21 אוגוסט 2018

האם התובעים, רופאים שעבדו בקופת חולים לאומית (להלן – "הנתבעת"), זכאים לקבל פדיון ימי מחלה לא מנוצלים, בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי שנחתם בין הנתבעת וההסתדרות הרפואית בישראל (להלן – "הר"י") מצד אחד לבין הוועד הארצי של רופאי הנתבעת? זוהי השאלה בה עלי להכריע בתיק זה.

אקדים אחרית לראשית ואציין, כי לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה, כי דין התביעה להידחות, ולהלן הנימוקים שעמדו בבסיס החלטתי.

הרקע העובדתי וטענות הצדדים

1. כאמור לעיל, התובעים משתיתים את תביעתם על הסכם קיבוצי מיום 01.08.2013, שהצדדים לו הם: הנתבעת מצד אחד והר"י והוועד הארצי של רופאי הנתבעת מצד שני (להלן – "ההסכם הקיבוצי ").
2. בטרם נבחן את הסעיף בהסכם הקיבוצי הנ"ל, שפרשנותו מהווה את סלע המחלוקת בין הצדדים, ועל מנת שהעובדות תיפרשנה באופן כרונולוגי ובהיר, נתאר בתמצית את המערכת ההסכמית, שהסכם הקיבוצי הרלוונטי לתיק זה, הוא תולדה שלה.
3. ביום 25.08.2011 נחתם הסכם קיבוצי בין מדינת ישראל ומעסיקים נוספים לבין הר"י (להלן – "ההסכם הארצי"). סעיף 26 להסכם זה עיגן תנאים סוציאליים שונים, ובכללם פיצוי בעד חופשת מחלה שלא נוצלה.
4. כשנתיים לאחר מכן, ביום 01.08.13, נחתם ההסכם הקיבוצי, מושא דיוננו.
5. הוראתו של סעיף 7 בהסכם הקיבוצי הנ"ל, שכותרתו "תנאים סוציאליים", עומדת במרכז ההכרעה בתיק זה, וזוהי לשונו:

"מוסכם כי סעיף 26 להסכם הארצי, על כל הזכויות הקבועות בו, לרבות ההסכמים שייחתמו בנושא מכוח סעיף 26, יחולו על הרופאים בלאומית, תוך התאמה לתנאי העבודה בלאומית, כפי שיוסכם בין הצדדים".

