הערות מקדימות

1. בהכרעת הדין שנתתי ביום 8.9.19, הנאשמים זוכו מכל העבירות שיוחסו להם בכתב האישום (להלן: הכרעת הדין הראשונה). על הכרעת הדין הראשונה הוגש ערעור על ידי המאשימה לבית המשפט המחוזי במחוז מרכז, וביום 2.11.20 ניתן פסק הדין (להלן: פסק הדין של המחוזי) ואשר לפיו הכרעת הדין הראשונה מבוטלת וניתנו הנחיות למתן הכרעת דין שניה (להלן: ההנחיות).

2. בעת כתיבת הכרעת הדין הנוכחית, "תיק הנייר" המקורי של בית משפט השלום ברמלה לא היה ברשותי מאחר ולא חזר ממזכירות בית משפט המחוזי במחוז מרכז למזכירות בית המשפט השלום ברמלה (להלן: "תיק הנייר"). לפי המידע שקיבלתי ממזכירות בית משפט השלום ברמלה, לאחר בדיקה שערכה, להלן השתלשלות הדברים בנוגע למיקום "תיק הנייר":

(-) "תיק הנייר" המקורי של בית המשפט השלום כולל מספר קלסרים שהיו בתוך ארגז, וכולל בתוכו את כל המוצגים המקוריים שהוגשו (להלן: תיק הנייר). לאחר שניתנה הכרעת הדין הראשונה, וההליכים בתיק הסתיימו, התיק היה מונח במזכירות בית משפט השלום ברמלה.

(-) ביום 7.10.19, הוגש הערעור מטעם המדינה על הכרעת הדין הראשונה.

(-) ביום 28.10.19, מזכירות בית המשפט המחוזי במחוז מרכז ביקשה את תיק הנייר ממזכירות בית המשפט השלום ברמלה.

(-) ביום 29.10.19, מזכירות בית משפט השלום ברמלה שלחה את תיק הנייר באמצעות חברת "כץ" למזכירות בית משפט המחוזי במחוז מרכז. מזכירות בית משפט השלום ברמלה מחזיקה "אישור משלוח" הנושא מספר סידורי עם בר קוד, וזאת על פי הנהלים המקובלים בהעברת תיקים מהערכאה הדיונית לערכאת הערעור.

(-) לפי בדיקה שנערכה על ידי מזכירות בית משפט השלום ברמלה עם חברת "כץ", תיק הנייר הגיע ל-"חדר הדואר" של בית משפט המחוזי במחוז מרכז ביום 30.10.19.

(-) פסק הדין של בית המשפט המחוזי ניתן ביום 2.11.20.

(-) מזכירות בית משפט השלום ברמלה ביקשה ממזכירות בית משפט המחוזי במחוז מרכז את תיק הנייר בחזרה. בפועל, תיק הנייר מעולם לא חזר לבית משפט השלום ברמלה.

(-) מבירור של מזכירות בית משפט השלום ברמלה עם מזכירות בית משפט המחוזי במחוז מרכז, עלה שתיק הנייר לא נמצא שם גם לאחר חיפוש שנערך.

(-) למזכירות בית משפט השלום ברמלה נשלח "תיק הערעור" בלבד שכולל בתוכו הדפסה של החומרים שמופיעים במערכת נט המשפט (המוצגים שנסרקו, פרוטוקולים וכתב האישום). עיינתי בו בלשכתי ומאחר שכל תכולתו ממילא סרוקה במערכת נט המשפט, הורתי על החזרתו למזכירות בית משפט השלום ברמלה.

3. לאור ריבוי המוצגים שהיו ב"תיק הנייר", כאשר חלק מהמוצגים משתרעים על פני עשרות עמודים, לא ידוע לי אם כל המוצגים נסרקו למערכת "נט המשפט", או לא, ואם כן, האם נסרקו במלואם, או לא. יובהר שבעת בעת כתיבת הכרעת הדין הראשונה התבססתי על תיק הנייר המקורי על כל מה שיש בו.

4. מכל מקום, לאור העובדה שהתיק מוכר לי היטב מאחר ששמעתי את הראיות וכתבתי את הכרעת הדין הראשונה, העדר חזרתו של תיק הנייר מבית המשפט המחוזי במחוז מרכז, לא משפיע כהוא זה על תכניה של הכרעת הדין הנוכחית. הכרעת הדין הנוכחית הייתה נכתבת בדיוק באותו הנוסח שבו היא מופיעה כיום וזאת גם אם תיק הנייר היה נמצא. יתר על כן, ההנחיות של בית המשפט המחוזי היו ממוקדות לנושאים ספציפיים ולא הרגשתי בשום שלב שחסרים לי מוצגים כלשהם לצורך כתיבתה של הכרעת הדין הנוכחית.

5. למען הסדר הטוב בלבד, מן הראוי שהצדדים יבדקו למול חומר החקירה שברשותם והפרוטוקולים של בית משפט אם כל המוצגים שהוגשו לתיק בית המשפט אכן סרוקים למערכת "נט המשפט". כמובן, ככל שיתברר שמוצג כלשהו חסר, עליהם להגיש הודעה על כך לבית המשפט תוך צירוף המוצג החסר על מנת שיסרק למערכת נט המשפט.

כתב האישום בתמצית

6. בפסקאות 1 עד 23 להכרעת הדין הראשונה פירטתי בהרחבה את עובדות כתב האישום. בתמצית, הנאשם 1 (להלן: אמנון) עבד במשך שנים רבות בחברת יוניליוור, הנאשמת 2 היא אשתו (להלן: סיגלית) והנאשמים 3 ו-4 הם ילדיה של סיגלית מנישואים קודמים ואשר אמנון שימש להם כאב (להלן: מרדכי וחנה, בהתאמה).

7. לפי עובדות כתב האישום, חברת יוניליוור העסיקה "עובדים יומיים" באמצעות חברת דנאל שהיא חברת כוח אדם. תלושי השכר "לעובדים היומיים" הונפקו על ידי חברת דנאל. חברת יוניליוור שילמה לחברת דנאל עבור שירותי כוח האדם וחברת דנאל הנפיקה לה חשבונית עבור התשלום שבוצע.

8. אמנון היה עובד ותיק בחברת יוניליוור והוענקה לו הסמכות על ידה לגייס "עובדים יומיים". אמנון עשה שימוש בסמכות זו על מנת לרשום את מרדכי וחנה כעובדים יומיים של חברת יוניליוור כאשר בפועל הם לא עבדו כלל. כמו כן, דאג לרשום את שכנתו בשם גילה באבו (להלן: גילה) כעובדת יומית בעוד שבפועל לא עבדה. הכספים עבור שכרם של מרדכי, חנה וגילה שולמו על ידי חברת דנאל ישירות לחשבון הבנק של סיגלית.

