20 נובמבר 2017

1. לפניי ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 22/3/16 (להלן – הוועדה), אשר קבעה, כי נכותו היציבה של המערער בגין ליקוי בכף היד עקב תאונת עבודה מיום 27/3/13 היא בשיעור 5% החל מיום 1/11/15 בהתאם לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז – 1956 (להלן – התקנות).

העובדות :

1. המערער יליד 1966, עובד בניין נפגע בכף ידו הימנית ביום 27/3/13 בתאונת עבודה.

1. יצוין, כי ביום 11/1/15 נפגע המערער פגיעה נוספת בכף יד ימין בעת שחבט בכעס בחלון זכוכית (להלן – האירוע השני). לטענת המערער אירוע זה התרחש על רקע מצבו הנפשי המעורער כתוצאה מתאונת העבודה.

יש לציין כי מסיבה לא ברורה בכתבי הטענות מטעם הצדדים נטען, כי מדובר באירוע מיום 22/6/15 אך מהמסמכים הרפואיים ומפרוטוקולי הוועדות, עולה כי האירוע התרחש חצי שנה קודם.

1. למערער נקבעו נכויות זמניות בשיעורים שונים לתקופה שלאחר התאונה. הקביעה האחרונה לענייננו, ניתנה על ידי ועדה רפואית לעררים מיום 10/9/15 שהעניקה למערער נכות זמנית בשיעור של 10% בגין התקופה 27/10/14 עד 31/10/15.
2. ועדה מדרג ראשון אשר דנה ביום 4/1/16 בעניינו של המערער, בתום הנכות הזמנית שנקבעה כאמור, קבעה, כי לא נותרה למערער נכות בגין התאונה החל מיום 1/11/15. על החלטה זו הגיש המערער ערר.
3. הוועדה קיבלה את הערר בחלקו בתחום האורתופדי, וקבעה למערער נכות בשיעור של 5% בגין הליקוי בכף יד ימין. עם זאת הוועדה קבעה כי אין מקום להעניק למערער נכות בגין ליקוי נפשי. כן קבעה הוועדה, כי אין מקום להכיר בנזק הנוסף שנגרם לכף יד ימין באירוע השני, אשר אינו קשור לתאונת העבודה.

החלטה זו של הוועדה היא מושא ההליך .

טענות הצדדים בתמצית-

1. טענות המערער:
2. הוועדה לא התייחסה כנדרש לחוות דעת פרופ' פניג בתחום הפסיכיאטריה וחוות דעת ד"ר בלומברג בתחום האורתופדיה.

1. הוועדה טעתה כאשר ייחסה משקל מכריע לפרופיל הצבאי והתעלמה מכך שעד לתאונת העבודה ניהל המערער חיים נורמטיביים.
2. הוועדה ציינה אירוע "שבינו לבינה" שאוזכר בחוות דעת פרופ' פניג מבלי לברר את מהות האירוע עם המערער.
3. הוועדה קבעה כי האירוע השני אינו קשור למצב הנפשי עקב התאונה הואיל ולמערער נקבעה נכות זמנית בשיעור של 5% בלבד, אך התעלמה מטיפול רפואי רציף בתחום הנפשי ומהתמכרות המערער לאלכוהול לאחר התאונה.
4. עיקר הפגיעה האורתופדית נובעת מהאירוע השני והוועדה טעתה כאשר דחתה את הטענה בעניין נוכח קביעתה השגויה בתחום הנפשי.
5. טענות המשיב:
6. הערעור אינו מעלה טעות משפטית.
7. הוועדה קבעה כי הפגיעה עקב האירוע השני לא הוכרה כקשורה לתאונת העבודה עוד במסגרת ועדה קודמת שהתקיימה ביום 10/9/15.
8. החלטת הוועדה מיום 10/9/15 לגבי היעדר קשר בין התאונה לבין האירוע השני היא קביעה חלוטה.
9. הוועדה התייחסה במנומק לחוות דעת פרופ' פניג ונימקה, כי האירוע השני קשור להתנהגות אימפולסיבית של המערער שאינה נובעת מתאונת העבודה.
10. הסמכות להכיר באירוע השני כקשור לתאונת העבודה נתון לפקיד התביעות ולא לוועדה הרפואית.

דיון והכרעה :

1. בהתאם לסעיף 123 חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 (להלן- החוק) במסגרת ערעור על החלטות ועדות לעררים, מוסמך בית הדין לדון בשאלות משפטיות בלבד.
2. לאחר שעיינתי במסמכים שבתיק ושקלתי את טענות הצדדים, מצאתי, כי דין הערעור להתקבל. אפרט נימוקי קביעתי זו להלן.
3. המערער התייצב בפני הוועדה מלווה בבא כוחו וטען כדלקמן :

...ביחס לתחום הנפשי כבן 50 עד לפגיעה לפני כשנתיים היה אדם נורמטיבי

שירת בצבא ובמילואים שילם מיסים היה אדם מן השורה.

