תביעה לנזקי גוף שאירוע לתובעת עת צעדה במקרקעין בבעלות הנתבעת מס' 1, דרך על מכסה בור ביוב שהתהפך ונפתח ונפלה לבור הביוב. בעלת המקרקעין שיגרה הודעה לצד שלישי כנגד קבלן אינסטלציה שנטען כי טיפל באותה שוחת ביוב מספר ימים לפני האירוע וכן לחברת האחזקה המתחזקת את המקרקעין והבניין שנמצא עליו. עיקר המחלוקת בין הצדדים היא בשאלת האחריות.

רקע וגדר המחלוקת

1. התובעת ילידת 1954, טוענת כי ביום 18/8/2014 עת הייתה ברחוב בר יהודה 52, ליד בניין עופר בנשר, נפלה לתוך בור ביוב לא תקין (להלן: התאונה ). אין מחלוקת כי הנתבעת מס' 1 היא בעלת המקרקעין (להלן: חברת עופר ) והנתבעת מס' 2 ביטחה אותה במועדים הרלוונטיים בביטוח צד שלישי. הנתבעות שלחו הודעה לצד ג' כנגד צד ג' 1 קבלן שלטענתן ביצע עבודה, מספר ימים לפני התאונה, בבור הביוב אליו נפלה התובעת (להלן: הקבלן ). עוד צורפה להודעה לצד ג' חברת האחזקה שאחראית לתחזוקת המקרקעין, הצד השלישי מס' 2 (להלן: חברת האחזקה ). בתיק התקיימה ישיבת קדם משפט מורחב בה נחקרו נציגי חברת עופר, חברת האחזקה והקבלן. לאחר מכן הסכימו הצדדים לסכם על סמך המסמכים כאשר פסק הדין יהיה מנומק.

התובעת טוענת כי העד מטעם חברת עופר העיד שראה כי הוציאו את התובעת מהבור. התובעת בפניה הראשונית לטיפול רפואי מסרה כי נפלה לבור. יש להטיל אחריות על חברת עופר כבעלים של המקרקעין. עוד טענה שאין להטיל אשם תורם. בשאלת הנזק ביקשה לפצותה בגין כאב וסבל, הוצאות ועזרת צד שלישי לעבר.

2. בסיכומיהן טוענות הנתבעות כי יש לדחות את התביעה הואיל והתובעת לא התייצבה לדיון שהתקיים. התאונה אירעה בשל אופן הליכת התובעת ולא בשל מפגע כלשהו. התובעת הייתה אמורה להביט היכן היא צועדת ואילו שמה לב התאונה הייתה נמנעת. לחילופין יש להטיל על התובע אשם תורם בשיעור של 100%. בנוסף יש להטיל את האחריות על הקבלן שהוא היחידי שטיפל בבור הספציפי. כן יש להטיל את האחריות על חברת האחזקה. בשאלת הנזק טוענות הנתבעות כי יש לפצות רק בגין כאב וסבל בשים לב לכך שהתובעת סבלה משפשופים בשוקיים.

הקבלן טוען שטיפל בבור והתאונה אירעה חמישה ימים לאחר מכן דבר המרחיק אותו מאחריות לתאונה. בנוסף ישנם בורות רבים במקרקעין כך שאין וודאות שהתובעת נפלה לאותו בור בו טיפל הקבלן. עוד טען שבאותו מעבר נכנסות מדי יום ביומו משאיות רבות אשר עולות על מכסי בורות הביוב ועשויות להרים אותם. בעת שביצע את העבודה נכחו נציגי חברת עופר וחברת האחזקה ואם העבודה לא הייתה לשביעות רצונם הם לא היו מאשרים אותה. עוד נטען כי בבניין עופר קיים אחראי תחזוקה והיא חברת האחזקה. יש להעדיף את עדות הקבלן שהייתה עקבית וקוהרנטית על פני עדותם של נציגי חברת עופר וחברת האחזקה שהייתה מלווה בסתירות.

3. חברת האחזקה טוענת בסיכומיה כי התובעת מעלה טענות עובדתיות חלופיות כאשר מחד טוענת כי בור הביוב לא היה תקין אך מאידך טוענת עוד כי בור הביוב לא היה סגור בצורה תקינה. אין מחלוקת שהתובעת נפלה לאחד מבורות הביוב של הבניין. לא הוכח שהתובעת נפלה דווקא לבור שפתח וסגר הקבלן. לא הוכח קשר סיבתי בין עבודת הקבלן לנפילה. לא הוכח כל מעשה התרשלות של חברת האחזקה.

