לפניי בקשה למתן היתר לפיצול סעדים בהתאם לתקנה 45 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (ולהלן: התקנות), באופן שיתאפשר למבקשת להגיש בעתיד תביעה כספית בגין נזקים והוצאות ככל שיגרמו לה ע"י המשיב 1, כפי שיתברר לאחר פינוי המחסן נושא התביעה.

המשיב 1 מתנגד לבקשה. עיקר טענתו הינה כי למבקשת אין זכויות כלל במקרקעין לאחר שמכרה אותן לנתבע 3. משכך, היא אינה זכאית לסעד העיקרי בהליך זה, קל וחומר לפיצול סעדים. באם עומדת למבקשת זכות כלשהי, הרי שמדובר בזכות כספית בלבד בסך של כ – 15,000 ₪, כעולה מההסכם בינה לבין הנתבע 3. עוד טוען המשיב לשיהוי בהגשת התביעה.

בתגובתה משיבה המבקשת, כי בניגוד לנטען על ידי המשיב היא הבעלים הרשום של הדירה. אכן, היא התחייבה למכור אותה לנתבע 3, אולם המשיב אינו מפנה את המחסן ובכך גורם להפרת ההסכם בינה לבין הנתבע ומסב לה נזקים.

לאחר עיון בבקשה ובתגובות, מצאתי כי יש לקבל את הבקשה.

תקנות 44-45 מורות כי יש לכלול בתביעה את כל הסעדים הנובעים מאותה עילה.

בענייננו, עילת התביעה מעוגנת בטענת המבקשת בדבר רכישת הבעלות במחסן מהמשיב 2, ביחד עם הדירה.

הסעד הכספי בגין הוצאות שנגרמו בשל מיאונו של המשיב 1 לפנות את המחסן ונזקים למחסן שיתבררו בעתיד אינו נובע מאותה עילה, ובנסיבות העניין הרי שממילא אין צורך בקבלת היתר מטעם ביהמ"ש לפיצול סעדים (ראה בעניין זה רע"א 1156/02 חיר נ' לידאי (פורסם במאגרים המשפטיים)).

למעלה מן הנדרש אוסיף, כי אף אם מדובר באותה עילה הרי שיש להיעתר למבקשת, שכן מדובר בנזקים שטרם נתגבשו ולא ניתן ללמוד על קיומם בטרם תוכרע התביעה דנן.

באשר לטענת המשיב בסוגיית היריבות, הרי שאין בה כדי להקרין על הבקשה לפיצול סעדים לכשעצמה, ונושא זה יידון בגדר בירור ההליך עצמו.

אשר על כן, הבקשה מתקבלת.

אין צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ה חשוון תשע"ז, 26 נובמבר 2016, בהעדר הצדדים.