מבוא וטענות הצדדים:

לפני תביעה שהוגדרה תביעה נזיקית חוזית ובסיסה טענה לרשלנות מקצועית של 4 עורכי דין אשר ייצגו התובע בשלבים שונים.

עיקר טענות התובע:

1. משעה שהצדדים חלוקים על הגדרת הצדדים מעמדם כצדדים זו תועלה במסגרת טיעוני הצדדים בכתב התביעה וכתבי ההגנה.

2. התובע עולה חדש מצרפת, ביקש לרכוש דירה ברח ירושלים השלמה 416/1 באילת (להלן-הנכס). בהמלצת מוכרי הנכס פנה למשרד עוה"ד אביטל- להב ושות' (נתבעת 1 היא 'להב' בשם משרד עוה"ד אביטל-להב-מ.ל) ואלו קיבלו על עצמם את ייצוגו בעסקת רכש של הנכס כמו גם את המוכרים. הסכם הרכישה נחתם ביום 22/6/2005. באותה עת עו"ד להב, הנתבעת 1, הייתה שותפה במשרד עוה"ד האמור מה שכונה על ידי התובע "השותפות". עוד נטען שנתבע 2, עו"ד מויאל, היה אף הוא שותף באותו משרד עורכי דין אך הוא נמחק בהמשך מכתב התביעה.

3. הנתבעים 3 ו-4 ייצגו את התובע בתביעה אותה הגישו כנגד עו"ד אביטל (להלן-אביטל), בין היתר, בטענה שהאחרון שלח יד בכספי התובע "כספים אותם שילם התובע מכוח הסכם המכר ואשר ייעודם היה לסילוק המשכנתא שרבצה על הנכס, לא הגיעו ליעדם" [(ת"א 20083-3-10) (ס' 10 לכתב התביעה)].

במועד החתימה על הסכם הרכישה רבצה על הנכס משכנתא בסך 452,000 לטובת בנק דיסקונט למשכנתאות. התובע העביר למחרת יום החתימה על הסכם הרכישה את מלוא תמורת הרכישה סך של 295,000 $ "...לידיהם הנאמנות של עו"ד להב ו-אביטל".

על פי הסכם המכר והמועדים המפורטים בו היה על "השותפים כולם" להעביר את הנכס על שמו ובידיהם הופקד ייפוי כוח של המוכרים. בפועל המשכנתא לא סולקה והזכויות בנכס לא נרשמו על שמו חרף העובדה ששילם את מלוא התמורה בעבור רכישת הנכס.

התובע פנה אל אביטל לדעת האם נרשמו הזכויות על שמו אך זה דחה אותו בלך ושוב עד שבסופו של יום ביום 31/12/2009 מונה בא כוחו של בנק דיסקונט ככונס נכסים וזה הוציא לתובע צו פינוי מהנכס ביום 15/2/10.

התובע פנה לנתבעים 3 ו-4 (להלן בהתאמה- עו"ד קריספין ו- עו"ד קראוז) על מנת שאלו ינקטו הליכים משפטיים "...כנגד כל מי שהביאו למצבו המתואר, לרבות מניעת פינוי מהנכס" (ס' 22 לכתב התביעה).

חרף האמור הגישו עוה"ד קריספין וקראוז את התביעה כנגד עו"ד אביטל בלבד מבלי שהסבירו לתובע מדוע נהגו כך ובשים לב ששמם של עוה"ד האחרים "בשותפות" זעקו מכל מסמך. אי הגשת התביעה כנגד השותפים עו"ד להב ועו"ד מויאל (נתבע 2 שנמחק-מ.ל) מהווה "...התרשלות רבתי אשר בתורה העצימה את נזקי התובע..." (ס' 24 לכתב התביעה).

עוה"ד קריספין וקראוז הגיעו ביום 20/5/10 להסכם עם בנק דיסקונט למשכנתאות, מי שלטובתו הייתה רשומה המשכמתא על הנכס, בו הוסכם על דחיית פינויו של התובע מהנכס בתמורה לתשלום 127,000 ₪. עוד הגיעו להסכם פשרה עם אביטל בו הוסכם שאביטל ישלם לתובע סך של 600,000 ₪ לפירעון המשכנתא והוצאות שהוציא התובע עד לאותו מועד.

אביטל לא עמד בהסכם והתובע פתח באמצעות עו"ד קראוז תביעה בלשכת ההוצל"פ (23-01238-10-0) אולם התובע לא קיבל כתוצאה מהליך זה אף לא אגורה שחוקה.

עוה"ד קריספין וקראוז היו אמורים לצפות שאביטל לא יעמוד בהסכם והיה עליהם לצרף לתביעה את עוה"ד להב ו-מויאל (כזכור נתבע 2-אשר נמחק מכתב התביעה מ.ל) ידיעתם הייתה אמורה לעלות גם מכתב תביעה שהגישו המוכרים כנגד עו"ד אביטל והטלת עיקול של האחרונים "לעיקול זמני של כספים [בש"א 1321/08] אשר יעודם היה כיסוי המשכנתא בסך 462,000 ₪...". מהבקשה להטלת עיקול ניתן היה ללמוד שאביטל הודה שעשה "...שימוש שלא כדין בכספי הנאמנות וכי אין ידו משגת להשיב כספים כלשהם;" (ס' 30 לכתב התביעה).

עוה"ד קריספין וקראוז ידעו שכשלו בייצוג התובע ועל כן החתימו את התובע בתביעתו כנגד הבנק למשכנתאות שאין לו כל טענה כנגדם בקשר לניהול התיק. יוצא, אפוא, לטענת התובע, שלא זו בלבד שעוה"ד קריספין וקראוז התרשלו בייצוגו אלא, החתימו אותו על הצהרה בניגוד לכללי האתיקה של עורכי הדין.