9. לפיכך, יוחסו לאמנון, סיגלית, מרדכי וחנה העבירות הבאות: קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין התשל"ז – 1977 (להלן: חוק העונשין) וכן קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות בצוותא לפי סעיפים 415 סיפא יחד עם סעיף 29 לחוק העונשין. כמו כן, יוחסו לאמנון גם העבירות של רישום כוזב במסמכי תאגיד לפי סעיף 423 לחוק העונשין וזיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר בנסיבות מחמירות לפי סעיף 418 סיפא לחוק העונשין.

תמצית הכרעת הדין הראשונה

10. בהכרעת הדין הראשונה היו תשעה פרקים, כאשר הפרקים ה', ו' ו-ז' הם הפרקים המרכזיים שבהם נותחו הראיות אשר הובילו אותי למסקנה שיש לזכות את הנאשמים מכל העבירות שיוחסו להם בכתב האישום.

11. פרק ה' להכרעת הדין הראשונה דן בכשלים במנגנון הפיקוח על אמנון אצל חברת יוניליוור וחברת דנאל. המסקנות של פרק ה' היו שחברת יוניליוור לא יצרה מנגנון פיקוח על אמנון שיאפשר לה לבדוק האם אדם שנרשם כ"עובד יומי" של חברת יוניליוור ולכן קיבל שכר ישירות מחברת דנאל, הוא אכן עובד אמת או עובד פיקטיבי.

12. בפרק ו' דנתי בראיות הנסיבתיות שהובאו על ידי המאשימה שלטענתה מוכיחות שחנה ומרדכי לא עבדו. בפרק ז' דנתי בראיות שהובאו על ידי המאשימה שלטענתה מוכיחות שגילה לא עבדה.

13. במילים אחרות, פרק ה' להכרעת הדין שעניינו הכשלים במנגנון הפיקוח על אמנון דן ב-"אין", קרי החללים הראייתיים בתשתית העובדתית שהונחה על ידי המאשימה. לעומת זאת, בפרקים ו' ו-ז' להכרעת הדין דנתי ב-"יש", קרי בראיות הקונקרטיות שהובאו והאם ניתן להסיק מהן מסקנה מפלילה כנגד הנאשמים. מסקנתי היתה שאין די ב-"יש" שהובא וגם שה-"אין" משפיע לשלילה על המסקנות שניתן להסיק מתוך ה-"יש". ומכאן התוצאה של זיכוי הנאשמים.

14. אזכיר את הוראות סעיף 214 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב – 1982 ואשר קובע כי "הוחזר המשפט לערכאה הקודמת, רשאית היא, בכפוף להוראות בית המשפט שלערעור, להיזקק לראיות שגבתה מלכתחילה בלי לגבותן בשנית". פרשת התביעה ופרשת ההגנה נשמעו בפנַי במשך מספר שנים וכל צד הגיש את ראיותיו. לכן, אין צורך בקביעת דיון לשמיעה חוזרת של הראיות והכרעת הדין השנייה תינתן בהסתמך על הראיות שהוגשו והעדויות שנשמעו.

15. בפסק הדין של בית המשפט המחוזי הייתה התייחסות לשני נושאים מרכזיים: ראשית, זהות ממלא טבלאות השכר. שנית, אופן הערכת הראיות הנסיבתיות שנוגעות לחנה ומרדכי. אתייחס לכל אחד מהנושאים הללו בנפרד תוך יישום ההנחיות שניתנו.

הקביעה העובדתית שאמנון מילא את טבלאות השכר

16. בפסקה 53 להכרעת הדין הראשונה קבעתי שלא הוכח שאמנון הוא זה שמילא את טבלאות השכר וכי די בכך על מנת לזכות את הנאשמים מכל העבירות שיוחסו להם בכתב האישום.

17. בית המשפט המחוזי קבע שהקביעה האמורה היא שגויה וניתנה הנחיה לבחון את התשתית הראייתית שהונחה על ידי המאשימה בשנית בהסתמך על הקביעה העובדתית החדשה שאמנון הוא זה שמילא את טבלאות השכר של העובדים היומיים.

18. בנוסף, בפסקה 52 לפסק הדין של בית המשפט המחוזי נאמר שבהכרעת הדין הראשונה לא נקבעו ממצאי מהימנות לגבי העובדים השונים שהובאו להעיד מטעם חברת יוניליוור וחברת דנאל. לכן, במסגרת הכרעת הדין השנייה אשלים את החסר.

19. כאמור, בהכרעת הדין הראשונה קבעתי שדי בכך שלא הוכח שאמנון מילא את טבלאות השכר של חנה, מרדכי וגילה, כדי לזכות את כל הנאשמים מכל המיוחס להם בכתב האישום. חשוב להדגיש, שההפך איננו נכון. הווה אומר, הקביעה העובדתית החדשה שאמנון מילא את טבלאות השכר איננה מובילה למסקנה שיש להרשיע את הנאשמים בכל מה שיוחס להם בכתב האישום.

20. לטבלאות השכר השונות יש מבנה זהה ולמען ההמחשה אביא טבלת שכר אחת שמשקפת היטב את המבנה של טבלאות השכר השונות והדברים שיאמרו לגביה הם טובים ונכונים לגבי כל שאר טבלאות השכר.

21. ניקח למשל את טבלת השכר שנוגעת לחנה לגבי חודש אוקטובר 2010 (ת/10) (להלן: הטבלה) ושתוכנה כדלקמן:

"הערות: חן ממן מקבלת שכר לפי 220 ₪ + 20 ₪ החזר נסיעות, בנוסף עבדה במהלך חודש אוקטובר 24 שעות נוספות. החישוב ייעשה לפי 27.5 כפול 24 שעות (600 ₪ סה"כ). [חותמת וחתימה של אמנון]"

22. הטבלה כוללת 13 שמות של "עובדים יומיים", וביניהם את חנה שמופיעה כ"חן (חנה) ממן". עינינו הרואות כי דיווח השכר לגבי שלושה עשר עובדים יומיים לגבי חודש אוקטובר 2010 נעשה על גבי דף אחד בטבלה אחת. אין כל אינדיקציה בטבלה היכן עבד כל אחד מהם, באיזה מחוז במדינה, באיזו עיר ובאיזה סניף של חברת יוניליוור מהסניפים הרבים של חברת יוניליוור בישראל. כמו כן, אין רישום בטבלה לגבי שעת התחלת העבודה ושעת הסיום.

23. על כן, ישאל השואל כיצד ניתן להוכיח מתוך עיון בטבלה שעובד מסוים לא עבד ביום ספציפי במהלך חודש אוקטובר 2010? או שכן עבד אך יש דיווח כוזב לגבי שעות העבודה שלו? בפועל, מעיון בטבלה לא ניתן לדעת כלל האם מדובר ברישום כוזב או לא.

