1. התובעים, בני זוג, חברים באגודה החקלאית של מושב חד נס כפר שיתופי (להלן: האגודה). ביום 5.1.2015 הגישה נגדם הנתבעת, מי-רם מים ותשתיות בע"מ (להלן גם: מי-רם), תביעה על סכום קצוב בלשכת ההוצאה לפועל על סך 14,111.08 ₪ בגין חוב מים נטען. שני בני הזוג הוגדרו בכותרת התביעה על סכום קצוב כ"הנתבע", ונטען בה כי "הנתבע" (כלומר, בני הזוג) התקשר עמה בהסכם לרכישת מים ושירותי תשתיות כתושב. נטען בתביעה כי בני הזוג הפרו את התחייבותם, לא שילמו למי-רם עבור אספקת המים והתשתיות שסופקו להם ונותרו חייבים למי-רם את הסך הנתבע. במסגרת התביעה על סכום קצוב, הוצאו לבקשת מי-רם עיקולים מטעם ההוצאה לפועל על זכויות בני זוג בביתם, ברכב הנכה של התובע, ב-8 בנקים, במוסד לביטוח לאומי, בקרנות ההשתלמות וקופות הגמל, בהנהלת בתי המשפט, במינהל מקרקעי ישראל, ברשות הדואר ובשורה של גופים נוספים. התובעים טוענים כי העיקולים היוו פרסום לשון הרע לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965; כן טוענים הם כי מי-רם עוולה כלפיהם ברשלנות ובהפרת חובה חקוקה.

2. אקדים מסקנה לניתוח: יש לדחות את העילה לפי חוק איסור לשון הרע מאחר ופרסום העיקול – שהוא עיקול שהוטל על ידי ההוצאה לפועל – מהווה פרסום מותר לפי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע. עם זאת, יש לקבל את תביעת התובעים נגד מי-רם על בסיס עוולת הרשלנות.

אעיר, כי ניתוח העילה לפי חוק איסור לשון הרע נדרש, למרות שלתובעים ממילא מגיע סעד על-פי העילה לפי פקודת הנזיקין, מאחר והעילה משפיעה בענייננו על נטלי הוכחה ועל סעדים. אילו הייתי מגיע למסקנה שפרסום עיקול שהוטל בלשכת ההוצאה לפועל מהווה פרסום לשון הרע שאינו מותר לפי סעיף 13(5) לחוק, הנטל להוכיח את אמת הפרסום (לרבות קיום חוב) היה רובץ על הנתבעת; לעומת זאת, בעילה לפי הפקודה, הנטל להוכיח את היסודות בדבר הפרת חובת זהירות (לרבות אי-קיום חוב אם כך נטען) חל על התובעים. אילו הייתי מגיע למסקנה שפרסום עיקול שהוטל בלשכת ההוצאה לפועל מהווה לשון הרע שאינו מותר, התובעים היו זכאים לפיצויים ללא הוכחת נזק, ולא כך בענין עילות לפי עוולת הרשלנות, בה עליהם להוכיח את נזקם וקשר סיבתי בין ההתנהגות העוולתית לבינו.

עילה לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965

3. הוכר בשורה של פסקי דין, בנסיבות שבהן רשות מינהלית מפעילה סמכויות לפי פקודת המסים (גביה) ומטילה, בעצמה, עיקולים, כי עיקול מהווה פרסום לשון הרע (ע"א (י-ם) 45661-12-10 גסלר נ' עיריית ירושלים (24.3.2011)). בענייננו, אין מדובר בעיקולים לפי פקודת המסים (גביה), אלא – בעיקולים שהוטלו באמצעות לשכת ההוצאה לפועל. נקודת המוצא לדיון שלנו בענין עיקולים שהוטלו באמצעות לשכת ההוצאה לפועל, תהא רת"ק (ב"ש) 50190-09-16 דוד נ' הורמן, פס' 40-41 (21.2.2017) (להלן: ענין דוד). באותה פרשה, קבע בית המשפט לתביעות קטנות בבאר שבע כי עיקול שהוטל בידי לשכת ההוצאה לפועל לבקשת הנתבע שם (בשם לקוחו), מהווה פרסום לשון הרע. הנתבע שם הגיש בקשת רשות ערעור, ובפסק הדין בערעור העירה כבוד השופטת י' רז לוי:

"סוגיית לשון הרע - ... כאן, נדרשת בחינה מחודשת בשאלת האפשרות לחיוב בפיצוי בגין לשון הרע אשר נעוץ בפתיחת הליכי הוצל"פ והטלת עיקול במסגרת תיק הוצל"פ. שכן, בחינת החוק והפסיקה על פניהם מעלה לכאורה, כי בתי המשפט בערכאות השונות פסקו שאין לראות בעיקול אשר הוטל על ידי במסגרת [כך] הליך שיפוטי או דיון משפטי (ובכלל זה הוצאה לפועל הפועלת כגוף בעל סמכות שיפוטית), ככזה אשר יכול להוות לשון הרע. מכאן על בית המשפט לבחון האם במקרה כמו בענייננו, העיקול בא בגדר סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע הקובע, כי פרסום מותר הינו בין היתר: "פרסום על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור" (וראו: פסק דינו של בית המשפט העליון- רע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל, פד"י סג(2) 511 (2009) הדן בתכולתו של סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע); ואם כן הרי אין המדובר בענייננו בפרסום אסור, אלא בפרסום מותר החוסה תחת הגנות החוק.

נראה כי יש לערוך הבחנה בין עיקול המוטל על ידי רשות מנהלית בהתאם לסמכותה לבין עיקול המוטל במסגרת הליך שיפוטי. כאשר ההלכה הפסוקה פירשה את סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע ואת המונח "דיון" ככזה אשר: "...משתרע על כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה" [ע"פ 364/73 שלמה זיידמן נ' מדינת ישראל, כח(2) 620 (1974)].

יצוין כי בית המשפט קמא בקובעו שהעיקול מהווה לשון הרע הסתמך על פסיקה בה נקבע, כי עיקול אשר הטילה רשות על בסיס פקודת המיסים (גביה) מהווה פגיעה בשם הטוב (בכך עוסק פסק הדין אליו הפנה בית המשפט בפיסקה 86 לפסק הדין). וכאמור אין הנדון דומה לראיה, שכן כאן הוטל העיקול בהחלטה של מי שהוא בעל סמכות שיפוטית. אף הפסיקה אשר צורפה על ידי המשיב בתגובתו דנה בעיקולים מסוג זה, ולא בעיקולים שהוטלו על ידי גוף שיפוטי (פרט לפסק דין אחד בו ישנה קביעה לפיה אין המדובר בלשון הרע והקטע המצוטט אינו רלוונטי להכרעה הסופית). [ראו והשוו: ת"א (חי' 45933-09-12 סמי חמיד נ' פלאפון תקשורת בע"מ (21.4.2016); ת"א 17615-03-10 אסתר גידניאן נ' עיריית תל-אביב יפו (24.4.2011); ע"א (י-ם) 45661-12-10 גסלר נ' עיריית ירושלים (24.3.2011) - פסק הדין אליו הפנה בית המשפט קמא].

4. ב-רע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל, פד"י סג(2) 511 (2009) (להלן: ענין חיר) אליו הפנתה השופטת רז לוי, קבע כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין, בדעת רוב (אל מול דעתו החולקת של כבוד השופט א' רובינשטיין), כי סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע קובע 'הגנות מוחלטות", כאשר "משמעות הדבר היא שגם פרסום כוזב, שנעשה שלא בתום-לב (ואף בזדון), לא יהווה עילה למשפט פלילי או אזרחי, ובלבד שמתקיימים התנאים הקבועים בסעיף המשנה הרלבנטי" (פס' 7 לפסק דינו של כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין; ראו דבריו של כבוד השופט א' רובינשטיין בפס' ט"ז לפסק דינו שם לפיהם "לא למותר לציין כי כותרת סעיף 13 כולו הוא 'פרסומים מותרים', אף שבכתיבה השיפוטית והאקדמית משמש בערבוביה גם המונח 'הגנה'). עוד קבע המשנה לנשיאה ריבלין כי "...אפילו היינו סוברים כי במישור הדין הרצוי אין זה ראוי שההגנה מוחלטת תהא – ממש – מוחלטת... ענין הוא למחוקק לענות בו, והשאלה אינה פשוטה כלל-וכלל" (פס' 10). כבוד השופט י' דנציגר הצטרף בפסק דינו שם לדעתו של המשנה לנשיאה ריבלין הן בענין האופי המוחלט של החסינות בסעיף 13(5) לחוק, הן לגבי כך ש"סיוגה של החסינות דנן על ידי הוספת תנאים ודרישות שונים (לרבות: אמיתות הפרסום, העדר זדון ורלבנטיות), יכול שיעשה בדרך של תיקון החוק על ידי המחוקק" (ראו פסק דינו של השופט דנציגר).

5. כפי שאפרט להלן, מקובל עלי כי מקום שמדובר בעיקול אשר הוטל בהחלטה של מי שהוא בעל סמכות שיפוטית, העיקול מהווה פרסום מותר לפי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע ולא תקום עילת תביעה בלשון הרע בגינו. אבהיר, כי בתביעה העומדת להכרעתי כאן, אין בפני ראיה ישירה על כך שרשם ההוצאה לפועל היה זה שהחליט על הטלת העיקולים: לא הוגשו החלטות בדבר הטלת עיקולים, ובתדפיסים של תיק ההוצאה לפועל שהוגשו, שבהם מצוינים עיקולים שבוצעו ונזכרות החלטות אלה ואחרות, אין נזכרות החלטות רשם על ביצוע עיקולים. אף עולה מהחקיקה ומהפסיקה, כי החלטת רשם על הטלת עיקול מיטלטלין אינה נדרשת כלל על מנת לבצע עיקולי מיטלטלין בלשכת ההוצאה לפועל. עולה, כי העיקולים שבענייננו היו בסמכות פקיד הוצאה לפועל. עם זאת, הגעתי למסקנה, אותה אנמק, לפיה יש לראות את פקיד ההוצאה לפועל המחליט בבקשת זוכה להטיל עיקולים, כאדם בעל סמכות מעין שיפוטית על-פי דין, כאמור בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע. מכאן, שלא רק פרסום עיקול על ידי אותו פקיד מהווה פרסום מותר; פרסום העיקול עליו הוחלט בידי פקיד ההוצאה לפועל, ככל שהפרסום מיוחס לזוכה שביקש אותו, מהווה פרסום על ידי בעל דין (או של בא כוחו של בעל דין, הכל לפי הענין) שנעשה תוך כדי דיון כאמור בסעיף 13(5) סיפא, וגם פרסום זה מהווה פרסום מותר אשר לא יקים עילת תביעה לפי חוק איסור לשון הרע.