4. לעו"ד להב (הגם שעו"ד מויאל מוזכר בנשימה אחת עם עו"ד להב משעה שנמחק יובאו הדברים בהקשר זה ביחס לעו"ד להב בלבד) מייחס התובע הן רשלנות בניסוח הסכם המכר ביחד עם אביטל והן "...כנאמנה בו בצוותא עם אביטל...". התובע מייחס לעו"ד להב כעורכת ההסכם עם אביטל רשלנות בכל פרמטר של הסכם הרכישה: בתנאי התשלום- תשלום מלוא התמורה עובר ליכולת רישומם של המוכרים כבעלי הנכס; באפן הפקדת כספי התמורה אותם שילם התובע שלא נותבו לחשבון נאמנות נפרד ולו היה נעשה כך היה הדבר "... בוודאי מבטיח את ניתוב הכספים לייעדם ומונע את היעלמותם או גניבתם"; עוד ייחס לה התובע רשלנות באי בדיקתה חריגות בניה בנכס ואופן רישמו.

לטענתו, עו"ד להב לא פעלה עבורו במיומנות, במקצועיות ובנאמנות הנדרשת והפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה הן בעריכת בדיקות מקדימות להסכם, הן בניסוח ההסכם והן ביישומו של ההסכם.

עיקר טיעוני נתבעת 1, עו"ד להב:

5. עו"ד להב העלתה כטענה מקדמית את טענת ההתיישנות עליה חזרה בסיכומיה (ס' 2-1 לסיכומים). לגישתה טענות התובע התיישנו כבר ביום 22/6/2012 בחלוף 7 שנים מיום החתימה על הסכם הרכישה או ביום 22/10/12 בחלוף 7 שנים ממועד המסירה על פי הסכם הרכישה, שני מועדים שהביאו להתיישנות התביעה למועד הגשתה. לחילופין טענה עו"ד להב התיישנו עילות התביעה או טענותיו של התובע כלפיה ביום 22/6/2015 בחלוף 10 שנים ממועד החתימה על הסכם הרכישה וזאת מכוח סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, אף זאת עובר להגשת התביעה. המשיכה עו"ד להב וטענה לעניין ההתיישנות ש"...מעילתו של עו"ד אביטל בכספי הנאמנות של התובע אירעה בסמוך למועד הפקדתם בידיו, ביום 23/6/05. בנסיבות אלה ולפי כל אמת מידה, התיישנה תביעתו של התובע בעניין זה". (ס' 25 לכתב ההגנה).

כתב התביעה מבוסס על ההנחה שלעו"ד יש "כיס עמוק" ומתוך רצון להגן על שמם הטוב ייאותו אלו "לקנות" את הסיכון בכתיבת פסק דין על דרך תשלום. עו"ד להב דחתה את הטענה שהתובע פנה למשרד עוה"ד, לעת ההיא, משרד אביטל-להב- מויאל בשל תחושתו שהשותפות תעניק לו בטחון יתר.

התביעה כנגדה מקוממת לא פחות משליחת היד של אביטל בכספי התובע.

עו"ד להב ואביטל היו שותפים במשך חודשים ספורים בלבד, הם פתחו חשבון עסקי, חשבון פיקדונות וחשבון נאמנות בהם נדרשו שתי חתימות ביחד על מנת לבצע פעולה משפטית.

עו"ד להב מעולם לא ייצגה את התובע, לא פגשה בו ולא שוחחה עמו. עו"ד להב לא שימשה כנאמנה לכספי התמורה שהופקדו על ידי התובע במשותף ובצוותא עם אביטל. דבר עסקת הרכישה נודע לה רק בעת הגילוי בדבר מעילתו של אביטל בכספי הנאמנות. כך, ההמחאה של תמורת רכישת הנכס הופקדה על ידי התובע בחשבון של אביטל ולא בחשבון הנאמנות של השותפות ועל כן לא ידעה על הפקדת כספי הרכישה בחשבון הנאמנות של אביטל.

התובע לא העלה בתביעה אותה הגיש כנגד המוכרים (להלן- אלמליח) ואביטל (ת"א (אילת) 20083-3-10) (להלן-התביעה נגד אביטל) אף לא טענה אחת מאלו העולות בכתב תביעה זה. נהפוך הוא. נטען שם מפורשות שמי שייצג את התובע בעסקת הרכש של הנכס הוא אביטל. היום "...במסגרת ניסיונו לבצע 'מסע קניות' או 'מסע הדייג' שעורך הוא על מנת למצוא נמען לתביעתו..." (ס' 10 לכתב ההגנה) בחר לתבוע את עו"ד להב. מדובר בגרסה עובדתית חדשה העומדת בסתירה לגרסה אותה העלה בהליכים אחרים, קודמים.

משעה שלא הפקיד את הכסף בחשבון הנאמנות של השותפות הרי שהתובע נושא באשם תורם, מלא ומוחלט בשיעור של 100%. כך, אין כל קשר סיבתי בין הנזקים שנגרמו לתובע, ככל שנגרמו (שחלקם בשם אמו של התובע) לבין עו"ד להב.

לזכות התובע פסקי דין חלוטים כנגד המוכרים בעסקה של רכישת הנכס ולא ברור האם פעל לאכיפתם ומה היו תוצאות פעולותיו, אם בכלל, ואם לא עשה כן לא פעל להקטנת נזקיו.

עיקר טיעוני נתבע 3, עו"ד קריספין:

6. הוא לא ייצג את התובע בתביעה נגד אביטל. מי שייצג את התובע בתביעה נגד אביטל הוא נתבע 4, עו"ד קראוז. התובע אמנם הופנה למשרדו על מנת שייצגו בתביעה נגד אביטל אולם משעה שלא היה פנוי הפנה את התובע, בהסכמתו המלאה, לייצוגו בתביעה נגד אביטל על ידי עו"ד קראוז .

עו"ד קראוז הוא עורך דין עצמאי אשר שכר ללא תמורה חדר במשרדו של עו"ד קריספין וכנגד הטבה זו שקיבל מעו"ד קריספין העביר לו אחוז מסוים משכר הטרחה שגבה מהתיקים בהם ייצג באופן בלעדי.