24. יוצא מכך, שהמשמעות של הקביעה העובדתית החדשה שאמנון הוא זה שמילא את טבלאות השכר של העובדים היומיים השונים, וביניהם חנה, מרדכי וגילה, היא שאמנון רשם את האות V לגבי ימי העבודה של כל אחד משלושה עשר העובדים היומיים שרלבנטיים לחודש אוקטובר 2010. הא ותו לא. ועדיין עולה השאלה כיצד המאשימה תוכיח שהתכנים של הטבלה הם כוזבים. שאלה זו רלבנטית לא רק לגבי אמיתות רישומה של חנה כעובדת יומית בטבלת השכר של חודש אוקטובר 2010, אלא גם לגבי אמיתות הרישום של כל אחד מהשמות שמופיעים בטבלה כעובד יומי. כאמור, טבלת השכר של חודש אוקטובר 2010 הובאה כדוגמא מייצגת למכלול טבלאות השכר, ולכן יש לשכפל את השאלות האמורות לגבי כל טבלאות השכר שקיימות בתיק, לגבי כל העובדים היומיים שמופיעים בהם.

25. המאשימה לא סברה שיש להעמיד את אמנון לדין בטענה שהרישום של שנים עשר העובדים האחרים (חוץ מחנה) שמופיעים בטבלה כעובדים יומיים, הוא כוזב. הדבר נכון גם לגבי הרישום של עובדים יומיים אחרים ששמותיהם רשומים בטבלאות אחרות (ושאינם מרדכי, חנה וגילה). ולא בכדי. הסיבה לכך היא ברורה והיא הכשלים הרבים שהיו אצל חברת יוניליוור וחברת דנאל במנגנון הפיקוח על אמנון בגיוסם ורישומם של עובדים יומיים ומכאן הקושי להוכיח שעובד כלשהו נרשם כעובד פיקטיבי או שדווח לגביו על ימי עבודה פיקטיביים או על שעות עבודה פיקטיביות.

26. כאמור, את הקביעה העובדתית החדשה שאמנון מילא את טבלאות השכר של העובדים היומיים יש לבחון מהאספקלריה של הכשלים שהיו בחברת יוניליוור ובחברת דנאל במנגנון הפיקוח על אמנון בהעסקה ובדיווח על העובדים היומיים. וביתר הרחבה:

א. העדר קיומם של כרטיסי נוכחות בחברת דנאל עבור העובדים היומיים. חברת דנאל לא ניהלה כרטיסי נוכחות עבור העובדים היומיים של חברת יוניליוור שהועסקו על ידה ושילמה את שכרם (ראו בהרחבה פסקאות 42-40 להכרעת הדין הראשונה). נתון זה עלה מתוך עדותו של אילן יושעי אשר שימש כעוזר מנכ"ל בחברת דנאל וממונה על יחסי עבודה. אילן העיד שחברת דנאל לא בדקה כלל וכלל אם העובדים היומיים אכן עבדו או לא, באיזה ימים ובאיזה שעות (פרוט' מיום 13.12.18, עמ' 304 ש' 13-5, עמ' 306 ש' 26-11). עדותו זו מהימנה עליי ויש לייחס לה את מלוא המשקל.

ב. העדר קיומם של כרטיסי נוכחות בחברת יוניליוור עבור העובדים היומיים. בנושא זה דנתי בהרחבה בפסקאות 57-54 להכרעת הדין הראשונה. העדה לימור אילוז, עובדת במחלקת הנהלת החשבונות בחברת יוניליוור בסניף חיפה, העידה שהיא קיבלה את החשבוניות שמאשרות את התשלום עבור העובדים היומיים בחברת דנאל ישירות מאמנון ולאחר מכן הייתה מאשרת את העברת הסכום הנקוב בחשבוניות לחברת דנאל. יוצא מכך, שלא היה לה שום תפקיד בבדיקת אמיתות התוכן של החשבוניות. עדותה זו מהימנה עליי ויש לייחס לה את מלוא המשקל.

ג. העדר פיקוח על אמנון בחברת יוניליוור בדרג שמעליו: על נושא זה עמדתי בהרחבה בפסקאות 79-75 להכרעת הדין הראשונה. לגבי הדרג שמעליו של אמנון, העיד אבי אשכנזי ששימש כסמנכ"ל לוגיסטיקה בחברת יוניליוור ואשר אמנון היה כפוף לו. אבי אשכנזי העיד שקיבל דיווח ישירות על העובדים היומיים מאמנון (פרוט' מיום 22.11.18, עמ' 221 ש' 22-20, עמ' 223 ש' 24-6). עדותו זו מהימנה עליי וממנה עולה בבירור שאין לאבי אשכנזי ידיעה אישית כלשהי לגבי אמיתות הרישום של העובדים היומיים ואין ביכולתו להפריך או לאשש את התכנים של טבלאות השכר שמולאו על ידי אמנון.

ד. העדר פיקוח על אמנון מהדרג שמצדדיו. על נושא זה עמדתי בפסקאות 81-80 להכרעת הדין הראשונה. המאשימה העידה את אריאל רז ששימש בתפקיד של מנהל מערך השטח בחברת יוניליוור, קרי מנהל של העובדים היומיים וזאת בדרגה מקבילה לזו של אמנון. עדותו של אריאל רז היא מהימנה עליי, אך הדבר לא משנה במאומה את מסקנתי שלא הייתה לו ידיעה אישית לעניין השאלה האם חנה, מרדכי וגילה, עבדו או לא. למעשה, לאריאל רז אין כל מידע מה נרשם על ידי אמנון לגבי העובדים היומיים שהאחרון אחראי עליהם. אריאל רז גם לא העיד שיש לו מידע כזה.

ה. העדר פיקוח על אמנון מהדרג שמתחתיו. על נושא זה עמדתי בהרחבה בפסקאות 103-82 להכרעת הדין הראשונה. בנושא זה העידו שמונֶה עדוֹת שכל אחת מהן שימשה בתפקיד של "ראש צוות" בחברת יוניליוור והייתה אחראית על אזור שונה של סניפי יוניליוור ברחבי המדינה. בהכרעת הדין הראשונה קבעתי שהעדות של כל אחת מהן היא בלתי רלוונטית לאירועים מושא כתב האישום וכל אחת מהן הובאה להעיד שלא לצורך ובאופן מיותר לחלוטין (ראו פסקאות 93, 94, 96, 98, 99, 100, 101, 102, 103, 107, 108). משקבעתי שעדותן בלתי רלוונטית, התייתר הצורך לדון בשאלת מהימנותן. מכל מקום, למען הסדר הטוב, יובהר שבעיני מדובר בשמונה עדות מהימנות לחלוטין לגבי הדברים שמסרו בבית המשפט. התיק שבפניי עניינו העסקה של "עובדים יומיים" בלבד, לא עובדים "שבועיים" ולא עובדים "חודשיים". כל אחת מהן העידה שהיא לא הייתה אחראית על "עובדים יומיים" והעדות של כל אחת מהן בעניין זה היא מהימנה בעיני. ולכן, ברור שכל אחת מהן הייתה ונותרה עדה בלתי רלוונטית. וחשוב מכך, אין פלא שכל אחת מהן לא הכירה את חנה ומרדכי שנרשמו כעובדים יומיים. ולכן, חוסר היכרותן עם חנה ומרדכי לא יכולה לשמש ראיה מפלילה כנגד מי מהנאשמים.

