01 יולי 2018

1. התובעת הגישה תביעה לתשלום דמי אבטלה שנדחתה על ידי הנתבע במכתבו מיום 10.2.2016 בנימוק כי לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בין התובעת לבין המעסיק הנטען, ש.א.י.מ. סיטונאות פירות וירקות בע"מ ומשכך התובעת לא צברה תקופת אכשרה המזכה בדמי אבטלה.

כנגד דחייה זו הוגשה התביעה שפנינו.

2. חברת ש.א.י.מ. סיטונאות פירות וירקות בע"מ הינה חברה בבעלותו של מר שלום אסולין, בעלה של התובעת, כך שהמחלוקת בין הצדדים היא האם התקיימו יחסי עובד ומעביד בין התובעת לבין החברה שבבעלות בעלה, במועדים הרלוונטיים לתביעה וכפועל יוצא, האם התובעת זכאית לדמי אבטלה.

3 התובעת שאינה מיוצגת, העידה בעצמה והנתבע זימן לעדות מטעמו את מר שלום אסולין, בעלה של התובעת.

בתום פרשת הראיות, הצדדים סיכמו את טענותיהם בעל-פה.

ואלו העובדות:

4. חברת ש.א.י.מ. סיטונאות פירות וירקות בע"מ (להלן – החברה או העסק) הינה חברה בבעלותו של מר שלום אסולין, בעלה של התובעת, שעסקה בשיווק ומסחר בסיטונאות של פירות וירקות ממועד הקמתה בשנת 2005 ועד לסגירתה בחודש ספטמבר 2015 או בסמוך לכך.

5. בתקופת פעילותה, החברה העסיקה כ – 10-11 עובדים ובכלל זה את שלושת ילדיהם של התובעת ובעלה, מאור, עדי ואיילת.

מאור עבד כמוכר במחסן, איילת שמשה כמנהלת החשבונות של החברה ועדי הועסקה בהקלדת החשבוניות.

לטענת התובעת, גם היא עבדה בחברה במשך 4.5 שנים החל מחודש אפריל 2011 ועד לסגירת העסק בסוף חודש ספטמבר 2015.

קודם לעבודתה בחברה היא עבדה בסופר פארם עד להתפטרותה בשל מצב רפואי שלא אפשר לה להמשיך לעבוד בסופרפארם.

6. התובעת הציגה תלושי שכר לחודשים 9/2014-9/2015 (נ/2) לפיהם היא קיבלה שכר מינימום עבור חודש עבודה מלא וזקיפה של שימוש ברכב ובטלפון סלולארי. עוד עולה מהתלושים כי התובעת קיבלה דמי הבראה והופרשו עבורה הפרשות פנסיוניות למבטחים.

7. התובעת דווחה לנתבע ולרשויות המס ב"זמן אמת" כעובדת שכירה של העסק.

8. החנות נסגרה בחודש ספטמבר 2015 או בסמוך לכך לאחר שצברה הפסדים. לאחר סגירת החנות, ביום 27.5.2014 התובעת הגישה תביעה לדמי אבטלה. התביעה נדחתה על הנתבע ביום 21.10.2014 מהטעמים המפורטים לעיל.

דיון והכרעה

9. סעיף 158 (1) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 מגדיר מיהו מבוטח לצורך הזכאות לדמי אבטלה, באופן שנדרש שהמבוטח יהא במעמד של עובד וכדלקמן:

"תושב ישראל או תושב ארעי שמלאו לו 18 שנים וטרם הגיע לגיל הקבוע לגביו, בהתאם לחודש לידתו, בחלק ב' בלוח א'1, והוא עובד הזכאי לשכר שמעבידו חייב בתשלום דמי ביטוח בעדו.". (ההדגשה אינה במקור – א.ר.).

10. המונח "עובד" כמשמעו בחוק הביטוח הלאומי מוגדר בסעיף 1 לחוק כדלקמן:

""עובד" - לרבות בן משפחה, אף אם אין בינו לבין קרובו המעסיקו יחסי עבודה, ובלבד שהוא עובד במפעל באופן סדיר ובעבודה שאילולא עשה אותה הוא, היתה נעשית בידי עובד; לענין זה, "בן משפחה" - אחד ההורים, ילד, נכד, אח או אחות".