שני עורכי הדין: הוא וקראוז התנהלו במשרדים שונים: הייתה להם מערכת הנהלת חשבונות נפרדת, לכל אחד היה נייר לוגו נפרד ולכל אחד מהם חוג לקוחות נפרד. הטענה כאילו עבדו יחדיו על התביעה כנגד אביטל עלתה לראשונה בכתב הגנתו של עו"ד קראוז בתביעה זו "...שכן מעולם לא העז פניו לטעון כאילו לנתבע 3 (עו"ד קריספין-מ.ל) היתה מעורבות כלשהי, בשם התובע, בהליכים משנת 2010 בהם ייצג הנתבע 4 לבדו את התובע. הוא והוא לבדו היה האדריכל והמנהיג של ההליכים" (ס' 10 לכתב ההגנה).

עו"ד קראוז הוא שניהל את התביעה נגד אביטל בשמו של התובע הוא זה שהגיע להסדר הפשרה ולו עצמו "לא היתה כל מעורבות שהיא, לא בהגשת התביעה ולא בהפעלת שיקול הדעת כיצד להתקדם בתביעה זו" (ס' 2 ז' לכתב ההגנה). מדי פעם נטל חלק זניח בעניינים של התביעה בעת שהתבקש לסייע ופעם אחת ש"...הזדמן לאולם בית המשפט בעת שהתקיים דיון בתביעה זו" (ס' 2 ח לכתב ההגנה).

על פי החומר שהיה לפניהם לעוה"ד להב ומויאל לא הייתה חבות כלשהי כלפי התובע וככל שייקבע שהייתה להם חבות הרי ממילא יפרע מהם התובע שכן "...התובע השכיל כביכול "לתקן" עיוות זה והוא תובע את נתבעים אלה בתביעה דנן" (ס' 3 ב לכתב ההגנה).

הסדר הפשרה במסגרת התביעה נגד אביטל אליו הגיעו הצדדים בשנת 2010 היטיב עם התובע. הסדר הפשרה חסך לו התדיינות ארוכה והסכום אליו התחייב אביטל בהסכם פשרה זה גבוה ב- 100,000 ₪ מהסכום לו היה זוכה לו בסופו של יום לו הייתה מתקבלת במלואה התביעה נגד אביטל.

עיקר טענות נתבע 4, עו"ד קראוז:

7. עיון בכתב הגנתו של עו"ד קראוז מלמד שההתייחסות למסכת העובדתית והעלאת הטענות כנגד התביעה במישור של הנזקים של התובע, והטענה על שליחת יד הם זהים לטענותיה של עו"ד להב בהיות שני עורכי דין אלו מיוצגים על ידי אותו עורך דין. התייחסותו של עו"ד קראוז לכתב התביעה במסגרת כתב הגנתו מעידה, לכאורה, שהוא ועו"ד קריספין ייצגו במשותף את התובע בתביעה נגד אילוז. כך, במענה לכל טענה כלפיו הוא מצרף לטענתו קשר עם עו"ד קריספין. ביטוי לדברים עולה מסעיף 2 לכתב הגנתו שם כתב "עו"ד קראוז בצוותא עם הנתבע 3 (להלן: "עו"ד קריספין") אכן ייצגו את התובע בתביעה נגד עו"ד אביטל יחד אם (כך במקור-מ.ל) במסגרת ת.א. 20083-03-10 (נספח ג' לתביעה דנן) שנוהלה בבית משפט השלום באילת...".

משכך, אביא רק טענות שלא עלו בהגנתה של עו"ד להב ומתייחסות להליך הייצוג בתביעה נגד אילוז (20083-03-10).

לטענת עו"ד קראוז לאחר בדיקת המסכת העובדתית והנתונים בזמן אמת הוברר שלא נמצאה כל תשתית עובדתית ו/או משפטית להגשת תביעה נגד עו"ד להב ונגד עו"ד מויאל במסגרת התביעה נגד אביטל. "כך, גם ולאורך כל ניהול ההליכים בתביעה המקורית (20083-03-10- מ.ל) מעולם לא טען התובע למעורבותם ו/או אחריותם של עו"ד להב ו/או עו"ד מויאל ומעולם לא הסתייג ו/או העלה כל טענה ביחס עם ההליכים המשפטיים שננקטו בשמו" (ס' 22 לכתב ההגנה).

ללא כל הסבר מניח את הדעת התביעה הוגשה בשיהוי ניכר מאז סיום ההליכים באותה תביעה בראשית שנת 2012.

התובע לא פעל להקטנת נזקיו הגם שהייתה בידו ההזדמנות לעשות כן.

למען הזהירות טען עו"ד קראוז שאם יקבע בית המשפט שיש אחריות כלשהי של עו"ד להב לנזקיו הנטענים של התובע ויחייב את מי מהם לפצות את התובע כי אז "ממילא לא נגרם כל נזק לתובע ע"י עוה"ד קראוז וקריספין בשל אי צירופם..." (ס' 31 לכתב ההגנה).

הסדר הפשרה במסגרת התביעה נגד אביטל "...ובכלל מה קשר מצא התובע בין צפיית הפרת חובת התשלום מצד עו"ד אביטל, לשאלה אם יש או אין עילת תביעה ותשתית להוכחתה כלפי עוה"ד להב ומויאל?" (ס' 45 לכתב ההגנה).

דיון:

האם התיישנה התביעה כנגד עו"ד להב?

8. במענה לטענת ההתיישנות אותה העלתה עו"ד להב טען התובע בסיכומיו שדין הטענה להידחות לאור קביעתו של בית המשפט המחוזי בפסק דינו של כב' השופט פרידלנדר ב-ת"א (ב"ש) 41900-03-14 (16/08/2018)(להלן-פסק הדין במחוזי) שם תבע התובע דכאן את אלמליח. באת כוחו של התובע הפנתה לסעיפים 33-31 לפסק הדין במחוזי.