6. התביעה בפני אינה תביעה נגד לשכת ההוצאה לפועל בטענה שהפרסום שעשתה לשכת ההוצאה לפועל של צווי העיקול היווה לשון הרע; התובעים בענייננו מייחסים פרסום לשון הרע לנתבעת מי-רם, אשר ביקשה את צווי העיקול בלשכת ההוצאה לפועל. הצדדים לא הבהירו האם הודעות העיקול (בין ידניות בין אלקטרוניות) נמסרו למחזיקים על ידי הנתבעת מי-רם או שמא, בידי לשכת ההוצאה לפועל עצמה. אם לא הנתבעת מסרה הודעות עיקול, מתעוררת השאלה אם ניתן לראות את הפרסום בידי לשכת ההוצאה לפועל כפרסום שביצעה הנתבעת עצמה באמצעות הלשכה. אם לא הנתבעת מסרה הודעות עיקול ואם לא ניתן לראות את פרסום על-ידי הלשכה כפרסום של הנתבעת עצמה באמצעות הלשכה, דומה כי נופלת מאליה טענת התובעים בענין פרסום לשון הרע על ידי הנתבעת מי-רם באמצעות עיקולים של ההוצאה לפועל. מאחר וממילא הגעתי למסקנה כי פרסום העיקולים מהווה פרסום מותר לפי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, לא אדרש לשאלה זו, ואניח כאן, כי מדובר בפרסום של הנתבעת. בכך שהפרסום הנטען (פרסום צווי עיקול) אינו בגדר דברים שנאמרו באולם הדיונים בלשכת ההוצאה לפועל, אין כדי לגרוע מתחולת סעיף 13(5) עליו. שכן, סעיף 13(5) כולל בגדרו "פרסום על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין-שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם, או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור". וכפי שצוין בידי השופטת רז לוי בדבריה המצוטטים לעיל, הפסיקה פירשה את סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע ואת המונח 'דיון' ככזה אשר: "...משתרע על כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה" (ע"פ 364/73 זיידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 620, 624 (1974); ראו גם פסק דינו של המשנה לנשיאה ריבלין בענין חיר, פס' 8). המסקנה היא שאם עיקול המוטל בידי לשכת ההוצאה לפועל נכנס לגדר סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, המצאת צו עיקול בידי צד להליך משפטי, אשר מהווה "צד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים", נכנסת גם כן לגדרו של סעיף זה.

עיקול במסגרת תיק הוצאה לפועל ללא החלטת רשם הוצאה לפועל

מי בלשכת ההוצאה לפועל החליט על העיקולים מושא טענות התובעים?

7. סעיף 21 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, מסמיך את הרשם לצוות על עיקול מיטלטלין של החייב. העיקולים מושא טענות התובעים הוטלו לטענתם בחודשים 2-3.2015. שני הצדדים בענייננו צירפו לתצהיריהם העתקי תדפיסים מתיק ההוצאה לפועל שבנדון. המסמכים שצירף התובע לתצהירו (נספח י' לתצהירו) כוללים שלושה תדפיסים מתיק ההוצאה לפועל. כל אחד מהם מתחיל בפרטים בדבר פרטי התיק, בפרט הזוכה, פרטי החייבים ואזהרות לחייבים. ההמשך של התדפיס הראשון הוא "תנועות דף חשבון"; ההמשך של התדפיס השני עניינו "הליך ביצוע"; ההמשך של התדפיס השלישי הוא "בקשות והחלטות". בתדפיס השני בענין "הליך ביצוע" מופיעה רשימה של הליכי הוצאה לפועל שבוצעו, לרבות עיקולים מהחודשים הנטענים 2-3.2015. בתדפיס השלישי בענין "בקשות והחלטות", מופיעה רשימה ארוכה של בקשות לביצוע עיקולים ממועדים מאוחרים יותר (חודש 12.2015). בתדפיס זה בענין "בקשות והחלטות", כל בקשת עיקול מהמועדים המאוחרים הנזכרים מופיע בשורה המיועדת לה, ובאחת מן העמודות בה ישנו מקום לפירוט "שם גורם חותם על ההחלטה, החלטה", אשר הושאר ריק. העיקולים מושא טענות התובעים מחודשים 2-3.2015 אינם נזכרים בתדפיס בענין "בקשות והחלטות" שהוגש, כך שלגביהם, אין ממילא התייחסות ל"שם גורם חותם על ההחלטה, החלטה". הצדדים לא הבהירו ענין זה בטענותיהם. וכאן המקום לציין, כי סעיף 8(ד) לחוק ההוצאה לפועל הסמיך את שר המשפטים לקבוע בצו "הליכים אשר יינקטו על ידי הלשכה על פי בקשת הזוכה בלבד." בשנת 2001 הוצא מכוח אותה הסמכה צו ההוצאה לפועל (הליכים שיינקטו על ידי הלשכה לבקשת הזוכה בלבד), התשס"א-2001). הצו קובע, בין היתר:

8. משמעותם של "הליכים אשר יינקטו על ידי הלשכה על פי בקשת הזוכה בלבד" לפי סעיף 8(ד) לחוק והצו היא, שמדובר בבקשות שאינן אמורות להיות מובאות בפני רשם (ראו לענין זה ת"פ (קריות) 26098-11-11 פרקליטות מחוז צפון – פלילי נ' צארניאק, פס' 18 (15.5.2014) (להלן: ת"פ צארניאק) ובפסק הדין בערעור עליו, ע"פ (חי') 20783-02-15 צ'רניאק נ' מדינת ישראל, פס' ל"א (11.6.2015)), ומוסמך פקיד ההוצאה לפועל על-פי בקשה בלבד (ראו ע"א (חי') 2957/02 בנק הפועלים בע"מ נ' מדינת ישראל הנהלת בתי המשפט, פס' 16 (29.10.2003)). הצדדים לא הבהירו, כאמור, מיהו הגורם בלשכת ההוצאה לפועל אשר הורה על העיקולים מושא טענות התובעים. אם אניח כי רשם ההוצאה לפועל הוא מי שהחליט על העיקולים מושא טענות התובעים, מקובלת עלי כאמור המסקנה אליה מובילות הערותיה של השופטת רז לוי לעיל: כי פרסום שיש לייחס לזוכה, של עיקול עליו הורה רשם הוצאה לפועל, מהווה פרסום מותר לפי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע. אוסיף, כי לדעתי, גם אם אניח שהעיקולים הוטלו בידי פקיד ההוצאה לפועל ולא בידי הרשם, חל סעיף 13(5) ומדובר בפרסום מותר. אבאר.

9. ניתן למצוא, בנוסף לפסק הדין של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בענין דוד, שורה של פסקי דין של בתי משפט שלום אשר עמדו על סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע בנוגע לעיקולים המוטלים בלשכת ההוצאה לפועל (ראו פסק הדין של כבוד סגנית הנשיאה אפרת פינק ב-ת"א (רח') 19491-07-16 סאן וויז בע"מ נ' בר עוז (6.11.2017)(להלן: ענין סאן וויז), ורשימת פסקי הדין המובאים על ידה שם: תא"מ 62816-06-16 גילה נ' אלבר ציי רכב (ר.צ.) בע"מ (27.8.2017); ת"א (שלום י-ם) 51450-05-12 סיני ואח' נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (30.4.2017); ת"א (שלום נצ') 37516-03-12 איגמה ניהול ומסחר בע"מ נ' ח'טיב (24.9.2012); ת"א (ביש"א) 28100-06-12 אזערי נ' ויזאן (7.7.2014); ת"א (פ"ת) 3136-11-11 ברויטמן נ' שלמה תחבורה (2007) בע"מ (9.6.2013); תא"מ (ראשל"צ) 4432-11-15 מיבל השקעות בע"מ נ' עמית חלפון רואי חשבון (20.6.2017); ת"א (שלום ת"א) 22847-05-13 אלקלעי נ' פלאפון תקשורת בע"מ (14.3.2016); ת"א (חי') 45933-09-12 חמיד נ' פלאפון תקשורת בע"מ (21.4.2016); תא"מ (ת"א) 33022-04-11 אביעד נ' כהן (27.9.2011)(להלן: ענין אביעד). לפחות בהחלטה אחת בה הכיר בית המשפט בתחולת סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע על פעולות של לשכת ההוצאה לפועל במסגרת בקשה לביצוע פסק דין (פתיחת תיק הוצאה לפועל ללא בסיס), לא צוין מפורשות האם מדובר בהחלטה שקיבל רשם, אם לאו, ונקבע כי פעולה בלשכת ההוצאה לפועל מהווה החלטה מעין-שיפוטית, כלשון סעיף 13(5), שוב, מבלי שהובהר מי בדיוק קיבל את ההחלטה בלשכת ההוצאה לפועל (ראו ענין ענין ברויטמן בפרק "דיון והכרעה"). השוו דעתו של השופט י' טורס ב-ת"פ צארניאק, לפיה סוגי ההליכים שהועברו לביצוע פקיד הוצאה לפועל ללא החלטת רשם לפי הצו הנזכר, אינם כרוכים בשיקול דעת מעין-שיפוטי (שם). הקושי בתיחום גדר ה"מעין שיפוטי", ידוע:

"That much-decried unruly horse, public policy, is a tame hack compared with the 'quasi', which, like the cowboy hero, rides off in all directions'" (C.K. Allen, Law and Orders (3^rd ed., 1965) 352, מתוך ברוך ברכה משפט מינהלי כרך א' 73 (1997) (להלן: ברכה).

