02 ספטמבר 2019

1. לפניי תביעת התובע לתשלום זכויות שונות הנובעות לטענתו מתקופת עבודתו בנתבעת וסיומה.

רקע עובדתי

2. התובע עבד בנתבעת החל מיום 8.1.07 ועד לתום חודש נובמבר 2015, בתפקיד שומר. הנתבעת היא חברה העוסקת במתן שירותי שמירה. הנתבעת שיבצה את התובע לעבודה כשומר במקומות עבודה שונים, כגון בתי ספר וגני ילדים. בחלק מימי העבודה, עבד התובע במשמרות מפוצלות, כאשר בכל משמרת עבד התובע במקום אחר. אין מחלוקת בין הצדדים, כי צווי ההרחבה בענף השמירה חלים על התובע.

השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים

3. במסגרת פסק דין זה, הכרעותינו דרושות בשאלות הבאות השנויות במחלוקת בין הצדדים:

• 1. האם זכאי התובע לפיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד על פי חוק לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002 (להלן: חוק הודעה לעובד)?
  2. האם זכאי התובע לתשלום בגין דמי חגים?
  3. האם התובע זכאי להפרשי שכר בגין עבודה בשעות נוספות?
  4. האם זכאי התובע לתשלום בגין דמי חופשה?
  5. האם זכאי התובע לפיצוי בגין היעדר הפרשות פנסיוניות לתגמולים ולפיצויים?
  6. מה היו נסיבות סיום יחסי העבודה - האם זכאי התובע לפיצויי פיטורים?
  7. האם זכאי התובע לפיצויי הלנת שכר ופיצויי הלנת פיצויים?
  8. האם יש לקבל את טענות הקיזוז אותן העלתה הנתבעת?
  9. האם זכאי התובע לפיצויי הלנה?

4. להלן נדון בכל אחת משאלות אלו.

העדים

5. מטעם התובע העידו התובע בעצמו.

מטעם הנתבעת העיד מר אוריה כהן, הגורם האחראי על הנהלת חשבונות ומחלקת השכר בנתבעת.

דיון והכרעה

הודעה על תנאי עבודה

6. לטענת התובע, לא קיבל הודעה בדבר פירוט תנאי העסקתו כנדרש על פי חוק הודעה לעובד. התובע התייחס בסיכומיו להודעה אשר צורפה לתצהירו של מר כהן (נספח נ1), וטען כי האחרון החל עבודתו בנתבעת בשנת 2010, לאחר מועד תחילת עבודת התובע על כן, לא ניתן לקבל את טופס ההודעה לעובד כראיה. עוד טען התובע, כי מאחר והנתבעת לא הוכיחה כי מסרה לתובע הודעה בכתב בדבר תנאי עבודתו, יש להורות על היפוך נטל הראיה ביחס לכל הרכיבים אשר במחלוקת, לאור הוראת ס' 5 לחוק הודעה לעובד.

7. הנתבעת טענה מנגד כי מסרה לתובע הודעה לעובד, כפי שצורפה לתצהירו של מר כהן. התובע לא הפריך זאת ולא הוכיח כי ההודעה אינה אותנטית. התובע אף לא הוכיח כי אי מסירת ההודעה נעשתה ביודעין ולכן גם מטעם זה יש לדחות את טענותיו.

8. סעיף 1 לחוק הודעה לעובד קובע כך : " מעסיק ימסור לעובד, לא יאוחר משלושים ימים מהיום שהעובד התחיל לעבוד אצלו, ... הודעה בכתב שבה יפרט את תנאי העבודה של העובד לפי הוראות חוק זה (בחוק זה – הודעה על תנאי עבודה)".

9. סעיף 2 לחוק הודעה לעובד מפרט את העניינים אותם יש לפרט בהודעה. סעיף 5 לחוק הודעה לעובד קובע כי "בית הדין האזורי לעבודה תהא סמכות ייחודית לדון בהליך אזרחי על הפרת הוראות חוק זה והוא רשאי –(1)לפסוק פיצויים, אף אם לא נגרם נזק של ממון, בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין".

10. בענייננו, לאחר ששקלתי את העדויות והראיות, שוכנעתי כי התובע לא הוכיח את טענתו בגין אי מתן הודעה בכתב על תנאי עבודתו, מהטעמים הבאים - הנתבעת צירפה לתצהירו של מר כהן טופס הודעה לעובד (צורף כנספח נ1 לתצהירו של מר כהן). עיון בטופס זה מעלה כי מפורטים בו הפרטים הרלבנטיים לתנאי עבודת התובע, לרבות בדבר תעריף שכרו השעתי של התובע, אורכו של יום העבודה ושיעור ההפרשות הפנסיוניות. כמו כן, מפורטים בו פרטיו האישיים של התובע – שמו וכתובתו וכן חתימה אשר נחזית להיות חתימת התובע (לצד המילים: "חתימת העובד"). טופס זה נושא תאריך 8.1.07, המועד בו התחיל התובע את עבודתו.

11. מנגד, עיון בתצהיר התובע מעלה כי התובע לא הצהיר באופן מפורש כי לא קיבל לידיו טופס הודעה לעובד. תחת זאת, נכתב בתצהיר התובע באופן כללי ביותר כי: "התובע יטען שלא קיבל בדבר פירוט תנאי עבודה על פי דין" (ס' 10 לתצהיר התובע). אל מול האמירה הכללית של התובע, נצבת עמדת הנתבעת , אשר הציגה טופס כתוב של הודעה לעובד אשר נחזה להיות חתום על ידי התובע.

12. בהקשר זה, שקלתי את טענת התובע כי אין לקבל את טופס ההודעה לעובד כראיה, מאחר והוגש על ידי מר כהן אולם, לא מצאתי טענה זו. מר כהן הוא מנהל השכר של הנתבעת ועל כן מצהיר מטעם התאגיד – הנתבעת. לפיכך, מר כהן רשאי לצרף לתצהירו מסמכים אשר נמצאים בידיעת התאגיד אותו הוא מייצג, גם אם אלו נחתמו טרם תחילת עבודתו בנתבעת.

13. לאחר ששקלתי את גרסאות הצדדים והראיות, מצאתי כי גרסת הנתבעת והגשת טופס ההודעה לעובד אשר נחזה להיות חתום על ידי התובע ואשר נושא את תאריך תחילת עבודת התובע, העבירה חזרה את נטל הראיה אל כתפי התובע. התובע לא הצליח להפריך את טענת הנתבעת ואת נכונותו של טופס ההודעה לעובד אשר הוצג על ידה.