1. להשלמת התמונה העובדתית, נציין, כי עוד קודם לחתימתו של ההסכם הארצי מיום 25.08.11 וההסכם הקיבוצי מיום 01.08.13, נחתם ביום 12.01.2011 הסכם קיבוצי בין המדינה לבין הסתדרות העובדים הכללית החדשה (להלן – "ההסתדרות הכללית"), שקבע, כי עובדי מדינה שהעסקתם תסתיים באחת מהנסיבות המפורטות בחוזר, לאחר יום 31.12.2010, יהיו זכאים לפיצוי בגין חופשת מחלה שלא נוצלה, וזאת בהתאם לנוסחת חישוב עליה הוסכם. כחודש לאחר מכן, ביום 13.02.11, פרסם הממונה על השכר והסכמי העבודה במשרד האוצר חוזר שעניינו תשלום פיצוי בעד חופשת מחלה שלא נוצלה לעובדים בשירות המדינה (להלן – "החוזר"), אשר יישם, הלכה למעשה, את הוראות ההסכם הקיבוצי בין המדינה להסתדרות הכללית.
2. לשון אחר, ההסכם הקיבוצי מיום 01.08.13 שבו עסקינן, בא לעולם כשברקע קיימים כבר 2 הסכמים קיבוציים משנת 2011, שהנתבעת אינה ולא היתה צד להם: האחד – בין מדינת ישראל להסתדרות העובדים הכללית; והשני – בין מדינת ישראל לבין הר"י.
3. באשר לתובעים, אין חולק, כי הם עבדו בנתבעת במועדים שונים. ד"ר הושנג כרופא משפחה, מיום 01.02.1998 ועד למועד פיטוריו ביום 31.01.2016; וד"ר גוטקין כרופא כירורג, מיום 16.02.1992 ועד להתפטרותו ביום 17.12.15.
4. לטענתם, בהתאם להוראות החוזר, ומכוחו של ההסכם הקיבוצי מיום 01.08.2013 שהנתבעת היא צד לו, הם זכאים לקבל פיצוי בגין ימי חופשת מחלה בלתי מנוצלים, שנצברו לזכותם. יצוין, כי בכתב התביעה התובעים דרשו גם תשלום פיצויי פיטורים, ואולם, אין חולק, כי אלו שולמו לכל אחד מהם, ולמעשה, רכיב זה נמחק מכתב התביעה, באופן שהשאלה היחידה בה נותר לדון היא, כאמור, זכאותם לקבל את הפיצוי הכספי בגין ימי מחלה שלא נוצלו.
5. טענתם המרכזית של התובעים היא, כי חרף זכאותם לקבל את הפיצוי הנ"ל, הנתבעת מפרה את הוראות ההסכם הקיבוצי עליו היא חתומה ועל כן, ביקשו כי יינתן סעד הצהרתי הקובע כי הם זכאים לקבל את הפיצוי האמור וכי יינתן צו עשה המורה לנתבעת לשלם להם את אותו פיצוי.
6. הנתבעת הקדימה וטענה, כי יש לסלק את התביעה על הסף בשל היעדר יריבות, שכן מנוסחו של סעיף 7 בהסכם הקיבוצי של הנתבעת עולה בבירור, כי תחולתו של סעיף 26 להסכם הקיבוצי הכללי מותנית בהתאמתו לתנאי העבודה בנתבעת ולסיכום בין הצדדים. הסכמות כאמור טרם הושגו ולמעשה, הר"י והוועד הארצי של רופאי הנתבעת מעולם לא פנו אל הנתבעת במטרה לבחון את ההתאמה לתנאי העבודה בה. סעיף זה, המשיכה הנתבעת וטענה, הנו דקלרטיבי בלבד, ומטרתו להצהיר על כוונות הצדדים לנהל ביניהם משא ומתן בכוונה להחיל את הוראות סעיף 26 להסכם.