עם זאת, אני בדעה שאכן יש לסווג סמכות הטלת עיקול בהוצאה לפועל – יהא אשר יהא המוסמך להחליט עליו – כסמכות מעין-שיפוטית. סממנים לסמכות מעין שיפוטית כוללים: סמכות לכפות התייצבות עדים, חקירת עדים, הצגת מסמכים במהלך הדיון, כוח לפסוק הוצאות, קיומו של סכסוך המובא להכרעה, פתיחת ההליך על ידי הצדדים, והחלטה מחייבת (ברכה, ע' 65-73). לדעתה של ברק ארז, הבולטים מבין המבחנים להחלטה מעין-שיפוטית ההם מבחן הסכסוך, מבחן ההכרעה על סמך עובדות ומבחן הסופיות (דפנה ברק ארז משפט מינהלי כרך א' 87 (2010)). אמנם בבקשת זוכה לעיקול אין רלוונטיות (לפחות בשלב הראשון) לכפיית התייצבות עדים או עדות. נוכח פסק דין (או תביעה על סכום קצוב המוגשת להוצאה לפועל שנגדה, אף לאחר הגשת אזהרה, לא הוגשה התנגדות), לכאורה הסכסוך בין הצדדים כבר הוכרע. אולם זאת רק לכאורה. גם נוכח פסק דין, מדובר, בלשכת ההוצאה לפועל, בסכסוך בין שניים – בין הזוכה לבין החייב, בענין האמצעים שבאמצעותם רשאי הזוכה לממש את פסק הדין בו הוא מחזיק ובענין קיום התנאים להפעלתם. הליך עיקול בלשכת ההוצאה לפועל אכן נפתח בידי צד (הזוכה), ואין מדובר בהליך אותו יוזמת רשות שלטונית. הליך בקשת עיקולים בלשכת ההוצאה לפועל אמנם מתנהל במעמד צד אחד, אולם אף לשופטים בבית המשפט סמכויות שיפוטיות-ממש אשר מופעלות במעמד צד אחד. בהליך עיקול בלשכת ההוצאה לפועל מוגשים מסמכים: הזוכה מגיש בקשה, והבקשה נסמכת על מסמכים נוספים (אזהרה, פסק הדין או התביעה על סכום קצוב). ההחלטה על הטלת עיקול היא החלטה מחייבת, ואין דרוש מעשה חיצוני נוסף על מנת שתחייב. היא לא פחות סופית מהחלטת שופט להטיל עיקול זמני במעמד צד אחד, נגדה ניתן להגיש בקשה לביטול עיקול (בענין בקשה לביטול החלטה בלשכת ההוצאה לפועל ללא טיעון נפגע ראו תקנה 27 לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם-1979). לאור האמור, דעתי היא שעיקול בלשכת ההוצאה לפועל – יהא אשר יהא הגורם בה המחליט עליו – הוא בגדר סמכות מעין-שיפוטית לענין סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע.

טעם נוסף להכיר, לענין סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, באדם המחליט על עיקול בלשכת ההוצאה לפועל (יהא אשר יהא תפקידו) כמפעיל סמכות מעין-שיפוטית, הוא בכך שכאשר ממילא גבולות ה"מעין-שיפוטי" קשים לתיחום, עדיפה האחידות בענין זה בין עיקולים עליהם מחליט רשם ההוצאה לפועל ואלה עליהם מחליט פקיד הוצאה לפועל. השוני בין תפקיד רשם הוצאה לפועל לתפקיד פקיד בלשכת ההוצאה לפועל כמובן רב, אולם נוכח הסמכת פקיד, ולא אך רשם, להחליט על הטלת עיקולים בלשכת ההוצאה לפועל, השאלה אינו מיהו בעל התפקיד, אלא – מהו אופי הסמכות. וקשה למצוא טעם של ממש לכך שאם עיקול מיטלטלין פלוני בתיק הוצאה לפועל הוטל על ידי הרשם יהיה זה פרסום מותר לפי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, ואילו עיקול מיטלטלין המוטל באותו תיק ובאותה לשכת הוצאה לפועל, אך בידי פקיד, יקים עילה לפי חוק איסור לשון הרע.

השוו את ההבחנה עליה עמדה השופטת רז לוי בענין דוד לעיל, בענין תחולת סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, בין עיקולים בלשכת ההוצאה לפועל לבין עיקולים לפי פקודת המסים (גביה): הטעם להבחנה זו הוא טעם של ממש, המבחין בין עיקולים שמבצע נושה בעצמו ולפי שיקול דעתה (לפי סמכויותיו בפקודת המסים (גביה)), לבין עיקולים המוטלים בלשכת ההוצאה לפועל, במסגרת תיק בלשכת ההוצאה לפועל המתנהל בין זוכה לחייב, אותם מבקשת הנושה מלשכת ההוצאה לפועל.

10. לאור האמור, העילה בתביעה שבפני לפי חוק איסור לשון הרע בגין הפרסום שבעיקולים שהוטלו בלשכת ההוצאה לפועל – נדחית.

עילות לפי פקודת הנזיקין

11. אעבור לדיון בטענות התובעים לפיהן בהליכים המשפטיים בהם נקטה הנתבעת מי-רם נגד התובעים, לרבות הפעולות לשם הוצאת צווי עיקול מלשכת ההוצאה לפועל, היא עוולה כלפיהם (למצער) ברשלנות רבתי.

12. בית המשפט העליון הכיר בכך, שגם כאשר צווי עיקול ניתנים במעמד צד אחד בידי רשמת בית משפט ומופעל שיקול דעת שיפוטי, מבקש העיקולים יכול להיות מחויב ברשלנות (רע"א 1565/95 סחר ושרותי ים בע"מ נ' חברת שלום וינשטיין בע"מ, פ"ד נד(5) 638 (2000)) (להלן: ענין סחר ושירותי ים בע"מ)). באותה פרשה מדובר היה בחברה אשר ביקשה וקיבלה מבית משפט השלום, צו עיקול זמני בתביעה אזרחית. לאחר הטלת העיקול, המשיבה בהליך העיקול הגישה תביעה נגד מבקשת העיקול, בטענה שהאחרונה התרשלה כלפיה בהליך העיקול. בפסק הדין בערכאה הדיונית נקבע, כי מבקשת העיקול שם כללה בתצהיר המבסס את הבקשה להטלת עיקולים, טענות עובדתיות שלא היה להן יסוד (ע' 645). כן נקבע כי התצהיר הטעה את הרשמת שבחנה את הבקשה לצווי עיקול זמניים (שם). מבקשת העיקולים הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר נדחה. מבקשת העיקולים טענה בבקשתה לרשות ערעור בבית המשפט העליון כי התקנות בענין עיקול זמני במעמד צד אחד בבית המשפט מאזנות את האינטרסים של הצדדים וכי ההסדר מהווה הסדר שלילי בנוגע לאפשרות לתבוע נזקי עיקול בתביעת נזיקין, ובמיוחד על-פי עוולת הרשלנות (ע' 648). בית המשפט העליון דחה את הערעור. כבוד השופט א' מצא עמד על כך שצו עיקול זמני, שכעניין של שגרה ניתן במעמד צד אחד, הוא כלי רב-עוצמה, שתובע עלול לעשות בו שימוש בלתי ראוי, אם ברשלנות ואם אף במזיד (שם). השופט מצא חזר על פסיקה לפיה אמנם "פסק-דינו של בית המשפט אינו מסוגל להזיק", אולם "...אין לאמירה זו ולא כלום עם האפשרות לתבוע בגין מעשה נזיקין שבעצם השגתו של פסק הדין" (שם, ע' 653, מתוך ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113 (1985)) (להלן: ענין גורדון). כן עמד השופט מצא על כך שבענין גורדון נקבע כי עוולת הנגישה אינה יוצרת הסדר שלילי ביחס לתחולת עילות תביעה אחרות. נקבע, כי "..[]מאז פסק הדין בעניין גורדון... אין עוד מקום לפקפק, כי נפגע מהליך שיפוטי אשר ננקט על-ידי יריבו תוך הפרת חובת הזהירות המוטלת עליו (בהנחה וככל שהיא חלה), עשוי למצוא את תקנתו במסגרת עוולת הרשלנות" (ע' 655). כן נקבע, כי "אינני רואה מקום לפקפק כי האפשרות שמתן צו עיקול או האופן שבו הוא יבוצע יגרמו נזק לנתבע, מצויה בתחום הצפיות. והמסקנה הנלמדת מכך היא שקיימת גם חובת זהירות מושגית..." (ע' 656). השופט מצא עמד על השיקול לפיו הכרה בחובת הזהירות תכביד במידת מה על יכולתו של מבקש העיקול להשיג את העיקול הנדרש להבטחת זכותו בדחיפות ובדיסקרטיות, "ברם ההתחשבות בשיקול זה אין משמעה שלילת החלתה על מבקש העיקול של חובת זהירות מושגית, אלא רק כי יש להביא שיקול זה בחשבון לעניין קביעת היקף החובה ורמת הבירור שיהיה על מבקש העיקול לקיים כדי לצאת ידי חובתו" (ע' 657). השופט מצא סבר כי על מבקש עיקול לפעול באופן סביר; הוא אינו נדרש לצאת מגדרו כדי להיטיב עם הנתבע על חשבון האינטרס הלגיטימי שלו, או להשקיע משאבים יקרים בחקירה ובדרישה לבירור כל הנתונים האפשריים העשויים להיות רלוונטיים למניעת פגיעה יתרה בנתבע, "אולם מוטל עליו לנהוג בתום-לב ולהביא בפני בית-המשפט העומד לדון בבקשה במעמד צד אחד, את מלוא המידע הדרוש להכרעה בבקשה, ככל שמידע זה מצוי בידו, או שיש ביכולתו להשיגו בנקיטת אמצעים סבירים" (ע' 658). השופטת ט' שטרסברג-כהן הכירה אף היא בפסק דינה שם באפשרות שתקום עילה ברשלנות נגד מבקש עיקול זמני; עם זאת סברה כי "תידרש רשלנות גסה או רשלנות רבתי או התנהגות בזדון או בחוסר תום לב" על מנת שתקום עילה ברשלנות (ע' 664). כבוד השופט י' טירקל הצטרף לפסק דינו של השופט מצא, אולם אעיר כי הוא מסכים לקווים הכלליים של חוות דעתה של השופטת שטרסברג-כהן (ע' 666ׂ).

13. בענייננו אין מדובר בבקשה לצווי עיקול זמניים במסגרת תביעה בבית המשפט, אלא בתביעה על סכום קצוב שהוגשה לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל, ובעיקולים שהוטלו במעמד צד אחד על בסיסה. אעמוד להלן על כך, שהתובעים הרימו את הנטל הרובץ לפתחם להטות את מאזן ההסתברויות כדי להראות, שהנתבעת פתחה בהליכים משפטיים נגדם, במסגרתם השיגה מלשכת ההוצאה לפועל צווי עיקול נגדם, ללא בסיס בדין ועל בסיס טענות עובדתיות לא נכונות שעל אי-נכונותן הם כבר העמידו אותה טרם הפתיחה בהליכים, וכי היא התרשלה כלפיהם רשלנות רבתי אם לא מעבר לכך, וחלה בשינויים המחויבים הלכה שנקבעה בענין סחר ושרותי ים בע"מ.

14. סעיף 81א1 לחוק הוצאה לפועל מאפשר להוציא לפועל תביעה עד סכום מסוים (50,000 ₪ במועד האירועים מושא ענייננו, ו-75,000 ₪ כיום), כמו פסק דין של בית המשפט כפוף להוראותיו של אותו סעיף. בדומה לשטר המוגש לפועל בלשכת ההוצאה לפועל, אם התקיימו התנאים הרלוונטיים ובהעדר הגשת התנגדות (המביאה להעברת ההליך לדיון בבית המשפט), תבוצע התביעה על סכום קצוב כאילו היתה פסק דין (ראו הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 25)(תביעות בסדר דין מקוצר), התשס"ב-2002, ה"ח 714, 715.