27. נחזור לשאלה המרכזית והיא הכיצד לאור הכשלים הברורים והבולטים אצל חברת יוניליוור וחברת דנאל בפיקוח על אמנון ברישום של עובדים יומיים, תוכל המאשימה להוכיח שהתכנים של טבלאות השכר שאותם מילא אמנון הם כוזבים. בסופו של יום, רוב העדים שהעידו במשפט מטעם המאשימה היו עובדים של חברת יוניליוור ולאחר שמיעת עדותם ברור שלא ניתן לבסס ממצא מפליל מדבריהם כנגד מי מהנאשמים.

28. מנגנון הפיקוח היחיד שהיה בידי חברת יוניליוור לגבי אמיתות הרישום של ימי העבודה של העובדים היומיים השונים בטבלאות השכר השונות, הוא היומנים שניהל עובד של חברת יוניליוור בשם ריימונד בסטיקר (להלן: ריימונד). ריימונד העיד שהוא היה מבצע רישום של ימי ושעות העבודה של העובדים היומיים ביומנים שניהל בעצמו ולאחר מכן היה מעביר אותם לאישורו של אמנון (פרוט' מיום 18.11.18, עמ' 182, ש' 29-15, עמ' 183, ש' 23-18). יודגש, החלק הזה בעדותו מהימן עליי. על נושא היומנים של ריימונד עמדתי בהרחבה בפסקאות 74-58 להכרעת הדין הראשונה.

29. יוצא מכך, שהקביעה העובדתית החדשה שאמנון מילא את טבלאות השכר של העובדים היומיים, הייתה יכולה לקבל משמעות ראייתית מהותית, רק אם ניתן היה לבחון את טבלאות השכר למול היומנים של ריימונד. אם היומנים היו קיימים ומוגשים כראיה ניתן היה לדון בשאלת הקבילות והמשקל של אותם יומנים. אם בית המשפט היה מגיע למסקנה שהיומנים הם ראייה קבילה ובעלת משקל גבוה, ניתן היה לבדוק את אמיתות התכנים של אותן טבלאות שכר תוך השוואתן עם מה שמופיע ביומנים של ריימונד. בנסיבות אלה, השילוב בין היומנים של ריימונד לבין הקביעה העובדתית החדשה שאמנון מילא את טבלאות השכר, היה יכול להקים תשתית ראייתית מפלילה נגד אמנון. דא עקא, היומנים לא נתפסו על ידי חברת יוניליוור, לא נמסרו למשטרה ובסוף נזרקו על ידי ריימונד. עקב כך, הקביעה העובדתית החדשה שאמנון מילא את טבלאות השכר של העובדים היומיים, כאשר היא ניצבת לבדה וללא היומנים של ריימונד, היא לא יותר מאשר ממצא עובדתי ניטראלי שנעדר פוטנציאל מפליל נגד אמנון.

30. ריימונד העיד שלא זומן כלל לתחנת המשטרה לצורך מתן עדות (פרוט' מיום 18.11.18, עמ' 186, ש' 19-18, עמ' 187, ש' 4-3). החלק הזה בעדותו מהימן עליי.

31. ריימונד העיד גם שבמהלך חודש אוגוסט 2013 נקרא לשיחה במשרדי חברת יוניליוור עם אריאל רז (הדרג הבכיר בחברת יוניליוור), דני לויט (קצין הביטחון של חברת יוניליוור) ועובדת נוספת בשם אירה גטה. בפגישה הוא הציג בפניהם את היומנים שלו מהשנתיים הקודמות ושבהם רשם באופן שוטף את הימים והשעות שבהם עבדו העובדים היומיים השונים והסביר להם שחנה ומרדכי לא הופיעו ביומנים ואינם מוכרים לו. שיחה זו לא תועדה ונגבה ממנו תצהיר רק שנתיים לאחר מכן ביום 12.11.15 ובו התייחס לפגישה האמורה וגם הסביר בתצהיר שבפרק הזמן שחלף מאז הפגישה, הוא זרק את היומנים ולכן אינם ברשותו (ראו פסקאות 10 ו-11 לתצהירו, ת/59).

32. עדותו של ריימונד לגבי עצם קיום המפגש עם אריאל רז, דני לויט ואירה גטה, בחודש אוגוסט 2013, מהימנה עליי. בנוסף, עדותו ששיחה זו לא תועדה גם היא מהימנה עליי. כמו כן, עדותו שנגבה ממנו תצהיר רק שנתיים לאחר מכן וְשֶבְּעֵת גביית תצהירו, היומנים כבר לא היו ברשותו מאחר שזרק אותם, גם היא מהימנה עליי.

33. בפסקה 69 להכרעת הדין הראשונה קבעתי כדלקמן:

"לדעתי, השיהוי הניכר בתיעוד פוגע בזכות של הנאשמים להליך הוגן. על כן, הנני קובע שאין לייחס כל משקל לעדות של ריימונד בתצהירו מיום 12.11.15 שלפי מיטב זכרונו, חנה, מרדכי וגילה, לא הופיעו בשום שלב ביומנים שניהל."

(ההדגשה במקור)

34. מסקנתי שאין לייחס משקל כלשהו לדברים שמסר ריימונד בתצהירו מיום 12.11.15 שלפי מיטב זכרונו, חנה ומרדכי, לא הופיעו בשום שלב ביומנים שניהל, בעינה עומדת (הערת אגב: לאחר בדיקה חוזרת, בתצהיר של ריימונד לא הייתה התייחסות לגילה, אלא רק לחנה ומרדכי).

35. בפסקאות 74-66 להכרעת הדין הראשונה עמדתי בהרחבה על ארבעה פגמים שנפלו בהתנהלות של חברת יוניליוור למול ריימונד: ראשית, העדר תיעוד לשיחה עם ריימונד בחודש אוגוסט 2013; שנית, שלא הייתה תפיסה של היומנים על ידי חברת יוניליוור בחודש אוגוסט 2013; שלישית, אי מסירת היומנים למשטרה וזאת למרות חקירה שנפתחה נגד הנאשמים בעקבות תלונה שהוגשה נגדם על ידי דן לויט, קצין הביטחון של חברת יוניליוור; רביעית, זריקת היומנים למרות היותם ראייה קריטית לבדיקת אמיתות תוכנן של טבלאות השכר שעליהן חתם אמנון.

36. המשקל המצטבר של ארבעת הפגמים הוביל אותי למסקנה בהכרעת הדין הראשונה שנפגעה זכותם של הנאשמים להליך הוגן. כמו כן, המשקל המצטבר של ארבעת הפגמים הוא זה שהוביל אותי למסקנה שאין לייחס משקל כלשהו לעדותו של ריימונד בתצהירו ובעדותו בבית המשפט, שלפי מיטב זכרונו, חנה ומרדכי לא הופיעו באותם יומנים. מסקנות אלה לא השתנו והן תקפות גם כיום.

הראיות הנסיבתיות שנוגעות לפיקטיביות הרישום של חנה ומרדכי כעובדים יומיים

37. כעת, אדון בראיות הנסיבתיות שאותן מניתי בהכרעת הדין הראשונה לעניין השאלה האם חנה ומרדכי אכן עבדו, או לא.