7. הנתבעת העלתה טענת קיזוז, וטענה, כי ככל שבית הדין יראה לנכון ליתן לתובעים את הסעדים שביקשו, אזי יש לקזז מכל סכום המגיע להם את הסכומים שהם חייבים לנתבעת בשל הנזקים שגרמו לה ושעתידים להיגרם לה, כמו גם קיזוז כספי פיצויי הפיטורים ששולמו להם, לפנים משורת הדין בנסיבות החריגות שהביאו לסיום העסקתם, מתוך הנחה שלא יעלו דרישות כספיות נוספות.
8. כל אחד מהתובעים הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו, ומטעם הנתבעת הוגש תצהירו של מר יוסי אלבו, מנהל כוח אדם ארצי. ביום 10.01.18 נחקרו נותני המצהירים על תצהיריהם.
9. בחקירתם הנגדית, התובעים לא הצביעו על מקרה כלשהו המוכר להם, בו רופא שהסתיימה העסקתו בנתבעת, שלא על דרך פרישה לגמלאות, קיבל פיצוי בגין דמי מחלה לא מנוצלים. כמו כן, שניהם אישרו כי היו מיוצגים ע"י בא כוחם בהליך הפיטורים, שבמהלכו הושגו הסכמות שונות, בין היתר, בנוגע לתשלום פיצויי הפיטורים.
10. מר אלבו בעדותו, הבהיר, כי הנתבעת פודה ימי מחלה בלתי מנוצלים רק לרופאים שיצאו לגמלאות והבהיר, כי הנתבעת לא הצטרפה להסכם הארצי והבהיר, כי סעיף 7 להסכם הקיבוצי של הנתבעת מכיל תנאי, שלא התמלא, והוסיף, כי נוהל משא ומתן במשך שנתיים להתאמת תנאי העבודה, אך הוא לא הבשיל לכדי הסדר קונקרטי. כל עוד העניין לא הוסדר, הטעים, הרי שהנתבעת לא מחויבת לשלם לרופאיה פדיון ימי מחלה לא מנוצלים עם סיום העסקתם.
11. ביחס לטענת הקיזוז שהעלתה הנתבעת, טען מר אלבו, כי נסיבות סיום העסקתם של התובעים לא היו סטנדרטיות, כהגדרתו, וכי ההחלטה של הנתבעת לשלם להם פיצויי פיטורים בסופו של דבר, חרף העובדה שבנסיבות סיום העסקתם, היתה לדבריו הנתבעת רשאית לשלול אותם מהם, מצביעה על כך, שהנתבעת הלכה לקראתם במסגרת המשא ומתן שנוהל בין בא כוח הנתבעים לבינו. בהקשר זה ציין, כי אילו הנתבעת היתה יודעת שבכוונת התובעים לתבוע סכומי כסף נוספים, ייתכן שהיתה שוקלת באופן אחר את תשלום פיצויי הפיטורים.
12. בסיכומיהם, טענו התובעים, כי אין לראות בסעיף 7 תנאי שלא קויים, שכן תנאי כזה צריך להיות מנוסח בלשון ברורה וחד משמעית ובמקרה זה, אין הדבר כך (סעיפים 26-27 לסיכומי התובעים). עוד הוסיפו כי גם אם נדרש לנהל משא ומתן, הרי שזה התקיים במלואו, והנתבעת פודה ימי מחלה בלתי מנוצלים לרופאים שיצאו לגמלאות, מכאן, "...שאין כל בעיה לאמץ את סעיף 26.2 ללא צורך בהתאמות בדיוק באותו אופן שבו אומץ סעיף 26.3" (סעיף 35 לסיכומי התובעים). עוד הוסיפו כי "סעיפים בהסכם קיבוצי שנועדו להטיב עם העובד, הופכים להיו חלק בלתי נפרד מתנאי העבודה להם זכאי העובד" ו"אין ספק שהוראת סעיף 7 להסכם המיוחד הדן בתנאים סוציאליים הפך במרוצת השנים להיות חלק בלתי נפרד מתנאי העבודה להם זכאים התובעים" (סעיפים 38 ו- 39 לסיכומי התובעים, בהתאמה).