14. לאור האמור לעיל, התובע לא הוכיח כי הוא זכאי לפיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד בהתאם לכך, נדחית דרישת התובע להיפוך הנטל בעניין רכיבי התביעה אשר במחלוקת.

דמי חגים

15. בכתב תביעתו טען התובע כי הוא זכאי לסך של 8,200 ₪ בגין דמי חגים אשר לא שולמו במהלך תקופת עבודתו. הנתבעת הודתה כי התובע זכאי לתשלום בגין דמי חגים (ס' 6 לכתב ההגנה) בהתאם לתחשיב אותו הציגה וטענה כי הסכום לו זכאי התובע בגין דמי חגים עומד על סך של 7,140 ₪. בסיכומיו הבהיר התובע כי הוא מקבל את חישוב הנתבעת ומסכים כי סכום דמי החגים אשר ישולם לו יעמוד על סך של 7,140 ₪.

16. לפיכך, לאור הסכמת הצדדים בדבר תשלום דמי חגים ומאחר ואין חולק כי התובע זכאי לדמי חגים בגין תקופת עבודתו, הנני קובעת כי על הנתבעת לשאת בתשלום בסך של 7,140 ₪ בגין דמי חגים.

הפרשי שכר ותשלום בגין שעות נוספות

17. לטענת התובע, על פי הוראות תיקון 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח – 1956, החובות הרישומיות עברו לכתפי המעסיק - הנתבעת. התובע הציג דוחות נוכחות ידניים ומודפסים והנתבעת לא הגישה דוחות אחרים או טענה כי הדוחות אינם נכונים.

18. התובע הוסיף וטען כי המחלוקת בין הצדדים בתיק זה בנושא הפרשי שכר מבוססת אך ורק על טענת הנתבעת כי ניתנה לתובע הפסקה בת חצי שעה. לטענת התובע, הנתבעת לא הוכיחה את טענתה כי ניתנה מחצית שעת הפסקה, מידי יום.

19. התובע טען כי לא יכול היה לעזוב את עמדתו ועבד כשומר חמוש במוסדות חינוך. התובע הוסיף כי בהתאם להסכם אשר הונהג בין הצדדים בפועל, שולם לתובע בגין כל זמן עבודתו מבלי לנכות את זמן ההפסקה לפיכך, אין הצדקה לשנות את הסכם העבודה בעת סיום יחסי העבודה.

20. עוד טען התובע, כי הוראות החוק אינן מורות כי בעבודה מפוצלת לא ישולם גמול שעות נוספות אלא הן קובעות כי ביחידה של יום העבודה כאשר העובד מועסק למעלה מ - 8 שעות, זכאי העובד לגמול שעות נוספות עבורן. התובע ציין כי בין משמרת למשמרת באותו יום עבודה, ניתנה הפסקה והוא אינו דורש תשלום בגין זמן זה.

21. הנתבעת טענה מנגד כי בעדותו סתר התובע את החישובים אותם פירט בתצהירו והבהיר כי אלו אינם נכונים. התובע העיד כי יש להתחשב בשעות הרשומות בכתב יד בתצהירו לפיכך, יש להפחית מתחשיב התובע לשעות נוספות סך של 16,504 ₪.

22. עוד טענה הנתבעת, כי יש לקזז חצי שעה הפסקה בתשלום מיום עבודתו של התובע. לטענת התובע, עבד בשתי עבודות ולעמדת הנתבעת סביר כי במהלך היום אכל ונטל הפסקה בתשלום בת חצי שעה. לחילופין בלבד, טענה הנתבעת כי יש לקבל את תביעת התובע עבור חודשים 9-11/09, 1-2/12 וחודש 8/15, בסך של 3,064 ₪ בלבד.

23. בהתאם להלכה, לאחר תיקון 24 לחוק הגנת השכר, נטל ההוכחה בדבר מתכונת עבודתו של התובע מוטל על המעסיק. בהתאם להוראות חוק הגנת השכר לאחר התיקון (סעיף 26), בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה בעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעסיק כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעסיק לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, רק בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות.

24. בעניין ריעני, עמד בית הדין הארצי על האופן בו יש ליישם תיקון 24 לחוק הגנת השכר, תשי"ח – 1958 (להלן: חוק הגנת השכר), וקבע כדלהלן: 1. "(ד) ניתן לסכם לאור דעת הרוב בעניין בוסקילה – והרציונל החברתי המונח ביסוד תיקון 24 – כי כאשר העובד עמד בנטל הראשוני של מתן גרסה עובדתית, והמעסיק לא ערך רישום כנדרש של שעות ההעסקה, הרי שכבר בנקודת זמן זו - הסמוכה לתחילת הדיון - עובר נטל השכנוע לכתפי המעסיק...לצורך יישומו של סעיף 26ב ניתן איפוא להבחין בין מספר מצבים אפשריים ביחס למידת הוודאות בהתקיימות התנאי של עבודה בשעות נוספות, העומד ביסוד תשלום גמול שעות נוספות, ולמידת הוודאות בהיקפה של העבודה הנוספת. ואלה הם: המצב הראשון, כאשר בית הדין, לאחר בחינת כלל הראיות בתיק קובע כי עלה בידי אחד הצדדים – בין אם זהו העובד ובין אם זהו המעסיק - לשכנע בקיומה של עבודה נוספת בהיקף מסוים. במקרה כזה ייפסק גמול השעות הנוספות על יסוד ההיקף שהוכח...".

25. מן הכלל אל הפרט. לאחר ששקלתי את מכלול העדויות והראיות, מצאתי כי בנסיבות מקרה זה, הוכח בפניי כי התובע עבד בשעות נוספות בגינן לא קיבל תשלום כנדרש. מסקנתי זו נכונה ביחס לכל תקופת עבודת התובע, אשר כוללת למעשה שתי תקופות משנה: הראשונה, התקופה אשר טרם כניסת תיקון 24 לתוקף בשנת 2009 (דהיינו, בשנים 2007 - 2009). במהלך תקופה זו, נטל ההוכחה מוטל על התובע. השנייה, תקופת העבודה לאחר שתיקון 24 לחוק הגנת השכר נכנס לתוקף (החל משנת 2009 ואילך), ואפרט.