11. התובעת עבדה בעסק שהינו בבעלות בעלה. הפסיקה קבעה, כי קרבה משפחתית, כשלעצמה, אין בה כדי למנוע אפשרות של היווצרות יחסי עובד מעביד. יחד עם זאת, כאשר הצדדים הם קרובי משפחה יש מקום לבחון בקפידה רבה יותר את טיב היחסים שנוצרו, דהיינו: האם מדובר ביחסים וולונטריים, התנדבותיים או בקשר חוזי להסדרת מערכת זכויות וחובות. לעניין זה יש לתת את הדעת, בין היתר לסימני היכר, כגון: מסגרת שעות העבודה, שכר ריאלי או סמלי, האם העבודה מתבצעת באופן סדיר וכד' (דב"ע נג/87-0 חוה פייגלשטוק נ' המוסד, [פורסם בנבו] פד"ע כו 283; דב"ע מז/ 6-0 סרוסי נ' המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] פד"ע יח 434; דב"ע לג/108-0 המוסד לביטוח לאומי נ' כץ, [פורסם בנבו] פד"ע ה 31; דב"ע נג/87-0, פייגלשטוק נ' המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] פד"ע כו 283;; עב"ל 166/99 חיה שחר נ' המוסד, [פורסם בנבו] ניתן ביום 31.7.01).

12. כמו כן, יש לבחון האם מעשיו של בן המשפחה חרגו מ"עזרה משפחתית", שאם לא כן, לא נקשרו יחסי עובד מעביד בין הצדדים. נטל ההוכחה כי יחסים בין בני משפחה חורגים מ"עזרה משפחתית" ולובשים אופי של יחסי עובד ומעביד מוטלים על בן המשפחה הטוען לקיומם. מי שטוען כי היחסים בינו לבין קרובו חורגים מגדר היחסים של עזרה משפחתית צריך לשכנע כי קיימת בין הצדדים מערכת של חובות וזכויות מכח קשר חוזי.

לפיכך, הפסיקה קבעה שני תנאים מצטברים שצריך שיתמלאו על מנת שבן משפחה שאין בינו לבין המפעל יחסי עובד ומעביד ייחשב כעובד. האחד – עבודה סדירה והשני –האם אלמלא עשה בן המשפחה את העבודה היא הייתה נעשית בידי עובד.[דב"ע מז/6-0 מרדכי סרוסי נ' המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] פד"ע יח 434; עב"ל 535/09 עליזה בן אלישע נ' המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] (ניתן ביום 15.9.10)].

13. לתובעת לא היה תפקיד מוגדר בעסק ולטענתה היא הייתה "כלבויניקית" שעסקה בתיוקים, שליחת פקסים, ניקיון המשרד, והכנת קפה לפגישות במשרד (בעמ' 1 ש' 23-24 להודעה לחוקר שנגבתה מהתובעת, עמ' 2 ש' 31-33 להודעה לחוקר של מר אסולין). מעדותו של מר אסולין עולה כי עבודת התובעת לא חרגה "מעזרה משפחתית" ולא חל שינוי מהותי בתפקודה בעסק בין התקופה שבה היא עבדה כשכירה בסופר פארם וסייעה בעסק המשפחתי לבין התקופה שלאחר סיום עבודתה בסופר פארם עקב מצבה בריאותי והעסקתה בעסק (עמ' 3 ש' 56-58 להודעה לחוקר שנגבתה ממר אסולין). גם מחקירתה הנגדית של התובעת בפנינו התברר כי לא היה שינוי גדול בין עבודתה בעסק בעת שעבדה גם כשכירה בסופרפארם לבין עבודתה בעסק מחודש אפריל 2011 (עמ' 10 ש' 28-32, עמ' 11 1-22 לפרוטוקול). התובעת ובעלה התקשו להסביר את מי החליפה התובעת בעבודה והאם הייתה נחיצות לעבודתה. כך למשל, בהודעה לחוקר טענה התובעת כי החליפה את ורדה שעסקה בטיפול בלקוחות ובאותה נשימה ציינה כי ורדה המשיכה לעבוד לאחר שהיא החלה לעבוד בעסק (בעמ' 3 ש' 53-54). לא למותר לציין כי בתחילת עדגותה לחוקר ציינה התובעת כי לאחר שבתה איילת היא זו שהחליפה את ורדה לאחר שהאחרונה סיימה את עבודתה. עוד נציין בהקשר זה כי מהדיווחים של החברה למוסד לביטוח לאומי עולה כי התובעת החלה את עבודתה בעסק בשנת 2011 בעוד שורדה בחודש ספטמבר 2014, זמן רב לאחר מכן (נ/5).

