תביעת שיבוב והפסדים עקב נזקים שנגרמו לרכב התובעת 2 שהיה מבוטח אצל התובעת 1 בתאונה שקרתה ביום 17.5.15 בה היה מעורב רכבו של הנתבע.

גרסת התובעת 2 לתאונה:

נסעתי עם גיסתי ברכב. הרמזור היה אדום, התחיל להתחלף לירוק, היה נהג אופנוע לפני שהוא התחיל הנסיעה שלו, הייתי אחריו, שניה בתור, נסעתי אחריו, הוא עצר, עצרתי אחריו, ושמעתי בום ברכב שלי. לא בום שאני יכולה לעוף ממנו, אלא מכה ברכב. עצרתי את הרכב, ירדתי מהרכב, הלכתי לנהג השני, הנהג שנהג ברכב אחרי, שפגע לי ברכב. ביקשתי ממנו להחליף פרטים, בתי בכתה, גיסתי טיפלה בה, נלחצתי, הרכב חדש, לא היה אכפת לי מכלום רק שיסדר לי את הרכב. כל האחורה של הרכב שלי נפגע. לא פניתי לבי"ח.

ש. הנהג השני טוען שבמעמד החלפת הפרטים אמרת שהתבלבלת בין הגז לברקס ואת מצטערת?

ת. לא נכון, לא התבלבלתי. אני יודעת מה אני עושה. נהגתי כמו שצריך לפי ההוראות והתמרורים וכל מה שהיה במצב הכביש באותו רגע, הייתי ערנית לחלוטין.

גרסת הגב' סיגל אלקבץ שנסעה עם התובעת 2 ברכב:

אנחנו נסענו ברחוב הופיין ופתאום שמענו דפיקה מאחורה, אני זוכרת שהיה אופנוע מקדימה, והיא רצתה לנסוע ולא הצליחה, ושמענו בום חזק, הייתי עם ילדה קטנה שהתחילה לבכות, לקחתי אותה לצד, והיא הייתה איתו.

גרסת הנתבע:

הגעתי לצומת, היה רמזור אדום. היא הייתה לפני, לפניה היה אופנוע. הרמזור נהיה ירוק, התחלנו לנסוע, פתאום היא עצרה בלימה פתאומית, אני הייתי עם העיניים אליה, ראיתי שהיא עצרה, עצרתי מיד אחריה, לא הספקתי לעצור, להגיע לעצירה מלאה, קרה מה שקרה. יצאנו מהרכב, באתי אליה, שאלתי מה קרה, היא אמרה לי שהיא ראתה את האופנוע שהוא בא לפנות ימינה, אז עצרתי. אמרתי לה, שהוא ממשיך ישר ומה קרה, ואז התחלנו להתלהם שם בצומת, עד שאמרתי לה, שנזיז את הרכבים לצד, החלפנו פרטים וזה מה שהיה.

ש. האופנוע בסופו של דבר עצר, ואז היא עצרה או שהיא חשבה שהאופנוע עוצר?

ת. היא חשבה שהאופנוע עוצר, והוא לא עצר בסופו של דבר. האופנוע המשיך ישר.

ש. אתה חושב שבסופו של דבר עם התנהלות האופנוע, אתה חושב שהעצירה שלה הייתה הכרחית?

ת. לא.

ש. האם העצירה הייתה הכרחית?

ת. לא, לא הייתה.

ש. בסופו של דבר האופנוע עצר עצירה מלאה?

ת. לא, לא עצר בכלל.

ש. הוא המשיך?

ת. כן.

ש. כשהחלפתם הפרטים, רוכב האופנוע היה שם?

ת. לא, הוא לא היה.

ש. כשפגעת בה מאחור, וראית את החלק האחורי של רכבה, ראית את הנזק, מה היה הנזק?

ת. לא ראיתי נזק מהותי.

ש. אני מפנה לתמונות, זה מה שראית בזמן התאונה. תסמן איפה הנזק, מה נגרם?