26. ראשית, לאחר ששקלתי את שתי הגרסאות, מצאתי את גרסת התובע בסוגיית השעות הנוספות מפורטת ועדיפה על פני גרסת הנתבעת. התובע הצהיר בדבר מתכונת עבודתו: "התובע יטען שעבד עבור הנתבעת 6 או 7 ימים בשבוע במשמרות לפחות 8 שעות ביום+ שעות נוספות. התובע יטען שעבד במשרה מלאה, דהיינו לפחות 186 שעות עבודה בחודש+ שעות נוספות...." (ס' 8 לתצהירו של התובע).

27. התובע הציג דוחות נוכחות ידניים חודשיים אותם מילא מידי יום ביומו, במשך חודש בחודשו (צורפו כנספחים 27-393 לכתב התביעה). התובע העיד כי נאלץ לרשום את דוחות הנוכחות באופן ידני, מאחר והנתבעת לא שילמה בגין מלוא שעות עבודתו:

"ש. אתה טוען שלא נתנו מספיק שעות עבודה בגלל זה הלכת?

ת. היה שם מנהל בשם דני, הייתי עושה המון שעות וביקשתי שישמור את כל השעות ואני לא מבקש יותר מעבר ממה שמגיע לי לקבל , הוא אמר לי אין בעיה, חודש חודשיים שתקתי , בסוף הייתי רושם יום יום שעה שעה תאריך איפה עבדתי ומתי עבדתי , עברו כמה חודשים ופניתי לדני , הוא אמר לי מה ככה אתה מתנהג אלי , אמרתי לו שהוא דופק אותי בשעות ואני עשיתי שעות והוא לא שילם לי. הבעיה פה בארץ שאין סבלנות. אני דיברתי איתו עם דני וזה לא הלך, חודש רביעי פניתי לבעל החברה אוריה כהן. נכנסתי לחדר של דני ישבו דיברנו , והוא אמר לי שתמות כמו הומלס ברחוב ולא תקבל אגורה ואז פניתי לאוריה הוא שאל מה קרה לי הכין לי כוס קפה , ואז התחלנו לדבר, אמרתי לו שסגרתי עם אבא של אוריה לעבור בגוש עציון עבדתי שם לילות והיה צריך לעשות לי ביטוח חיים, ונתתי לו את כל הפירוט שרימו אותי, שהיה חסר שעות , את חופשים, וכולל חופש גדול במוסדות החינוך שסגור ושיתנו לי כסף. אמרתי לאורה שאני לא יכול בחודשיים של החופש הגדול להישאר בלי עבודה יש לי 2 ילדים הוא אמר לי אין בעיה, הוא הבטיח שאני אקבל הכל, אחרי זה הלכתי לעו"ד שלי והסברתי לו את כל מה שהיה" (עמ' 8 לפ', ש' 5 -20).

28. התובע התייחס לכל אחד מהחודשים בהם עבד ופירט בתחשיבו מהי כמות השעות בה עבד באותו חודש בהתאם לדו"ח אותו מילא, מהו התשלום ששולם לו בתלושי שכרו ומהו התשלום לו הוא זכאי בפועל בהתאם לשעות אותן עבד (עמ' 5 – 14 לתצהיר התובע).

29. שנית, אל מול גרסת התובע נצבת גרסת הנתבעת אשר הייתה כללית ועמומה: "...יש לציין כי התובע לא עבד בשעות קבועות...התובע קיבל הפרשים ותשלום עבור שעות נוספות גלובאלי ו/או נלוות" (ס' 22-25 לתצהירו של מר כהן). הנתבעת לא פירטה מהי כמות השעות בה עבד התובע מידי חודש. הנתבעת אף לא הציגה דוחות נוכחות אשר מוכיחים כי מתכונת עבודת התובע הייתה שונה מהמתכונת בה עבד לטענתו.

30. זאת ועוד. לא מצאתי כי היה בעדותו של מר כהן, אשר העיד מטעם הנתבעת, כדי לסייע לנתבעת בהפרכת גרסת התובע. בחקירתו, עומת מר כהן עם העובדה כי שעות הנוכחות אותן רשם התובע נרשמו על גבי טפסים של החברה. מר כהן השיב כי כל עובד יכול לרשום כל שעה שהוא חפץ על גבי הטופס:

"ש. ראית את הדוחות שעבר התובע בכתב יד, אחרי כל תלוש שכר יש דוחות מתייחס לדוח 06/2009 נספח 163 לכתב התביעה דוח שעות עבודה, האם זה טפסים של הנתבעת?

ת. כן.

ש. וזה טפסים שקיבל התובע כדי לדווח על שעות עבדותו?

ת. זה טופס שנמצא בעמדות העובדים הם יכולים לשכפל אותו וכל אחד עושה מעקב על השעות שלו. העובד יכול לרשום שעות שבכלל הוא לא עבד בהם גם , מדבור על רישום נטו בבתי ספר יש תקן יתכן שהתקן מתחיל ב07:00 והעובד רושם 06:30 ולא אומר שזה מגיע לו. כמו כן , יש שעת הפסקה, שעות עבודה כוללות שעת עבודה יש סיירים ומפקחים שנמצאים בשטח, בזמניים האלה אמורים לעשות הפסקות או יש מקומות שהבית ספר מאשר הפסקה, סוגרים את השער והעובד יוצא להפסקה או סיור. על המקום הספציפי שהתובע עבד אני יודע שהיו הפסקות לעובדים וגם לתובע" (עמ' 13 לפ', ש' 4 - 11).

31. אין בתשובתו זו של מר כהן כדי להפריך את הרישום הידני המפורט ביותר אותו ביצע התובע מידי חודש בחודשו. כמו כן, אין בתשובה זו כדי להסביר מדוע לא ערכה הנתבעת רישום של שעות העבודה כפי שהיה עליה לעשות, זאת אף שתקופת עבודת התובע נמשכה כשמונה שנים.

32. בהמשך חקירתו, נשאל מר כהן בדבר הדוחות המפורטים אשר הוגשו על ידי התובע. מר כהן לא סתר ולא הפריך את מתכונת העבודה כפי שנרשמה בדוחות הנוכחות על ידי התובע:

"ש. מפנה לדוח 02/10 של התובע ,זה תלוש שכר?

ת. כן.