בסעיפים אלו קבע בית המשפט המחוזי:

"נזקו של בנאילוז, שהוא עילת תביעתו, מגולם בפינוי דירתו וזכייתו אך במקצת מהמחיר ששילם בעדה. אלו התרחשו בשנת 2010. כמו כן, רק בשנת 2010 עמד בנאילוז על מעילתו של אביטל בכספי התמורה, וכפועל יוצא ממנה על סכנת הפינוי המתרגשת עליו. עד אז היה מדובר, והיה ידוע לו, על שיהוי ברישום זכויותיו; אך לא על התפוגגות כספי התמורה שהיו אמורים לשמש לסילוק החוב לבנק לצורך רישום הדירה על שם בנאילוז [לעניין מודעותו של בנאילוז ראו גרסתו שלא נסתרה; כמפורט בתצהירו בסעיפים 29 ו-40-37 השניים]. רק בשנת 2010, אפוא, השתכלל בידי בנאילוז "כוח התביעה" המתחיל את מרוץ ההתיישנות [ע"א 2919/07 מדינת ישראל – הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל (19.9.2010), פסקה 39]. עד אז לא החל מרוץ ההתיישנות גם לפי כלל הגילוי [חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, סעיף 8]. בנאילוז הגיש תביעה זו שלפניי בשנת 2014; קרי: זמן רב לפני חלוף תקופת ההתיישנות.כוח התביעה של אלמליח התגבש, מן הסתם, לפני שהשתמשו בו בפועל נגד אביטל, ביוני 2008 [ת"א (אילת) 1169/08 אלמליח נ' אביטל]. אולם משבנאילוז הגיש את תביעתו נגדם בשנת 2014 – היו אלמליח רשאים להגיש נגדו תביעה שכנגד באותו העניין, ללא מחסום של התיישנות [חוק ההתיישנות, סעיף 4].

אין לפניי, אפוא, משוכות של התיישנות בדרך לבירור הסכסוך הנדון."

לכאורה עניין לנו בדחיית טענת ההתיישנות. אלא שיש לקרוא את החלטתו של כבוד השופט פרידלנדר בהקשר של התביעה שלפניו אותה הגדיר כבר בפתח קביעתו האמורה והמובאת לעיל כעילה שעניינה "...גולם בפינוי דירתו וזכייתו אך במקצת מהמחיר ששילם בעדה...". משכך, על פי קביעתו דבר הידיעה על פינויו מהדירה חל בשנת 2010 ועל כן אין ממש בטענת ההתיישנות. מבלי לגרוע באמור יש לזכור שבפסק הדין במחוזי מודגש שהנתבעים זנחו בסיכומיהם את טענת ההתיישנות.

הטענה בתביעה שלפני שונה. בתביעה שלפני מיוחסת לעו"ד להב רשלנות בשני מישורים: האחד, כשל בעריכת הסכם רכישה ראוי לרבות בדיקה טרם השלב החוזי אשר יבטיח את זכויותיו של התובע בעסקת הרכישה ואי 'שמירה' על אביטל שלא ימעל בכספי נאמנות מעצם היותה נאמנה משותפת.

סעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות) קובע כי:

"התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן-תקופת ההתיישנות) היא - (1) בשאינו מקרקעין - שבע שנים. (2) במקרקעין – חמש-עשרה שנה; ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין) – עשרים וחמש שנה".

סעיף 6 לחוק ההתיישנות מוסיף וקובע כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה.

הפסיקה פירשה מהו מועד היווצרות עילת התובענה:

"המועד להיווצרות עילת התובענה לצורך מניין ההתיישנות, הוא מועד קיומו של "כח תביעה" קונקרטי בידיו של התובע ..."המבחן" הוא רחב. הוא כולל את התקיימותם של כל המרכיבים הנדרשים כדי לגבש את עילתו של התובע בדין המהותי. אך אלו אינם ממצים את מובנו של מונח זה. מונח זה עשוי לכלול גם נתונים עובדתיים נוספים, אשר מהווים תנאי מוקדם לעצם זכותו של התובע לפנות לערכאות ... משעה שכח זה נמצא בידיו של התובע, יכול מירוץ ההתיישנות להתחיל". [(ע"א 9413/03 הועדה המקומית לתכנון ובניה, ירושלים נ' אילן אלנקווה (22/6/2008); ע"א 2919/07 מדינת ישראל הועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא ליפל (19/9/20) פסקה 39 לפסק הדין)].

מרוץ ההתיישנות מתחיל כאשר התגבשו בידי התובע התנאים המאפשרים לו להגיש את תביעתו ולזכות בסעד המבוקש.

משכך עילת התביעה כנגד עו"ד להב קמה לתובע כבר עם עריכת הסכם הרכישה בלתי ראוי, לכאורה, או ביום העברת התמורה לחשבונו של אביטל. גם אם אתעלם משני מועדים אלו כמקימים לתובע את כוח התביעה ברי שבמועד הבנתו שהשעבודים לא הוסרו בשנת 2005 התגבש כוח התביעה. בסעיף 82 לפסק הדין במחוזי נקבע ש"ההפרה של החיוב להסיר את השעבודים על הדירה ולרשמה על שם בנאילוז, כבר עובר למסירת החזקה, הייתה ידועה לבנאילוז כבר בשנת 2005...בשנת 2010 הבין בנאילוז שהפרת החיוב החוזי של אלמליח לרשום את הדירה על שמו...כבר לא תתרפא". העובדה שהתובע מחל על כך בדרך של התנהגות והמתין בסבלנות לרישום זכויותיו בדירה, כדברי כבוד השופט פרידלנדר אינה מאיינת את הידיעה ואת התגבשותו של כוח התביעה הקונקרטי. נהפוך הוא. על כן עילת התביעה כנגד עו"ד להב, הנחזית בכתב התביעה כמי שייצגה את התובע בהסכם הרכישה קמה כבר לעת ההיא.