דיון והכרעה

4. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה שדין התביעה להתקבל. עוד הגעתי למסקנה שדין ההודעה לצד שלישי אף היא להתקבל.

שאלת האחריות

ראשית, אקדים ואומר כי אירוע התאונה הוכח כדבעי. מר יעקב חליווה שהעיד מטעם חברת עופר אישר את עצם קרות האירוע התאונה והנסיבות הנטענות בכתב התביעה, עת מסר בעדותו לפני כי שמע גברת עם תינוק שמזעיקה אנשים בסמוך לעסק הפחחות שבבעלותו ונמצא ממול בניין עופר. הוא חש למקום ביחד עם עובדים אחרים ואז ראה שמוציאים את התובעת מבור הביוב והושיבו אותה. הוא תיאר שהתובעת נפלה עם רגליה לתוך הבור עד לגובה ברכיה. כשהגיע למקום ראה את מכסה הביוב "...עדין היה תלוי ופתוח .." (ראו: עמ' 6 ש' 19 – 23).

שנית, בפניה הראשונה של התובעת לטיפול רפואי מסרה גרסה לפיה: "נפלה היום בבור ביוב בנשר בבית עופר נחבלה בשוקיה ובחזה". למותר לציין שגרס ראשונית זו מחזקת את גרסת התובעת (ראו: ע"א 99/ 8513 ,8388 הסנה ואח' נ' מימי בן-ארי [פורסם בנבו]). הכחשות וטענות הצדדים לגבי אירוע הנפילה הם הכחשות רפות וקלושות. אין ממש בטענה לפיה יש לדחות את התביעה מאחר והתובעת לא התייצבה. זו לא הייתה רוח ההסכמה הדיונית ולמעלה מכך האירוע הוכח כדבעי באמצעות העדים האחרים.

לא זו אף זו הנתבעות בישיבה שהתקיימה ביום 17/9/2017 לא הכחישו כי התובעת נפלה כתוצאה מפתיחת מכסה בור ביוב (ראו: עמ' 3 ש' 21). תיאוריו של מר חליווה לפיו מכסה הביוב היה עדין תלוי מעיד כי המכסה פשוט התהפך עת דרכה עליו התובעת מה שגרם לנפילתה לתוך בור הביוב. לכן אין כל ממש בטענת הנתבעות שיש לדחות את התביעה בשל אי העדת התובעת בשים לב לכך שהעד שהנתבעות הביאו מאשר את עצם קרות התאונה.

5. שלישית, בנסיבות המתוארות לעיל קמה אחריות עופר בתור בעלי המקרקעין לנזקי התובעת. הייתי מוסיף ואומר כי מדובר במקרה קלאסי בו תחול החזקה של "הדבר מדבר בעדו" והנטל להוכיח העדר התרשלות מוטל על חברת עופר. גם אם הכלל של "הדבר מדבר בעדו" לא חל אני מוצא את חברת עופר אחראית. עופר לא הביאו במסגרת ראיותיהם כל עדות לפיה הם בודקים בצורה שגרתית את מכסי הביוב על מנת לדאוג שאלו נעולים היטב. הם לא טענו במסגרת עדיהם כי בדקו -לאחר ביצוע הטיפול בשוחת הביוב הרלוונטית – את השוחה בה נפלה התובעת. מחובתם בתור בעלי מקרקעין לנקוט באמצעים סבירים לצורך הסרת מפגעים ונטרולם שכן הם הותירו את השליטה האפקטיבית למתרחש במקרקעין בידיהם (ראו" ע"א 7436/13 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני [פורסם בנבו]). אמנם חברת עופר שכרה את שירותיה של חברת האחזקה ועל פי ההסכם חברת האחזקה צריכה למנות אדם מטעמה לצורך ביצוע פעולות תחזוקה ולבקר באופן שוטף את מערכות הבניין. לא הובאה עדות שפעולות הבקרה התבצעה באופן שוטף ומה תדירות פעולות אלו. לא הובאה עדות לפיה חברת עופר וידאה שחברת האחזקה עומדת אחר התחייבותה החוזית בתדירות המוסכמת בהסכם שהיא "סיור שבועי לאיתור ותיקון התקלות" (ראו: סעיף 9 להסכם).

