1. לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב (כב' השופט משה תדמור ברנשטיין) מיום 25.5.16 בת"ק 32045-07-15 לפיו חויבה המשיבה בתשלום פיצוי בגין נזק שאינו בר הוכחה בסך של 7,000 ₪ בתוספת 1,200 ₪ בגין הוצאות משפט לטובת המבקש, לאחר שנקבע כי הפרה את הוראות חוק התקשורת (בזק ושירותים), התשמ"ב-1982 (להלן: "חוק התקשורת").

2. המבקש הגיש תביעתו נגד המשיבה מאחר ולטענתו זו שלחה אליו 57 הודעות פרסומת בין המועדים 22.12.2014 ועד 8.7.2015 על אף שמעולם לא הביע רצונו לקבלן ואף ביקש להסיר את פרטיו מרשימת התפוצה, בניגוד להוראות חוק התקשורת.

המשיבה טענה כי ההודעות שנשלחו אינן בגדר "פרסומת", כי המבקש הביע הסכמתו למשלוח ההודעות ואף לא ביקש להסיר את פרטיו מרשימת התפוצה מכתובת הדוא"ל הרלוונטית אלא מכתובת אחרת אותה לא ניתן היה לשייך להודעות שנשלחו ובכך הכשיל את ניסיונות המשיבה להפסיק את משלוח ההודעות.

3. בפסק הדין שניתן ע"י כב' הש' משה תדמור ברנשטיין ביום 25.5.16 התקבלו כאמור טענות המבקש ונפסק כי בגין 23 הודעות שנשלחו בטרם בקשת ההסרה יינתן פיצוי בסך 7,000 ₪ ואילו בגין 34 הודעות שנשלחו לאחר בקשת ההסרה לא יינתן פיצוי היות וניסיונה הכושל של המשיבה להסרת פרטי המבקש מקורו ב"טעות שאין להרתיע בגינה" (ראו פסקה 8 לפסק הדין).

4. בבר"ע שלפני משיג המבקש על גובה הפיצוי שנפסק לו.

לטענתו, פיצוי בסך 7,000 ₪ בגין 57 הודעות פרסומת מפירות אשר שוגרו בניגוד לחוק התקשורת, אינו מתיישב עם אמות המידה שנקבעו ע"י בית המשפט העליון, אינו מהווה פיצוי מרתיע ואינו מעודד הגשת תביעות יעילות לשם מיגור התופעה.

כן נטען כי טעה בימ"ש קמא כאשר קבע כי המשיבה "פעלה להסרת הדומיין" ואף אם טעתה, אין מדובר בטעות שיש להרתיע בגינה (סעיף 8 לפסה"ד מיום 25.5.16). אין הצדקה להפחית את שיעור הפיצוי מ- 1,000 ₪ לסך 123 ₪ להודעה בשל נימוק זה והפחתה זו עומדת בניגוד מוחלט למטרות החוק.

5. בתגובה לבקשת רשות ערעור טוענת המשיבה כי לא עלה בידי המבקש להוכיח כי בפסה"ד שניתן בבימ"ש קמא חלה טעות עובדתית גלויה וברורה על פניה או טעות משפטית בעניין שאין פסיקה ברורה וחד משמעית ומתן רשות ערעור במקרה זה תחתור תחת מטרות הקמת ביהמ"ש לתביעות קטנות.

6. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה , מצאתי כי דין הבקשה למתן רשות ערעור להידחות, מהנימוקים שיפורטו להלן.

7. הלכה היא כי "ההליך המשפטי בבית המשפט לתביעות קטנות נועד להיות הליך פשוט ומהיר, וכדי לשמור על תכלית זו נקבעה ההלכה לפיה אמת המידה למתן רשות ערעור על פסקי דינו היא מחמירה במיוחד, כשרשות זו תינתן רק במקרים חריגים ביותר בהם נפל פגם מהותי הדורש את התערבותה של ערכאת הערעור (רע"א 1196/15 צח בר נ' פורטל (פורסם בנבו) (18.3.2015)). רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות לא בהכרח תינתן אף כאשר מתעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות החורגת מעניינם הישיר של הצדדים למחלוקת..." (רע"א 2095/15 אולמי נפטון בת ים בע"מ נ' משיח פסקה 4 לפסק דינו של כב' הש' צ' זילברטל (20.5.15)).