15. אחד מהתנאים להגשת תביעה על סכום קצוב (בחלופה הרלוונטית לענייננו) הוא, שמדובר בתביעה "מכוח חוזה או התחייבות מפורשים, שיש עליה ראיה בכתב" (סעיף 81א1(א)(1)). רשם ההוצאה לפועל מוסמך לבחון אם מתקיימים בתביעה התנאים לתביעה על סכום קצוב ("נוכח רשם ההוצאה לפועל כי לא התקיימו בתביעה התנאים הקבועים בסעיף קטן (א) יעבירה לבית המשפט"). במועדים הרלוונטיים לענייננו, קבעו סעיפים 81א1(ב) ו-(ג) כי לא תוגש בקשה לביצוע תביעה על סכום קצוב אלא בתום שלושים ימים מיום משלוח התראה בדואר רשום (אציין כי לאחר הטלת העיקולים מושא ענייננו בחודשים 2-3.2015, תוקן סעיף 81א1, כך שכיום נדרש גם צירוף אישור מסירה או הערת פקיד הדואר או המוסר בדבר סירוב הנתבע לקבל את ההתראה או לחתום על אישור המסירה – ראו חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 46), התשע"ה-2015 שפורסם ברשומות ביום 15.7.2015). סעיף 81א1(ה)(2) לחוק הוצאה לפועל קובע כי לא יוחל ביצוע תביעה על סכום קצוב אלא לאחר המצאת אזהרה ולאחר שחלפה התקופה הקבועה בה "לפי הוראות סעיף זה", קרא, שלושים יום (ראו סעיף 81א1(ה)(1) לחוק). סיכום ביניים: תביעה על סכום קצוב (בחלופה הרלוונטית בענייננו) צריכה להיות מכוח חוזה או התחייבות מפורשים, שיש עליה ראיה בכתב; חובה היתה במועדים מושא ענייננו להקדים להגשת הבקשה לביצועה משלוח התראה; ואין להתחיל בביצוע הליכים מבצעיים נגד החייב אלא לאחר חלוף התקופה הקבועה מהמצאת אזהרה כדין.

16. התובעים, בני זוג, הם כאמור חברים באגודה החקלאית של מושב חד נס כפר שיתופי. ביום 5.1.2015 הגישה נגדם הנתבעת מי-רם בקשה לביצוע תביעה על סכום קצוב בסך 14,111.08 ₪ בלשכת ההוצאה לפועל. שני בני הזוג הוגדרו בכותרת התביעה כ"הנתבע", ונטען בה כי "הנתבע" (כלומר, בני הזוג) התקשר עמה בהסכם לרכישת מים ושירותי תשתיות כתושב. נטען בתביעה על סכום קצוב כי בני הזוג הפרו את התחייבותם, לא שילמו למי-רם עבור אספקת המים והתשתיות שסופקו להם ונותרו חייבים למי-רם את הסך הנתבע. במסגרת התביעה על סכום קצוב, הוצאו לבקשת מי-רם עיקולים על זכויות בני זוג בביתם, ברכב הנכה של התובע, ב-8 בנקים, במוסד לביטוח לאומי, בקרנות ההשתלמות ובקופות הגמל, בהנהלת בתי המשפט, ובמינהל מקרקעי ישראל, ברשות הדואר ובשורה של גופים נוספים. התובעים טוענים, בנוגע לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], כי מי-רם עוולה כלפיהם ברשלנות ובהפרת חובה חקוקה. הם טוענים כי מי-רם הגישה נגדם תביעה, וביצעה נגדם עיקולים על בסיסה, ללא התראה, ללא סיבה או עילה מוכחת, ללא סכמות על-פי דין לעשות כן, ללא יריבות בין הצדדים (ועל אף מכתבים שנשלחו אליה על ידי התובעים בענין זה). התובעים טוענים כי בהתנהלותה המתוארת הנתבעת גרמה להם נזק בעוולה.

17. מי-רם טוענת כי "כל פעולה ופעולה שנעשתה, נעשתה בהתאם להחלטה מסודרת של ראש ההוצל"פ" (פס' 27 לכתב ההגנה). עמדתי לעיל על סעיף 81א1(ו) לחוק ההוצאה לפועל המסמיך את רשם ההוצאה לפועל לבחון האם הבקשה לביצוע תביעה על סכום קצוב הוגשה בהתאם לתנאים בדין (לרבות, בחלופה מושא עניינו, התנאי בדבר חיוב מכוח חוזה או התחייבות מפורשים וצירוף אסמכתאות למשלוח התראה), ועל כך שאין מבצעים הליכים אלא לאחר חלוף המועד מהמצאת אזהרה לחייב. נמצא בפניי אמנם העתק החלטת רשם ההוצאה לפועל מיום 1.4.2015, לאחר שהוטלו העיקולים מושא טענות התובעים מחודשים 2-3.2015, בה קובע הרשם כי על פי נתונים המעודכנים במערכת המחשוב נמסרה אזהרה ביום 22.1.2015 (בנספח 10 לתצהיר הנתבעת). כן נמצא בפני העתק החלטה מיום 22.2.2015, יום לפני הבקשה הראשונה לעיקולים (בקשה לעיקול רכב מיום 23.2.2015), המזמנת את התובעים לחקירת יכולת (בנספח י' לתצהיר התובע). לא מצאתי במסמכים שהוגשו בפני החלטה של רשם הוצאה לפועל לפני העיקולים מושא טענות התובעים ובה התייחסות מפורשת לעמידת התביעה על סכום קצוב בתנאים הקבועים לכך, עליהם עמדתי לעיל. משתמע מההחלטה ב-בר"ע (ת"א) 2141/08 אלחדד נ' עיריית רעננה, פס' ה' (20.1.2010) כי על הרשם לבחון מיוזמתו אם תביעה על סכום קצוב עומדת בתנאים אלה (לרבות חוזה או התחייבות מפורשים). כך או כך, כאמור אין בפני התייחסות מפורשת של הרשם לענין זה. ייתכן כמובן שבחן ואותה החלטה לא הוגשה בידי הצדדים. אולם גם אם אניח שעמידת התביעה על סכום קצוב בתנאים לא נבחנה בידי רשם ההוצאה לפועל או אף בידי פקיד הוצאה לפועל לפני הטלת העיקולים, אין בכך כדי למלט את הנתבעת מחובת זהירות כלפי התובעים. שכן, אם התביעה על סכום קצוב כללה מידע לא נכון וזה הטעה את הרשם או את הפקיד, יכולה לקום עילה ברשלנות (לפי ההגיון בענין סחר ושירותי ים בע"מ); ואף אם אניח, לצורך הדיון בלבד, כי איש בלשכת ההוצאה לפועל לא בדק טרם העיקולים את עמידת התביעה על סכום קצוב בתנאים, יוצא כי הנתבעת השיגה עיקולים שלא כדין כמעט בעצמה, במישרין וללא התערבות (בענין בחינת תנאי התביעה) של לשכת ההוצאה לפועל שאישרה אותם.

18. הוכח בפני, כי כאשר מי-רם ביקשה את הטלת העיקולים, והיא עשתה זאת על-בסיס טענות עובדתיות שאף לדברי העד מטעמה, לא היה להן יסוד במציאות. בתביעה על סכום קצוב, טענה מי-רם כאמור כי בני הזוג התקשרו עמה בהסכם (נספח 8 לתצהיר הנתבעת, פס' 2 לכתב התביעה על סכום קצוב). בחקירתו הנגדית, אישר נציג מי-רם, מר שרון שליזנגר שהיה מנכ"ל מי-רם במועדים הרלוונטיים, כי התובע לא התקשר עמה בכל הסכם (פרוטוקול ע' 11 ש' 26). עינינו הרואות כי אף לשיטת מנכ"ל מי-רם במועדים הרלוונטיים, מי-רם קיבלה לבקשתה צווי עיקול מכוח כתב תביעה בו נטען כי בני הזוג התקשרו עמה בהסכם, כאשר טענה זו אינה משקפת את האמת.

19. בהגנתה בפני התביעה שבפני, טוענת מי-רם כי היא היתה רשאית להגיש את התביעה על סכום קצוב (ולבקש במסגרתה עיקולים) נוכח חוזה בינה לבין האגודה (פס' 2 לכתב ההגנה). אציין בענין זה – בבחינת למעלה מן הנדרש נוכח הודאת מנכ"ל מי-רם דאז לפיה לא היה כל הסכם בין מי-רם לבין התובע – כי "חוזה שעושה אגודה שיתופית עם צד שלישי יוצר קשר משפטי בין האגודה השיתופית לבין הצד השלישי.... אין החוזה יוצר קשר משפטי בין חברי האגודה השיתופית לבין הצד השלישי" (ע"א 524/88 "פרי העמק" – אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' שדה יעקב – מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ, פ"ד מה(4) 529, 539 (1991)).

20. התובעים טוענים כי בעלת הרישיון לפי חוק המים היא האגודה, ורק האגודה היתה מוסמכת לפעול לגביית חובות מים ביישוב חד נס. מי-רם טענה בכתב ההגנה לזכות לבצע עבודות מינהליות שכוללות ביצוע הליכי גביית חובות מים בהתאם לייפוי כח שקיבלה מהמושב ועל פי דין (פס' 21). החוזה בין האגודה לבין מי-רם קובע בין היתר כי "הישוב מייפה את כוחה של החברה לגבות כל תשלומים....מצרכני המים" (פס' 2.3). אמנם מותר לגוף המוסמך בסמכות מינהלית להיעזר בפעולות טכניות על ידי אחר, ואף על ידי גוף פרטי:

"אחד מעקרונות היסוד החלים על פעולתן של רשויות המינהל הוא האיסור על אצילת סמכויות הנתונות לרשות ככל שאין לכך הסמכה בדין (ראו: דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך א 173 (2010) (להלן: ברק-ארז)).עיקרון זה מקבל משנה תוקף כאשר מדובר על אצילת סמכות לגורמים פרטיים....קושי זה – של הפעלת סמכויות הכרוכות בשיקול דעת על-ידי מי שאינו כפוף למשפט המינהלי – אינו מתעורר מדעיקרא לגבי פעולות בעלות אופי 'טכני', שתוצאת הפעלתן אינה מושפעת מזהותו של הפועל (ראו: ע"פ 74/58 היועץ המשפטי נ' הורנשטיין, פ"ד יד 365 (1969); בג"ץ 2303/90 פיליפוביץ נ' רשם החברות, פ"ד מו(1) 410, 420 (1992)...; עע"ם 3782/12 מפקד מחוז תל אביב-יפו במשטרת ישראל נ' איגוד האינטרנט הישראלי, פסקה 15 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן וההפניות שם (24.3.2013); ברק-ארז, בעמ' 183-184" (בג"ץ 4113/13 לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים נ' שר הפנים, פס' 16 (26.3.2018) (להלן: ענין לשכת התיאום)).

