ידי התובעת. מר חייט לא ידע להסביר מדוע היה צריך סכום של 10,000 ₪ באותו יום, לא הראה ולא נתן כל פירוט מה עשה עם הכסף שקיבל באותו יום (הפקדה לבנק, העברה לאחר, רכישה כלשהי, וכו'). הן הנתבע והן מר מנחם חייט הודו, כי ביום 11.9.13 קיבלו הלוואה ממר סופר. הנתבע ואביו הכחישו את סכום ההלוואה. הנתבע הודה, כי חתם על מסמך כלשהו. הוא הכחיש, כי מסמך זה הינו נספח ב' אך מנגד לא הציג כל מסמך אחר שיש בו כדי לסתור את נספח ב' לתצהיר התובעת.

עדותם של הנתבע ושל מר חייט לא עשתה עליי רושם מהימן. הם לא זכרו פרטים רבים בנוגע לשאלות העומדות על הפרק, עדותם היתה מבולבלת, לא דייקו בפרטים ולא נתנו הסברים משכנעים לחלק מהטענות שהועלו כנגדם. מר חייט טען בעדותו במסגרת הבקשה למתן רשות להתגונן, כי ברשותו קבלות ומסמכים רבים להוכחת טענותיהם אך מסמכים כאמור לא צורפו לתצהירי עדות ראשית ועדותו נותרה כעדות בעל פה נגד מסמך בכתב.

אמנם, הנתבע הכחיש חתימתו על המסמך נספח ב' לתצהיר התובעת (פרוטוקול, עמוד 20, שורות 28-35 וכן בעמוד 21). מנגד, לא הציג חוות דעת גרפולוגית או כל ראיה אחרת שיש בה כדי להפריך את גרסת התביעה, כי הוא זה שחתם על המסמך. נציג התובעת, מר שאול סופר העיד מפורשות, כי הנתבע חתם על המסמך והוא אישר את חתימתו לאחר הצגת תעודת זהות. כמו כן, מר סופר העיד, כי מה שרשום בכתב יד בנספח ב' נרשם על ידו. בכך עובר הנטל לכתבי הנתבע והלה לא עמד בנטל זה, להפריך את ראיות התביעה.

לאור האמור, הגעתי למסקנה, כי אף שהתובעת לא הציגה את כתב הערבות המקורי, עלה בידיה להוכיח, כי הנתבע חתם על כתב הערבות וכי תוכנו של כתב הערבות לא זויף, לא שונה ולא הוספו לו דברים שלא נכללו בו במעמד החתימה. לא עלה בידי הנתבע להפריך או לסתור את ראיות התביעה בהקשר זה.

טענותיו של הנתבע לעניין היעדר הגיון עסקי לנטילת הלוואה בסך 33,500 ₪ והתחייבות להחזירה למחרת נטענו בעלמא ואין להן מקום. ראשית, מהעדויות עלה קשר חברי חזק והיכרות משך מספר שנים בין מר סופר לבין מר מנחם חייט. כביכול, גם ההחלטה לתת הלוואה נוספת למר חייט על אף שלא עמד בהתחייבויותיו הקודמות כלפי התובעת נראית, על פניו, נעדרת כל הגיון עסקי. מכל מקום, לא ניתן לשלול הגיון עסקי במתן הלוואה לטווח קצר, כגון אפשרות לקבלת כספים ממקור אחר למחרת היום. בנוסף, עדות של מר סופר כי המדובר היה בעזרה וכי בגין סכום זה הוא לא לקח עמלה או ריבית כלשהי, לא נסתרה על ידי הנתבע ועל ידי מר חייט. כך או אחרת, עסקינן במסמך בכתב החתום על ידי הנתבע שלא נסתר ולא בניתוח ההיגיון העסקי של פעילות התובעת.

לאור כל האמור לעיל, אני קובע את הנתבע קיבל מהתובעת סך של 33,500 ש"ח כהלוואה לטובת אביו וכי התחייב להחזיר את הכסף לידי התובעת אך לא עשה כן. משכך, לעניין מרכיב זה, דין התביעה להתקבל.

להלן אעבור לבחון את המרכיב השני של נספח ב' לתצהיר התובעת, שעניינו ערבות הנתבע לחובותיו של מר מנחם חייט.