38. לגבי הראיה הנסיבתית הראשונה: הימים שבהם חנה ומרדכי שהו בחו"ל (פסקאות 122 -140 להכרעת הדין הראשונה). הימים הרלוונטיים הם בין 2.6.11 לבין 6.6.11 לגבי מרדכי, וכן 1.10.10 ו-30.8.12 לגבי חנה. בית המשפט המחוזי קבע בפסקה 54(א) לפסק דינו כדלקמן:

"הוגש תדפיס לגבי מועדי הכניסה והיציאה מהארץ של הילדים (ת/5, ת/6), מהם עולה כי אלה שהו בחו"ל בחלק מהימים שדווח כי עבדו. בית משפט קמא קבע כי אין המדובר בראיה קבילה, אך ככל שעדותו של השוטר אילן ששון, שהפיק את הפלטים כפעולת חקירה, הייתה אמינה, נראה כי קביעה זו שגויה, ויש לקבל ראיה זו כחלק מהתשתית הנסיבתית."

39. עדותו של השוטר אילן ששון שהוא זה שהפיק את הפלטים לגבי מועדי הכניסה והיציאה מהארץ של חנה ומרדכי מתוך המחשב המשטרתי, מהימנה עליי. לפיכך, לפי הנחיית בית המשפט המחוזי, הנני קובע שהפלטים הם ראיה קבילה. על כן, הנני קובע כממצא עובדתי שהמאשימה הוכיחה את הדברים הבאים:

א. ראשית, לגבי מרדכי, שהוא דוּוַח כעובד יומי בחברת יוניליוור בימים שבין 2.6.11 ו-6.6.11 (סה"כ 5 ימים) וקיבל שכר בגינם שהועברו לחשבונה של סיגלית, כאשר בפועל הוא שהה בימים אלה בחו"ל.

ב. שנית, לגבי חנה, שהיא דוּוְחה כעובדת יומית בחברת יוניליוור ביום 1.10.10 וביום 30.8.12 (סה"כ יומיים) וקיבלה שכר בגינם שהועבר לחשבונה של סיגלית, כאשר בפועל היא שהתה בימים אלה בחו"ל.

40. משנקבע כממצא עובדתי שחנה ומרדכי לא עבדו בימים האמורים מאחר שהיו בחו"ל, הדבר יוצר חזקה שבעובדה שהדיווח עליהם כעובדים יומיים, וזאת לגבי אותם ימים ספציפיים בלבד, היה כוזב. בנסיבות אלה, עובר נטל הבאת הראיות לנאשמים להפריך את החזקה האמורה.

41. בפועל, מרדכי וחנה לא מסרו הסבר מניח את הדעת, לא באמרות החוץ שלהם במשטרה וגם לא בעדותם בבית המשפט, הכיצד נרשמו כעובדים בימים האמורים בעוד ששהו בחו"ל. כמו כן, גם אמנון לא הצליח להסביר כיצד אישר תשלום שכר עבורם בימים הללו בעוד שבפועל, שהו בחו"ל. בנוסף, סיגלית גם לא הסבירה כיצד התקבל שכר בגין אותם ימים בחשבון הבנק האישי שלה, כאשר בפועל חנה ומרדכי היו באותם ימים בחו"ל.

42. מאחר והנאשמים לא הצליחו לסתור את החזקה שבעובדה בדבר פיקטיביות הדיווח עליהם בימים האמורים שבהם שהו בחו"ל, אין מנוס מהמסקנה שיש להרשיעם בעבירה של קבלת דבר במרמה לגבי אותם ימים.

43. לגבי הראיה הנסיבתית השנייה: הפקדת שכרם של חנה ומרדכי בחשבון הבנק של סיגלית. כפי שהסברתי בפסקאות 142 ו-143 להכרעת הדין, אבי אשכנזי, סמנכ"ל הלוגיסטיקה בחברת יוניליוור וגם אילן יושעי, נציג חברת דנאל, העידו שהעובדה שהשכר של חנה ומרדכי הופקד בחשבון הבנק של סיגלית, שהיא אימם, היא לא נסיבה מחשידה כלפי מי מהם. עדותם בנקודה זו, מהימנה עלי. לכן, מסקנתי שלא מדובר בראייה מחשידה, בעינה עומדת. יוצא מכך, שהראיה הנסיבתית ששכרם של חנה ומרדכי הופקד בחשבון הבנק של סיגלית, לא תילקח בחשבון בעת שקילת מכלול הראיות הנסיבתיות "המחשידות" שנזקפו לחובת הנאשמים.

44. הראיה הנסיבתית השלישית: חנה חיילת בשירות סדיר וגם עובדת בשתי עבודות. על נושא זה עמדתי בהרחבה בפסקאות 150-144 להכרעת הדין הראשונה ומסקנתי הייתה שלא מדובר בנסיבה מחשידה כלפי חנה. הראיה הנסיבתית השלישית עטופה בשני מחדלי חקירה מהותיים. ראשית, המשטרה לא ביצעה בדיקה למול גורם כלשהו ברשת "רמי לוי" האם חנה אכן עבדה שם כפי שטענה, או לא. שנית, גם אם אצא מתוך הנחה שאכן עבדה ברשת "רמי לוי" בתקופה שבה טענה שעבדה בחברת יוניליוור, עדיין יש מחדל חקירה נוסף. המחדל הנוסף הוא שלא נבדקה טענתה של חנה על ידי המשטרה מול גורמי הצבא ששירותה הצבאי הצטמצם למספר מוגבל של שעות בכל יום, דבר שאִפְשר לה לבצע את שירותה הצבאי וגם לעבוד ברשת "רמי לוי" וגם לעבוד בחברת יוניליוור. שני המחדלים האמורים מותירים אותי במסקנתי שהראיה הנסיבתית השלישית איננה בגדר ראיה מחשידה כלפי חנה ולכן אין לקחתה בחשבון בעת שקלול מכלול הראיות הנסיבתיות.

45. הראיה הנסיבתית הרביעית: מרדכי חייל בשירות סדיר בתפקיד לוחם. עמדתי על נושא זה בהרחבה בפסקאות 151 -154 להכרעת הדין הראשונה. מסקנתי הייתה שהיה מחדל חקירה על ידי המשטרה בכך שלא בדקה את טענתו של מרדכי שבמסגרת שירותו הצבאי הותר לו לצאת לעבוד. בנסיבות אלה, לא מצאתי מקום לפקפק במהימנות עדותו של מרדכי בנושא זה. מחדל זה פועל לרעתה של המאשימה ולכן הראיה הנסיבתית הרביעית לפיה בעת שמרדכי דוּוַח כעובד יומי בחברת יוניליוור, הוא היה חייל בשירות סדיר, איננה ראיה מחשידה שניתן לזקוף אותה לחובתו. לפיכך, הראיה הנסיבתית הרביעית לא תילקח בחשבון בעת שקלול מכלול הראיות הנסיבתיות.

