לפניי תביעה כספית ע"ס 20,135 ₪ בגין נזקי רכב-רכוש בתאונת דרכים מיום 1.11.15. התביעה הוגשה והתבררה בסדר דין מהיר.

מדובר בתאונה שבה מעורבים שני הרכבים הבאים

• רכב התובעת – רכב פרטי מתוצרת שברולט (איפלה) ש.י. 2015 מ.ר. 2867273. הרכב שייך לתובעת ושימש כרכב השכרה והיה נהוג בזמן התאונה ע"י מר אמנון אבהרם (להלן – "הפרטית").
• רכב הנתבעים – מונית מתוצרת קיה ש.י. 2014 מ.ר. 9770326. המונית רשומה במשרד הרישוי כשייכת למר יצחק בכור (עפ"י צילום רישיון הרכב שצורף לכתב התביעה הקטנה), בוטחה ע"י מר יוסף קוסטה אצל הנתבעת 2 בביטוח צד שלישי (להבדיל מביטוח מקיף), והייתה נהוגה בזמן התאונה ע"י מר צחי רוזנהק (להלן – "המונית").

ההליכים עיקריים בתביעה שבנדון

• ביום 8.6.16 הוגשה התביעה. מדובר בתביעה בגין נזקי הפרטית, שהוגשה ע"י בעלת הפרטית נגד נהג ומבטחת המונית.
• ביום 28.6.16 הוגש כתב הגנה משותף ע"י שני הנתבעים.
• ביום 7.2.17 התקיים בפניי דיון ראשון. בדיון לא נשמעו ראיות, בנסיבות שדווחו ושנרשמו בפרוטוקול.
• ביום 13.3.17 ניתן פס"ד המוחק התביעה מחוסר מעש (אי הגשת ראיות במועד שנקבע), וביום 16.8.17 בוטל פסה"ד, עפ"י בקשת מוסכמת מטעם הצדדים ולאחר שהושלמה הגשת ראיות הצדדים.
• ביום 28.11.17 התקיים בפניי דיון שני. גם בדיון זה לא נשמעו ראיות, בנסיבות שדווחו ושנרשמו בפרוטוקול.
• ביום 8.2.18 התקיים בפניי דיון שלישי. הפעם נשמעו כל ראיות הצדדים, ובכללן עדויות שלושה עדים מטעם שני הצדדים: מטעם התובעת – מר אוריאל ביאלה, עד ניטראלי נטען, ומר אמנון אברהם, כנהג הפרטית; ומטעם הנתבעים – מר צחי רוזנהק (הנתבע 1), כנהג המונית. בתום הדיון הוחלט על הגשת סיכומי טענות בכתב.
• כל הצדדים הגישו סיכומיהם, כולל סיכומי תשובה (מיום 25.2.18).

תביעה קשורה תלויה ועומדת בת"ק (קטנות ראשל"צ) 4094-01-17

• ביום 2.1.17 הוגשה תביעה ע"ס 7,551 ₪ בגין נזקי המונית. התביעה הוגשה ע"י מר יוסף קוסטה (כבעל זיקה רלוונטית למונית) נגד חב' קל אוטו (התובעת שלפניי), כבעלת זיקה רלוונטית לפרטית.
• ביום 12.2.17 הגישה הנתבעת כתב הגנה.
• ביום 7.11.17 נערך דיון, שאליו לא התייצב התובע ושבו לא נשמעו ראיות. נקבע דיון המשך ליום, 3.1.18, שבפועל לא התקיים.
• הנתבעת מסרה דיווחים על התביעה שבפניי וביקשה להשהות את הדיון בתביעה הקטנה בשאלת האחריות, עד להכרעתי בתיק שבנדון באותה שאלה, בנימוק כי אותה הכרעה תחול ותחייב גם בתביעה הקטנה.
• יצוין כי בשל מגבלה מחשובית כללית, איני מורשה לצפות בהחלטות השונות שניתנו בתביעה הקטנה, ולכן לא צפיתי בהן ואיני יודע מה תוכנן, ואני רק רואה כי התביעה הקטנה קבועה לדיון (שני/המשך) ליום 22.5.18, יתכן שמתוך ציפייה שעז אז תהיה הכרעה בשאלת האחריות בתיק שלפניי.

המחלוקת

ממכלול טענות וראיות הצדדים עולה שהמחלוקת היחידה בתיק זה הינה בשאלת נסיבות התרחשות התאונה ובשאלה הנגזרת של האחריות לקרות התאונה.

במישור הנזק ושיעורו אין, למעשה, מחלוקת, והנתבעים גם לא הציגו חוות דעת שמאי נגדית לחוות דעת השמאי מטעם התובעת שצורפה לכתב התביעה ואף לא ביקשו לחקור את השמאי מטעם התובעת. שיעור הנזק הנתבע מוחזק אפוא להיות בלתי שנוי במחלוקת.