בענין לשכת התיאום נקבע כי "קשה לומר שהפעלתן של סמכויות גביה, ובכלל זאת סמכויות המבוססות על חקיקה נוקשה כמו פקודת המסים (גביה), היא עניין 'טכני'. פעולות גביה של תשלומי חובה כרוכות בהפעלה של שיקול דעת שלטוני" (שם, פס' 17). בענייננו, טענה מי-רם בתצהיר העדות הראשית מטעמה, כי הגשת התביעה על סכום קצוב נגד התובעים נעשתה בתיאום פרטני עם האגודה, בישיבה שהתקיימה עם נציגי האגודה (פרק ג' לתצהיר). מי-רם אף צירפה לתצהיר סיכום פגישה בו הוחלט "קנטרוביץ – יועבר לטיפול משפטי של חברת מי רם" (תצהיר הנתבעת, נספח 6, פס' 7). לאור זאת, ניתן לומר, בענייננו, על עצם הטיפול בהגשת תביעה נגד התובעים (להבדיל מהשאלה איזו אישיות משפטית היתה צריכה להיות התובעת באותה תביעה), כי הפעלת שיקול הדעת המינהלי נעשתה דווקא בידי האגודה, ואילו תפקידה של מי-רם בענין זה היה 'טכני' ולא היווה האצלה אסורה של סמכות. אניח לצורך הדיון, כי החלטת האגודה להעביר את עניינם של התובעים לטיפול משפטי כורכת בתוכה החלטה לבקש צווי עיקול, המהווים מרכיב שגרתי של ניהול תביעה כספית. אולם, כפי שאפרט, התובעים הוכיחו כי התביעה אותה הגישה מי-רם בסופו של דבר – תביעה על סכום קצוב המוגשת במישרין ללשכת ההוצאה לפועל – הוגשה על ידי התובעת הלא נכונה (על ידי מי-רם ולא על ידי האגודה); נטענו בה עובדות שאינן אמת בדבר קיום התנאים להגשת תביעה מסוג זה (בענין חוזה בין מי-רם לבין התובעים); ולא היה לתובעים כל חוב כלפי מי-רם (והתובעים אף הלכו כברת דרך להוכיח שלא היה להם חוב כלשהו, אף לא כלפי האגודה, בעת שהוגשה התביעה על סכום קצוב נגדם).

21. לא היה בסיס בדין לכך שמי-רם תפעל להטלת עיקולים בתביעה על סכום קצוב שהיא הגישה בשמה נגד התובעים, כי ככל שהיה לתובעים חוב בגין מים במועד הגשת התביעה על סכום קצוב (ועל כך ידובר בהמשך), לא היה זה חוב כלפי מי-רם. נציג הנתבעת טען בתצהירו בחצי פה כי בפנינו המחאת זכות האגודה למי-רם, אולם דין הטענה להידחות. החוזה בין הישוב (קרא, האגודה) ומי-רם מסמיך את מי-רם "כשלוחתו ומיופת כוחו" של הישוב, כאשר לצורך כך בין היתר "תקיים החברה...כלפי []כל צד ג' את כל זכויותיו... של הישוב כספק המים בשטחו" (פס' 2.1). היישוב ייפה בחוזה את כוחה של מי-רם להופיע "בשמו" של היישוב – ולא בשמה שלה. היישוב "מייפה" בחוזה "את כוחה של החברה לגבות כל תשלומים...מצרכני המים" (פס' 2.3). "הישוב מאציל...לחברה את סמכויותיו כספק המים בישוב" (שם). בהתאם להלכה שנקבעה בענין לשכת התיאום אשר מצוטטת לעיל, האגודה לא היתה מוסמכת להאציל סמכות, לא כל שכן לגוף הפרטי מי-רם, ללא הסמכה לכך. מי-רם לא הפנתה לכל הסמכה של האגודה כבעלת רשיון לאספקת מים, להאציל לה סמכויות מינהליות. ובכל הנוגע לייפוי כוחה של מי-רם לבצע פעולות טכניות כדי לגבות כספים עבור האגודה, מדובר בשליחות ולא בהמחאת הזכויות של היישוב בכספי תשלומי מים למי-רם. סעיף 2 לנספח א' להסכם בין האגודה ומי רם קובע כי הכספים שמי רם תגבה מצרכני המים בישוב ישמשו בראש ובראשונה לפרעון מלוא חשבונות המים וחובות לספק המים של הישוב. זו הסכמה מה ייעשה בתשלומים הנגבים, ולא המחאת זכותו של היישוב בכספים אלה לבעלותה של מי-רם. בסעיף 3 לנספח א' להסכם התנה היישוב את ייפוי כוחה של מי-רם לנקוט בכל פעולה חוקית לצורך גביית תשלומים בכך שהישוב לא ישא בכל עלויות או חיובים בגין פעולות גביה אלה. מדובר בהסדר בין היישוב לבין מי-רם בענין הנשיאה בהוצאות גביה, ולא בהמחאה של זכויות היישוב בכספי תשלומי המים לידי מי-רם. ודוק: מי-רם בעצמה הגישה כראיה את שתשובת המבקרת הפנימית של מקורות לפניית התובע בנוגע להתקשרות קודמת של האגודה עם חברה אחרת (פסגת הגליל), לפיה "לא מדובר בהסבת הזכויות לטובת פסגת הגליל אלא בקבלן שהתבקש על ידי הצרכן [האגודה] לפעול בשמו ואין בכך כל פסול" (נ/3 פס' 2). בהעדר המחאת זכות, אף אם אניח כי בפנינו ייפוי כוח ושליחות כדין, התביעה שהוגשה (אם היתה עילה לכך) היתה צריכה להיות תביעה של האגודה נגד התובעים, ולא תביעה של מי-רם נגד התובעים. בהעדר חוזה בין מי-רם והתובעים, ובהעדר המחאת זכות מהאגודה למי-רם, לא היה לתובעים כל חוב כלפי מי-רם. די בכך כדי לקבוע כי לא היתה למי-רם כל בסיס בדין להגיש תביעה – בשמה – נגד התובעים.

22. בבחינת למעלה מן הצורך אוסיף, כי התובעים הלכו כברת דרך כדי להוכיח שבעת הגשת התביעה על סכום קצוב, ממילא לא היה להם כל חוב כלפי האגודה בגין מים. מר שליזנגר, מנכ"ל מי-רם במועדים הרלוונטים ועדה_ׁ היחיד של מי-רם, הצהיר כי "לא הייתה למיטב ידיעתי מחלוקת בין מירם לבין התובעים על גובה צריכה או זכאות שבני הזוג התובעים לא קיבלו ממירם. התובעים פשוט ביקשו לא לשלם באופן ישיר למירם ולהטריח – כך ממש – את האגודה השיתופית לקבל את התשלום ולהעבירו למירם" (פס' 21).

            הצהרה זו אינה בגדר מה בכך. שכן, התובעים טוענים כי למי-רם אין רשיון לאספקת מים (פס' 13 לכתב התביעה), ובהחלטה בענין דחייה על הסף של התביעה על סכום קצוב לאחר שזו הועברה לבית המשפט עקב ההתנגדות שהגישו התובעים (כבוד הרשם הבכיר מ' חליאלה, תא"מ 15831-04-15 מי-רם מים ותשתיות בע"מ נ' קנטרוביץ), צוין כי "הנתבעים [התובעים כאן] אף חולקים על חוקיותו של ההסכם מאחר שהאגודה קיבלה רישיון של ספק מים מאת הרשות הממשלתית למים ולביוב. הרישיון ניתן לאגודה שאמורה להשקיע את הרווחים בשיפור התשתיות והיא לא מוסמכת להעבירו לצד ג' שמטרתו היחידה לעשות רווחים" (ע' 1). העתקה של אותה החלטה אף צורף לכתב התביעה בתביעה שבפני (נספח ח') ולתצהירים בה מטעם התובעים (נספח י"ד). במכתב התובעים למי-רם מיום 20.5.2011 אשר צורף לתצהיר התובע (נספח ה') טען התובע בין היתר כי "...הננו להודיעכם כי להבא, החל מהחשבון הקרוב, התשלומים בגין צריכתנו במים ובגין חלקנו בצריכה המשותפת (עפ"י מדידה בפועל) – במחירים שנקבעו בחוק בתוספת סכום עריכת החשבון וחלקנו היחסי בגין אחזקת צנרת – כפי שאושרו ע"י המינהלה – יועברו לאגודה בלבד, כמתחייב עפ"י החוק ותקנון האגודה" (שם, פס' 8). השוואה בין החשבונות ששלחה מי-רם לתובעים (נספח 4 לתצהיר הנתבעת) ומכתבי התובעים שצורפו לכל שיק שהעבירו לאגודה בעקבות כל חשבון (נספח ז' לתצהיר התובע), מעלה לכאורה בבירור כי חישוב התובעים התבסס על אותה כמות מים בחשבון מי-רם, אולם על תעריף נמוך מהתעריף שדרשה מי-רם, כך שהסכום של כל המחאה היה נמוך מסכום החשבון. ראו למשל החשבון בגין "ינואר פברואר 2012", בו בגין כמות 21 חויבו התובעים במחיר 2.639 ליחידה ובגין כמות 7 הם חויבו במחיר 7.8219 ליחידה, ומכתבם של התובעים בענין אותו חשבון, בו חישבו בגין 21 מ"ק מחיר של 2.112 ₪ ובגין כמות 7 מ"ק מחיר של 6.962 ש"ח.

בכרטסת של האגודה בעניין התובעים מופיעים חיובים וזיכויים בגין מים (נספח ח' לתצהיר התובע), והיא מצביעה על יתרת חובה בסך 0.00 בין היתר ביום 2.7.2014. אולי ההפרש בין התעריפים שדרשה מי-רם לבין התעריפים ששילמו התובעים הוא מקור הפער בין הכרטסת שהציגה מי-רם, המצביעה כביכול על חוב התובעים כלפיה במועד הגשת התביעה על סכום קצוב (בתוך נספח 11 לתצהיר הנתבעת ומסומן במסגרתו "נספח ד"), לבין העתק הכרטסת של האגודה בעניינם של התובעים. כך או כך, המועד הנזכר לעיל, 2.7.2014, בו מופיעה יתרת חובה לתובעים בסך 0, הוא מועד המאוחר לחוב הנטען בתביעה לסכום קצוב שהגישה מי-רם. עיון בכתב התביעה על סכום קצוב מעלה כי נתבע בו חוב נטען מיום 8.1.2014 (ראו את כתב התביעה על סכום קצוב המפנה למכתב דרישה של עו"ד מוני עזורה מיום 9.1.2014, בענין חוב בסך 11,750.60 ₪ נכון ליום 8.1.2014, אשר נשלח על פי אישור משלוח דואר רשום 9.1.2014).