46. הראיה הנסיבתית החמישית: עשרה ימים שבהם מרדכי שהה בכלא צבאי. בפסקאות 155 עד 157 להכרעת הדין הראשונה, קבעתי שמדובר בראיה נסיבתית מחשידה מאחר ובאותם עשרה ימים שבין 20.6.10 ו-30.6.10, מרדכי דווח כעובד יומי בחברת יוניליוור כאשר בפועל הוכח על ידי המאשימה ששהה בכלא צבאי ולכן ברור שלא היה בעבודה. בנסיבות אלה, נוצרת חזקה שבעובדה שמדובר בדיווח כוזב וזאת באופן ספציפי לגבי אותם ימים שבהם מרדכי שהה בכלא.

47. לכן, נטל הבאת הראיות עובר כעת לנאשמים להפריך את אותה חזקה ולתת הסבר מניח את הדעת הכיצד מרדכי נרשם כעובד באותם עשרה ימים כאשר למעשה היה בכלא. בפועל, הנאשמים לא הפריכו את החזקה האמורה ולא נתנו הסבר כלשהו לדיווח הכוזב ולכן יש להרשיעם בעבירה של קבלת דבר במרמה לגבי אותם עשרה ימים ספציפיים שבהם מרדכי שהה בכלא צבאי (ואלה הימים: 20.6.10, 21.6.10, 22.6.10, 23.6.10, 24.6.10, 25.6.10, 27.6.10, 28.6.10, 29.6.10 ו-30.6.10).

48. הראיה הנסיבתית השישית: הרישום של חנה ומרדכי כעובדים יומיים לתקופה המקסימאלית המותרת. בפסקאות 161-158 להכרעת הדין הראשונה, קבעתי שמדובר בראיה נסיבתית מחשידה ומסקנתי זו בעינה עומדת.

49. הראיה הנסיבתית השביעית: שכר גבוה לחנה ומרדכי ביחס לעובדים יומיים אחרים. בפסקאות 162 -163 קבעתי שמדובר בראיה נסיבתית מחשידה ומסקנתי זו בעינה עומדת.

50. הראיה הנסיבתית השמינית: רישום מופרז של ימי עבודה לחנה ומרדכי בחודשים מסוימים (ראו פסקאות 166-164 להכרעת הדין הראשונה). לגבי חנה, בחודש אוגוסט 2010 היו 27 ימי עבודה ובפועל דוּוַח שהיא עבדה 28 ימים. בנוסף, בחודש ספטמבר 2010, דוּוַח שחנה עבדה ביום 18.9.10 שחל ביום כיפור שבו אף סניף של חברת יוניליוור לא פעל. יוצא מכך, שלגבי חנה מדובר ביומיים שבהם הוכח שלא עבדה.

51. לגבי מרדכי, בחודש פברואר 2010 היו 24 ימי עבודה אך דווח שהוא עבד 26 ימים. בנוסף, לגבי חודש מרץ 2010, היו בו 27 ימי עבודה והוא דוּוַח כמי שעבד 28 ימים. לכן, לגבי מרדכי, מדובר בשלושה ימי עבודה שבהם הוכח שלא עבד.

52. בנסיבות אלה, נוצרת חזקה שבעובדה שהדיווח שחנה עבדה באותם שני ימים ספציפיים שנוגעים לה, וכן הדיווח שמרדכי עבד באותם שלושה ימים ספציפיים שנוגעים לו, הוא דיווח כוזב. כעת, עובר נטל הבאת הראיות לנאשמים להפריך את החזקה האמורה, או לתת הסבר מניח את הדעת הכיצד נפלה שגגה מעין זו בדיווחים. בפועל, אף אחד מהם, לא באמרות החוץ וגם לא בעדויות בבית המשפט, לא הצליח לתת הסבר מניח את הדעת הכיצד דווחו כעובדים וקיבלו שכר בגין אותם ימים. על כן, יש להרשיע את הנאשמים בעבירה של קבלת דבר במרמה לגבי אותם ימים ספציפיים (היומיים שנוגעים לחנה ושלושה הימים שנוגעים למרדכי).

53. הראיה הנסיבתית התשיעית: חשבוניות נפרדות עבור חנה ומרדכי משאר העובדים היומיים. בפסקאות 168-167 להכרעת הדין קבעתי שמדובר בנסיבה מחשידה ומסקנתי בעינה עומדת.

דיון מסכם לגבי הראיות הנסיבתיות שנוגעות לחנה ומרדכי

54. עינינו הרואות שקיימות שלוש קבוצות של ראיות נסיבתיות שלגביהן הוכח מעל לכל ספק סביר שבימים ספציפיים חנה ומרדכי לא עבדו, כדלקמן: ראשית, חמישה ימים שבהם מרדכי שהה בחו"ל ועוד יומיים שבהם חנה שהתה בחו"ל; שנית, עשרה ימים שבהם מרדכי שהה בכלא צבאי; שלישית, יומיים שבהם הוכח שחנה לא עבדה, יום כיפור והיום העודף בחודש אוגוסט 2010, וכן שלושה ימים שבהם דוּוַח שמרדכי עבד מעבר לימי העבודה הקיימים בחודש פברואר 2010 ובחודש מרץ 2010.

55. יוצא מכך, שקיימים 18 ימים שהוכח מעל לכל ספק סביר שמרדכי לא עבד ועוד 4 ימים שהוכח מעל לכל ספק סביר שחנה לא עבדה, ובכל זאת, נרשמו באותם ימים כעובדים בחברת יוניליוור (סך הכל 22 ימים). לאור העובדה שהנאשמים לא הצליחו להפריך את חזקת הפיקטיביות שקמה לחובתם לגבי אותם 22 ימים, אין מנוס מהמסקנה שלגבי אותם ימים ספציפיים יש להרשיע את הנאשמים בעבירה של קבלת דבר במרמה. המסקנה היחידה המתבקשת מאותן ראיות נסיבתיות שמתייחסות ל-18 ימים של מרדכי ו-4 ימים של חנה, היא שהדיווח לגבי אותם ימים נעשה במרמה.

56. כפי שהסברתי בפסקה 196 להכרעת הדין הראשונה, סוגיית הוכחת ה-"מרמה" בעבירה של קבלת דבר במרמה לפי סעיף 415 לחוק העונשין תלויה בשאלה הבסיסית האם הוכח שחנה ומרדכי לא עבדו. משהוכח שלא עבדו בימים הספציפיים שצוינו לעיל, יש להרשיע את כל הנאשמים בעבירה של קבלת דבר במרמה וזאת לגבי אותם 22 ימים.

57. וכעת יש לדון בשאלה האם אותם 22 ימים שבהם הוכח מעל לכל ספק סביר שחנה ומרדכי לא עבדו, יכולים להקים חזקה שבעובדה שחנה ומרדכי לא עבדו במלוא התקופה שיוחסה להם בכתב האישום? לדעתי, התשובה היא שלילית.