ת. אני לא מצליח לראות נזק.

ש. בזמן התאונה, כאשר גם התובעת יצאה מהרכב והסתובבה לאחור, היא הפנתה את תשומת לבך לפגיעה ברכב?

ת. לא, לא דיברנו על זה בכלל. דיברנו על הפרטים וזה הכל, הכל היה רגוע, אמרנו לא נורא אפילו, והכל היה בסדר.

מהעדויות עולה כי לפני רכב התובעות היה אופנוע. במבחן התוצאה, רכב הנתבע פגע ברכב התובעות מאחור. לכן, חזקה שרכב הנתבעים לא שמר מרחק מרכב התובעות ועל ידי כך הפר את הוראת תקנה 49 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה) הקובעת, כך:

" (א) לא ינהג אדם רכב בעקבות רכב אחר אלא תוך שמירה על ריווח המאפשר לעצור בכל עת את הרכב ולמנוע תאונה, בהתחשב במהירות הנסיעה של שני כלי הרכב, במצב הדרך ובמצב הראות והתנועה בה.

(ב) בלי לגרוע מן האמור בתקנת משנה (א), לא ינהג אדם רכב בעקבות רכב אחר הנוסע לפניו באותו נתיב אלא אם כן הוא שומר על מירווח זמן של שניה אחת לפחות כדי לעבור, במהירות נסיעתו אותה שעה, את המרחק שבין שני כלי הרכב."

יושם אל לב, כי בתקנה 49 נאמר "בכל עת", ואין כל משמעות לטענת ההגנה – שהיא למעשה טענה של מי שאין לו הגנה כנגד פגיעה מאחור – כי הרכב הקדמי בלם באופן פתאומי. התקנה אינה מבחינה בין עצירה פתאומית או עצירה בהדרגה, והנוהג ברכב כאשר לפניו נוסע רכב אחר, עליו לשמור מרחק המאפשר לו לעצור בבטחה "בכל עת".

לצד זאת, תקנה 53 לתקנות התעבורה קובעת:

"לא יבלום נוהג רכב את רכבו פתאום, אלא לשם מניעת תאונה שאי-אפשר למנעה בדרך אחרת או אם הדבר הכרחי מטעמי בטיחות התנועה; האמור בתקנה זו לא יחול על בלימת רכב לשם ניסוי בלמיו, בתנאי שלא יערוך אדם ניסוי כזה אלא לאחר שנקט בכל אמצעי הזהירות הדרושים והבטיח שאין הניסוי עלול לסכן או להפריע לרכב הנוסע בדרך."

ואולם, תקנה 53 אינה פוטרת את נהג הרכב שנוסע מאחור מחובתו לשמור מרחק מהרכב שמלפניו, כפי הוראות תקנה 49. שוכנעתי כי התובעת 2 בלמה את הרכב על מנת למנוע פגיעה באופנוע שהיה לפניה ומטעמים של בטיחות התנועה. בהקשר זה, הן התובעת 2 והן העדה מטעמה אמרו בחקירה הנגדית כי האופנוע שהיה לפניהן עצר ולכן נאלצה גם התובעת 2 לבלום.

איני מקבל את טענות הנתבע כי לדעתו התובעת לא היתה צריכה לעצור בגלל האופנוע או כי עצירתה לא היתה הכרחית. הנתבע אינו יכול להחליף את שיקול דעתו בשיקול דעת של התובעת אשר בלמה מתוך תחושה סובייקטיבית משום שחשה כי מטעמי בטיחות באותה סיטאציה היה עליה לבלום. אף אם היא נהגה בזהירות יתר, לא שוכנעתי כי מדובר בבלימת פתע שאינה מוצדקת, שכן גם הנתבע מאשר כי היה אופנוע לפני רכב התובעת, קרי, שלא ניתן לומר כי מדובר בבלימה שלא היתה לה כל הצדקה, מנקודת מבטה של התובעת 2. הנתבע אף אמר בחקירה הנגדית:

ש. ראית מה קורה לפניה?