מאז התאונה ירד מהפסים נמצא בטיפול פסיכיאטרי . מפנה לחוות דעת של פרופ'

פניג מצרף מסמכים עדכניים בתחום הנפשי לא היה ידוע כאלכוהוליסט כיום שותה

הרבה מאוד כדי לברוח משתמש בכדורים שנותנים לו קלונקס . על מנת

לברוח מהמציאות הכדורים והשתייה עושים לו טוב וכיף. גרוש + 3 בוגרי

היה בחיי זוגיות עד התאונה גם חיי זוגיות נהרסו וכיום לא קרוב להכיר בת

זוג חי אצל הוריו אין לו אפשרות לצאת משם שקוע בחובות. לא מוצא

שום תקווה ממש על סף ייאוש. הרופא שלו שקל אשפוז עבורו בסופו של דבר

זה לא הסתייע.

שולל טיפול פסיכיאטרי או טיפול בחובה לפני התאונה. שולל בעיה של אלכוהול

לפני התאונה היה שותה רק באירועים או בבילויים לפני התאונה עבדתי בבניין. צבא מלא פרופיל 97 . מילואים שנתיים שחררו אותי שלא בפני כי לא היה מילואים קל"ב...

1. הוועדה ערכה למערער בדיקה קלינית בתחום הנפשי ותיארה את ממצאיה כך :

בבדיקה בהכרה נראה שקט ללא סימני דריכות או עוררות יתר

אפקט עם גוון דכאוני ללא הפרעה בקצב או במהלך החשיבה בתוכן ייאוש

"אני שותה את עצמי למוות" חוסר תפקוד חוסר טעם הפרעות בשינה שיפוט

ותובנה תקינים ללא מחשבות שווא או יחס ללא הפרעות בתפיסה חושית.

1. הוועדה מסכמת את הדיון וקובעת מסקנותיה כדלקמן :

מדובר בנבדק עם אבחנה פסיכיאטרית במהלך השירות שניתנה לו בצבא

שהיא הפרעת אישיות תלותית או המנעותית שניתנה בשנת 1989 כמו כן

הוא עבר גירושין לפני 13 שנים.

התאונה הנדונה הייתה עם נזק מזערי (שבר בסקפואיד) . אינני מוצא כי קיים

קשר בין ההתפרצות שבמהלכה נפגע בפעם השנייה לבין מצבו הנפשי בעקבות

התאונה הראשונה מה עוד שמדובר באדם עם הפרעת אישיות בחוו"ד של פרופ'

פניג מ 28/4/15 מצוין כי הייתה לו הסתבכות עם החוק עקב תלונה "בעניין שבינו לבינה".

גם הפסקת העבודה בעקבות התאונה הראשונה היא חסרת פרופורציה לעצם הפציעה. לאור כל האמור לעיל הוועדה איננה מקבלת את חוות דעתו של פרופ' פניג הקושרת בין החבלה השנייה ביד לבין מצבו הנפשי בעקבות התאונה הראשונה ולכן

אין קשר בין המצב הנפשי הנוכחי לבין התאונה הראשונה. יש לציין כי

בוועדה קודמת ניתנה לו נכות זמנית בגלל סמיכות זמנים יחסית בין התאונה

הראשונה למועד הוועדה אולם מאז עבר כ 7 חודשים ונראה כי כל מצבו הנפשי

נובע מהתאונה השנייה שלא הוכרה. שיעור הנכות שניתן לו בוועדה הקודמת היה

נמוך ואינו נותן כל צידוק מבחינה קלינית להתנהגות אימפולסיבית שכפי

שציינו שייכת לאישיות ולא להפרעת הסתגלות קלה אין נכות בתחום הנפשי.