הנתבע טען בסיכומיו, כי הוא "ערב יחיד" כהגדרת המונח בסעיף 19 לחוק הערבות, תשכ"ז- 1967 וככזה חלות עליו הוראות סעיף 21 לחוק הערבות מכוחן הוא פטור מערבותו.

כבר יצוין, כי הן במסגרת הבקשה למתן רשות להתגונן והן במסגרת תצהיריו, הנתבע העלה טענות לעניין זיוף כתב הערבות ו"הוספת" התחייבויות אותן לא הכיר ולא נטל על עצמו. בסיכום טענותיו, העלה את הטענה המשפטית לעניין תחולת הוראות חוק הערבות ובפרט לעניין היותו "ערב יחיד". בנסיבות העניין, לא ראיתי מניעה להידרש לטענותיו של הנתבע בהקשר זה. בע"א 9803/01 תחנת שירות ר"ג בע"מ נ' סונול ישראל בע"מ, פ"ד נח(3) 105, 116-117 (2004) נקבע, כי "...כאשר מדובר בטענה משפטית הנמצאת בגדרה של מסגרת עילת התביעה, והנובעת מהנתונים העובדתיים והמשפטיים הפרושים בפני בית המשפט והצד שכנגד, אין לנעול את הדלת בפניה ... המערערת לא הוסיפה עובדות, אלא טענה למשמעותן המשפטית-פרשנית בלבד, ולכן אין למנוע ממנה העלאת טענה זו ... במיוחד לאור העובדה כי לצדדים הייתה הזדמנות להתמודד איתה והם עשו כך". דברים אלה יפים גם לענייננו.

הצדדים הגישו ראיותיהם והעידו הן לעניין נסיבות מתן ההלוואה והן לעניין נסיבות החתימה על כתב הערבות. בהקשר זה, הנתבע העיד, כי לא הכיר את הסכם ההבנות, ההסכם אינו חתום על ידו ולא הוצג בפניו במעמד החתימה על כתב הערבות. וכן, כי הוא הבין שהוא ערב רק להחזר ההלוואה בסך של 10,000 ₪. שני הצדדים התייחסו לעניין נסיבות החתימה על כתב הערבות. נציג התובעת אף הדגיש בתצהירו, כי הנתבע קרא את כתב הערבות וכי הוא הסביר לו את משמעות חתימתו וכי הוא ערב למלוא חובותיו של אביו.

בהקשר זה, יפים הדברים שנכתבו על ידי ד"ר רוי בר-קהן בספרו "ערבות", לפיהם "באופן עקרוני, אנו סבורים כי גם בנושא זה קיימת עדיפות לדין המהותי על פני הוראות דיוניות. הוראות התיקון הן קוגנטיות, ולפיכך יתכן ועל בית המשפט לבחון ביוזמתו את התקיימותן. לפיכך, במקום בו אכן הדין המהותי מביא להחלת התיקונים לחוק הערבות, יש מקום להקל, אם לא לוותר כלל, על ההיבט הדיוני. ואכן, מניתוח פסקי הדין עולה כי במקום בו בתי המשפט סברו כי הוראות התיקונים חלות על הערב, הם הקלו בדרישה הדיונית לגבי אופן ומועד העלאת הטענה" (ראו, ד"ר רוי בר-קהן, ערבות, הוצאת שירז הוצאה לאור בע"מ, תשס"ו – 2006, עמוד 470).

משכך, להלן אבחן את טענותיו של הנתבע.

בהתאם לסעיף 19 לחוק הערבות, "ערב יחיד" הינו "מי שאינו תאגיד, ולמעט בן זוג של החייב או שותפו של החייב, בין בשותפות רשומה ובין בשותפות שאינה רשומה; היה החייב תאגיד, לא ייחשב כערב יחיד גם מי שהוא בעל ענין בתאגיד; לענין זה, "בעל ענין בתאגיד" – כהגדרת "בעל ענין" בתאגיד, בחוק ניירות ערך, תשכ"ח-1968;". לעניין אותו פרק בחוק הערבות שעניינו "ערבות של ערב יחיד", "נושה" הינו "מי שמתן הלוואות הוא במהלך עסקיו הרגיל, אף אם אינו עיסוקו העיקרי".