58. יוזכר, לפי עובדות כתב האישום, לגבי חנה קיימות שתי תקופות של 9 חודשים בכל פעם, היינו סך הכל 18 חודשים, שבהם נטען כנגדה שלא עבדה בחברת יוניליוור ולמרות זאת נרשמה כעובדת וקיבלה בגינם שכר. כמו כן, לגבי מרדכי, לפי עובדות כתב האישום, היו שלוש תקופות שונות (10 חודשים, 9 חודשים ועוד 9 חודשים) סך הכל 28 חודשים שבהם נטען כנגדו שלא עבד בחברת יוניליוור ולמרות זאת נרשם כעובד וקיבל שכר בגינם.

59. לדעתי, אותם 22 ימים שבהם הוכח שחנה ומרדכי לא עבדו (4 ימים ו-18 ימים בהתאמה), הם כמות קטנה של ימים שאין בכוחה להכתים את מלוא 18 החודשים של חנה וגם לא את מלוא 28 החודשים של מרדכי. מסקנה זו איננה משתנה גם כאשר אני מצרף את שלוש הראיות שלגביהן קבעתי שהן בעלות פוטנציאל מחשיד כלפי הנאשמים והן:

א. ראשית, הראיה הנסיבתית בדבר רישומם של חנה ומרדכי כעובדים יומיים לתקופה המקסימאלית המותרת (פסקאות 161-158 להכרעת הדין הראשונה). בחברת יוניליוור היה נוהל לפיו עובדים יומיים אינם מועסקים יותר מ-9 חודשים ברציפות. חנה ומרדכי לא נקלטו כעובדים קבועים אלא נרשמו לסירוגין, אחד אחרי השנייה, לתקופה המקסימאלית כעובדים יומיים.

ב. שנית, הראיה הנסיבתית בדבר קיומו של שכר גבוה לגבי חנה ומרדכי ביחס לעובדים אחרים. ראיה זו פורטה בהרחבה בפסקה 162 להכרעת הדין הראשונה שבה נאמר כדלקמן:

"162. מעיון בטבלאות השכר של חנה ומרדכי (ת/27, ת/28, ת/29, ת/30, ת/32, ת/33, ת/34, ת/35 ת/9, ת/10, ת/11), תלושי השכר שלהם והחשבוניות שהונפקו על ידי חברת דנאל לחברת יוניליוור (ת/38 עד ת/47), אנו למדים שכל אחד מהם דוּוַח, באופן קבוע, כמי שעבד בכל ימי העבודה האפשריים בכל חודש, אף ללא חופשות, ועם שעות נוספות. בנוסף, הבסיס לחישוב שכרם היה במעט גבוה יותר מעובדים יומיים אחרים, כגון בתקופות מסוימות קיבלו 220 ₪ ליום במקום 200 ₪ ליום שאותם קיבלו עובדים יומיים אחרים, ובנוסף גם קיבלו הוצאות נסיעה גבוהות יותר מעובדים יומיים אחרים. בעקבות זאת, כל אחד מהם זכה לקבל לחשבון הבנק של סיגלית שכר כולל של מספר אלפי שקלים בכל חודש. כמו כן, כאשר משווים בין השכר שקיבלו חנה ומרדכי לבין השכר שקיבלו עובדים יומיים אחרים, הראשונים קיבלו יותר בגלל דִיווּח על מספר גדול יותר של שעות עבודה לעומת עובדים אחרים."

ג. שלישית, הראיה הנסיבתית בדבר קיומן של חשבוניות נפרדות עבור חנה ומרדכי משאר העובדים היומיים. בפסקה 167 להכרעת הדין הראשונה נאמר כדלקמן:

"167. ראיה נסיבתית נוספת שעליה הצביעה המאשימה היא העובדה שאמנון היה מבקש מחברת דנאל שיכינו חשבוניות נפרדות עבור חנה ומרדכי, בעוד שלגבי שאר העובדים היומיים הייתה חשבונית אחת משותפת לכולם (ראו את המיילים שנשלחו על ידי אמנון לחברת דנאל, ת/7 ו-ת/8)."

60. שלוש הראיות המחשידות שצוינו לעיל הן בעלות עוצמה נמוכה במובן זה שהצירוף של שלושתן יחד, בתוספת אותם 22 ימים שבגינם הורשעו הנאשמים, איננו מוביל למסקנה היחידה האפשרית שחנה לא עבדה במשך 18 חודשים (פחות 4 ימים) ושמרדכי לא עבד במשך 28 חודשים (פחות 18 ימים). למעשה, הצירוף של הראיות האמורות איננו מצביע שחנה או מרדכי לא עבדו במועד ספציפי, מדובר בראיות בעלות פוטנציאל "מחשיד" בלבד, לא מעבר לכך, ואינן מגיעות לכדי ראיות "מפלילות".

61. בפועל, יש בידי המאשימה ראיות קונקרטיות וטובות שמוכיחות מעל לכל ספק סביר שחנה ומרדכי לא עבדו, רק לגבי אותם 22 ימים. הא ותו לא.

62. המסקנה שאין בכוחם של אותם 22 ימים כדי להכתים את שאר התקופה של חנה (18 חודשים) ואת שאר התקופה של מרדכי (28 חודשים) בכתם פלילי, מושפעת גם מהחללים שעלו בתשתית הראייתית שהונחה על ידי המאשימה והם הכשלים הרבים במנגנון הפיקוח על אמנון בחברת יוניליוור. מסקנה זו מתבקשת גם לאור הפגיעה בזכותם של הנאשמים להליך הוגן עקב כך שהיומנים של ריימונד לא נמסרו למשטרה ואף נזרקו.

63. כפי שהסברתי בפסקאות 33-30 להכרעת הדין הראשונה, נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות להוכיח שחנה ומרדכי לא עבדו, רובץ לפתחה של המאשימה. באשר לאותם 22 ימים, ולאחר יישום הנחיותיו של בית המשפט המחוזי, הנני קובע כי המאשימה אכן עמדה בנטל. לעומת זאת, לגבי התקופות שנותרו (18 חודשים פחות ארבעה ימים לגבי חנה, וכן 28 חודשים פחות 18 ימים לגבי מרדכי), המאשימה לא עמדה בנטל, ולכן, נטל הבאת הראיות לא עובר לנאשמים על מנת לעורר ספק סביר שמא כן עבדו.

הוראות החיקוק שבהן יש להרשיע את הנאשמים

64. המאשימה ייחסה לנאשמים ביצוע עבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות בצוותא לפי סעיפים 415 סיפא יחד עם סעיף 29 לחוק העונשין. סעיף 415 לחוק העונשין קובע כדלקמן:

"המקבל דבר במרמה, דינו – מאסר שלוש שנים, ואם נעברה העבירה בנסיבות מחמירות דינו – מאסר 5 שנים".

65. מאחר שקבעתי שיש להרשיע את הנאשמים רק לגבי אותם 22 ימים בלבד, ולא לגבי מלוא התקופה של 18 חודשים לגבי חנה וגם לא לגבי מלוא התקופה של 28 חודשים לגבי מרדכי, אין מנוס מהמסקנה שהרכיב של "נסיבות מחמירות" בעבירה של קבלת דבר במרמה, לא הוכח. על כן, יש להרשיע את הנאשמים בעבירה של קבלת דבר במרמה לפי סעיף 415 רישא, קרי עבירה מסוג עוון ולא עבירה מסוג פשע.