גרסת התובעת באשר לנסיבות התרחשות התאונה

בסעיף 5 לכתב התביעה נרשם כך: "התובעת תטען כי ביום 1/11/15 בשעה 13:40 או בסמוך לכך, בתל אביב, עת נסע רכב התובעת בנתיבו השמאלי כדין, לפתע, הרכב הפוגע אשר נסע מימין לרכב התובעת, סטה בפתאומיות ללא איתות וללא אזהרה אל תוך מסלול נסיעתו של רכב התובעת, פגע בחלקו הימני קידמי וגרם לנזקים רבים".

גרסת הנתבעים באשר לנסיבות התרחשות התאונה

בסעיף 5 לכתב ההגנה נרשם כך: "מוכחש מכל וכל האמור בסעיף 5 לכתב התביעה. הנתבעים יטענו כי עת עמד רכב נתבע 1 בעצירה מוחלטת, לפתע רכב התובעת סטה לנתיבו, פגע בו וגרם לתאונה".

הכרעה

אני מוצא לקבל את התביעה.

כללי - על אופני ההכרעה האפשריים בהתקיים מחלוקת עובדתית

על-פי ההלכה הפסוקה, על ביהמ"ש לשאוף ככל האפשר להכריע במחלוקת עובדתית המונחת לפתחו ולקבוע איזו מבין הגרסות המנוגדות המוצגות לפניו היא הגרסה הנכונה, בבחינת "האמת המשפטית". ההנחיה והשאיפה הינן אפוא לקבוע ממצאים עובדתיים פוזיטיביים. יחד עם זאת, אותה הלכה פסוקה מכירה באפשרות שלפיה, לאחר בחינה מעמיקה של התשתית הראייתית שהוצגה ובהיעדר אפשרות להעדיף גרסה עובדתית אחת על פני גרסה נגדית, ביהמ"ש מגיע למסקנה כי לא ניתן להעדיף גרסה אחת על פני גרסה נגדית (מצב של "ספק שקול") וכי, לכן, על ביהמ"ש להכריע את הדין עפ"י נטלי ההוכחה הרלוונטיים, מבלי לקבוע ממצאים עובדתיים פוזיטיביים ובאופן שבו בעל הדין שנטל ההוכחה מוטל עליו יפסיד בהליך משלא עלה בידיו להרים את נטל ההוכחה [ע"א 595/88 אדרי נ' חסקל, פ"ד מז (5) 333 (1993); בר"ע (מחוזי י-ם) 2271/96 דהן נ' רייכמן (פורסם בנבו, 15.6.97); בר"ע (מחוזי ב"ש) 642/01 טטרואשוילי נ' זפסלקי (פורסם בנבו, 5.6.02); בר"ע (מחוזי י-ם) 4114/02 ניסים נ' בן אלי (פורסם בנבו, 16.7.02); רע"א 1530/13 גדלוב נ' הארגז – מפעל תחבורה בע"מ (פורסם בנבו, 5.5.13)].

על-פי ההלכה הפסוקה, במשפט אזרחי יש לקבוע שבעל דין הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו כאשר, בסופו של משפט ועל יסוד מכלול הראיות שהוגשו ע"י כל בעלי הדין, יש להסיק שמאזן ההסתברויות נוטה לכיוונו של בעל הדין שנטל ההוכחה מוטל עליו, כלומר שממכלול הראיות מוסק שגרסתו העובדתית של אותו בעל דין הינה מסתברת ומתקבלת יותר על הדעת וקרובה יותר לאמת מאשר גרסתו הנגדית של בעל הדין שכנגד [ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ (לא פורסם, 5.10.06); ע"א 8385/09 המועצה המקומית סאג'ור נ' סונול ישראל בע"מ (פורסם בנבו, 9.5.11); רע"א 1530/13 גדלוב נ' הארגז – מפעל תחבורה בע"מ (פורסם בנבו, 5.5.13)].

מן הכלל אל הפרט

לאחר שבחנתי את טענות ואת ראיות הצדדים ובהתבסס על הדין החל הנ"ל, מצאתי להעדיף את גרסת התובעת על פני גרסת הנתבעים, כאשר הגרסה המועדפת הנ"ל מבססת אחריות בלעדית בנזיקין של הנתבעים לקרות התאונה.

אנמק בקצרה את מסקנתי האחרונה:

• מצאתי את עדות נהג הפרטית מהימנה ומשכנעת יותר מאשר עדות נהג המונית.
• נהג הפרטית העיד בשפה פשוטה ולא מתוחכמת, והתרשמתי שמעיד על הדברים כהווייתם, באופן לא מתוכנן ולא מגמתי, מה שאיני יכול לומר על עדות נהג המונית.
• דווקא הסתירות המסוימות בין שני עדי התביעה (כגון הסתירה לגבי הנתיב שממנו סטתה המונית עובר לתאונה, נתיב ימני ביותר לפי עדות העד הניטרלי ונתיב אמצעי לפי עדות נהג הפרטית) מלמדות על כך שהשניים לא תיאמו עדויותיהם וגרסאותיהם, באופן שאינו פוגם במהימנותם כעדים ואולי אף מחזק אותה.
• לא נעלמה מעיני העובדה שהעד הניטרלי לא היה עקבי בטענתו לפיה לא חתם על תצהיר, משהתברר (לאחר תום עדותו בפניי) כי הוא כן חתם על טיוטת תצהיר שהוגשה לתיק. אני מתרשם כי הדבר קשור לסגנונו ולדרך הילוכו של עד זה (שעוררו באופן ראשוני סימני שאלה), ואין בו כדי לפגום בתוכן ובעיקר עדותו של אותו עד בכל הנוגע לראיית התאונה ונסיבותיה. למעשה, גם נהג המונית אישר שראה את העד הניטרלי בזירת התאונה (הגם שלא מאשר ששוחח עמו), ובכך תומך למעשה בגרסת העד הניטרלי כי היה עד ראיה לדברים. גם ההסבר שנתנו עדי התביעה לגבי תוכן ההיכרות המוקדמת בין השניים היה משכנע, כך שבסופו של יום בהחלט השתכנעתי שמדובר בעד ראיה לתאונה, שהינו גם עד ניטרלי, אך בעיקר יש בעדותו כדי לתמוך בגרסה הבסיסית של התביעה לפיה התאונה התרחשה כאשר המונית הייתה בנסיעה ובסטייה שמאלה, ולא כאשר עמדה באופן תמים מאחורי אוטובוס חונה.
• תמוה מאוד שנהג המונית לא ציין בתצהיר העדות הראשית שלו כי הוא עמד מאחורי אוטובוס וכי היה במונית נוסע שאותו ביקש להוריד וכי נהג הפרטית סירב למסור לו פרטים ולכן הזמין או התכוון להזמין משטרה. מדובר בהסתרת פרטים חשובים ע"י הנהג והנתבעים, שפועלת לחובת העד והנתבעים.
• העובדה הנטענת ע"י נהג המונית, לפיה המונית מצאה עצמה עובר לתאונה עומדת מאחורי אוטובוס (שהוריד נוסעים בחניה כפולה למעשה ולא בתחנת אוטובוס באופן מסודר), מספקת שני הסברים אפשריים, ששניהם לחובת הנתבעים ולטובת התובעת: ראשית, במצב דברים זה סביר מאוד שנהג המונית ביקש לעקוף את האוטובוס ואגב כך סטה שמאלה לנתיב בו נסעה הפרטית; ושנית, ממש לא סביר שהפרטית תסטה ימינה לעבר המונית, שהנתיב שלה חסום באוטובוס עומד שמוריד נוסעים. בתיקי סטייה מהסוג שבנדון מקובל לחפש רציונאל באופן התנהלות הנהגים בכביש, והרציונאל הקיים בנסיבות פועל לטובת התובעת ולחובת הנתבעים.
• הנתבעים, לא רק שהסתירו (הן בתצהיר העדות הראשית של נהג המונית והן כמעט במהלך כל עדותו במשפט) את קיומו של הנוסע במונית, הרי שגם לא דאגו להעידו, ומחדל זה נזקף לחובתם.
• בנסיבות אני מתרשם שלנהג המונית יש אינטרס עצמי גדול בתוצאות התביעה, והדבר בהחלט עשוי להשפיע על עדותו: ראשית, הוא הגיש תביעה משלו בגין נזקו העצמי, ואין לו ביטוח מקיף לחזור אליו במקרה של קביעה כי הוא אשם בתאונה; ושנית, עפ"י תנאי פוליסת הביטוח שלו אצל הנתבעת, במקרה של תשלום לצד שלישי (דוגמת התובעת) יחויב הנתבע בדמי השתתפות עצמית גבוהים בסך קרן של 4,125 ₪.

סיכום

התביעה מתקבלת במלואה.

על הנתבעים (באמצעות הנתבעת 2 כמבטחת המונית) לשלם לתובעת את הסכומים הבאים:

1. סך של 20,135 ₪, שהינו סכום התביעה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה 8.6.16 ועד יום התשלום המלא בפועל.
2. סך של 375 ₪ בגין מחצית ראשונה של אגרת בית משפט ששולמה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה 8.6.16 ועד יום התשלום המלא בפועל.
3. סך של 376 ₪ בגין מחצית שנייה של אגרת בית משפט שטרם שולמה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד יום התשלום המלא בפועל.
4. סך של 850 ₪, בגין שכר שני העדים בו חויבה התובעת (בגין התייצבות העדים לדיון ביום 8.2.18), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום (יום מתן פסה"ד) ועד יום התשלום המלא בפועל. זאת בנפרד משכר העדים שנפסק בשני הדיונים הקודמים הנ"ל, שבהם לא נשמעו לבסוף ראיות.
5. סך של 5,000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום (יום מתן פסה"ד) ועד יום התשלום המלא בפועל.

הגזברות תפעל לגביית המחצית השנייה של אגרת ביהמ"ש שטרם שולמה.

ניתן היום, י"א אדר תשע"ח, 26 פברואר 2018, בהעדר הצדדים.