14. בהודעתה לחוקר מסרה התובעת כי היה צורך בהעסקתה לאחר פיטורים של עובדת בשם פאני (עמ' 5 ש' 114-117) ואולם בחקירתה הנגדית התברר כי היא כלל לא ידעה מה היה תפקידה של פאני וכן שהאחרונה סיימה לעבוד בחברה פרק זמן ניכר לפני תחילת העבודה של התובעת, כך שהלכה למעשה, התובעת לא החליפה אותה. מר אסולין לא אזכר בהודעתו לחוקר את פאני ולא טען כי היה צורך להעסיק את התובעת במקום פאני, אלא טען כי היה צורך בעובדת נוספת לצורך עזרה בתיוקים (עמ' 3 ש' 67-70).

זאת ועוד. בהודעתה לחוקר (עמ' 5 ש' 118-125) השיבה התובעת בכנות כדלקמן:

"שאלה: אילולא היית אשתו של שלום אסולין, האם היה מעסיק אותך?

תשובה: יכול להיות שכן ויכול להיות שלא, כל מה שאני יגיד לך זה לא יישמע טוב כי זה עסק משפחתי.

שאלה: לדברייך את כל הזמן אומרת שמדובר בעסק משפחתי, וכל שתאמרי אני לא אאמין לך, אבל אם אשב פה מול איילת או מאור ילדייך, האם את חושבת שהתשובות שלהם יהיו אותם תשובות לגבי ההוכחות לעבודתם?

תשובה: כנראה שלהם יהיו הוכחות טובות יותר משלי, הם לא ניקו את השירותים, הם עשו עבודה ספציפית".

15. לכך יש להוסיף כי גם טענות התובעת ולפיהן החליפה עובדת ניקיון התבררו כבלתי מדויקות בלשון המעטה. התובעת לא החלה את עבודתה כדי להחליף עובדת ניקיון, אלא שלאחר שהעסק נקלע לקשיים והתובעת ומשפחתה ניסו לחסוך בהוצאות, התובעת ביחד עם בתה היו מבצעות את עבודות הניקיון, כאשר לאור מצבה הבריאותי, התובעת הייתה מבצעת את עבודות הניקיון הקלות (עמ' 10 ש' 1-18 לפרוטוקול).

כך גם, אין מחלוקת כי עבודת התובעת לא הייתה סדירה, בימים ובשעות לא מוגדרות והיא הייתה הולכת ובאה כרצונה (חקירתה הנגדית של התובע בעמ' 6 ש' 5-20 לפרוטוקול; הודעה לחוקר של מר אסולין בעמ' 1 ש' 10-23) מר אסולין היטיב להבהיר את התנהלות התובעת ומעמדה בחקירתו הנגדית (בעמ' 15 ש' 18-25 לפרוטוקול):

"ש. אם לא בא לה לבוא לעבודה, רצתה חופש או חולה הייתה צריכה להודיע למישהו?

ת. לא זו אשתי, זה שלה העסק.

ש. היא לא הגיעה כל יום למשרד?

ת. לרוב הייתה מגיעה, מחלקת דואר, משלמת מיסים הולכת לבנק, עשתה המון עבודה.

ש. היו ימים שלא הייתה מגיעה למשרד?

ת. כן.

ש. היא עשתה בזמנה החופשי איך שנח לה?

ת. למה לא? היא בעלת הבית, שותפה שלי. עשתה עבודתה בנאמנות כדי להציל את העסק."

מכאן, שלא התקיים בתובעת התנאי ההכרחי להוכחת היותה "עובדת" כהגדרתה בחוק הביטוח הלאומי.