66. בכתב האישום יוחסה לכל הנאשמים גם עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין וזאת בהסתמך על ההנחה שיש להרשיע את הנאשמים בעבירה מסוג "פשע" שהיא קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. מאחר וקבעתי שיש להרשיע את הנאשמים בעבירה של קבלת דבר במרמה כעבירת עוון, יש להרשיע את הנאשמים בעבירה של קשירת קשר לביצוע עוון לפי סעיף 499(א)(2), שהמאסר המקסימאלי בגינה הוא שנתיים, ולא בעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1).

67. על קשירת הקשר בין הנאשמים, וזאת לגבי 22 ימים בלבד, ניתן ללמוד מהמשקל המצטבר של הראיות שלהלן: הנאשמים הם בני משפחה ולכן חזקה על כל אחד מהם שיש לו מידע לגבי האחר, כגון שמרדכי היה בכלא צבאי בימים מסוימים ושחנה ומרדכי היו בחו"ל בימים מסוימים אחרים; השכר של חנה ומרדכי הופקד בחשבונה של סיגלית ולכן מדובר בהתנהלות כלכלית משותפת של כולם בתוך אותו חשבון בנק ולכן כל סכום שנכנס אליו ניתן לשייכו לכל אחד מהם; כולם הורשעו בעבירה של קבלת דבר במרמה תוך ביצוע העבירה "בצוותא" לפי סעיף 29 לחוק העונשין.

68. מן הראוי להבהיר שהעובדה שמרדכי לא עבד 18 ימים ובעוד שחנה לא עבדה 4 ימים, אין משמעה שיש להרשיע את חנה רק לגבי אותם 4 ימים ששייכים לה, או את מרדכי רק לגבי אותם 18 ימים ששייכים לו. לאור העובדה שיש להרשיע את כל הנאשמים בעבירה של קשירת קשר לביצוע עוון וגם ובעבירה של קבלת דבר במרמה בצוותא, יש להרשיע את כל אחד מהנאשמים במספר הכולל של 22 ימים.

69. לגבי אמנון בלבד, יוחסה לו עבירה של זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר בנסיבות מחמירות לפי סעיף 418 סיפא לחוק העונשין ואשר מורה כדלקמן:

"418. המזייף מסמך, דינו – מאסר שנה; זייף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר דינו – מאסר שלוש שנים; ואם נעברה עבירה בנסיבות מחמירות, דינו – מאסר חמש שנים".

70. מאחר שקבעתי שהרכיב של "נסיבות מחמירות" לא התקיים בעבירה של קבלת דבר במרמה, יש להרשיע את אמנון בעבירה לפי סעיף 418, וזאת בחלקו האמצעי, והוא "זייף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר". לכן, יש להרשיעו בזיוף כעבירה מסוג עוון עם עונש מקסימאלי של 3 שנים ולא כעבירה מסוג פשע עם עונש מקסימאלי של 5 שנים.

71. באשר לעבירה של רישום כוזב במסמכי תאגיד לפי סעיף 403 לחוק העונשין שמיוחסת לאמנון, עבירה זו מתקיימת ואין בדברים שפורטו לעיל כדי לשנות במאומה מהמסקנה שיש להרשיעו בעבירה זו. עבירה זו כוללת בתוכה יסוד נפשי של "כוונה" לרמות. יסוד נפשי זה מתקיים מעצם הקביעה שיש להרשיע את הנאשם בעבירה של קבלת דבר "במרמה". יסוד "הכוונה" בעבירה של רישום כוזב במסמכי תאגיד הוא זהה ליסוד "המרמה" בעבירה של קבלת דבר במרמה.

הראיות שנוגעות לפיקטיביות הרישום של גילה כעובדת יומית

72. בפסקאות 191-185 להכרעת הדין הראשונה, הסברתי בהרחבה מדוע יש לזכות את הנאשמים מתקופת הדיווח שנוגעת לגילה. מסקנתי זו בעינה עומדת ולא השתנתה. כמו כן, בהנחיות של בית המשפט המחוזי לא הייתה התייחסות קונקרטית לנושא זה.

סיכום

73. לאור כל האמור לעיל, הנני קובע כדלקמן:

א. ראשית, הנני מרשיע את הנאשמים 1, 2, 3 ו-4 (אמנון עמנואל, סיגלית עמנואל, מרדכי משה ממן וחנה ממן) בעבירה של קשירת קשר לביצוע עוון לפי סעיף 499(א)(2) לחוק העונשין וכן גם בעבירה של קבלת דבר במרמה לפי סעיף 415 רישא לחוק העונשין, וזאת בנוגע רק ל-22 ימי העבודה שדווחו עבור מרדכי משה ממן וחנה ממן והוכח שלא עבדו בהם.

ב. שנית, הנני מרשיע את נאשם 1, אמנון עמנואל, בביצוע עבירה של רישום כוזב במסמכי תאגיד לפי סעיף 423 לחוק העונשין וכן בעבירה של זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר, לפי סעיף 418 לחוק העונשין (החלק האמצעי), וזאת בנוגע רק ל-22 ימי העבודה שדווחו עבור מרדכי משה ממן וחנה ממן והוכח שלא עבדו בהם.

ג. שלישית, באשר ליתרת התקופות שמעבר לאותם 22 ימים, לגבי חנה ממן (18 חודשים פחות 4 ימים) ולגבי מרדכי ממן (28 חודשים פחות 18 ימים), הנני מזכה את הנאשמים 1, 2, 3, ו-4 (אמנון עמנואל, סיגלית עמנואל, מרדכי משה ממן וחנה ממן), מהעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין וגם מהעבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות בצוותא לפי סעיפים 415 סיפא יחד עם סעיף 29 לחוק העונשין.

ד. רביעית, באשר ליתרת התקופה שמעבר ל-22 ימים, לגבי חנה ממן (18 חודשים פחות 4 ימים) ולגבי מרדכי ממן (28 חודשים פחות 18 ימים), הנני מזכה את נאשם 1, אמנון עמנואל, מהעבירה של רישום כוזב במסמכי תאגיד לפי סעיף 423 לחוק העונשין וגם מהעבירה של זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר בנסיבות מחמירות לפי סעיף 418 סיפא לחוק העונשין.

ה. חמישית, באשר לתקופת ההעסקה של גילה באבו, הנני מזכה את הנאשמים 1, 2, 3, ו-4 (אמנון עמנואל, סיגלית עמנואל, מרדכי משה ממן וחנה ממן), מהעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין וגם מהעבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות בצוותא לפי סעיפים 415 סיפא יחד עם סעיף 29 לחוק העונשין.

ניתנה היום, כ' כסלו תשפ"א, 06 דצמבר 2020, במעמד הצדדים.