6. רביעית, באשר למחלוקת שהתגלעה בין חברת עופר לקבלן מצאתי כי חברת עופר הוכיחה כדבעי את העובדה שהתובעת נפלה לאותה שוחה בה בוצע הטיפול. להזכיר רמת ההוכחה צריכה להיות במאזן הסתברויות ולא בוודאות מוחלטת כפי שהקבלן ניסה לטעון בסיכומיו. על עובדה זו העיד מר יעקוב חליווה ועדותו לפני לא נסתרה. לפי עדותו הוא היה נוכח בזמן שהקבלן טיפל בשוחה הספציפית וגם היה נוכח בעת שהתובעת הוצאה מהבור. לכן בידיעת עד זה באיזה בור נעשה הטיפול (ראו: עמ' 5 – 6). חיזוק לעדות חליווה ניתן למצוא בעדות הקבלן עצמו. לפי עדותו לאחר 5 ימים מביצוע הטיפול בביוב התקשר אליו חילווה ושאל אותו אם יש לו ביטוח והקבלן ענה בשלילה. כששאל הקבלן מדוע הוא שואל על הביטוח השיב מר חליווה שמישהי נפלה לבור (עמ' 9 ש' 21 – 22). אני רואה בעדות זו תמיכה רבה לגרסת חליווה כאשר בזמן אמת וכשזכרונו מהאירוע עדיין היה טרי התקשר לקבלן וטען כי התובעת נפלה לבור הספציפי בו נעשה טיפול. לכן אם בזמן אמת הייתה תלונה כזו לא ניתן לומר כי חליווה מתבלבל בזהות הבור המעורב בשל מרחק הזמן בין האירוע לעדותו. בהקשר זה אמנם נפלה לכאורה סתירה בין עדות חליווה לעדות מר יהודה כאשר הראשון טען שמדובר בשוחה הראשונה בשביל ואילו יהודה מסר שמדובר בשוחה האמצעית אך לאחר שהוצגה לו תמונה תיקן וטען כי מדובר בשוחה הראשונה. אני מיחס חוסר דיוק זה בעדותו של יהודה לחלוף הזמן בין האירוע ועד למועד מתן העדות כאשר מדובר בסתירה מינורית.

משהוכח כדבעי כי הבור המעורב טופל מספר ימים על ידי הקבלן חל גם עליו הכלל של "הדבר מדבר בעדו". לחילופין יש לקבוע כי הוא התרשל. סמיכות הזמנים בין המקרה לטיפול שעשה בבור הספציפי מטילה עליו חובה לשכנע ולהוכיח כי סגר את בור הביוב בצורה תקינה ולא רשלנית. הקבלן לא הוכיח כדבעי כי לא התרשל בעת שהחזיר את מכסה הביוב למקומו. הקבלן ניסה לשכנע אותי שאינו אחראי בשלל טענות: ראשית, טען שהרחבה בה נמצא הבור "גמורה" ואם מכסה השוחה התהפך משמע שיש פגם בשוחה עצמה. שנית, טען שהרבה משאיות עוברות שם ודורכות במעברן על המכסה מה שיכול לגרום להתהפכות המכסה. יחד עם זאת, הקבלן לא הוכיח טענות אל כדבעי. את הטענה שהבור עצמו פגום לא הוכחה באמצעות חוות דעת, תמונה או בדיקה שעשה בעצמו לאחר המקרה. שנית הוא בעצמו הודה שטענתו שהבור פגום הוא מעצם נפילת התובעת לתוכו (ראו: עמ' 10 ש' 14 – 15).

בתגובה לטענה השנייה של מעבר משאיות מעל מכסי בורות הביוב שללו העדים האחרים וטענו כי הבורות נמצאים באמצע השביל ולכן משאית לא יכולה לדרוך על מכסה הביוב. הקבלן צירף לסיכומיו תמונות שנטען כי מראות שמדובר במשאית החונה על הבור הספציפי כמו שצירף סרטון המתעד חזרת משאית לאחור בתחילת השביל היכן שהתובעת נפלה כאשר בבירור היא עולה על מכסי בורות הביוב. למרות זאת אינני יודע אם במהלך חמשת הימים מהתיקון ועד נפילת התובעת עברו שם משאיות, ואם כן באיזה תדירות (האם משאיות רבות, האם אחת אם בכלל לא) האם הן עלו על מכסי בורות הביוב, וגם אם עלו האם הם גרמו לפתיחת מכסה בור הביוב הספציפי (שכן בסרטון לדוגמא רואים משאית עוברת על מכסה בור ביוב אך הוא לא נפתח). לכן לא הוכח כדבעי כי היה זה גורם אחר שגרם לתאונה ובאופן בלעדי. מנגד אני יודעים ברמת ההוכחה הנדרשת שהקבלן פתח את המכסה הרלוונטי מספר ימים לפני התאונה. לכן לדעתי נקודת האיזון בין שתי טענות אלו היא שיש להתחשב בעובדה שייתכן ועברו שם משאיות שיכול וגרמו לפתיחת בור הביוב בנושא חלוקת האחריות ולא כטענה ששוללת אחריות זאת בשל חולשת הראיות שהובאו במישור זה וחוסר היכולת להוכיח את הטענה ברמת הוכחה סבירה. בסופו של דבר הכלל העוסק בחלוקת האחריות הקבוע בסעיף 84 (ב) לפקודת הנזיקין קובע שאת החלוקה יש לבצע לפי הצדק והיושר.