ת. לא, הסתכלתי על הרכב שלה.

ש. אתה לא יודע להגיד בוודאות אם זה היה הכרחי או לא, רק בדיעבד?

ת. אפשר לראות בדיעבד שהאופנוע ממשיך ישר.

דברים אלו מוכיחים כי טענתו של הנתבע כי הבלימה של רכב התובעות לא היתה הכרחית, אינה אלא עדות סברה ומסקנה בדיעבד, שאין לקבלן, שכן, בזמן אמת הוא לא ראה מה קרה לפני רכב התובעות.

הנתבע טען בכתב ההגנה כי התובעת 2 אמרה לו מיד לאחר התאונה כי התבלבלה בין דוושת הגז והבלם. התובעת 2 שללה בעדותה את הטענה ואמרה כי היא יודעת בדיוק מה עשתה. אין ספק שמבחינת הנתבע מדובר בטענת הגנה חשובה ומהותית. אולם, לאורך כל עדותו הראשית לא העלה את הטענה הזו כלל. אדרבא, הוא מעיד על מה שקרה מיד לאחר היציאה מן הרכב:

יצאנו מהרכב, באתי אליה, שאלתי מה קרה, היא אמרה לי שהיא ראתה את האופנוע שהוא בא לפנות ימינה, אז עצרתי.

אכן, שום מילה על בלבול בין הגז לבין הבלם. סביר להניח כי אילו באמת היא היתה אומרת לו שהיא התבלבלה, הרי שהדבר היה בא לידי ביטוי בעדותו, שכן, מדובר באמירה ספונטנית מיד לאחר התאונה. לנתבע לא היה הסבר משכנע מדוע נשמט ענין זה מעדותו:

ש. בחקירה ראשית סיפרת מה היה, ומה היא אמרה, זה לא היה חשוב לציין שהיא התבלבלה בין הדוושות, נכון או לא?

ת. אוקיי. אז הפעם לא ציינתי את זה, אז מה?

מדובר בתשובה מתחמקת הפוגמת במהימנות הטענה. לפיכך, אני דוחה את גרסת הנתבע לעניין הבלבול בין הדוושות.

לאור מכלול האמור, נסיבות התאונה מתיישבות עם המסקנה כי רכב התובעות בלם עקב אופנוע שהיה לפניו וכי הנתבע לא שמר מרחק מספיק מרכב התובעות ופגע בו. לא שוכנעתי כי מדובר בבלימת פתע אסורה, כאמור בתקנה 53 לתקנות התעבורה. מכאן, שהנתבע אחראי לתאונה.

נזקי התובעות הוכחו באמצעות חוות דעת ומסמכים שלא נסתרו.

רכב התובעות נבדק על ידי שמאי יום לאחר התאונה, והדבר מבסס קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין התאונה לבין הנזק. העובדה שהנתבע אמר בעדותו כי אינו רואה כל נזק בתמונות, אין בה ממש, שכן

השמאי שבדק את הרכב ציין את הנזקים בחוות דעתו, וקביעותיו עדיפות על דברי הנתבע. הנתבע לא ביקש לחקור את השמאי על חוות דעתו ולא המציא חוות דעת נגדית. לפיכך, חוות הדעת לא נסתרה ומצאתי לקבל אותה על חלקיה ומסקנותיה.

הפסדי התובעת 2 הוכחו גם הם באמצעות המסמכים, והיא כלל לא נחקרה על הפסדיה בחקירה שכנגד.

לאור כל האמור, התביעה מתקבלת.

אני מחייב את הנתבע בתשלום 7686 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ובתוספת אגרת משפט כפי ששולמה, שכר עדות ככל שנפסק ושכ"ט עו"ד בשיעור 2500 ₪ .

ניתן היום, ב' סיוון תש"פ, 25 מאי 2020, בהעדר הצדדים.