בפניי עתירת הנתבעים לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות.

התובע טוען כי נגרמו לו נזקי גוף עקב תנאי עבודתו בשירות הנתבעים. לטענתו, הוא נפגע בשמיעתו וכן נגרם לו טנטון תמידי עקב עבודה ממושכת בתנאי רעש אצל הנתבעים. התובע טוען כי אצל הנתבע מס' 1 עבד בתקופות שונות (ולא רצופות) החל מ – 9/04 וכלה ביום 30/4/09. בנוסף, הוא טוען כי עבד בשירות הנתבעת מס' 2 בתקופה מיום 1/7/99 ועד 31/1/02.

לאחר הגשת הבקשה והתגובה, הופיעו הצדדים לדיון אשר התקיים ביום 22/11/16, והם השלימו את טיעוניהם. אעיר כי הבקשה הוגשה על ידי הנתבע מס' 1, אך במהלך הדיון הצטרף ב"כ הנתבעת מס' 2 לעתירה הנ"ל.

לאחר שבחנתי היטב את טענות הצדדים נחה דעתי לקבל את הבקשה, ולדחות את התביעה מחמת התיישנות. אנמק להלן את עמדתי זו.

אין מחלוקת בין הצדדים בכל הקשור למסגרת הנורמטיבית הרלוונטית. ברגיל, על פי חוק ההתיישנות, תקופת התיישנות הינה בחלוף שבע שנים ממועד היוולדות עילת התביעה. יחד עם זאת, סעיף 89 לפקודת הנזיקין קובע כי מקום בו עילת התביעה הינה מעשה ו/או מחדל כי אז מועד המעשה ו/או המחדל הוא המועד הקובע להיוולדות עילת התביעה. ככל שהנזק לא התגלה במועד התרחשותו, כי אז המועד הקובע לצורך תקופת ההתיישנות הינו המועד שבו התגלה הנזק, ובמקרה זה, תקופת ההתיישנות תהא 10 שנים מיום אירוע הנזק.

אקח להלן את האופציה המקלה ביותר עבור התובע, דהיינו - אניח ("לטובתו") כי גילה את הנזק רק במועד שבו המומחה מטעמו פרופ' יואכימס נתן את חוות דעתו אשר קובעת קיום נכות עם קשר סיבתי לתנאי עבודתו. חוות הדעת ניתנה ביום 29/5/05. נוסיף על תאריך זה 10 שנים, בהתאם לסעיף 89 לפקודת הנזיקין, ואז עולה כי המועד האחרון שהתובע רשאי היה להגיש את תביעתו, בטרם תתיישן, הינו 29/5/15.

בפועל, התביעה הוגשה ביום 1/6/16. מכאן עולה כי התביעה התיישנה.

לא אסיים מבלי להתייחס לטענת ב"כ התובע לפיה הנכות הצמיתה על ידי המל"ל נקבעה רק לאחר ערעורים שהוגשו על ידו וזאת ביום 11/8/09. ב"כ התובע טוען כי כל עוד לא אושרה תביעתו של התובע במל"ל, לא ניתן לומר כי התגלה הנזק, ומסיבה זו יש למנות את תקופת ההתיישנות החל מתאריך ההכרה של הוועדה הרפואית לעררים אשר קבעה את נכותו הצמיתה, דהיינו ביום 11/10/09. לפי תאריך זה, התביעה לא התיישנה.

אינני מקבל טיעון זה, שכן אין כל זיקה לעמדת המל"ל (בין להכיר בתאונה ובין לדחות אותה) לצורך התגבשות העילה הנזיקית שהוגשה נגד הנתבעים. בכל מקרה, ברור על פניו כי עם מתן חוות הדעת הרפואית של המומחה מטעם התובע, נודע לתובע אודות זכותו לתבוע בגין נזקיו.

ועוד הערה בשולי הדברים: מהמסמכים שצורפו לבקשה וכן הנתונים שצוינו בה, ניתן ללמוד כי הלכה למעשה גילה התובע את נזקיו במועד יותר מוקדם מהמועד בו ניתנה חוות הדעת של המומחה מטעמו. אבל, זאת בבחינת למעלה מן הדרוש.

סוף דבר

אני מחליט לדחות את התביעה מחמת התיישנות.

שקלתי בדעתי ואני מחליט שלא לעשות צו להוצאות.

המזכירות תעביר העתק מפסק הדין אל ב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ו חשוון תשע"ז, 27 נובמבר 2016, בהעדר הצדדים.