דיון והכרעה

1. כאמור בפתח הדברים, דין התביעה להידחות, ולהלן הטעמים לכך.
2. במסגרת המערכת ההסכמית שהוצגה, ההסכם הרלוונטי לענייננו, הוא ההסכם הקיבוצי שנחתם בין הנתבעת, הר"י והוועד הארצי של רופאי הנתבעת משנת 2013. סעיף 7 בהסכם זה נוסח בצורה ברורה, שאינה משתמעת לשני פנים:

"מוסכם כי סעיף 26 להסכם הארצי, על כל הזכויות הקבועות בו, לרבות ההסכמים שייחתמו בנושא מכוח סעיף 26, יחולו על הרופאים בלאומית, תוך התאמה לתנאי העבודה בלאומית, כפי שיוסכם בין הצדדים" (ההדגשה הוספה – א.ש.).

1. הסיפא נוסחה בלשון עתיד והתובעים לא הציגו כל מקור נורמטיבי מחייב לכך, שהצדדים אכן הסכימו ביניהם על אופן החלתו של סעיף 26 בהסכם הארצי. הנתבעים אף לא הצביעו על נוהג שהשתרש בנתבעת מאז חתימת ההסכם וכשנשאלו האם ידוע להם על רופא שקיבל פדיון ימי חופשת מחלה, שלא במסגרת פרישה לגמלאות, השיבו בשלילה.
2. גם עדותו של מר אלבו מטעם הנתבעת, לא נסתרה, והלה העיד, כי למרות שנוהל משא ומתן ממושך בין הצדדים, הם לא הגיעו לכלל הסכמות בנוגע ליישומו של סעיף 26 הנ"ל ביחס לרופאים שהעסקתם בנתבעת הסתיימה שלא על דרך פרישה לגמלאות.
3. טענת התובעים, כי עסקינן בהוראה מטיבה ועל כן יש להחילה, כוללנית ומתעלמת מהתנאי, שלא קויים ומכך שהלכה למעשה, ההצהרה בדבר הזכות לקבל לפדיון ימי מחלה בלתי מנוצלים, לא השתכללה לכדי הסכם מחייב.
4. צודקים התובעים, כי מן הראוי שנוסח התנאי המתלה יהיה ברור וחד משמעי, ואומנם, כך הוא נוסח. יש להניח כי במעמד חתימת ההסכם הקיבוצי, הצדדים החליטו להסתפק בהצהרה בדבר הכוונה להחיל את סעיף 26, אך בשל חילוקי דעות ביניהם, ניסחו אותו כתנאי שצריך להתקיים בעתיד. חילוקי הדעות לא יושבו חרף העובדה שנוהל משא ומתן ארוך, והמסקנה המתבקשת היא אפוא, כי הזכות לא השתכללה.
5. הסעד שהתובעים מבקשים אפוא הוא, הלכה למעשה, התערבות מצדו של בית הדין בהוראות ההסכם הקיבוצי, כפי שהצדדים, מרצונם החופשי, ניסחו אותו, וסעד כזה לא יינתן.
6. לאור האמור לעיל, מתייתר הצורך להתייחס לנסיבות העסקתם של התובעים, ואבהיר. אילו מצאתי כי מדובר בתנאי שהתקיים והפך לזכות המוקנית לתובעים מכוחו של ההסכם הקיבוצי, היו התובעים זכאים ליהנות ממנו, בהיעדר מקור נורמטיבי כלשהו שמחריג את זכותם כאמור. מרגע שאף רופא שהעסקתו בנתבעת מסתיימת, שלא על דרך פרישה לגמלאות, לא נהנה מהטבה זו, שוב אין צורך לדון האם התובעים זכאים לכך, בשל הנסיבות בהם הסתיימה העסקתם. כזכור, העסקתם של התובעים הסתיימה לאחר שהושגו הבנות ביניהם לבין הנתבעת, והבנות אלה, ובכללן תשלום פיצויי פיטורים מלאים, יש לכבד. העובדה שלא העלו את דרישתם לפדיון ימי המחלה הבלתי מנוצלים במסגרת המשא ומתן שניהלו על תנאי פרישתם, אינה שוללת מהם, כשלעצמה, ליהנות מזכות המוקנית להם מכוחו של הסכם קיבוצי, אלא שזכות כזו, כאמור, כלל לא קיימת.
7. כאמור, התובעים נסמכו על ההסכמים הקיבוציים שקדמו לחתימתו של ההסכם הקיבוצי בו עסקינן, לרבות החוזר , שקבע כי הפיצוי בגין חופשת מחלה בלתי מנוצלת, יחול על דירוג הרופאים המועסקים ע"י המעסיקים החתומים על ההסכם הקיבוצי הראשון מיום 12.01.11 בין המדינה לבין ההסתדרות הכללית.
8. הנתבעת אינה ולא היתה צד להסכם הקיבוצי הנ"ל ולכן לא יכולה להיות מחלוקת כי האמור בו אינו חל עליה ומר אלבו בחקירתו העיד על כך חזור והעד.

סיכום ביניים

1. לשונו של סעיף 7 בהסכם הקיבוצי אינה משתמעת לשני פנים. הסעיף נוסח, ולא בכדי, בלשון עתיד שכן, הצדדים לא הגיעו להסכמות בשלב החתימה על ההסכם הקיבוצי ולכן גם ניהלו לאחר חתימתו משא ומתן ארוך, שלא הניב תוצאה בנוגע למימוש הזכות לפדיון ימי חופשת מחלה בלתי מנוצלים; לא ניתן לקרוא לתוך סעיף 7, שמנוסח בלשון ברורה ובהירה כל פרשנות שמתעלמת מלשונו.
2. לא הובאה כל ראיה ע"י התובעים, כי כוונת הצדדים להסכם הקיבוצי היתה שונה מזו שבאה לידי ביטוי באופן בו נוסח הסעיף ומהאופן בו הנתבעת מיישמת אותו בפועל.
3. העובדה שלא נסתרה, לפיה הנתבעת והר"י ניהלו מו"מ ארוך במטרה להגיע להבנות, מעידה כשלעצמה, כי לא הושגה הסכמה בנוגע ליישומו של סעיף 7 סיפא;
4. התובעים לא טענו וממילא לא הוכיחו כי קיים בנתבעת נוהג לפיו רופאים שמסיימים את העסקתם שלא על דרך פרישה לגמלאות, מקבלים פדיון ימי חופשת מחלה כאמור;

אחרית דבר

1. לא נעלמו מעיניי טענות נוספות שהעלתה הנתבעת ביחס להשלכות הרוחב התקציביות של קבלת תביעתם וביחס למהות הסעדים שנתבעו. ביחס לטענות שעוסקות בנסיבות סיום העסקתם של התובעים שהועלו במסגרת תצהירו של מר אלבו ובמסגרת הסיכומים, סבורני, כי לאור התוצאה אליה הגעתי, ואופן הנמקתה, הצורך לדון בכך מתייתר גם מטעמים של שמירה על צנעת הפרט.
2. לאור דחיית התביעה, אני מחייב את כל אחד משני התובעים לשלם לנתבעת השתתפות בשכר טרחת עו"ד בסך 7,500 ₪, וזאת בתוך 30 יום מהיום.

ניתן היום, י' אלול תשע"ח, (21 אוגוסט 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.