אין חולק, כי התובעת הינה חברה העוסקת, בין היתר, במתן הלוואות חוץ בנקאיות (ראו, סעיף 3 לתצהיר עדות ראשית של מר שאול סופר וכן פרוטוקול, עמוד 16, שורות 25-26) (ראו, בר"ע (ת"א) 2403/02 גלנט דן דניאל נ' ספיריטוס סחר 1992 בע"מ (19.6.03)).

הנתבע טען, כי מכוח הוראות סעיף 21 (ב) לחוק הערבות, יש לפטור אותו מערבותו בהיעדר סכום קצוב של הערבות. בנוסף, הנתבע טען להפרת חובות הגילוי הקבועה בסעיף 22 לחוק הערבות (ותוצאת אי הגילוי הקבועה בסעיף 23 לחוק); חובת מסירת העתק מחוזה הערבות הקבועה בסעיף 24 לחוק הערבות; וחובת הודעה לערב על אי קיום החיוב על ידי החייב הקבועה בסעיף 26 לחוק הערבות.

סעיף 21 לחוק הערבות קובע, כי:

"(א) ערב יחיד ערב רק לסכום הנקוב בחוזה הערבות ולתוספות כמפורט בסעיף 25.

(ב) לא נקוב בחוזה הערבות סכום קצוב - פטור ערב יחיד מערבותו."

אין חולק, כי התובעת לא ציינה בכתב הערבות את סכום הערבות. נהפוך הוא, הערבות הינה ללא הגבלת סכום והינה ל- "כל סוגי הלקוחות וכן כסף ללא הגבלה הסכומים וצקים...".

מהמסמכים השונים שהוגשו על ידי הצדדים עולה, כי כתב הערבות (נספח ב' מיום 11.9.13) אינו נוקב בסכום של 180,500 ₪. התובעת מבססת טענתה להוכחת סכום החוב על "הסכם ההבנות" (נספח א' לתצהיר התובעת). אין חולק, כי הנתבע אינו חתום על "הסכם ההבנות", אשר נערך ביום 31.12.2012, תשעה חודשים לפני מועד חתימת כתב הערבות. הסכם ההבנות לא הוזכר כלל בכתב הערבות, לא צורף כנספח לכתב הערבות, ובכתב הערבות אין הפניה כלשהי להסכם ההבנות. בנוסף, במעמד החתימה על כתב הערבות, הנתבע לא התבקש לחתום ולא חתם על הסכם ההבנות ולא הוצגה על ידי התובעת כל אינדיקציה ממנה ניתן ללמוד, כי הסכם ההבנות הוצג בפני הנתבע במעמד החתימה על כתב הערבות או כי קיומו או תוכנו של הסכם ההבנות הובאו לידיעתו של הנתבע טרם או במעמד החתימה על כתב הערבות.

מנהל התובעת, מר שאול סופר הצהיר, בסעיף 8 לתצהיר עדות ראשית, כי הנתבע קרא את תוכן כתב הערבות והוסבר לו מפורשות, כי הוא ערב למלוא חובות אביו לתובעת. אלא שגם אם אקבל גרסה זו במלואה, אין בכך כדי לעמוד בדרישות חוק הערבות. "מלוא חובות אביו לתובעת" אינו בבחינת סכום קצוב. לא ברור האם מדובר בחובות עבר או בחובות עתיד, שייווצרו החל ממועד החתימה על כתב הערבות. בנוסף, הן בתצהיר עדות ראשית וכן בחקירתו הנגדית, מר סופר לא פירט מה בפועל הציג בפני הנתבע טרם החתימה על כתב הערבות ואילו הסברים ופרטים הוא מסר לנתבע טרם ולצורך החתימה על כתב הערבות. בהקשר זה, טענת מר מנחם חייט, כי הנתבע התעורר משינה, הוא לא שאל שאלות, מנחם אמר לו לחתום פה ופה, הוא לא שאל שאלות וחתם, לא נסתרה.

מהראיות בתיק עולה, כי התובעת לא גילתה בפני הנתבע, כי הערבות הנטענת הינה לקיום חיוב קיים. מתצהירו של מר סופר לא עולה, כי הוא גילה בפני הנתבע את החיוב הקיים בסך של 180,500 ₪ או כי הנתבע ידע על סכום זה. כן אין אינדיקציה, כי הנתבע ידע כי החייב העיקרי, אביו, לא עמד בהסכם ההבנות ולא קיים את החיוב הקודם. אציין, כי מבחינת אינטרס ההסתמכות של הצדדים, החתימה על כתב הערבות היתה תנאי לקבלת ההלוואה בסך 33,500 ₪ ולא לקבלת ההלוואות הקודמות ואת החוב בסך 180,500 ₪.