ש. זה דוחות שצרף התובע ל 02/10 פה רואים שהוא עבד עירית ר"ג בשם בית ספר נכון?

ת. כן.

ש. וכאן רשום שהוא מסיים משמרת ראשונה ב 15:15 ואז מתחיל לעבוד מ 18:00-23:00 או מ 19:00-23:00 למה לא שולם לו 150% שעות נוספות שהוא עבד בסה"כ 13.5 שעות?

ת. אני באותה תקופה לא הייתי בחברה, וגם ביצענו תחשיב שרואים את ההפרשים.

ש. ב 02/10 נספח 2 דוגמא לחישובים , לא רואים כאן שלקחו בחשבון את מקום העבודה השני שהוא עבד?

ת. לקחו בחשבון הכל.

ש. ולמה לא רואים בתלוש 150 אחוז רק 125 אחוז?

ת. אני עניתי ש לא הייתי באותה תקופה השכר.

ש. באיזה חודש התחלת לעבוד?

ת. ב 2010 ובנושא השכר נכנסתי ב 2011. סביבות ספטמבר" (עמ' 14 לפ', ש' 17 - 29).

33. שלישית, הוספתי ושקלתי את הטענות הנוספות אותן העלתה הנתבעת. הטענה הראשונה, כי יש להפחית חצי שעה מידי יום מהשעות עליהן דיווח התובע, מאחר והתובע נהג לצאת להפסקות. עוד טענה הנתבעת, כי יש לחשב את תחילת שעות עבודת התובע החל מהשעה 7:00 בבוקר בכל יום ולא מהשעה 6:45, כטענתו.

34. בהתאם להלכה הפסוקה, השאלה אם העובד זכאי לתשלום בגין הפסקה מנוחה וסעודה מוכרעת במידה רבה, כפי שעולה מסעיף 20(ג) לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א – 1951 (להלן: חוק שעות עבודה ומנוחה), על פי מבחן העמידה לרשות המעסיק. ההלכה בדבר המונח "הפסקה" סוכמה על ידי בית הדין הארצי בעניין ביפר:

"לעניין זה נאמר בע"ע 131/07 גלעד גולדברג - אורטל שירותי כח אדם בע"מ [פורסם בנבו] (13.5.09), כך:

"המונח "הפסקה" הקובע בסעיף 20 לחוק תלוי במכלול העובדות של כל מקרה, ויש להעמיד כל מקרה במבחן "עמידה לרשות העבודה", וזאת בשים לב לתפקידו של העובד, מקום עבודתו, חובת נוכחות במקום העבודה, מיקום המפעל, האם העובד רשאי לצאת מהמפעל, האם העובד ישן במקום העבודה כעניין שבשגרה ועוד. יש מקרים בהם העובד ישן, נח או אוכל במקום העבודה בזמן "הפסקה", אך רק לפי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה ניתן להכריע האם מדובר בשעות עבודה אם לאו.

..עוד נקבע בענין גולדברג כי "אחד המאפיינים של 'זמן הפסקה'... מוגדר באמצעות המילים 'רשאי העובד לצאת מהמקום שבו הוא עובד'... אחד המאפיינים של זמן הפסקה הוא היות העובד חופשי לעשות כרצונו בזמן זה, בין אם מדובר באכילה, מנוחה ובין אם מדובר ביציאה לסידורים אישיים כאלו ואחרים. בזמן ההפסקה על העובד להיות נתון לרשות עצמו ולהיות משוחרר מחובתו כלפי מעסיקו, ובפרט על המעסיק להיות אדיש לנוכחותו או לאי נוכחותו של העובד במפעל".

...גם אם המעסיק אינו מחייב את העובד באופן מפורש להישאר במקום העבודה, אך נוכחות העובד במקום העבודה הינה אילוץ אובייקטיבי הקשור לעבודה, קרי הכרח לתהליך העבודה או להפעלת הציוד והשימוש. גם במקרה זה חייב המעסיק בתשלום עבור זמן ההפסקה.." (בר"ע (ארצי) 48239-01-18 ביפר תקשורת ישראל בע"מ - רז צח, פורסם בנבו, ניתן ביום 6.2.19).

35. בנסיבות המקרה הנדון, הנתבעת לא הוכיחה כי התובע אכן שהה בהפסקה מידי יום ואף לא הוכיחה כי ההפסקה נופלת לפרק זמן אשר במהלכו לא נדרש התובע לעמוד לרשות הנתבעת. מר כהן הצהיר באופן כללי ביותר כי: "...התובע קיבל הפסקה של שעה בכל משמרת, אך לצורך חישוב נירשם חצי שעה" (ס' 23 לתצהירו של מר כהן). אין די בכך כדי להוכיח כי התובע לא נדרש לעמוד לרשות הנתבעת בזמן זה.

36. בדומה, לא מצאתי לקבל את טענת הנתבעת על פיה העבודה החלה בשעה 7:00. הנתבעת לא פירטה בתצהירה מה היו שעות עבודת התובע. מר כהן הודה בעדותו כי אין ביכולתו לדעת מה היו שעות העבודה המקובלות בנתבעת בעבר, במהלך תקופת עבודתו של התובע:

"ש. אתה קודם הגדרת תפקידך כאחראי על שכר , אז איך אתה יודע על תנאי העסקה בשטח אם אתה לא איתם בשטח?

ת. זה קשור לנושא השכר ובגלל זה אני יודע.

...

ש. אתה טוען בסעיף 23 לתצהירך התובע קיבל הפסקה בתשלום של שעה?

ת. כן.

ש. איפה דוחות אחרים שרואים שהייתה הפסקה לתובע?

ת. מה שמצורף לתצהירים.

ש. אתה טוען שהתובע היה אמור להתחיל לעבוד ב 07:00 בבוקר אם לא עקבת אחרי התובע ולא היית אחראי עליו איך אתה יכול לדעת שהוא היה אמור להתחיל ב 07:00 ולא ברבע ל 7 ?

ת. אני חוזר על מה שאמרתי, אמרתי שעובד יכול לרשום שהוא מתחיל ברבע ל 7 אבל התקן לעבוד בבית ספר הוא 07:00.

ש. לגבי התקן הוא בכתב ?

ת. היום כן , לגבי התקופה של 2010 אני לא יודע לענות על זה" (עמ' 13 לפ', ש' 12 – 30, עמ' 14 לפ', ש' 1 – 6).