1. עולה מתיאור זה, כי הוועדה אמנם דנה בשאלת הקשר הסיבתי בין האירוע השני לבין מצבו של המערער עקב התאונה אך התייחסות זו דרושה הבהרה נוספת ואין בה מענה מלא לטיעוניו של המערער לפני הוועדה וכן לנימוקי חוות הדעת שהונחו בפני הוועדה.
2. חסרה בהחלטה התייחסות מפורטת לטענות המערער לפיהן תפקודו היה נורמטיבי עד התאונה. הוועדה כאמור מצאה לנכון לייחס את מצבו הנפשי של המערער – בעטיו התרחש גם האירוע השני - להפרעת אישיות שאובחנה אצלו במהלך השירות הצבאי. בהינתן העובדה כי מדובר במבוטח יליד 1966 ועל פי הנטען בוועדה הצליח לתפקד באופן נורמטיבי יחסית עד תאונת העבודה בשנת 2013 היה על הוועדה להסביר באופן מפורט יותר מדוע סברה כי המצב הנפשי מיוחס דווקא להפרעת אישיות שלכאורה לא נתנה אותותיה עד תאונת העבודה. זאת ועוד, אף אם תאונת העבודה היוותה טריגר להתפרצות ליקוי נפשי שקינן במבוטח, יש לקחת זאת בחשבון בעת קביעת הקשר הסיבתי בין האירוע השני לתאונת העבודה. הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר על פי חוות דעתו של פרופ' פניג לא היה המערער בטיפול פסיכיאטרי לפני תאונת העבודה.
3. נוסף על כך, על פי חוות דעת פרופ' פניג, המערער סובל מהפרעת דיכאון עקב הפסקת העבודה לאחר תאונת העבודה. מהמסמכים הרפואיים שצורפו לכתב הערעור עולה, כי לאחר תאונת העבודה לא שב המערער לעבודה עקב הכאבים בידו (מכתב מרפאת כף יד שיבא מיום 27/7/14). היה על הוועדה לבחון את השאלה, האם עקב הפסקת העבודה לאחר התאונה הוחמר מצבו הנפשי של המערער ועל רקע זה התרחש האירוע השני. הוועדה קבעה בעניין זה כי לא הייתה הצדקה להפסיק את העבודה בשל הפגיעה ביד, אך התעלמה מהעובדה כי בפועל המערער חדל לעבוד עקב כאבים בידו.
4. אמנם, הוועדה אינה מחויבת בקבלת מסקנות המומחה מטעם המערער, אלא שעליה לנמק את חוות דעתה בזיקה לפירוט ולהנמקה שבחוות הדעת המונחת בפניה.

לעניין זה נפסק, כך:

"ועדה רפואית פועלת כגוף מעין-שיפוטי. גם לולא ההוראה המפורשת שבתקנה 24 לתקנות הנכות, חייבת היתה ועדה, בשללה חוות-דעת של רופא שהוגשה על-ידי הטוען לנכות, לנמק עמדתה באותם המקרים שחוות-הדעת עצמה היא מנומקת. הטעם לכך הוא שהחלטת ועדה רפואית לעררים נתונה לביקורת שיפוטית של בית-דין זה, בסייגים העולים מסעיף 64א לחוק הביטוח הלאומי, והחלטות סתמיות ובלתי-מנומקות, יש בהן כדי להכשיל את הביקורת השיפוטית, שלה התכוון המחוקק. מקל וחומר חלה חובת ההנמקה, לאור ההוראה המפורשת שבתקנה 24לתקנות הנכות.

פסק כבר בית-דין זה, כי מידת ההנמקה תלויה במכלול הדיונים בפני הוועדה, וכשמדובר בחוות-דעת רפואית שהובאה בפניה - יהיה קשר בין ההנמקה שבחוות-הדעת, לבין מידת ההנמקה אשר הוועדה תיתן לעמדה שנקטה לאותה חוות-דעת" (דיון לד/0 – 258 יגאל הניג – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ו 225, הדגשה הוספה).

1. יתר על כן, הוועדה מייחסת את הליקוי הנפשי של המערער לאירוע השני. אולם, לפי מסמכים שצורפו לכתב הערעור המערער החל טיפול פסיכיאטרי לאחר תאונת העבודה ועוד טרם האירוע השני. כך, למשל, לפי סיכום פסיכיאטר מטפל בקופ"ח מיום 18/8/14 ( ד"ר גנדלין, קופ"ח לאומית) המערער סובל מהפרעה נפשית על רקע הפסקת העבודה (לאחר תאונת העבודה) , והומלץ על טיפול במסגרת אשפוז יום פסיכיאטרי - כל זאת טרם האירוע השני.
2. כללו של דבר, החלטת הוועדה חסרה התייחסות מנומקת למלוא הטיעונים ולנימוקים שפורטו בחוות הדעת שהציג המערער בוועדה. בנסיבות אלה מן הראוי להשיב את התיק לוועדה על מנת שתיתן דעתה במנומק לנושאים אלה ותשקול שוב את עמדתה.
3. איני מקבלת את טענת המשיב, כי דין הערעור להידחות מהטעם כי במסגרת הוועדה מיום 10/9/15 נקבעה קביעה חלוטה לגבי היעדר קשר בין האירוע מיום 11/1/15 לבין מצבו הנפשי של המערער. ראוי לציין, כי גם הוועדה מושא הליך זה לא קבעה שהיא דוחה את הערר מהטעם שקיימת קביעה חלוטה של ועדה קודמת, אלא רק ציינה ממצאים שהודגמו בבדיקת אותה הוועדה.
4. כמו כן, הוועדה מיום 10/9/15 קבעה כי היא אינה מקבלת את חוות הדעת בתחום האורתופדיה (ד"ר בלומברג) ונימקה כי עיקר הנזק בגינו הומלץ להעניק נכות אורתופדית הוא זה שנוצר באירוע השני ולא בתאונת העבודה. עם זאת, הוועדה מיום 10/9/15 לא ערכה דיון ממשי בשאלה, האם מצבו הנפשי של המערער עקב התאונה הוא שהביאו לידי ההתפרצות ביום 11/1/15 במהלכה נגרמה לו פגיעה נוספת ביד ימין.