לא מצאתי כי נסיבותיו של מקרה זה יש בהן כדי להביא לסטייה מהלכה זו.

8. המבקש מבסס טענותיו באשר לגובה הפיצוי על כך שלכאורה הסכום שנפסק הינו בגין משלוח 57 הודעות (ראה סעיף 14 לבקשת רשות ערעור).

אולם, מעיון בפסק הדין עולה כי הפיצוי שנפסק הינו בגין 23 הודעות בלבד לאחר שנקבע, כאמור לעיל, כי אין לפסוק פיצוי בגין 34 ההודעות הנותרות.

לפיכך, הרי שטענתו של המבקש ולפיה שיעור הפיצוי שנפסק עומד על 123 ₪ להודעה הינה שגויה מיסודה וכי יש לחשב את הפיצוי ככזה העומד על כ- 300 ₪ להודעה.

9. באשר לקביעת גובה הפיצוי כב' הש' משה תדמור ברנשטיין פסק בסעיף 6 לפסק הדין כי:

"הפיצוי שהתובע מבקש, שהוא פיצוי ללא הוכחת נזק, איננו מושפע ישירות מכמות ההודעות, כאשר בית המשפט העליון בפסיקתו הבהיר שאכן להפרה בודדת הסכום של פיצוי ללא הוכחת נזק מתחיל מ-1,000 ₪, אך הבהיר שהפיצוי בגין מספר הפרות נקבע על פי קריטריונים של מטרת החוק. תכלית החוק בענייננו היא הרתעתית ולא עונשית...

נשאלת השאלה בענייננו, מעבר למספר ההפרות כאמור, האם יש לקחת בחשבון ועד כמה שהנתבעת פעלה בעקבות הודעת התובע להבנתה על מנת להסיר את הדומיין של התובע ובכך יכול והחל מאותו שלב עומדת לה טענת היעדר הדרישה ל"ביודעין" כאמור בחוק...".

ובהמשך, בסעיף 10 לפסק הדין:

"אי לכך, ולאחר שאני ממלא אחר הוראות החוק לפיה עליי לקבוע את גובה הפיצוי תוך מחשבה על ההרתעה, ולאחר ששמעתי את עדות הנתבעת לגבי היקף פעילותה, אני פוסק לזכות התובע פיצוי בגין נזק שאינו בר הוכחה סך כולל של 7,000 ₪".

10. אתייחס בקצרה לפסה"ד של ביהמ"ש העליון באשר לגובה הפיצוי, אליו מתייחס המבקש בבקשת רשות ערעור שלפני – רע"א 2904/14, 3545/14 גלסברג נ' קלאב רמון בע"מ (27.7.24).

בית המשפט העליון עסק בפסק הדין בשני מקרים.

במקרה הראשון - קיבל המבקש 5 הודעות לפני שביקש לחדול מלשלוח לו הודעות ו- 15 הודעות לאחר שביקש לחדול ממשלוח הודעות ונפסק בבימ"ש לתביעות קטנות, כי המשיבים ישלמו לו סך 8,250 ₪ בגין כל ההודעות.

במקרה השני – קיבל המבקש למעלה מ- 40 הודעות המהוות "דברי פרסומת" לשתי כתובות דואר אלקטרונית שברשותו והמשיבים חויבו לשלם לו סכום כולל של 5,000 ₪ תוך קביעה כי המבקש אינו תם לב בכך שלא פעל על מנת להקטין את נזקו באופן שבו ילחץ על כפתור הסרה מרשימת התפוצה שנכללה בהודעות עצמם.