בנסיבות אלו בטענה של אי עריכת הסכם רכישה נכון וראוי ואי שמירה על זכויותיו של התובע בהסכם הרכישה במועד עריכתו "כוח התביעה" התגבש והשתכלל בידי התובע כבר בשנת 2005 והתחיל את מרוץ ההתיישנות.

משעה שכך, קביעה זו אוגדת בתוכה גם את התגבשות כוח התביעה כנגד עו"ד להב בהיבט הנוסף, של אי שמירה על כספי הנאמנות שהופקדו בידיו של עו"ד, או יותר נכון על פעולותיו של עו"ד אביטל.

אמור מעתה שהתביעה כנגד עו"ד להב התיישנה.

האם קמה יריבות בין התובע לעו"ד להב מכוח הסכם הרכישה של הנכס?

9. גם אם אבקש להתעלם מהתיישנות התביעה ואבחן, למעלה מן הצורך אחריות כלשהי של עו"ד להב כלפי התובע מעצם היותה שותפה של אביטל דין התביעה כנגדה להידחות.

התובע קבל וטען לרשלנות של עו"ד להב מעצם היותה שותפה של אביטל וכלשונו המופנית כלפי עו"ד להב ועו"ד מויאל (שנמחק) טען שהם "...לא פעלו במיומנות, במקצועיות ובנאמנות הנדרשת והפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהם בכך שהתרשלו הן בניסוח ההסכם (ובפרט בסעיפי הבטוחות שבו) הן באי עריכת בדיקה מקדמיות הכרחיות עובר לחתימת ההסכם והן באי ביצעו. חובת הזהירות בה חב עורך כלפי לקוחו מתעצמת במיוחד בעסקאות מקרקעין, כבענייננו..." (ס' 40 לכתב התביעה). בסעיף זה מיצה התובע וסיכם את העילות כלפי עו"ד להב כפי שפורטו, עובר לכך בסעיף 39 לכתב התביעה.

אין צורך להפליג בקביעות ביחס למעמדה של עו"ד להב בעסקת המכר משעה שדברים בעניין זה נקבעו במסגרת פסק הדין במחוזי. שם נקבע:

"אין בחוזה, או בראיות אודות נסיבותיו, שום בדל הוריה לאומד דעת הצדדים הנטען על ידי אלמליח, כאילו הכוונה הייתה להעביר את כספי התמורה דווקא לחשבון בנק המוגדר על ידי הבנק כחשבון נאמנות; וכי חשבון זה ינוהל דווקא במעורבותה של עו"ד להב, מלבד ניהולו של אביטל. אין בחומר הראיות גם בדל ראיה להשערה כי לו הופקדה התמורה בחשבון נאמנות כאמור – המעילה הייתה נמנעת. ...

החוזה נוקב בשמותיהם של עורכי הדין, השותפים דאז, עם לוכסן בין שמותיהם; לאמור כי בנאילוז יפקיד את הכסף בידי אביטל או בידי שותפתו דאז, אך לאו דווקא בידי שניהם יחדיו. כך מתבקש גם מנסיבות העניין: לא אלמליח ולא בנאילוז הכירו את עו"ד להב [ראו עדות אביטל בפרוטוקול, עמ' 33-32]. הם הכירו את מייצגם המשותף, אביטל, שעמו היה לכל אחד מהם קשר משמעותי [עדות בנאילוז, פרוטוקול עמ' 20; עדות אביטל, שם עמ' 26 ו-36]. הן בנאילוז הן אלמליח ייעדו את אביטל אישית כנאמן בעסקה. אביטל, שערך את החוזה, ואשר הגה את רעיון הנאמנות [כלהלן בפסקה שגיאה! מקור ההפניה לא נמצא.], התכוון שהוא יהיה הנאמן. מכיוון שעו"ד להב הייתה שותפתו באותה עת, שמה הוזכר בחוזה ובייפוי הכוח, ללא כל כוונה מיוחדת, או מתוך כוונה שהיא תהא רשאית לפעול בחשבון, כשותפתו של אביטל, מטעמי נוחות, כגון בהיעדרו. נראה שטענת אלמליח כי בנאילוז לא יצא ידי חובתו בכך שלא ווידא שעו"ד להב מעורבת בנאמנות היא ניסיון שבדיעבד להפיק הון משפטי מעובדה שבזמן אמיתי לא ייחסו לה הצדדים כל משמעות והיא לא הייתה מושא לציפיותיהם הסבירות [כעדותו הנזכרת של אביטל, פרוטוקול עמ' 33-32].

קביעות אלו מדברות בעד עצמן וברי ששמה של עו"ד להב על המסמכים נעשה מטעמי נוחות בלבד. בנסיבות אלו ברי שלעו"ד להב לא היה כל חלק בעריכת ההסכם.

הגם שכך נקבע איננו יוצאים ידי חובתנו אם לא נבחן את אחריותה של עו"ד להב מעצם היותה שותפתו של אביטל.

בסעיף 14 לפקודת השותפויות נקבע "כל שותף הוא שלוח של השותפות ושל שאר שותפיו לכל ענין של עסקי השותפות" [פקודת השותפויות (נוסח חדש), התשל"ה-1975]. אחריותה של עו"ד להב צריכה להיבחן בשני מישורים: מישור אזרחי ומישור פלילי.

במישור האזרחי כשותפה למחדלים האזרחיים הנטענים בסעיף 39 לכתב התביעה. מבלי לגרוע בקביעה בדבר התיישנות התביעה בעניין זה הרי שדין הטענה בדבר אחריותה של עו"ד להב להידחות מכוח סעיף 8 לחוק השליחות תשכ"ה-1965. לא נטען ולא הוכח שעו"ד להב נתנה הסכמתה לעריכת ההסכם בניסוחו האמור, משעה שכאמור כלל לא הייתה מודעת לקיומו.