37. דברים דומים נשמעו בהמשך חקירתו של מר כהן:

"ש. אם אגיד לך שלא צרפת את המסמך כי זה לא נכון?

ת. בחוזים למעט תחום ניקיון בלבד שיש צו הרחבה בתחום ניקיון ומדברים שם שאם לקוח משלם למעסיק זמן הפסקה המעסיק חייב לשלם לעובד וזה נזכר רק בחוזי ניקיון ולא בשמירה ולא באף תחום אחר. לגבי הפסקה שהתובע יצא אני יודע את זה כי הם יוצאים לאכול ולשתות. זה מה שקורה בשטח אני מכיר את זה מהעבודה. אני קשור לנושא של השכר , אני עובד עם אנשים של השטח, עם מפקחים.

ש. למה הם לא הגיעו להעיד?

ת. לא יודע" (עמ' 15 לפ', ש' 19 - 25).

38. אבהיר, כי גם אם הייתי מקבלת את טענת הנתבעת כי בית הספר נפתח בשעה 7:00 בבוקר, אין בכך כדי לסתור את טענת התובע כי התייצב לעבודה מידי יום בשעה 6:45. ככל שהנתבעת ביקשה שלא לשלם לתובע בגין שעות אלו, היה עליה לפקח על שעות עבודת התובע כנדרש ולא לאפשר לו להגיע לעבודתו מידי יום בשעה 6:45. לפיכך, אין הנתבעת יכולה לטעון בדיעבד, כי התובע לא נדרש להגיע בשעה זו, לאחר שאישרה לתובע לעשות כן במהלך כל תקופת עבודתו.

39. רביעית, בכל הקשור למתכונת עבודת התובע בימים בהם נדרש לעבוד בשני מקומות עבודה, מצאתי כי הנתבעת הצליחה להוכיח כי אורך יום העבודה בימים אלו, היה קצר יותר מאשר נטען על ידי התובע בתצהירו וזאת, לאור הודאת התובע בחקירתו. הנתבעת הוכיחה כי תחשיב התובע ביחס לימים אלו, בהם עבד התובע בשני מקומות עבודה, אינו מדויק.

40. התובע פירט בתצהירו את שעות העבודה בהן עבד מידי חודש. ביחס לימים בהם נדרש לעבור מבית ספר אחד לבית ספר אחר, צוין בתצהירו כי בימים אלו סיים את עבודתו בבית הספר הראשון בשעה 15:15 והתחיל לעבוד בבית הספר השני בשעה 16:00 (ס' 28 לתצהיר התובע).

41. הנתבעת הוכיחה, באמצעות חקירת התובע, כי בכל הקשור לימים אלו בהם עבד התובע באופן מפוצל, יש להעדיף את רישומיו הידניים של התובע, בהם ציין התובע בזמן אמת כי החל את עבודתו במקום עבודתו השני רק בשעה 19:00:

"ש. תסכים איתי שזה לא נכון שהתחלת ב 16:00?

ת. (התובע מעיין ארוכות). מפנה לדוח שעות שלי .

ש. זה לא נכון שבתצהיר שהתחלת ב 16:00 ?

ת. מה שכתוב בכתב יד שלי זה יותר נכון. הוא מתכוון שסיימתי את הבית ספר ב 15:15. והתחלתי ב 19:00 ככה כתוב.

ש. בכל המקומות שרשום בתצהיר שהתחלת ב 16:00 ובדוחות שלך רשום שהתחלת ב 19:00 מה שנכון זה מה שכתוב בכתב יד שלך?

ת. כן , זה מה שנכון" (עמ' לפ', ש' 12-16).

42. לאור הודאת התובע, המסקנה היא כי יש להפחית מתחשיב התובע את שעות העבודה החל ממועד סיום עבודתו במקום העבודה הראשון (15:15) ועד לשעה 19:00, בגינן דרש התובע תשלום שעות נוספות.

43. הנתבעת הציגה בסיכומיה תחשיב מפורט ביחס לכל אחד מהחודשים בהם עבד התובע במקומות העבודה ופירטה מהי כמות השעות אותה יש להפחית מידי חודש (ס' 19 לסיכומי הנתבעת). התובע לא הפריך את תחשיב הנתבעת ולא הציג תחשיב נגדי בסיכומיו לפיכך, הנני מקבלת את תחשיב הנתבעת. על בסיס תחשיב הנתבעת, מתקבלת טענת הנתבעת כי יש להפחית סך של 16,504 ₪ מהסכום אותו דרש התובע.

44. לסיכום, לאור כל האמור לעיל, מצאתי לנכון לקבוע כי התובע זכאי לתשלום בגין עבודה בשעות נוספות. עם זאת, יש להפחית מהסכום אותו דרש התובע בהתאם לתחשיבו סכום של 16,504 ₪ כעולה מתחשיב הנתבעת. לפיכך הנני קובעת כי התובע זכאי ליתרת הסכום בסך של 8,796 ₪ בגין תשלום שעות נוספות.

45. בשולי הדברים, אבהיר כי בסיכומיו ציין התובע כי אינו תובע תשלום בגין השעות אשר חלפו בין מועד סיום עבודתו במקום העבודה הראשון לבין תחילת המשמרת השנייה: "בין משמרת למשמרת באותו יום עבודה לתובע היה זמן הפסקה ולא נדרש כמובן על זמן זה תשלום כי זמן זה מהווה ניתוק של יום העבודה" (ס' 28 לסיכומי התובע). עניין זה לא היה במחלוקת בין הצדדים ועל כן לא נדרשתי להכריע בשאלה האם יש להכליל את השעות אשר חלפו בין המשמרות כשעות עבודה.

פדיון דמי חופשה

46. התובע טען כי לא שהה בחופשה בפועל במהלך תקופת עבודתו על כן הוא זכאי לסך של 14,706 ₪ בגין פדיון ימי חופשה, בהתאם לתחשיב הבא - 69 ימי חופשהX שכר יומי אחרון בסך של 25.5 ש"חX 8 שעות. התובע ציין כי שולם לו בגין 83 שעות עבודה אולם טען כי בפועל לא שהה בחופשה במהלך שעות אלו. הנתבעת טענה מנגד כי דמי החופשה שולמו לתובע כמפורט בתלושי שכרו לפיכך, התובע אינו זכאי לפיצוי כלשהו.