משנדחו בקשות רשות ערעור שהוגשו לבית המשפט המחוזי על פסקי הדין שניתנו בבית המשפט לתביעות קטנות, הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון.

ניתנה רשות ערעור והערעורים נתקבלו.

כב' השופט רובינשטיין קבע (סעיף ז' לפסק הדין), כי לצורך שיגור דבר פרסומת על פי סעיף 30 א' (ב) לחוק, נדרשת הסכמה מפורשת של הנמען והעובדה שהוא לא ביקש מהמפרסם להסירו מרשימת התפוצה אינה מעלה או מורידה לעניין עצם החבות.

נבחנה השאלה – האם בקביעת סכום הפיצוי, העומד על סך תקרה של 1,000 ₪ בעד כל הפרה, בית המשפט חייב להקטין את הסכום הסטטוטורי בשל העובדה שהנמען לא הקטין את הנזק.

נקבע, כי "בפיצויים מעין אלה, לא הטיל המחוקק על הנפגע חובה שבדין להקטין את נזקו (ואין באמור, כמובן, כדי להפחית מחובתו של הנפגע, ככל בעל דין בכל עניין משפטי, לנהוג בתום לב)" - (מתוך סעיף יג' לפסק הדין).

כן נקבע כי כאשר בית משפט שוקל מה סכום הפיצוי שיש לפסוק לפי סעיף 30 א' לחוק, ניתן לשקלל בין יתר הגורמים את העובדה שהמעוול איפשר להסיר את שמו של הניזוק מרשימת התפוצה בקלות יחסית והובהר, כי יש לשים את הדגש על האופן שבו התנהג המעוול ולא על חובתו של הניזוק להקטין את נזקו.

צוין, כי המשמעות האופרטיבית היא בכך, שלו היה נקבע כי יש חובה של הניזוק להקטין את נזקו, כי אז התוצאה הייתה שפעמים רבות סכום הפיצויים היה מתאפס כליל.

מה שאין כן במצב שבו נפסק סכום פיצוי מופחת בין היתר על בסיס שקלול העובדה שניתן היה להסיר את שם הניזוק מרשימת התפוצה בקלות.

בעניין גלסברג נדונה גם שאלת תום הלב של "התובע הסדרתי".

בית המשפט נתן דעתו לכך שישנם אנשים אשר מגישים תביעות בעניין משלוח "דואר זבל". תופעה דומה לזו שניתן למצוא בתחום התובענות הייצוגיות.

בית המשפט העליון קבע, כי יש לבחון כל מקרה לגופו ולפי נסיבותיו ואין לקבוע באופן גורף, כי כאשר המבקש, עורך דין במקצועו, מגיש מספר תביעות מסוג זה, אזי מדובר בפגם בתום ליבו של אותו מבקש.

לגבי המקרה הראשון, בית המשפט העליון קבע, כי עבור 5 ההפרות הראשונות יש לפסוק פיצוי בסך 500 ₪ להפרה וכן 1,000 ₪ לכל 15 ההפרות הנוספות ובסה"כ: 17,500 ₪.

לגבי המקרה השני נקבע, כי עבור 40 הודעות, יש לקבוע פיצוי בסך של 500 ₪ לכל הודעה (מחצית סכום התקרה שנקבע בחוק) ובסה"כ: 20,000 ₪.

11. במקרה דנן, לא מצאתי כי יש מקום להתערב בקביעת ביהמ"ש באשר לגובה הפיצוי, אשר כאמור יש לראותו בסך של כ- 300 ₪ להודעה.

התרשמתי מעיון בפסק דינו של בימ"ש קמא כי כב' הש' ברנשטיין שקל את מכלול השיקולים הרלוונטיים בענייננו בקביעת גובה הפיצוי, בהתאם לתכלית חוק התקשורת.