בין אם מי-רם העדיפה בתביעה זו שבפני להימנע מדיון בשאלה אם היא דרשה תעריפים שהם גבוהים מתעריפי מים על-פי דין, בין מסיבה אחרת, מי-רם נמנעה מלהתמודד התמודדות של ממש עם הכרטסת של האגודה, אשר כאמור היה בפניהם כבר עם הגשת תצהירי התובעים. מנכ"ל מי-רם דאז העיד "אף אחד לא כותב שאין חוב" (ע' 19 ש' 27), אולם  מי-רם לא הביאה כל עד מטעם האגודה כדי שיעיד שגם מבחינת האגודה היה לתובעים חוב בגין מים לתקופה עד 8.1.2014 בעת הגשת התביעה על סכום קצוב בשנת 2015 (ומנכ"ל מי-רם העלה לראשונה בחקירה נגדית טענות לפיהן טלפן לאגודה לפני הגשת התביעה על סכום קצוב ואמרו לו שאין כספים (ע' 13 ש' 29-29)). הוא העיד תחילה כי הוא "מניח" שהיה טלפון בין המכתב האחרון לבין הגשת התביעה על סכום קצוב (בסמוך לאחר שמסר תשובה זו, מסר כי "בוודאות" היה טלפון (ע' 13 ש' 32)). כאשר ב"כ התובעים עימת אותו בטענה לפיה אף לפי המסמכים של מי-רם החוב בעת הגשת התביעה על סכום קצוב לא היה כ-14,000 ₪ אלא אך 2757 ₪, הוא העיד "כנראה שטעיתי"; וכאשר התבקש להראות שהתובעים חייבים 14,157 ₪ השיב "אני לא יודע להראות את זה" (ע' 15 ש' 33-35; כאן המקום לציין כי ב"כ מי-רם הפנה בסיכומים לטבלה בנספח 11 לתצהיר הנתבעת, וטען כי מדובר במסמך שקיבלה מי-רם מהאגודה (ע' 26 ש' 1-7),  אולם לא נשמעה כל עדות בנושא זה, וממילא נראה, לפי רשימת התקבולים בהשוואה להמחאות שצירף התובע לתצהירו, כי אין מדובר במסמך המתעד העברת כספים על ידי התובעים לאגודה, אלא, אם בכלל, העברות כספים מהאגודה למי-רם).

23.         ראינו כי התובעים הוכיחו שמי-רם הגישה נגדם תביעה על סכום קצוב, תוך שהיא טוענת שיש לה הסכם עם התובעים – טענה שיש בה כדי לאפשר את הגשתה במישרין ללשכת ההוצאה לפועל – כאשר לא היה לטענה זו יסוד. התובעים הוכיחו עוד כי לא היה להם כל חוב כלפי מי-רם, התובעת בתביעה על סכום קצוב (והתובעים אף הלכו כברת דרך כדי להוכיח שבמועד הגשת התביעה על סכום קצוב, לא היה להם כל חוב בגין מים תקופה הנטענת בה (עד 8.1.2014), גם לא כלפי האגודה). בין אם האמור בכתב התביעה על סכום קצוב הטעה את רשם ההוצאה לפועל או פקיד הוצאה לפועל, בין אם איש לא בחן את עמידתו של כתב התביעה על סכום קצוב בדרישות סעיף 81א1 לחוק ההוצאה לפועל ומי-רם השיגה כמעט בעצמה עיקולים על בסיס תביעה ללא יסוד בדין מבלי שלשכת ההוצאה לפועל בדקה את כתב התביעה, המסקנה היא אחת: בהגשת תביעה על סכום קצוב בניגוד לדין וללא כל עילה, ובהשגת עיקולים נגד התובעים על בסיסה, הפרה מי-רם את חובת הזהירות כלפי התובעים באופן גס, ופעלה בהתרשלות רבתי.

24. בשולי הדברים אוסיף: לטענת התובעים, אותה העלו כבר במסגרת ההליכים בתביעה על סכום קצוב, מי-רם לא היתה רשאית להגיש את אותה תביעה נגדם בלשכת ההוצאה לפועל כי האגודה כבולה לתנית בוררות ברשם האגודות השיתופיות במחלוקות עם חבריה; ואם האגודה כבולה לתניית בוררות, מי-רם אינה יכולה, כשלוחתה, לחרוג מכך ולהגיש תביעה בלשכת ההוצאה לפועל. אותה טענה התקבלה בידי הרשם הבכיר חליאלה, ואין מחלוקת בין הצדדים כי מי-רם לא ערערה על פסק דינו.

הפרת חוזר מנכ"ל רשות המים בענין אי-נקיטת הליכי הוצאה לפועל נגד נכים בשיעור 100%

25. התובע, נכה בשיעור 100% וזכאי לרכב נכה לצורך ניידות (נספח א' לתצהיר התובע). התובעים הפנו לראשונה בתצהירי עדות הראשית, לכך שבחוזר מנכ"ל של רשות המים מיום 19.1.2012 נקבע כי עד להשלמת הליכים לגיבוש כללים בענין, על ספקי המים להימנע מהפעלת הליכי הוצאה לפועל נגד נכים המוגדרים שם, לרבות נכים שנקבעה להם נכות בשיעור של 100% או יותר (נספח כ"א לתצהיר התובע). טענה זו לא הועלתה בכתב התביעה, אולם הנתבעת לא התנגדה להרחבת חזית. המנכ"ל דאז של מי-רם, עדהּ במשפט, עומת עם החוזר הנטען; הוא לא טען כי החוזר אינו מסמך אמתי או לא חל במועדים הרלוונטיים, אלא טען כי הוא מניח כי מדובר בהמלצה בלתי מחייבת (פרוטוקול ע' 20 ש' 20), טענה אשר אינה מתיישבת אם הכיתוב הברור בחוזר המנכ"ל.

26. גם בכך, התנהלותה של מי-רם כלפי התובע היתה עוולתית (למעצר, התרשלות). משמי-רם ביקשה להפעיל הליכים משפטיים נגד התובע בשליחות האגודה כבעלת רשיון לאספקת מים, היא לא היתה רשאית לפעול באופן שנאסר על שולחתה; ונוכח חוזר המנכ"ל, היה עליה לבחון טרם הפעלת הליכי ההוצאה לפועל כי היא אינה מפעילה אותם נגד נכה כמוגדר בחוזר המנכ"ל. אמנם נדרשת השקעה מסוימת לשם בירור לפני הפעלת הליכי הוצאה לפועל האם החייב הוא נכה כאמור בחוזה המנכ"ל; אולם חוזר המנכ"ל אינו מסתפק בקביעה לפיה אם חייב נגדו הופעלו הליכי הוצאה לפועל טוען כי הוא נכה יש להפסיק את הליכי ההוצאה לפועל, אלא – קובע חוזר המנכ"ל שאין להפעיל כלל הליכי הוצאה לפועל נגד נכים אלה.

הגשת תביעת בוררות ללא אישור האגודה

27. התובעים טענו (בשלב התצהירים, אולם כאמור הנתבעת לא התנגדה להרחבת חזית), כי אף לאחר שנדחתה על הסף התביעה על סכום קצוב מפאת חוסר סמכות עניינית, מי-רם הגישה, על דעת עצמה ושלא על דעת שולחתה האגודה, תביעת בוררות נגד התובעים ברשם האגודות השיתופיות. התובע צירף לתצהירו העתק פרוטוקול ישיבת ועד מנהל של האגודה מיום 7.2.2017 בו נכתב:

"סעיף מס' 4 קנטרוביץ-מי רם.

החלטה: ללא ידיעתנו נהפכנו לצד בבוררות מול קנטרוביץ. יש לדאוג לבטל לאלתר את התביעה מצד חד נס. לערב את עו"ד אלירן, ולבקש ממנו לנסח מכתב לקנטרוביץ שלחד נס אין תביעה נגדו ואנחנו פועלים להסרת התביעה" (נספח י"ט 1 לתצהיר התובע).

בתצהירו, לא טען כלל מנכ"ל מי-רם דאז מר שליזנגר כי מי-רם קיבלה את אישור האגודה להגשת תביעת הבוררות, והוא ממילא לא הצביע על אישור בכתב לכך (פס' 44 לתצהירו). בנסיבות אלה, טענתו של מר שליזנגר בחקירה נגדית לפיה האגודה חתמה על ייפוי כוח להגשת תביעת הבוררות (אף מבלי שביקש להציג אותה בדיון, ע' 19 ש' 15-17), נדחית.

אשם מכריע של התובעים?

28. די באמור לעיל כדי לקבוע את התרשלותה הרבתי של מי-רם, ואינני נדרש לשם כך להכריע בטענות התובעים לפיהן, בנוסף לכל זאת, הם לא קיבלו כל התראה לפני הגשת התביעה על סכום קצוב, או אף הזהרה לפני ביצוע העיקולים. אף בהנחה שהתובעים קיבלו התראה לפני הגשת התביעה על סכום קצוב, ואף אם הומצאה להם אזהרה לאחר הגשת התביעה על סכום קצוב ולפני ביצוע העיקולים, מקום שלא היה למי-רם כל חוזה עמם ולא היה לתובעים כל חוב כלפיה עבור התקופה הנטענת, מי-רם הגישה נגדם תביעה על סכום קצוב ללא כל עילה בדין ותוך העלאת טענות שאינן מתיישבות עם האמת, וביקשה וקיבלה צווי עיקול נגדם, על אחריותה. עם זאת, אבהיר להלן, כי מי-רם ממילא לא הטתה את מאזן ההסתברויות, בתביעה זו שבפני, להוכיח כי התובעים קיבלו התראה לפני הגשת התביעה על סכום קצוב, או אזהרה לאחר הגשתה ולפני הטלת העיקולים.

29. כבר ציינתי לעיל כי במועדים הרלוונטיים לענייננו, הדרישה בסעיף 81א1(ב) –(ג) היתה לצרף אסמכתאות למשלוח התראה בדואר רשום, ולא היתה דרישה, הקיימת כיום, לצרף אסמכתאות להמצאה (אישור מסירה או הערתו של פקיד דואר או מוסר). אף אם אניח כי מי-רם שלחה התראה בדואר רשום, ובכך מילאה את הדרישה בענין זה להגשת תביעה על סכום קצוב, אין בכך משום הוכחה שדבר הדואר התקבל. השאלה בה עסקינן היא השאלה האם, בפועל ולצורך בחינת קשר סיבתי בין התרשלות מי-רם לבין הנזק הנטען על ידי התובעים, ידעו התובעים על התביעה על סכום קצוב העומדת להיות מוגשת עקב קבלת התראה לפי סעיף 81א1 לחוק ההוצאה לפועל. בהוכחה על משלוח דואר רשום, שכלעצמו, אין כדי להוכיח שהתובעים קיבלו את ההתראה.

