ביום 27.8.15 בסביבות השעה 15:50, בכפר קרע, ארעה תאונת דרכים בין רכבו של התובע מסוג פולקסווגן מ.ר. 18-172-12 ( להלן: "הרכב") שהיה נהוג באותה עת על ידי בנו אמיר, לבין מלגזה השייכת לנתבעת 1 מ.ר. 13-530 (להלן: "המלגזה") שהיתה נהוגה באותה עת בידי נתבע 3 ומבוטחת על ידי נתבעת 2.

על פי גרסת בנו של התובע, במהלך נסיעתו ישר בכביש, התפרצה אליו המלגזה מימין ופגעה בו ואילו נתבע 3 טוען כי היה זה דווקא הרכב שסטה לעבר המלגזה אשר עמדה באותה עת בעצירה מוחלטת על שטח היציאה ממפעל הנתבעת 1 אל הכביש, והתנגש בה.

בעדותו בבית המשפט, המחיש בנו של התובע את גרסתו באמצעות תצלום שחזור התאונה - ת/1 ואמר:

"...פתאום הרגשתי מכה. לא ראיתי אותו בשום שלב. עמד אוטובוס בחניה,

שהסתיר. הוא יצא מהעסק שלו לכביש. המקום שממנו הוא יצא הוא השטח

של הנתבע ולא כביש...".

בהתייחסותו לגרסת נתבע 3 אשר טען כי סטיית הרכב שנסע קודם לכן קרוב מאוד אל שפת המדרכה, לעבר המלגזה, נבעה מכך שהוא עצמו היה עסוק באותה עת בשיחה בטלפון הנייד שהיה בידו, אמר בנו של התובע: "...זה לא נכון. אין שם מדרכה. עמד אוטובוס ליד המדרכה, זאת אומרת

שהמלגזה בלטה את הכביש גם מעבר לרוחב האוטובוס... אני נסעתי בנתיב שלי, לא דיברתי בטלפון ופתאום משהו פגע בי ולא ראיתי אותו לפני כן...". עם זאת אישר הלה כי נתבע 3 טען בפניו כבר אז כי ראה אותו מדבר בטלפון הנייד.

מנגד, תיאר נתבע 3 את האופן בו התרחשה התאונה, כך:

"...יצאתי, עמדתי בכניסה של החנות, לצאת למגרש השני שלנו שנמצא בסוף

הכפר. עצרתי עצירה מוחלטת בכניסה של החנות לפני המדרכה. אם הייתי

ביציאה כמו שהבן של התובע אמר, הייתי מעיף אותו. פתאום הוא קפץ לי כמו

בתצלום ת/1... אני יכול לראות מה קורה בכביש כשאני עומד כך. אם הייתי

מתקדם הייתי בולט עם המלגזה לכביש... כשהסתכלתי ימינה ושמאלה ראיתי

את הרכב שלו שבא מלמעלה, משמאל, ביציאה מהכפר ופתאום סטה עלי...".

לאחר ששמעתי את עדויות שני הנהגים ובחנתי את ראיותיהם - תצלומי המקום בו ארעה התאונה (ת/1), תצלומי הנזק שנגרם לרכב (ת/2), טפסי ההודעות של בן התובע מיום 30.8.15 (נ/1) ושל נתבע 3 מיום 13.1.16 (נ/2) ודו"ח החוקר מטעם נתבעת 2 (נ/3), מסקנתי היא כי מדובר בתאונה שאת האחריות להתרחשותה יש לחלק בין שני הנהגים, כך שבנו של התובע יישא בעיקר האחריות (65%) ואילו נתבע 3 בחלקה הקטן (35%). ואלה הם נימוקי:

התובע אישר כאמור כי לא הבחין במלגזה עד לרגע פגיעתה ברכב בשל חסימת שדה ראייתו על ידי האוטובוס שחנה במקום ואילו נתבע 3 טען כי הבחין ברכב אשר נסע משמאלו בכביש עוד לפני שזה סטה לעברו. הן בעדותו בבית המשפט והן בחקירתו על ידי החוקר מטעם נתבעת 2, טען נתבע 3 כי בנו של התובע שוחח בטלפון הנייד שהיה בידו ולכן סטה לעברו והלה אף אישר כי כך טען בפניו נתבע 3 גם במקום. גרסת נתבע 3 בעניין זה נשמעה לי אמיתית ומהימנה והיא גם מתיישבת עם אופי הנזק שנגרם לרכב התובע – נזק מעיכה עיקרי בחלקו הימני קדמי באופן המלמד בעיני על סטייתו ימינה לעבר המלגזה שהיתה במצב עצירה. מאחר שגם טענת בנו של התובע בדבר האוטובוס שחנה במקום והסתיר את שדה ראייתו נשמעה לי נכונה, אני מסיקה כי המלגזה בלטה אל הכביש באופן שאפשר לנתבע 3 להבחין ברכב שהגיע משמאלו ומשכך חסמה היא במידה מסוימת חלק מנתיב נסיעתו.

לאור כל האמור לעיל ומכיוון שלדעתי מדובר במקרה בו יש להטיל את עיקר האחריות על בנו של התובע שלא נזהר בנהיגתו על אף ששדה ראייתו היה חסום וככל הנראה אף שוחח בטלפון הנייד שהיה בידו ולכן סטה לימין הדרך, אני מחליטה לקבל את התביעה בחלקה ומחלקת את האחריות באופן שצויין לעיל.

התוצאה היא אם כן שהנתבעים ישלמו לתובע, ביחד ולחוד, סך של 1,100 ₪ המהווים 35% מנזקיו המוכחים. סכום זה ישולם בתוך 30 יום שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד ליום התשלום בפועל.

בנסיבות המקרה לא מצאתי מקום לפסיקת הוצאות.

זכות להגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה בתוך 15 ימים.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים בדואר רשום.

ניתן היום, ח' ניסן תשע"ז, 04 אפריל 2017, בהעדר הצדדים.