אין מחלוקת שעו"ד להב לא הייתה ב'סוד העניינים' ולא הייתה מודעת לקיומו של הסכם הרכישה. לבד מקביעותיו של כבוד השופט פרידלנדר בעניין התובע לא טען שפנה אל עו"ד להב ולו פעם אחת משך כל אותן שנים. יתרה מכך בעדותו העיד שמעולם לא הכיר את עו"ד להב ומעולם לא פגש בה (פרוטוקול עמ' 15 ש' 31-30). שווה בנפשך שאכן היה פונה התובע אל עו"ד להב באותה עת אפשר שכל ההליך היה נמנע. אין לי אלא לדחות את הטענות אותן מעלה עתה התובע כלפי עו"ד להב לעניין עריכת הסכם הרכישה והמחדלים העולים ממנו משעה שמעולם לא טרח לפנות אליה בעניין הסכם הרכישה. משול הדבר לאותה התנהלות שיוחסה לו בפסק הדין במחוזי בדבר אי הקטנת הנזק. בהקשר זה יאמר שהתובע לא העלה בכתבי הטענות שהוגשו לערכאות השונות טענה כלשהי כלפי עו"ד להב נהפוך הוא. מי שעשו כן בתביעה שהתנהלה בבית המשפט המחוזי היו דווקא אלמליח.

במישור הפלילי, לעניין שליחת היד בכספי הנאמנות מקובלת עלי גישתה של עו"ד להב כביטויה בפרק ד' בסיכומיה המתיישבת גם עם פסק הדין במחוזי. הנאמן היה אביטל. לא השותפות קיבלה את הנאמנות ולכן הנאמנות שהופרה היא של אביטל ללא קשר לעסקי השותפות. לענייננו יפה סעיף 22 לפקודת השותפויות [נוסח חדש] תשל"ה 1975 מכוחו עולה שאין לעו"ד להב חבות שכן הנאמנות היא של אביטל בלבד.

10. בשים לב למובא לעיל התביעה כנגד עו"ד להב נדחית מכל אחד מהטעמים שהובאו לעיל ומצירופם גם יחד.

התביעה כנגד עו"ד קריספין וקראוז:

11. טרם יצירת אבחנה, ככל שתתבקש, בין שני עורכי הדין, ולו כצופה פני עתיד, יאמר שאת תמצית טענותיו כנגד עורכי הדין קריספין וקראוז קבע התובע בסעיף 41 לכתב התביעה ובזו הלשון: "עוה"ד קריספין ו-מויאל (צריך להיות קראוז –מ.ל) הפרו את חובתם לפעול עבור התובע במיומנות, במקצועיות ובנאמנות הנדרשת, בכך שחרף מלוא הנתונים והעובדות מובאים לעיל, לא תבעו כמתבקש את עוה"ד להב ו-מויאל עוד בשנת 2010."

12. ללמדך שלגישתו של התובע היו צריכים עורכי הדין קראוז וקריספין להגיש במסגרת התביעה נגד אביטל גם תביעה כנגד עורכי הדין להב ומויאל. עו"ד מויאל נמחק מההליך בהסכם פשרה מיום 23/10/17 שנחתם בין התובע לנתבע 2, עו"ד מויאל, באמצעות באי כוחם. יוער שעל פי ההסכם לא עמד התובע על דרישותיו מנתבע 2 כביטוין בדיון מיום 15/5/17.

יוצא אפוא שהרשלנות המיוחסת לעורכי הדין קריספין וקראוז היא על כך שלא תבעו בשנת 2010 את עו"ד להב.

משום כך, דין התביעה כנגד עורכי הדין קריספין וקראוז, ככל שניתן להביאם בנשימה אחת, להידחות הן לאור קביעתי לעיל בדבר העדר אחריות של עו"ד להב, קביעה העולה בקנה אחד עם קביעות של בית המשפט המחוזי בפסק הדין במחוזי. להלן מספר קביעות של בית המשפט המחוזי הממחישות האמור:

"אין מחלוקת כי בנאילוז שילם את כל התמורה לידי אביטל" (ס' 4 לפסק הדין במחוזי). פרשת שליחת היד בכספי הנאמנות תוך ייחוסה לעו"ד אביטל מובאת בסעיפים 5-7 לפסק הדין במחוזי.

בסעיף 9 לפסק הדין במחוזי נקבע "סיכומה העגום של הפרשה מושא ההליך שלפני הוא כי אביטל, שהיה עורך דינם של שני הצדדים בעסקת המכירה של הדירה, מעל בכספי התמורה שנמסרו לנאמנותו..." ובסעיף 10 נקבע "בנאילוז ואלמליח חלוקים ביניהם, בעיקר, בשאלת האחריות היחסית של כל אחד מהם לנזק שגרם להם אביטל"

עוד נקבע בסעיף 11 לפסק הדין במחוזי "בנאילוז טוען כי בתשלום התמורה לנאמן יצא ידי חובתו, ואלמליח נושאים בסיכון שהתממש במעילתו של "הנאמן"".

אם בכך לא די הרי שבקביעתו הבאה של בית המשפט המחוזי יש קבוע בדבר נכונות שיקול הדעת המקצועי שלא להגיש תביעה כנגד עו"ד להב - מבלי לגרוע בעצם מימוש הזכות של התובע בהגשת תביעה זו- "כאמור, אין מחלוקת בין הצדדים כי האשם העיקרי בהסתבכות העסקה ובנזקי הצדדים עקב כך הוא אביטל. אולם, בשל חדלות פירעונו של אביטל , מנסה כל צד לקושש אחריות אצל משנהו" (ס' 34 לפסק הדין במחוזי). דברים אלו נכונים גם ביחס לרצונו של התובע בתביעה זו.

"לפיכך ככל שבנאילוז לא היה מודע לכך שהנכס אינו רשום על אלמליח או כי יש בו חרגות בניה-טרונייתו בעניין זה היא על מי שייצג אותו בעסקה, הוא אביטל" (ס' 35 לפסק הדין במחוזי) כן ראו ס' 37 לפסק הדין במחוזי).