30. מי-רם אף לא הטתה את מאזן ההסתברויות בתביעה שבפני, להוכיח כי התובעים קיבלו כתב אזהרה של לשכת ההוצאה לפועל לאחר הגשת התביעה על סכום קצוב ולפני ביצוע העיקולים בחודשים 2-3.2015.

31. מי-רם לא טענה בכתב ההגנה שבפני כי מי מהתובעים קיבל אזהרה. בתצהיר התובעים נטען כי לא הומצאו אזהרות.

32. אמנם רשום בתדפיסי לשכת ההוצאה לפועל שצורפו לתצהירי הצדדים כי התובעים קיבלו אזהרות בחודש 1.2015. אמנם בהחלטה הנזכרת של רשם ההוצאה לפועל יום לפני הבקשה הראשונה להטלת עיקול ציין הרשם כי עיון במערכת מעלה כי הומצאו אזהרות. אמנם צורפו לתצהיר מטעם הנתבעת העתקים של אזהרות אשר, על-פי הנחזה, לכאורה הומצאו לידי התובעים (בנספח 6 לתצהיר). דא עקא, התובע הצהיר בתצהירו שבפני כי בהתנגדות לביצוע התביעה על סכום קצוב שהגישו התובעים, טענו הם כי הם לא קיבלו אזהרות. בנספחי התצהיר מטעם מי-רם בתביעה שבפני, מצוי העתק החלטת רשם ההוצאה לפועל המציינת טענה זו של התובעים, שלאורה העביר הרשם את התנגדות התובעים לביצוע התביעה על סכום קצוב לבית משפט השלום בצפת. כפי שכבר נזכר, בבית משפט השלום בצפת דחה כבוד הרשם הבכיר חליאלה את התביעה על סכום קצוב מפאת העדר סמכות עניינית. כך יצא, שטענת התובעים לפיה לא הומצאו אזהרות הועלתה מבלי שנדרשה קביעת פלוגתא בה. ובהליך זה שבפני, מי-רם כלל לא חקרה את התובעים על טענה זו בחקירה נגדית. לעומת זאת, ב"כ התובעים דווקא עימת את מנכ"ל מי-רם במועדים הרלוונטיים בטענה שהתובעים כלל לא קיבלו אזהרה, והוא העיד כי כנראה שבא כוחה הקודם של הנתבעת לא עשה הכל כמו שצריך (ע' 17 ש' 9-11). בנסיבות אלה המסקנה היא, שבתביעה שבפני, אף אילו הנטל להוכיח אי-המצאת האזהרה היה רובץ לפתחם של התובעים, הוטה מאזן ההסתברויות לכיוון המסקנה שהם לא קיבלו אזהרה לאחר הגשת התביעה על סכום קצוב ולפני ביצוע העיקולים מושא טענותיהם.

33. בהעדר הוכחה שמי מהתובעים קיבל התראה לפני הגשת התביעה על סכום קצוב או אזהרה לאחר הגשתה ולפני ביצוע העיקולים מושא טענותיהם, אין מקום לקבוע אשם תורם בכל הנוגע לתקופה לפני הטלת העיקולים, לא כל שכן אשם תורם עד כדי ניתוק קשר סיבתי.

סיכום ביניים – התרשלות רבתי

34. בענייננו, כפי שפורט לעיל, מי-רם, אף אם הוסמכה כדין בחוזה מול האגודה ליזום הליך משפטי נגד התובעים בשם האגודה, הגישה תביעה בלשכת ההוצאה לפועל כאשר (בהתאם לקביעה בין הצדדים בהליך קודם נגדה לא ערערה מי-רם), האגודה השולחת היתה מוגבלת ביחסיה מול התובעים כחברי האגודה, להגשת הליך בוררות ברשם האגודות השיתופיות. ראינו כי מי-רם הגדילה לעשות והגישה נגד התובעים תביעה על סכום קצוב בה נטען מפורשות – ועל רקע התנאי להגשת תביעה במישרין ללשכת ההוצאה לפועל – כי קיים חוזה בין מי-רם לבין התובעים, כאשר עדהּ של מי-רם אישר בפני שטענה זו לא היתה אמת. ראינו כי מי-רם הגישה את התביעה על סכום קצוב בשמה שלה, כאשר לתובעים לא היה כל חוב כלפיה. ראינו עוד, כי מי-רם הגישה את התביעה על סכום קצוב בינואר 2015 על סמך נתוני חוב מינואר 2014, והתובעים הציגו כרטסת של האגודה המצביעה על כך שלאחר תקופת החוב הנטען, כחצי שנה לפני הגשת התביעה על סכום קצוב, היתה לתובעים יתרת חובה בסך 0 כלפי האגודה. עוד הטו התובעים בפני (כמפורט לעיל) את מאזן ההסתברויות כדי להוכיח כי מי-רם הביאה את לשכת ההוצאה לפועל להתיר ביצוע הליכי הוצאה לפועל כאשר לא הומצאה להם אזהרה כנדרש. מי-רם הביאה את לשכת ההוצאה לפועל להתיר ביצוע הליכי הוצאה לפועל נגד התובע, נכה בשיעור 100%, בעת שנאסר על האגודה שולחתה, להפעיל הליכי הוצאה לפועל נגדו ככזה. היה זה בכלל נסיבות אלה, שמי-רם הפעילה, בגין חוב נטען בסך של כ-14,000 ₪, הליכי הוצאה לפועל אגרסיביים, לרבות משלוח עיקולים על בית התובעים, על רכב הנכה של התובע, ועל שורה ארוכה של בנקים ומוסדות פיננסיים. לאחר שנדחתה על הסף תביעתה של מי-רם על סכום קצוב, היא הגדילה לעשות והגישה תביעת בוררות נגד התובעים ברשם האגודות השיתופיות ללא אישור האגודה.

ובמשפט אחד –מי רם הגישה תביעה, כאשר לא היה מקום להגיש תביעה (להבדיל מבוררות); הגישה את התביעה בשמה כאשר לתובעים לא היתה כל יריבות עמה ולא היה כל חוב כלפיה (לאחר שהתובעים כבר העמידו אותה על ענין זה); על בסיס נתונים ישנים בעת שכבר לא היה חוב בגין התקופה הנטענת אף כלפי הנושה הנכון; בסדר דין המאפשר הגשת התביעה במישרין ללשכת ההוצאה לפועל, ללא עילה ותוך העלאת טענה מרכזית בענין זה שלא היתה אמת; והביאה להטלת עיקולים אגרסיביים לחוב קטן נטען, כאשר ממילא נאסר על שולחתה להפעיל הליכי הוצאה לפועל נגד התובע כנכה.

בכל אחד מאלו, ובוודאי בהצטברותם, הנתבעת לקתה, למצער בהתרשלות רבתי בהתנהלותה כלפיהם.

נזק

35. התובעים טענו בכתב התביעה כי הם בני 68 ו-64, וכי התובע נכה בשיעור 100%, קטוע רגל הסובל מבעיות לב ובעיות רפואיות נוספות. לטענתם, התובעת היא מורה מוכרת ומוכרת בבית ספר יסודי משזה 35 שנים. לטענת התובעים, מי-רם הביאה, על בסיס תביעתה על סכום קצוב, לעיקולים רבים על ביתם, על רכב נכה של התובע הזקוק לניידות, על חשבונות בנקים רבים ועל זכויותיהם בגופים ובמוסדות שונים. נטען כי מי-רם המשיכה, גם לאחר שהם העלו טענותיהם לפיהן היא פעלה שלא כדין וללא סמכות או יריבות, להפעיל הליכים מבצעיים (עד שניתנה החלטה על עיכובם), תוך גרימה, בין היתר, לסבל וטרחה, טרדה, הוצאות ונזקים רבים. נטען עוד, כי אף לאחר שהרשם הבכיר חליאלה דחה את התביעה על סכום קצוב על הסף, מיאנה הנתבעת לסגור את תיק ההוצאה לפועל, והם נאלצו לעשות זאת בעצמם. עוד טוענים התובעים כי התובע ביקש להחליף את רכב הנכה הישן והמקולקל אשר היה משועבד לביטוח הלאומי ולמכס, אולם לתדהמתו נודע לו כי הוא אינו יכול לעשות כן משום שגם הרכב עוקל. כן טוענים התובעים כי בקשת התובע לקבל הלוואה נדחתה משום שהוא הוגדר בסיכון גבוה לאור העיקולים שהטילה מי-רם, כך שהוא נאלץ להיות 'מושבת' למשך תקופה של חודשים ארוכים ללא רכב המשמש לו כ'רגלים'.

36. לצד פיצוי ללא הוכחת נזק לפי חוק איסור לשון הרע (שאין מקום לתתו נוכח דחיית העילה לפי חוק זה לעיל), טוענים התובעים כי מעשי מי-רם גרמו לרישום על פי חוק שירותי נתוני אשראי במאגר חברות נתוני אשראי הפוגע באמינותו המקצועית של התובע, שהוא מתווך במקצועו. כן טוענים הם כי התנהלות מי-רם פגעה בבריאותם של התובעים עקב לחצים נפשיים, ועותרים לפיצוי בגין כך בסך 100,000 ₪.

37. בנוסף טוענים התובעים לנזק בסך 59,358 ₪ עקב עיקול רכב הנכה של התובע, בפירוט כדלקמן:

א. 5,958 ₪ בגין דמי שכירות רכב נכה, שכן כאשר רכב הנכה שלו, שעוקל בידי מי-רם, הושבת, הוא לא היה יכול להחליפו;

ב. 20,000 ₪ בגין ההפרש בין ערך רכב הנכה שלו על פי מחירון רכב, לבין הסכום שבו הוא נאלץ למכור אותו לגריטה בשל העדר שימוש עקב העיקול;

ג. סך של 3,400 ₪ בגין עמלות פרעון מוקדם שנאלצו התובעים לשלם מאחר ובנק הפועלים למשכנתאות דחה בקשתם להלוואה לרכב נכים חדש עקב העיקול.

ד. סך של 30,000 ₪ המשקף את העלות הנוספת של ההלוואה שנטלו התובעים כלקוחות המוגדרים בני סיכון עקב עיקולי הבנקים.

38. עוד עותרים התובעים לשכר טרחת עורך דין בגין ההליך בלשכת ההוצאה לפועל, בסך של 8,848 ₪.

39. מי-רם הכחישה בכתב ההגנה את נזקי התובעים; עוד טענה היא חובה היתה עליהם להקטין את נזקם: הם יוכלו להפקיד את סכום החוב השנוי במחלוקת, ובענין רכב הנכה, יוכלו להגיש בקשה להסיר עיקול זה תוך הפניית תשומת לב רשם ההוצאה לפועל לכך שמדובר ברכב נכה. עוד טענה היא כי אין מקום לקבוע לתובעים פיצוי על שכר טרחת עורך דין בהליך הקודם.