16. כך גם, בבחינת טיב הקשר בין הצדדים, אם הם יחסים וולונטריים התנדבותיים, או יחסי עובד מעביד, נודעת חשיבות רבה לשאלת תשלום השכר והתמורה בעד העבודה. זאת מן הטעם שיחסי עובד מעביד מחייבים, מטבעם, וכרגיל, קבלת תמורה עבור ביצוע העבודה [עב"ל (ארצי) 15509-10-10 חג'אג'רה - המל''ל [פורסם בנבו] (6.09.2012)]. התובעת הציגה בפנינו תלושי שכר לתקופה שמחודש 9/2014 – 9/2015 (נ/2) ואולם התלושים לא הונפקו בזמן אמת אלא לאחר הגשת התביעה למוסד לביטוח לאומי – עובדה שיש בה כדי לפגום במהימנותם. מעיון בתלושים עולה כי למרות שעות העבודה המצומצמות של התובעת, היא קיבלה שכר מינימום עבור משרה מלאה וכן שווי שימוש ברכב, למרות שהרכב בו עשתה שימוש היה רכב פרטי שאינו שייך לעסק (עמ' 11 ש' 31, עמ' 32 ש' 1-4 לפרוטוקול). התובעת העידה שהמשכורת הועברה לחשבונה בהעברה בנקאית ואולם הציגה רק שלושה חודשים בהם הועברה משכורת לחשבונה (מאי - יולי 2015) שאינם תואמים את תלושי המשכורת.

הימנעות התובעת מהצגת ההעברות הבנקאיות של המשכורת לאורך תקופת העבודה הנטענת פועלת לחובת התובעת וזאת בהתאם להלכה הפסוקה לפיה כאשר בעל דין נמנע מהבאת ראיה רלוונטית המצויה בהישג ידו, בהעדר הסבר סביר, המסקנה המתבקשת היא כי לו הובאה הראיה הייתה פועלת נגדו ולכן ניתן לזקוף אותה לחובתו [ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' רוזנברג, פ"ד מז(2) 605, 614-615 (1993) וההפניות שם].

17. לא זו אף זו: בניגוד לסדירות המשכורת של עובד שכיר, התובעת ומר אסולין העידו כי התובעת נהגה מנהג בעלים -] התובעת קיבלה מקדמות כפי רצונה, היא הייתה לוקחת כסף מהמשרד לפי הצורך ומר אסולין היה דואג להעביר לחשבונה כספים נוספים מהעסק כדי לכסות את ההוצאות השוטפות של הבית וזאת ללא קשר לשכרה (עמ' 7 ש' 24-30, עמ' 8 ש' 1-23 לפרוטוקול). מר אסולין הוסיף והעיד כי התובעת הייתה מושכת שכר בהתאם למצב העסק ולצרכי הבית (עמ' 13 ש' 29-31, עמ' 14 ש' 1-10 לפרוטוקול).

הנה כי כן, התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי קיבלה תמורה סדירה בעד עבודתה ואת גובה התמורה.

18. סיכומו של דבר - התובעת, שתפקידה היה כללי ובלתי מוגדר, לא הוכיחה שעבודתה בוצעה על ידי עובד אחר, טרם תחילת עבודתה. הוכח בפנינו כי עבודת התובעת לא הייתה סדירה מבחינת ימי ושעות העבודה והיקף העבודה היה תלוי ברצונה של התובעת. לא היה פיקוח על עבודתה והיא קיבלה את שכרה בהתאם לצרכי הבית. לא ניתן להתחקות אחר התמורה ששולמה לתובעת בפועל וקיים חוסר ההתאמה בין תלושי השכר להעברות הבנקאיות. קודם לתקופת העבודה הנטענת התובעת מלאה את אותו תפקיד כ"עזרה משפחתית" – ולפיכך, לא שוכנענו כי היחסים בין התובעת לבעלה חרגו מגדר "עזרה משפחתית הדדית".

לכך נוסיף כי העובדה שהתובעת בחרה שלא להביא לעדות מטעמה את ילדיה ואת העובדים הנוספים עמם עבדה בעסק כגון הגב' ורדה מזרחי. הימנעות מהבאת עדים מרכזיים פועלת גם כן לחובת התובעת.

סוף דבר

19. על יסוד כל האמור לעיל, התביעה נדחית.

20. מאחר שעסקינן בדיני ביטחון סוציאלי אין צו להוצאות.

21. ערעור בזכות על פסק-הדין יוגש לבית-הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום, י"ח תמוז תשע"ח, (01 יולי 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.