7. חמישית, חברת האחזקה אף היא אחראית לנזק התובעת. על חברת האבטחה היה לאתר את המפגע על ידי ביצוע מבדקים שוטפים. לא הובאו ראיות האם חברת האחזקה קיימה מבדקים שוטפים ומה היו תדירותם. לא נטען שלאחר ביצוע התיקון על ידי הקבלן שחברת האחזקה בדקה שהשוחה נסגרה כיאות.

לסיכום ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים אני קובע שיש לחלק את האחריות כך שהנתבעות יישאו ב- 15% מהנזק, חברת האחזקה תישא ב- 30% מהנזק והקבלן יישא ב- 55% מהנזק כאשר אני מדגיש שאם לא הייתה קיימת טענת המשאיות הייתי מטיל על הקבלן שיעור אחריות גבוהה יותר.

גובה הנזק

6. על פי התיעוד הרפואי התובעת נחבלה בשוקיים ובחזה כאשר נמצאו שפשופים בשוקיים. כמו כן קיבלה התובעת חיסון נגד טיטנוס והומלץ לה על טיפול תרופתי. רגלה של התובעת נחבשה והיא נזקק החלפת תחבושות ובהמשך הופיעו סימנים כחולים גם בידיה של התובעת. באחד המסמכים צוין כי במהלך הטיפול התרופתי התובעת שוכב בביתה עם רגל מורמת. ברישום מיום 25/9/2014 נרשם כי התובעת עדיין סובלת מכאבים ולחץ בשוקיים כאשר נמצא אדמומיות באזור הפציעה. לבסוף על פי התיעוד נותרה לתובעת צלקת ברגלה והיא צירפה תמונות המתעדות את הצלקת שצולמו באוגוסט 2015 כשנה לאחר התאונה.

התובעת דורשת לפצותה בגין כאב וסבל, הוצאות, ועזרת צד שלישי. הנתבעות טוענות כי הנזק היחיד ממנו סבלה התובעת הוא שפשופים כפי שתועד ביום התאונה והיא מכחישה כי היו זיהומים במקום או התפתחות של חום ולא צורפה חוות דעת מטעם התובעת. לא צורפו קבלות המתעדות הוצאות או מתן עזרה. לכן יש לפסוק אך ורק כאב וסבל בגין השפשופים. הצדדים השלישיים חוזרים על אותם טענות מטעם הנתבעות.

6. על פי התיעוד שהונח התובעת פיתחה זיהום וחום ונזקקה לטיפול אנטיביוטי. בהתחשב במשל הטיפולים ואופי הפגיעה אני מפצה את התובעת בגין כאב וסבל סך של 9,000 ₪. בגין הוצאות נסיעה לקבלת טיפולים רפואיים אני מפצה את התובעת על דרך האומדנא ובהעדר קבלות בסך של 1,500 ₪. בגין עזרה בתקופה הראשונה בה סבלה מזיהום ונאלצה להיות עם רגל מורמת ובהעדר ראיות על עזרה בשכר אני מפצה אותה בסך של 2000 ₪. סה"כ יש לפסוק לתובעת סך של 12,500 ₪.

התוצאה

7. אני מחייב את הנתבעות לשלם לתובעת סך של 12,500 ₪ בתוספת שכר טרחת עו"ד בשיעור 17.5% עליו יתווסף מע"מ. כן אני מחייב את הנתבעות לשלם לתובעת הוצאות משפט בדמות אגרת בית משפט בסך של 705 ₪.

אני מקבל את ההודעה לצד שלישי. אני מחייב את הצדדים השלישיים לשפות את הנתבעות כל אחד בהתאם לחלקו בשאלת האחריות לרבות הוצאות משפט לשכר טרחת עו"ד. כן יישאו הצדדים השלישיים בהוצאות הנתבעות לרבות שכר טרח עו"ד בסך של 2,000 ₪ כל אחרד בהתאם לחלקו בשאלת האחריות.

מזכירות בית המשפט תמציא העתק מפסק הדין לבאי כוח הצדדים.

ניתן היום, א' אייר תשע"ח, 16 אפריל 2018, בהעדר הצדדים.