47. נטל ההוכחה בדבר יתרת החופשה מוטל על שכמי המעביד (דב"ע לא/22 – 3 ציק ליפוט - קסטנר, [פורסם בנבו] פד"ע ג' 215). סעיף 31 לחוק חופשה שנתית, התשי"א -1951 (להלן: חוק חופשה שנתית), קובע כי תקופת ההתיישנות לתביעה על פי החוק היא שלוש שנים. בהתאם להלכה הפסוקה, בעת שנסתיימו יחסי עובד מעביד בין הצדדים, העובד זכאי לתבוע את ימי החופשה שהיה זכאי העובד לקבל בשלוש השנים המלאות האחרונות להעסקתו, בצירוף הימים שנצברו לזכותו בשנת העבודה השוטפת.

48. בהתאם לצווי ההרחבה בענף השמירה משנת 2009 ומשנת 2014, זכאי התובע ל – 18 ימי עבודה בגין שנת עבודתו השישית (2012), בצירוף 19 ימי חופשה בגין כל אחת משנות עבודתו השביעית והשמינית (2013-2014) וכן ל – 21 ימי חופשה בגין שנת עבודתו התשיעית 2015 , בהתאם לתחשיב הבא: 23 ימים בגין משרה מלאהX 11 חודשים ואתם עבד התובע במהלך שנה זו ולכן הוא זכאי לסך של 23X11/12 = 21 ימי חופשה בגין שנה זו.

49. לפיכך, זכאי התובע לפדיון ימי חופשה, בהתאם לתחשיב הבא: 18+19+19 +23X 11/12 = 77 ימי חופשהX 25.5 ₪ תעריף שעתי האחרון של התובעX 8 שעות עבודה ליום = 15,708 ₪. יצוין כי בסיכומיו העמיד התובע את תביעתו בגין רכיב זה על סך של 14,076 ₪ בלבד (חלף 17,340 ₪ בכתב התביעה).

50. נוסף על האמור לעיל, שקלתי את טענת הנתבעת על פיה דמי החופשה פורטו בתלושי שכרו של התובע. בנסיבות מקרה זה, מצאתי כי אין די בפירוט ניצול ימי החופשה בתלושי השכר כדי להוכיח כי התובע שהה בחופשה מאחר ופירוט ניצול מכסת החופשה בתלושי השכר לא נרשם באופן עקבי. עד לחודש 12/08 לא מצוין בתלושים מהי מכסת הצבירה וניצול ימי החופשה וזאת ללא כל הסבר או הבהרה . כמו כן, בתלוש 12/08 צוין כי מכסת התובע עומדת על "96" ויתרתו הקודמת של התובע היא "1-" – לא ברור כיצד הגיעה הנתבעת לנתונים אלו ויש בכך כדי לפגוע ברישום יתרות החופשה .

51. זאת ועוד. גרסת הנתבעת בתצהיריה הייתה עמומה ביותר: "פירוט זכאות וניצול רשום בתלוש" (ס' 8 לתצהירו). הנתבעת לא הכחישה באופן מפורש את טענת התובע כי לא שהה בימי חופשה בפועל. יתרה מכך, עיון במכתב ב"כ הנתבעת מיום 21.9.15 (צורף כנ3 לתצהיר הנתבעת, ס' 4(ב) למכתב), מעלה כי הנתבעת אף הודתה כי התובע לא יצא לחופשה בפועל: "שנית, למרשך הוצע לצאת לחופשה לא אחת אך בגלל עיקולים רבים שהיו לו ובעיות כלכליות הוא סירב. ועל כן אין הוא יכול לצבור חופשות".

52. כמו כן, מעיון בתלושי השכר עולה כי בפירוט דמי החופשה בתלושים נפלו טעויות. כך למשל, בחודש 4/11 נרשם כי התובע יצא לחופשה בת 56 שעות אולם בתלוש זה שולם לתובע בגין 40 שעות חופשה בלבד קרי, אף לא שולמו לתובע מלוא דמי החופשה. בנוסף, בתלוש השכר האחרון לחודש 11/15 צוין כי התובע זכאי לסך של 29.26 ימי חופשהX 8.5 שעותX 25.5 ₪ = 7,277 ₪. מכאן, כי גם לגרסת הנתבעת, הנתבעת נותרה חייבת לתובע סך של 7,277 ₪ בגין דמי חופשה.

53. לאור מכלול השיקולים אשר פורטו לעיל , אני קובעת כי על הנתבעת לשלם לתובע סך של 14,076 ₪, בגין פדיון ימי חופשה.

פיצוי בגין היעדר הפרשות לקרן פנסיה ופיצויים

54. לטענת התובע, יש לחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי בסך של 14,551 ₪ בגין היעדר הפרשות פנסיוניות וכן הפרשות לפיצויים. התובע טען כי בהתאם לצווי ההרחבה בענף השמירה, שיעור ההפרשה עבור רכיבי הפיצויים והתגמולים הוא בסך של 14.33% (6% בגין תגמולי מעסיק ו – 8.3% בגין פיצויי פיטורים). יצוין, כי בסיכומיו, שינה התובע את סכום התביעה וטען כי הוא זכאי לסך של 11,000 ₪ בגין הפרשות לפנסיה ולפיצויים (ס' 41 לסיכומי התובע).

55. הנתבעת טענה מנגד כי תחשיב התובע מנוגד להוראות צווי ההרחבה ולכן הינו שגוי. עוד טענה הנתבעת כי שילמה לתובע את מלוא התשלומים הנדרשים בגין ההפרשות הפנסיוניות.

56. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, העדויות והראיות, מצאתי כי הנתבעת שילמה לתובע את ההפרשות הפנסיוניות הנדרשות, עוד במהלך תקופת עבודתו. הנתבעת הוכיחה כי הפרישה לזכות התובע במהלך שנות עבודתו, תשלומים עבור פיצויי פיטורים וקרן פנסיה. הוכח כי נצברו לזכות התובע בקופות הפנסיה סך של 25,000 בגין הפרשות פנסיוניות וסך של 24,900 ₪ בגין רכיב הפיצויים (ס' 29 לתצהירו של מר כהן אשר לא הופרך וכן דוחות קופת הפנסיה אשר צורפו כנספח נ4 לתצהירו של מר כהן).