בנסיבות אלה, אף אם גובה הפיצוי שנפסק הינו על הצד הנמוך הרי בשים לב לכך שאינו חורג באופן ממשי מהשיעורים הנהוגים, איני סבורה כי קיימת הצדקה להתערבות ערכאת הערעור בקביעת שיעור הפיצוי שנפסק.

12. זאת ועוד; לא מצאתי פגם בקביעתו העובדתית של בית משפט קמא כי בענייננו מדובר ב- 23 הודעות מפירות בגינן בלבד יש לפסוק פיצוי.

כב' הש' משה תדמור ברנשטיין מציין בסעיף 2 לפסק הדין כי המבקש מציג שני מיילים (מיום 31.1.2015 ומיום 2.4.2015) בהן הוא כותב "נא להסיר אותי מרשימת התפוצה שלכם" ואין מחלוקת כי שני המיילים נשלחו מכתובת דואר אלקטרוני אחר מאשר הדומיין שאליו נשלחו ההודעות המפרות. נקבע כי מהראיות עולה כי המשיבה עשתה פעולה להסרת הכתובת שהיא חשבה שמדובר בה מרשימת הכתובות לתפוצה אך מתברר שהמשיבה סברה שהדומיין שבענייננו מדובר הוא הדומיין שבו נשלחו הודעות ההסרה ולכן הוסר דומיין שלא מנע את המשך משלוח ההודעות המפרות.

באשר ל-34 הודעות אשר נשלחו לאחר בקשת ההסרה קבע כב' הש' משה תדמור ברנשטיין בסעיף 8 לפסה"ד כי:

"...הואיל ומטרת החוק היא להרתיע מי שביודעין פועל להפיץ הודעות מפרות ובמקביל לעודד הגשת תביעות יעילות, אני סבור שבמקרה הזה גובר השיקול של ההתחשבות בכך שהנתבעת כן פעלה להסרת הדומיין, וגם אם התובע טוען שהיה לו מסמך שהעביר כדי להתריע על הדומיין הנוסף, הרי זו טעות שאין להרתיע בגינה".

קביעה זו מבוססת על הראיות והעדויות שהובאו בפני הערכאה הדיונית ואין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בשיקול דעתה של הערכאה המבררת בקביעות כגון דא.

עסקינן בממצאי עובדה ומהימנות עדים אשר ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהם אלא במקרים חריגים ביותר. למשל, כאשר נפל בהכרעתה של הערכאה הראשונה פגם הנופל לשורשו של עניין או כאשר הטעות בולטת על פניה. זאת, לנוכח היתרון המובנה של הערכאה הדיונית – שלה היכולת להתרשם באופן בלתי אמצעי מן העדים הנשמעים לפניה – על פני ערכאת הערעור (ראה לעניין זה: ע"א 1445/11 מרטינז נ' רילוב (סעיף 18 לפסה"ד), ע"א 2032/06 האגי נ' עיזבון המנוח סלמאן יוסף ג'אן (סעיף 34 לפסה"ד), ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון בראשי, פ"ד נב (2) 582, 594.

כב' הש' ברנשטיין פירט בפסק הדין כדבעי את הנימוקים העומדים בבסיס החלטתו בנוגע לפסיקת פיצוי בגין 23 הודעות מפרות ואי מתן פיצוי באשר ל- 34 הודעות אשר הגיעו למבקש לאחר משלוח בקשתו להסיר והתבסס על החומר שהובא בפניו.

בנסיבות העניין שבפני, לא מצאתי בנימוקי הערעור טעם המצדיק התערבות בקביעותיו של כב' ברנשטיין באשר לכך.

13. לסיכום:

א. לאור האמור לעיל, דין בקשת רשות ערעור להידחות.

ב. המבקש יישא בהוצאות המשיבה בסך 5,000 ₪.

ג. הערבון שהופקד יחולט על פירותיו על חשבון ההוצאות.

ד. המזכירות תשלח החלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, כ"ו תמוז תשע"ו, 01 אוגוסט 2016, בהעדר הצדדים.