"בנאילוז החליט, מטעמיו, גם הוא לשכור את שירותיו של אביטל..." (ס' 40 לפסק הדין במחוזי) כך מוגדר שם בסעיף 57 עו"ד אביטל כ"...עורך דינם המשותף של הצדדים"

האם עורכי הדין קריספין וקראוז ייצגו את התובע יחדיו:

13. יכול הייתי לסיים את פסק דיני כאן בקביעה המתבקשת שלא נפל פגם בשיקול הדעת שלא להגיש תביעה כנגד עו"ד להב שכן קביעה אחרת, להבנתי, עומדת הן בניגוד לקביעותיו של בית המשפט המחוזי בפסק דינו והן לאור מסקנתי ביחס למעורבותה, נכון יותר אי מעורבותה, של עו"ד להב .

14. יחד עם זאת מצאתי למעלה מן הצורך להתייחס בקציר האומר גם לסוגיה זו מי ייצג את התובע בתביעתו נגד אביטל.

בחירה בין שתי גרסאות של עורכי דין יוצרת תחושת אי נוחות, לשון המעטה, במיוחד בשעה שכך או כך לא נפל פגם בדרך המשפטית שנבחרה.

ברם, במקרה שלפני מתקהה תחושת אי הנוחות שכן הפערים בין הגרסאות של עורכי הדין מובהקת בלשונם אך אינו שונה מבחינת המהות.

עו"ד קריספין הבהיר את מערכת היחסים בינו לבין עו"ד קראוז באופן שעו"ד קראוז שכר ממנו חדר במשרדו כשהתשלום הוא על דרך תשלום אחוז מסוים מתוך שכר הטרחה שהוא גובה מתיקים שבייצוגו. עוד טען עו"ד קריספין שתיקים מסוימים הגם שהגיעו לפתחו והוא חש שאינו יכול/רוצה לייצג בהם העבירם לעו"ד קראוז כפי שהיה בתיק התביעה של מר בנאילוז כלפי עו"ד אביטל.

הסיפא לאמור לא מקבלת מבט אחר מעו"ד קראוז אשר בהגינותו בעדותו בבית המשפט דיבר על תפיסה של מי המייצג. עו"ד קראוז אישר שכל הכתיבה בתביעה נגד אביטל היא שלו וכל המסמכים הנלווים נערכו על ידו, הסכם שכר הטרחה נחתם על ידו. עו"ד קראוז גם אישר את מתכונת העבודה בינו לעו"ד קריספין ואשר את הסברו של עו"ד קריספין ככלל על אופן העבודה ביניהם. ביחס לתביעה נגד אביטל טען עו"ד קראוז שכאשר משהו לא היה ברור לתובע הרי שהדבר הוסבר לו על ידי עו"ד קריספין השולט בשפה הצרפתית "...אם היה חשש קל של חוסר הבנה כלשהו אז הדברים הוסברו לו על ידי עו"ד קריספין שמדבר צרפתית. התובע מבין עברית נפלא...אם היה איזשהו משהו שדורש אולי איזשהו תרגום עו"ד קריספין דובר צרפתית והסביר לו" (פרוטוקול עמ' 36 ש' 31-28).

באשר להסדרי העבודה בין המשרדים אישר בעדותו עו"ד קראוז : "היה בינינו הסדר עבודה בתיקים מסוימים, קריספין הכניס אותי למשרד שלו, אפשר לי לעבוד שם בחינם, קיבלתי שירותי משרד ועל זה אני מכיר לו תודה עד היום. אני לא אוהב את הכיוון הזה שחברתי פה מכוונת אליו, יש לי רק הערכה לעו"ד קריספין. היה בינינו הסדר שבגלל מצד אחד שהתאפשר לי לעבוד ולהשתמש בשירותי המשרד בחינם, תיקים שעו"ד קריספין מעביר לי מתחלקים חמישים חמישים בשכר טרחה ולא כפי שנהוג כדי להוות איזשהו תשלום על הנושא הזה. היו תיקים שעברו אליי וכמעט לא הייתה לי נגיעה או לא הייתה המשך נגיעה בתיק והיו תיקים שהיה יותר מעורב, זה אחד התיקים, אני תופס את הדברים ככה, מקריאת כתב ההגנה אני למד שקריספין תופס את הדברים אחרת, זה כמו לשאול אם מישהו חבר שלך או לא, כל אחד זכאי לדעתו. אני מקווה שזה עונה לחברתי בנושא." (פרוטוקול עמ' 40 ש' 9-1).

אכן המחלוקת היא בדרך בה תפס עו"ד קראוז, או הדרך בה הוא תופס לעת הזו את מצב הדברים. על הבדל התפיסות בינו לבין עו"ד קריספין העיד בהמשך עוד מספר פעמים (פרוטוקול עמ' 46-44). הדברים עולים כחוט השני בעדותו ותמציתם בעדותו המובאת להלן:

"אני לא חושב שאתה מסבך אותו, אני חשוב שהתיק הזה יסתיים בטוב מבחינתנו, ולמה אני מציין שייצגנו? כך אני תפסתי את הדברים. זה שעו"ד קריספין מרגיש אחרת – אני מבין. ...

גם אם עו"ד קריספין סבור אחרת אני מכבד את דעתו, זכותו המלאה לתפוס את המצב כמו שהוא תופס אותו, אמרתי זה גם בחקירה לעו"ד שלף, בתיק הזה להבדיל מתיקים אחרים המעורבות של עו"ד קריספין הייתה הרבה יותר גדולה מתיקים אחרים שהעביר לי שגר ושכח, ולכן לתפיסתי. ... (כך במקור-מ.ל)

במענה לשאלתי "יכול להיות שהמעורבות שלו הייתה יותר גבוהה כי היו לך יותר בעיות בתיק הזה להתמודד איתן? השיב עו"ד קראוז "התיק הזה הוא לא תיק טריוויאלי, היו דברים שליבנו, ומידת המעורבות של קריספין יותר קשורה למידה שהוא רצה להיות מעורב מאשר אני, מה גם שיש את השפה הצרפתית לעו"ד קריספין והוא אדם משכמו ומעלה, דובר 5 שפות." (פרוטוקול עמ' 48).

