מונחת בפני תביעה שעניינה תאונת דרכים אשר אירעה ביום 29.1.15, בשעה 15:30 לערך, בסמוך לצומת נחשונים בכפר סבא, בין רכב התובעת ובין משאית הנתבעים 1 ו-2 (להלן: "התאונה"). לטענת הנתבע 1, רכב הנתבע 3, אשר הוסע מאחורי משאית הנתבעים 1 ו-2, הגיח מאחור, פגע במשאית והדף אותה אל עבר רכב התובעים. מנגד, נהגת רכב התובעים, גב' אפראח עאסי, טוענת, כי בתאונה היו מעורבים רכב התובעים והמשאית בלבד, ולא רכבו של הנתבע 3. אין חולק כי אירעה התאונה, אך יש חולק באשר לנסיבות התרחשותה. ביום 10.7.18 התקיים לפניי דיון הוכחות, במסגרתו נחקרו נהגת רכב התובעים והנתבע 3. הנתבע 1 לא התייצב למתן עדות, בלא שהוצג לעיוני הסבר כלשהו להיעדרותו. אציין, כי במהלך הדיון טענה ב"כ הנתבעים 1 ו-2 כי הנתבע 1 זומן כדין. דא עקא, במועד הדיון, ואף נכון למועד מתן פסק דין זה, לא הוגש לתיק בית המשפט אישור מסירה מתאים המלמד על זימון הנתבע 1 כדין למועד הדיון שנקבע.

בתום הדיון בתביעה, הסמיכוני הצדדים לפסוק את הדין על פי סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. לאחר ששמעתי את העדויות ובחנתי את הראיות, ובשים לב לנסיבות קרות התאונה ומוקדי הנזק, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין התביעה להתקבל ברובה (ללא רכיב התביעה שעניינו הפסד הנחת היעדר תביעות, סעיף 13.4 לכתב התביעה, אשר לא הוכח כלל), כנגד הנתבעים 1 ו-2. התביעה כנגד הנתבע 3 דינה דחייה. לאחר שמיעת העדויות ועיון בראיות השונות אשר הובאו לפתחי, מצאתי לקבוע כי מנגנון התאונה הנכון שאירע הוא זה המתואר בעדות נהגת רכב התובעים. עדותה של נהגת רכב התובעים הייתה החלטית וסדורה וניכרו ממנה אותות האמת. מצאתי תימוכין חיצוניים לעדותה של נהגת רכב התובעים אף בעדותו של הנתבע 3, אותה קיבלתי כמהימנה וכן בעובדה שלא נגרם למשאית כל נזק מאחור (הנזק הנתבע בתא"מ 33962-08-15 הוא לחזית שמאל במשאית). הנה כי כן, שוכנעתי, כי הפגיעה בחלק האחורי ימני ברכב התובעים נגרמה בשל פגיעת משאית הנתבעים 1 ו-2 בה. מדובר בפגיעה עצמונית שאינה תולדה של פגיעת רכב הנתבע 3 במשאית הנתבעים 1 ו-2 והדיפתה אל עבר רכב התובעים.

זאת ועוד, לא שוכנעתי כי דבקה רשלנות כלשהי בנהיגת נהגת רכב התובעים (בלימת פתע כנטען על ידי הנתבע 1 בטופס ההודעה), אשר היה בכוחה להקים לנהגת רכב התובעים אשם תורם. כאמור לעיל, הנתבע 1 לא התייצב למתן עדות בבית המשפט, באופן ששלל את האפשרות לבחון את צדקת דבריו.

אשר על כן, אני מחייבת את הנתבעים 1 ו-2, באמצעות הנתבעת 2, לשלם לתובעים, באמצעות התובעת 2, סכום של 23,612 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה כחוק מיום 5.6.16 ועד למועד התשלום המלא בפועל. כמו כן יישאו הנתבעים 1 ו-2, באמצעות הנתבעת 2, באגרה בסך 375 ₪, שכר עדת התובעים, כפי שנפסק בדיון ושכר טרחת עו"ד בשיעור של 17.55% מסכום הנזק, כפי שנפסק. אני פוטרת את התובעים מתשלום המחצית השנייה של האגרה.

התובע 1, יהא רשאי לפנות לנתבעת 2 בדרישה מתאימה וממוסמכת לקבלת הנזק העקיף שנגרם לו, ככל שנגרם בפועל, בגין הפסד הנחת היעדר תביעות, לתקופה בת שלוש שנים ממועד התאונה.

בנוסף, אני דוחה את התביעה כנגד הנתבע 3. התובעת 2 תישא בהוצאות הנתבע 3 (הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד) בסכום כולל של 2,000 ₪. אף אם היה מקום לתבוע, מלכתחילה, את הנתבע 3, הרי שלאור דבריה הנחרצים של נהגת רכב התובעים בדיון מיום 5.2.18, והחלטתי מאותו יום, בה המלצתי לתובעים לשקול את מחיקת הנתבע 3 מכתב התביעה, מצופה היה כי תוגש בקשה למחיקת הנתבע 3, ולא היא. מושכל יסוד בשיטת המשפט שלנו, הוא כי בעל דין שנדחתה כנגדו תביעה, זכאי לעתור לפסיקת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. כזאת עשה ב"כ הנתבע 3 בשני הדיונים שנתקיימו לפני, ולא נותר לי אלא לקבוע בפסק הדין מהו שיעור ההוצאות הראוי.

ניתן היום, י"ד אלול תשע"ח, 25 אוגוסט 2018, בהעדר הצדדים.