57. הנתבעת צרפה לתצהירו של מר כהן תחשיב של סכומי הפנסיה והפיצויים אשר הופרשו לזכות התובע בפועל (ס' 25 – 28 לתצהירו של מר כהן). השוואה בין תחשיב הנתבעת לתחשיב התובע, העלתה כי תחשיב התובע אינו עולה בקנה אחד עם הוראות צווי ההרחבה בענף השמירה . כך למשל, תחשיב התובע התבסס על שיעור פיצויי פיטורים מלאים (8.3%), בעוד בהתאם לס' 25.6 לצו ההרחבה בענף השמירה, שיעור רכיב פיצויי הפיטורים משתנה באופן מדורג (1.1.09 – 1.1.10 – 1.68%; 1.1.10 – 1.1.11 – 2.5%; 1.1.11 – 1.1.12 – 3.34%; 1.1.12 – 1.1.13 – 4.18%; 1.1.13 – 1.1.14 – 5%; 1.1.14 ואילך – 6%).

58. אל מול תחשיב התובע הוגש תחשיב הנתבעת אשר הינו מפורט ומתייחס לכל אחת משנות עבודת התובע באופן נפרד, בהתאם להוראות צו ההרחבה אשר חל באותה שנה. בהתאם להוראות צו ההרחבה משנת 2014, יש להפריש את תגמולי המעסיק וההפרשות הפנסיוניות בגין רכיב השעות הנוספות, דמיי הבראה ודמי הנסיעות, בשיעורי הפרשות משתנים הקבועים בצו (ס' 9 לצו ההרחבה). תחשיב התובע אינו מתייחס להוראה זו, בעוד תחשיב הנתבעת כולל גם את ההפרשות הפנסיוניות הנדרשות בגין רכיבים אלו. בהתאם לתחשיב המפורט של הנתבעת, התובע זכאי לסך של 19,678 ₪ בגין תגמולי מעסיק ולסך של 13,203 ₪ בגין פיצויי פיטורים.

59. לאור האמור לעיל, הנני מקבלת את תחשיב הנתבעת. מאחר וכאמור לעיל, הנתבעת הוכיחה כי נצבר לזכות התובע סך של 25,000 בגין תגמולי פנסיה וסך של 24,900 ₪ בגין רכיב פיצויים, הנני מורה לנתבעת לשחרר לזכות התובע את הכספים הצבורים בקופות הפנסיה והפיצויים.

60. בהקשר זה, שקלתי את הטענה הנוספת אשר הועלתה על ידי הנתבעת בסיכומיה, לפיה התובע מצוי בהליך פשיטת רגל ואין באפשרות הנתבעת לשחרר את קופות הגמל מאחר הקופות עברו לידי המנהל המיוחד של התובע. הנתבעת לא הציגה מסמך כלשהו המוכיח את עיקול הקופות על ידי המנהל המיוחד כטענתה. כמו כן, טענה זו לא נכללה בתצהירו של מר כהן לפיכך, ככל שבידי הנתבעת מצוי אישור בדבר עיקול הקופות, תעביר הנתבעת אישור זה לידי התובע בתוך 7 ימים ממתן פסק דין זה. ככל שהנתבעת לא תעשה כן, עליה לשחרר לזכות התובע את הכספים הצבורים לזכותו בקופות.

נסיבות סיום יחסי העבודה

61. לטענת התובע, פנה לנתבעת ודרש ממנה לתקן את ההרעה מוחשית בתנאי עבודתו, בגין אי תשלום זכויותיו הסוציאליות, אך הנתבעת סירבה לעשות כן. נוכח זאת, טען התובע כי בהתאם לסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים - תשכ"ג, 1963 (להלן: חוק פיצויי פיטורים), הוא זכאי לפיצויי פיטורים. לחילופין, טען התובע כי הפרת זכויות סוציאליות מקנה לו זכות להתפטר בדין מפוטר, אף ללא מתן הודעה מוקדמת.

62. הנתבעת טענה מנגד כי התובע לא עמד בתנאי סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים. התובע לא הוכיח קשר סיבתי בין התפטרותו לבין הרעת תנאים מוחשית. כמו כן, התובע לא הוכיח כי זכויותיו הופרו. לחילופין בלבד, טענה הנתבעת כי תחשיב התובע באשר לפיצויי פיטורים שגוי, מאחר והוא מבוסס על 186 שעות חודשיות חלף ממוצע שעות חודשי.

63. בהתאם להלכה, כאשר העובד טוען לפיטורים, מוטל עליו נטל ההוכחה לקיומם (דב"ע (ארצי) נו/3-201 שמש ירושלים בע''מ - מאיר ניסימיאן, עמ' 5, פורסם בנבו, ניתן ביום 26/5/97).

64. הלכה פסוקה היא כי משבאים לפסוק בשאלה מי הביא את היחסים בין העובד והמעביד לידי גמר, יש לתת את הדעת למכלול העובדות הרלבנטיות ומהן להסיק את המסקנה, ואין ללמוד מקטע הדברים אלא מהתמונה כולה (ראו-דב"ע ל/3-18 בנצילוביץ נ' "אתא" בע"מ פד"ע ב 41).

65. בהתאם לסעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג – 1963 (להלן: חוק פיצויי פיטורים), התפטרות של עובד בנסיבות של הרעה מוחשית או נסיבות בהן לא ניתן היה לדרוש מהעובד להמשיך בעבודתו, הינה בגדר התפטרות המקנה זכאות לפיצויי פיטורים, בכפוף לעמידה בתנאי החוק - קיומן של נסיבות כאמור; על התובע להוכיח קשר סיבתי בין ההתפטרות לנסיבות אלו; על התובע להוכיח כי נתן התראה סבירה למעסיק על כוונתו להתפטר והזדמנות נאותה לתקן את ההרעה או הנסיבות.

כמו כן נפסק כי אי תשלום זכויות סוציאליות עשוי להוות "נסיבה אחרת" כהגדרתה בסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים (ע"ע 24/99 יוסף עטרי – ש.ז.ג. ריהוט עילית בע"מ, פורסם בנבו, מיום 19.9.00), וזאת בעיקר ככל שמדובר בתנאי העבודה הבסיסיים והעיקריים של העובד, כגון אי תשלום שכר עבודה במועד, אי ביצוע הפרשות לקופת גמל ואי תשלום גמול שעות נוספות (סע (ת"א) 3726-10-10 סרגיי סטריקוב נ' רשף בטחון (1993) בע"מ (כב' הש' דוידוב, פורסם בנבו, ניתן ביום 7.6.13.