נזק בגין רישום שם התובע במאגר לפי חוק נתוני שירותי אשראי, התשס"ב-2002

40. התובעים לא הוכיחו נזק זה. אמנם התובעים הגישו העתק דו"חות של חברת BDI על אודותיהם (נספח ב' לתצהיר התובע), בהם נזכרת תביעה אחת על סכום קצוב בסך של 10,000 עד 50,000 ₪. אולם אין בדו"חות אלה כל מידע שלילי נוסף על התובעים, ואף צוין בענין עיקולים כי "מידע אודות תיקים מלשכות ההוצאה לפועל. כאשר רמת החוב בתיק הינה מתחת ל 5000 ₪ יימסר המידע רק אם קיים מידע נוסף בדו"ח או מידע על תיק נוסף כלשהוא. לא אותר מידע במאגר". התובעים לא הגישו ראיות על הכנסות עסקו של התובע כמתווך בתקופות הרלוונטיות, או כל ראיה אחרת המצביעה על ירידה בהכנסות. התובע אף לא העיד על כל משא ומתן להתקשרות עמו ממנו נסוג הצד השני למשא ומתן עקב נתוני האשראי שלו.

נזק בגין עיקול רכב נכה

41. לא מצאתי כי התובעים הוכיחו את הנזק הכספי הנטען בגין עיקול רכב נכה. התובע אמנם צירף רשיון רכב נכה על שמו המצביע על עיקול (נספח כ"ב 3 לתצהירו); ראיות לביטול רשיון הרכב עקב פרוק ביום 20.12.2015 (נספח כ"ב 2 לתצהירו); והוצאותיו בענין שכירת רכב במשך כחודשיים (10-12.2015). התובע טען בתצהירו כי הוא ביקש להחליף את הרכב לרכב חדש, אולם נמנע ממנו לעשות כן עקב העיקול (פס' 25). מכאן לטענת התובעים, נבע הצורך לשכור רכב אחר, ולהעמיד את הרכב המעוקל באופן שהצריך בסופו של דבר מכירתו לגריטה עקב העמדתו ללא שימוש. אולם התובעים לא הביאו כל ראיה לרבות עדות חיצונית, על ניסיון להחליף את הרכב לרכב חדש שלא צלח עקב עיקול, או ראיות על כך שכשלון ניסיון כזה חייב שכירת רכב אחר והעמדת הרכב המעוקל (טענות התובע לגבי כך שהיה היה אמור לבצע חילופי רכב עם היבואן, פרוטוקול ע' 9 ש' 24-32, שנטענו לראשונה בחקירה נגדית, ולא נתמכה בראיות). בהעדר ראיות כאלה, אין בידי לקבוע כי הצורך לשכור רכב עד לרכישת רכב חדש לא נבע פשוט מכך שהרכב הושבת נוכח מצבו המכני באופן המצריך שכירת רכב עד להתארגנות לרכישת רכב נכה חדש, ללא קשר לעיקול. התובעים גם לא הביאו ראיות לפער הנטען בין ערך הרכב בהחלפה (במצבו המכני) לבין הסכום שקיבלו עבורו בגריטתו (התובע אישר כי הוא לא הצביע על כל מחירון, ראו ע' 9 ש' 35 – ע' 10 ש' 1).

עלויות מימון

42. בהעדר הוכחה שסוכל ניסיון להחליף את הרכב במקום לגרוט אותו, התובעים גם לא הוכיחו כי נאלצו ליטול הלוואה יקרה ולפרוע הלוואה ישנה מוקדם עקב העיקול (להבדיל מצורך לעשות כן עקב הצורך להחליף את ללא קשר לעיקול), ואין מקום לפסיקת פיצויים בגין נזקים נטענים אלה. התובעים ממילא לא הביאו ראיות לנטילת הלוואה לצורך רכישת רכב חדש, לא כל שכן הלוואה יקרה עקב העיקול (ראו פרוטוקול ע' 8 ש' 8-22).

פיצוי בגין שכר טרחה בהליך קודם

43. הצדק עם מי-רם בטענה לפיה כי אין לפסוק לתובעים פיצוי בגין שכר טרחת עורך דין אותו הם שילמו לעורך דינם במסגרת התביעה על סכום קצוב. המקום לטעון לשיעור שכר הטרחה ששילמו התובעים במסגרת התביעה על סכום קצוב, ולהוכיחו בראיות שהביאו בפניי, היה במסגרת התביעה על סכום קצוב (ובפרט, בבקשתם לסילוק התביעה על סכום קצוב על הסף מפאת חוסר סמכות עניינית). המחלוקת בענין תשלום שכר טרחת עורך דין לתובעים בגין התביעה על סכום קצוב נדונה והוכרעה על ידי כבוד הרשם הבכיר חליאלה (ראו למשל רע"א (מרכז) 12837-03-11 בוכניק נ' מרגלית (20.4.2011); ת"א (צפת) 34244-11-12 זכאי נ' אזרן, פס' 16 (11.12.2016)).

נזק גוף (לרבות נזק נפשי), ועוגמת נפש

44. התובעים לא הביאו כל חוות דעת רפואית כדין בענין גרימה או החמרה של נזק גוף (לרבות נזק גוף בתחום הנפשי), ודין התביעה לפיצוי בגין נזק גוף להידחות.

45. עם זאת, התובעים, אשר טענו בין היתר לסבל, לטרחה ולטרדה שהתנהלותה של מי-רם גרמה להם, זכאים לפיצוי בגין עוגמת נפש. הלכה פסוקה היא, שאפילו הטרדה גרידא מהווה נזק בלתי-ממוני בר פיצוי בנזיקין (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113, 139 (1985); שם, טען תובע לשורה של נזקים בלתי-ממוניים בגין משלוח רשלני של כתבי אישום (דו"חות), בגין עבירות שביצע בעל מכונית אשר קנה אותו מהתובע, אל התובע במקום אל הבעלים החדש; אולם הרשות לערער הועמדה על השאלה אם הטרדה גרידא היא בת פיצוי, שם בע' 138; ראו גם ע"א 1326/07 המר נ' עמית, פס' 69 (28.5.2012)).

46. מי-רם טענה – אמנם בקשר לפיצוי ללא הוכחת נזק בעילת לשון הרע עקב עיקול שלא כדין, עילה שנדחתה לעיל -- כי הפיצוי הנוהג נע בין 5,000 -15,000 ₪. היא הפנתה בין היתר לפסק דין שניתן בידי מותב זה ב-ת"א (שלום נצ') 7752-09-15 דלאשה נ' עיריית נצרת (10.7.2017), בו נפסק פיצוי כזה בסך 15,000 ₪, תוך שצוין כי סכום הפיצוי נקבע לאור ההקפדה היתרה שיש להפעיל בנקיטה בהליכי גבייה מינהליים. מי-רם הדגישה בענין זה בסיכומיה כי בענייננו מדובר לא בעיקולים שהפעילה נתבעת בעצמה מכוח פקודת המסים (גביה), אלא בעיקולים שהוטלו בלשכת ההוצאה לפועל. כפי שכבר הובהר לעיל, עילת התובעים בלשון הרע נדחתה. אולם ההתרשלות הרבתי של מי-רם בענייננו, עליה עמדתי לעיל, ממילא אינה מסתכמת בפעולה כדי להביא לעיקול בהעדר חוב. אולם, כאמור, מי רם הגישה תביעה, כאשר לא היה מקום להגיש תביעה (להבדיל מבוררות); הגישה את התביעה בשמה כאשר לתובעים לא היה כל יריבות עמה או חוב כלפיה (לאחר שהתובעים כבר העמידו אותה על ענין זה); על בסיס נתונים ישנים בעת שכבר לא היה חוב אף כלפי הנושה הנכון; בסדר דין המאפשר הגשת התביעה במישרין ללשכת ההוצאה לפועל, ללא עילה לכך ותוך העלאת טענה מרכזית בענין זה שלא היתה אמת; והביאה להטלת עיקולים אגרסיביים לחוב קטן נטען, כאשר ממילא נאסר על שולחתה להפעיל הליכי הוצאה לפועל נגד התובע כנכה. כאמור, בכל אחד מאלו, ובוודאי בהצטברותם, מיר-רם לקתה, למצער, בהתרשלות רבתי, אם לא בזדון, בהתנהלותה כלפיהם.

47. מי-רם טוענת כי התובעים היו יכולים להקטין את נזקם על ידי הפקדת סכום החוב הנטען, ובענין רכב הנכה, בהגשת בקשה המפנה את תשומת הלב לכך שמדובר ברכב נכה. בענין הפקדת סכום החוב הנטען לפני הפעלת העיקולים, כאמור לעיל לא הוכח כי התובעים קיבלו התראה לפני הגשת התביעה על סכום קצוב או אזהרה לפני הפעלת העיקולים מושא טענותיהם. בכל הנוגע לתקופה לאחר הפעלת העיקולים, ומשנדחו טענות התובעים לנזק ממון עקב העיקולים, אי-הקטנת הנזק של התובעים עניינה התקופה שבה עמדו העיקולים על כנם, להבדיל מהעיקר בענייננו, שהוא עצם הטלת העיקולים תוך התרשלות רבתי (למצער) והצורך להתגונן בפני ההליכים המשפטיים שנוהלו ברשלנות חמורה (אף אילו העיקולים היו מוסרים זמן קצר לאחר הטלתם).

48. עיון בפסיקה מעלה כי לאחרונה נפסק סך של 20,000 ₪ בגין עוגמת נפש בגין ניהול הליכי משפט ברשלנות – ת"א (פ"ת) 41163-05-12 אדירים בטחון ואחזקה בע"מ נ' ליסקאר רם בע"מ (3.3.2016) – זאת בנפרד מפיצוי נוסף שנקבע שם בגין פגיעה בשם הטוב בעילת לשון הרע; ראו והשוו פסקי דין שניתנו לפני כעשור, בהם נפסקו 5000 ₪ בגין עוגמת נפש (ת"א (ב"ש) 7876/07 ברקוביץ נ' בנק בינלאומי בע"מ (27.7.2009) ו-7500 ₪ נוכח קביעת 30% אשם תורם לתובע ב-ת"א (י-ם) 14620/04 עטאללה נ' אלבר שירותים פיננסיים, פס' 20 (13.10.2008). לאור נסיבות ענייננו, כפי שפורטו לעיל, הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע (שהוא הנכה מבין התובעים, נגדו, מעבר לכל יתר התרשלות מי-רם, אסור היה להפעיל הליכי הוצאה לפועל), בגין עוגמת נפש, סך של 25,000 ₪, ולתובעת, בגין עוגמת נפש, סך של 10,000 ₪.

49. כן תשלם הנתבעת לתובעים יחד ולחוד, בגין החזר חלקי של האגרה, סך של 875 ₪, וכן שכר טרחת עורך דין בסך של 5000 ₪.

ניתן היום, י' סיוון תשע"ח, 24 מאי 2018, בהעדר הצדדים.