זאת ועוד. מתצהירו של מר סופר ומעדותו בבית המשפט עולה, כי לא הוכח על ידי התובעת, כי היא קיימה את חובת הגילוי המעוגנת בסעיף 22 לחוק הערבות ומשכך גם מכוח הוראות סעיף 23 לחוק הערבות, הנתבע פטור מערבותו. כך, התובעת לא גילתה לנתבע טרם החתימה על כתב הערבות את הסכום הנקוב בחוזה שבין הנושה לחייב, שיעור הריבית השנתי, תקופת החיוב, היות הקרן או הריבית צמודות ובסיס ההצמדה, היות הערב ערב יחיד והיות הערבות ערבות לחיוב קיים או לחיוב המחליף חיוב קיים.

זאת להזכיר, כי התובעת עוסקת במתן הלוואות חוץ בנקאיות וחזקה כי היא בקיאה בהוראות החוק ובנהלים השונים וכי היה עליה למסור את הפרטים שנדרש לגלות בהתאם לחוק.

לעניין החובה למסור העתק מחוזה הערבות, המעוגנת בסעיף 24 לחוק הערבות, מר סופר העיד, כי לא זכור לו שמסר העתק מכתב הערבות לנתבע או לאביו. בנוסף, גם בהתאם לגרסתו של מר סופר, ספק אם ניתנה לנתבע הזדמנות סבירה לעיין בכתב הערבות לפני החתימה, בשים לב לגרסת הנתבע לעניין נסיבות החתימה על כתב הערבות, כמפורט לעיל. בהקשר זה יצוין, כי הסתמכות התובעת על דבריו של מר מנחם חייט, מהם עולה כביכול שהוא קיבל העתק מכתב הערבות אינה מועילה (ראו, פרוטוקול, עמוד 30, שורות 1-5), שכן היריבות הינה בין התובעת לבין הנתבע כערב. הנתבע כערב ואביו כחייב אינם ישות אחת והחובות המוטלות על התובעת הינן כלפי הנתבע עצמו כערב ולא כלפי אביו.

לבסוף, לא מצאתי ממש בטענת הנתבע לעניין הפרת הוראות סעיף 26 לחוק הערבות שעניינו חובת הודעה לערב על אי קיום החיוב על ידי החייב. בהקשר זה, אפנה לנספח ב' לכתב התביעה.

מכל האמור לעיל, ומאחר שלא עלה בידי התובעת להוכיח ברמה הנדרשת במשפט אזרחי, כי היא קיימה את חובות הגילוי המוטלות עליה מכוח חוק הערבות ובשים לב להוראות סעיף 21 לחוק הערבות, בדבר ערבות בסכום קצוב הנקוב בכתב הערבות, מצאתי לפטור את הנתבע מערבותו.

סוף דבר

לאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה, כי דין התביעה להתקבל חלקית.

אני מורה לנתבע לשלם לתובעת סך של 33,500 ₪ בתוספת הצמדה וריבית כחוק מיום 12.9.2013 ועד למועד התשלום בפועל. מתוך הסכום האמור, סך של 10,000 ₪ יועבר לתובעת מהפיקדון שהופקד על ידי הנתבע בקופת בית המשפט. את היתרה ישלם הנתבע לתובעת בתוך 30 יום מהיום.

המזכירות מתבקשת להעביר את סכום הפיקדון על סך 10,000 ₪ לידי התובעת באמצעות בא כוחה.

כמו כן, הנתבע יישא בהוצאות התובעת בגין החלק היחסי של האגרה ששולמה בהתאם לסכום שנפסק וכן בגין שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 6,500 ₪. סכומים אלו ישולמו בתוך 30 יום מהיום, אחרת יישאו הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

המזכירות תעביר לב"כ הצדדים

זכות ערעור כחוק

ניתן היום, א' כסלו תשפ"א, 17 נובמבר 2020, בהעדר הצדדים.