תפיסות, תחושות, סיוע בתרגום וגם ייעוץ חברי אפילו אינטנסיבי לחבר למקצוע, שהוא דבר מקובל בין עורכי דין, מקל וחומר היושבים באותו משרד אינם מייצרים יחסי עו"ד לקוח.

חיזוק לקביעתי זו עולה מעדותו של התובע עצמו שהעיד בעניין זה. במענה לשאלה האם הוא יכול להצביע על נייר אחד מטעמו שנחתם על ידי עו"ד קריספין העיד "לא אני לא יכול נתתי את התיק לקראוז, בהתחלה קריספין לקח את התיק ואחר כך העביר לקראוז [כאן שכשהתבקש לדייק תורגמה תשובתו ל"הוא ניהל את התיק קריספין" אך דוברי השפה אשר עמדו על התרגום הקלוקל העמידו דברים על דיוקם שהתובע אמר "הוא אמר מפקח, הוא פיקח, לא ניהל"- (פרוטוקול עמ' 29 ש' 36-26)].

התובע חזר על עדותו שמלכתחילה הגיע לייצוגו של עו"ד קריספין אשרהעביראת הייצוג לעו"ד קראוז. (פרוטוקול עמ' 30 ש' 8-1).

כך, לא מצאתי בתשלום הסך של 7,500 ₪ (ת/14) ששולמו ישירות על ידי מר בנאילוז לעו"ד קריספין סטייה ממערכת ההתחשבנות בין הצדדים כפי שהסביר אותה עו"ד קריספין ואין בה ללמד על היותו מייצג בתיק.

15. בנסיבות אלו אני קובע שמי שייצג את מר בנאילוז בתביעה כנגד אביטל הוא עו"ד קראוז אשר מדי פעם נעזר בעו"ד קריספין אך לא היה בפעילותו של עו"ד קריספין, גם לא כעולה מדברי עו"ד קראוז, ייצוג משותף (ראו: ס' 75 לפסק הדין במחוזי).

שיהוי:

16. למעלה מן הצורך בחרתי להעיר גם לעניין השיהוי שבהגשת התביעה.

טענת שיהוי רלוונטית שעה שהגשת התביעה אינה מאפשרת לנתבע למצוא ראיותיו ולהתגונן בפני התביעה בשל חלוף הזמן [ע"א 2919/07 מדינת ישראל הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא ליפל פד ס"ד(2) 82 (19/9/2010)] קביעה זו נכונה בתביעה שלפני. אין ולא יכולה לקום מחלוקת שמצבם של הנתבעים הורע בשל השיהוי הרב שחלף בהגשת התביעה.

אמנם נקבע שאיחור בהגשת תביעה כשלעצמו אינו מהווה שיהוי, יחד עם זאת שיהוי בתיק "השתהות בהגשת תביעה אינה, כשלעצמה, שיהוי כמובנו במשפט. שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות נוצר מקום שיש בהשתהות בפנייה לבית המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתב שלא להיתבע-שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך המשפטי" (ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי וישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים פ"ד נז(5) 433 (2/7/2003) סעיף 14 לפסק הדין). הוא המקרה שלפני.

אחרית דבר:

17. בטרם נעילה מצאתי לציין שהתובע ניסה גם בתביעה זו "לקושש" כדברי כבוד השופט פרידלנדר, אחריות אצל אחרים על מנת להיפרע מהם ולא כדין. כעולה מעדותו, ולא בשל קשיי השפה דומה שהתובע ניסה ומנסה להשיב נזקיו שנוצרו על ידי עו"ד אביטל והזוג אלמליח שהמעות אינן בכיסם ממי שסובר הוא שיהא ביכולתו לגבות ממנו, מה שכונה "כיס עמוק". כדי כך נכונים הדברים שהתובע לא מודע כלל למהות תביעתו. התובע אישר שמעולם לא פגש בעו"ד להב (פרוטוקול עמ' 15 ש' 31-30) לא ידע ולא היה מודע למחיקתו של עו"ד מויאל שלכאורה היה אף הוא טריגר להגעתו למשרד טענה שהפרכה בחקירתו, שינה גרסאותיו לעניין הסיבה להגעתו למשרד עו"ד אביטל לייצוג ((פרוטוקול עמ' 17-16) שינה גרסתו לעניין ידיעתו את מהות ההסכם לאור ההסברים שקיבל טרם החתימה (פרוטוקול עמ' 18), בחקירתו העיד "אני לא יודע מה זה חשבון נאמנות..." (שם עמ' 20) מנגד טען שהסכם הרכישה הוסבר לו והוא הבינו (פרוטוקול עמ' 18) במענה לשאלה איפה, באיזה נייר כתוב נאמנות השיב "אני לא יודע, זה בתיק של סער שפירא, הוא נתן את זה לבית המשפט המחוזי" (שם עמ' 21) ובהמשך במענה לשאלה "כתוב: (בכתב התביעה- מ.ל) התובע ייחס לעובדה שיוצג על ידי שלושה עורכי דין שהם שותפים חשיבות רבה וזה נסך בו בטחון" השיב התובע "אני לא מבין מה כתוב אני לא מבין מה זה". כך לא זכר מי תרגם לו את התצהיר בעברית במענה לשאלון (נ/3א') (פרוטוקול עמ' 24) ועוד. התמונה המתקבלת היא של תובע שבחר לנסות ולדלות מן הגורן ומן היקב.

18. כללו של דבר:

א. התביעה נגד 3 הנתבעים נדחית

ב. הנתבע יישא בהוצאות, מופחתות, בסך 20,000 ₪ לכל נתבע/ת.

ג. תואיל המזכירות לשלוח פסק הדין לצדדים ולסגור התיק.

ניתן היום, כ"ט אב תש"פ, 19 אוגוסט 2020, בהעדר הצדדים.