זאת ועוד, אותה ועדה אף ציינה כי "נקודת השבר במצבו הנפשי החלה לאחר התאונה..." ונראה כי הכוונה לתאונת העבודה דווקא. עוד צוין בהחלטת הוועדה מיום 10/9/15 כי הוועדה מקבלת את המלצת פרופ' פניג באופן חלקי, אך ללא פירוט מעבר לכך. לא זו אף זו, הוועדה מיום 10/9/15 מצאה לנכון לקבוע נכות זמנית עד ליום 31/10/15 הן בתחום הנפשי והן בתחום האורתופדי, עניין שלכאורה אינו מתיישב עם שלילת קשר באופן מוחלט בין תאונת העבודה לבין האירוע השני.

1. הנה כי כן, הטענה שקיימת קביעה חלוטה במסגרת החלטת ועדה קודמת, קביעה אשר מונעת מהוועדה דיון בשאלת הקשר הסיבתי בין תאונת העבודה לבין הליקוי הנפשי והשפעתו על התרחשות האירוע השני, אינה נכונה.
2. בנוסף, אין לקבל את טענת המשיב, כי היה על המערער להגיש תביעה נפרדת לפקיד התביעות לגבי האירוע השני. כאמור, האירוע השני היה אירוע של התרגזות במסגרת אישית ולא במהלך העבודה. אין מדובר בתאונת עבודה נפרדת אלא בטענה ל"פגיעה נגזרת". הווה אומר, המערער טוען כי נגרם לו נזק גופני בשלב מאוחר לתקופת אי הכושר ולטענתו נזק זה קשור לתאונה.

בירור שאלת הקשר לתאונה הוא בסמכות הוועדה הרפואית ואינו בגדרי סמכותו של פקיד התביעות. תפקידו של האחרון הוא לבחון אם להכיר במבוטח כמי שנפגע בתאונת עבודה אך הוא אינו מוסמך לדון בפגיעה גופנית לאחר תקופת אי הכושר ( עב"ל (ארצי) 439/08 יצחק עשת נ' המוסד לביטוח לאומי, מיום 24/3/09). מכאן כי הוועדה היא הגוף המוסמך לדון בשאלת הקשר בין הפגיעות שנגרמו באירוע השני לבין התאונה.

1. סוף דבר – עניינו של המערער יוחזר לוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) באותו הרכב על מנת שתשקול מחדש עמדתה בנוגע לקביעת נכות בגין ליקוי נפשי, ממנו סובל המערער לטענתו עקב תאונת עבודה מיום 27/3/13.

הוועדה תתייחס במנומק לטענת המערער כי לא סבל מליקוי נפשי שהפריע לתפקודו קודם לתאונה והסימפטומים הנפשיים הופיעו רק לאחר התאונה.

הוועדה תתייחס במנומק לטענה כי בעטיו של המצב הנפשי עקב התאונה התרחש אירוע של פגיעה נוספת ביד ביום 11/1/15.

הוועדה תתייחס במנומק לנימוקי פרופ' פניג בחוות דעתו לגבי הקשר בין תאונת העבודה והפסקת העבודה לאחריה לבין מצבו הנפשי של המערער .

ככל שתסבור הוועדה כי יש קשר בין האירוע השני לבין המצב הנפשי הנובע מהתאונה תתייחס הוועדה גם לשאלה האם יש מקום לקבוע למערער נכות אורתופדית נוספת בגין הפגיעה ביד באירוע השני.

החלטת הוועדה תהיה מנומקת באופן המאפשר גם למי שאינו רופא להתחקות אחר הלך מחשבתה.

1. הואיל והערעור התקבל יישא המשיב בהוצאות המערער ושכ"ט עו"ד בסך של 2,500 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין אצל המשיב.
2. על פסק דין זה ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי בתוך 30 יום ממועד קבלתו אצל הצד המבקש לעשות כן.

ניתן היום, ב' כסלו תשע"ח, (20 נובמבר 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.