66. מן הכלל אל הפרט. אקדים אחרית לראשית ואבהיר כי מצאתי כי התפטרות התובע עומדת בתנאים הנדרשים להתפטרות בדין מפוטר, מהטעמים אשר יפורטו להלן.

67. ראשית, בענייננו, התובע הוכיח כי לא שולם לו מלוא שכרו בגין תשלום שעות נוספות וכן כי לא שולמו לו דמי חגים ודמי חופשה כנדרש. לפיכך, הצטברותן של הפרות אלו יכולה לעלות כדי "נסיבה אחרת" בגינה אין לדרוש מהעובד להמשיך בעבודתו.

68. שנית, התובע הוכיח כי אי תשלום זכויותיו היווה את הסיבה להתפטרותו וכי נתן התראה סבירה לנתבעת על כוונתו להתפטר והזדמנות נאותה לתקן את ההרעה או הנסיבות.

69. מסקנה זו עולה מעיון בתכתובת אשר הוחלפה בין הצדדים ובאי כוחם. ביום 8.9.15 שלח התובע, באמצעות בא כוחו, מכתב לנתבעת בו טען כי בתנאי עבודתו חלה הרעה מוחשית, בגין אי תשלום זכויות סוציאליות וכן אי מתן חופשה בפועל. התובע הבהיר כי:" מרשי יטען שהיה והוא לא יקבל בחודש 9/2015 מועד יציאה לחופשה בת 24 ימים קלנדרים הוא יצטרך להתפטר בדין פיטורים עקב הרעה מוחשית בתנאי עבודתו..." (ס' 4 למכתב ב"כ התובע, צורף כנספח נ3 לתצהיר הנתבעת). התובע הבהיר במכתבו זו כי ככל שליקויים אלו לא יתוקנו תוך 30 יום, הוא ייאלץ להתפטר בדין מפוטר (ס' 4 למכתב התובע).

70. ביום 21.9.5 השיבה הנתבעת למכתב התובע, באמצעות מכתב בא כוחה, וטענה כי כל זכויותיו הסוציאליות שולמו. הנתבעת הבהירה כי היא נכונה לאפשר לתובע לצאת לחופשה, אך טענה כי התובע מסרב לשתף עמה פעולה. בהמשך לכך, הוחלפו בין הצדדים מכתבים נוספים (מכתב ב"כ התובע מיום 8.10.15 ומיום 19.10.15, מכתב ב"כ הנתבעת מיום 20.10.15), במכתבים אלו חזרו הצדדים על טענותיהם. עיון במכתבים אלו מלמד כי הנתבעת סירבה להיעתר לדרישות התובע לקבלת התשלום הנדרש בגין זכויותיו הסוציאליות, לרבות דרישת התובע לתשלום דמי חגים ותשלום בגין שעות נוספות, אלא הכחישה את זכאותו באופן גורף.

71. אומנם, במכתבים אלו טענה הנתבעת כי היא נכונה לאפשר לתובע לצאת לחופשה אולם, לא שוכנעתי כי יש ממש בעמדת הנתבעת בסוגיה זו. ככל שהנתבעת התכוונה באמת ובתמים להוציא את התובע לחופשה מרוכזת, היה עליה לעשות כן ללא דיחוי ולהודיע לתובע כי הוא יוצא לחופשה מרוכזת החל מתאריך אשר יקבע על ידה . חלף זאת, שבה וטענה הנתבעת באופן כללי במכתביה כי "התובע מסרב לשתף פעולה". בדומה, לא שוכנעתי כי הנתבעת הייתה נכונה לשלם את מלוא זכויות התובע, אלא שבה והעלתה במכתבה טענות שונות ומגוונות בגינן היא אינה נדרשת לעשות כן.

72. המסקנה כי התובע עזב את עבודתו עלתה גם משמיעת עדותו של התובע, אשר הבהיר בעדותו כי ניגש לבעל החברה והסביר מדוע סיים את עבודתו:

"ש. התפטרת או פיטורו אותך?

ת. אף אחד לא פיטר אותי וגם לא התפטרתי. נכנסתי לבעל החברה והסברתי מה התלונה שלי.

ש. ומה הייתה התלונה שלך על פדיון חופשה?

ת. גם חופש היה חסר, גם שעות בחודש היה חסר.

ש. מתי היה לך חופש?

ת. בחברת בטחון אף יום לא היה חופש" (עמ' 7 לפ', ש' 10 - 15).

73. ערה אני לכך כי התובע לא זכר במדויק מה היה מועד סיום יחסי העבודה ומתי מסר הודעה מוקדמת לנתבעת , אולם לא מצאתי בכך פגם מהותי הסותר את גרסתו, לאור משך הזמן שחלף מאז ולנוכח העובדה כי התכתובת בין הצדדים נוהלה באמצעות באי כוח הצדדים.

74. התובע חזר על גרסתו גם בהמשך חקירתו והסביר כי הנתבעת התחייבה לשלם לו, אך לא עשתה כן -

" ש. אתה טוען שלא נתנו מספיק שעות עבודה בגלל זה הלכת?

ת. היה שם מנהל בשם דני, הייתי עושה המון שעות וביקשתי שישמור את כל השעות ואני לא מבקש יותר מעבר ממה שמגיע לי לקבל , הוא אמר לי אין בעיה, חודש חודשיים שתקתי , בסוף הייתי רושם יום יום שעה שעה תאריך איפה עבדתי ומתי עבדתי , עברו כמה חודשים ופניתי לדני , הוא אמר לי מה ככה אתה מתנהג אלי , אמרתי לו שהוא דופק אותי בשעות ואני עשיתי שעות והוא לא שילם לי. הבעיה פה בארץ שאין סבלנות. אני דיברתי איתו עם דני וזה לא הלך, חודש רביעי פניתי לבעל החברה אוריה כהן. נכנסתי לחדר של דני ישבו דיברנו , והוא אמר לי שתמות כמו הומלס ברחוב ולא תקבל אגורה ואז פניתי לאוריה הוא שאל מה קרה לי הכין לי כוס קפה , ואז התחלנו לדבר, אמרתי לו שסגרתי עם אבא של אוריה לעבור בגוש עציון עבדתי שם לילות והיה צריך לעשות לי ביטוח חיים, ונתתי לו את כל הפירוט שרימו אותי, שהיה חסר שעות , את חופשים, וכולל חופש גדול במוסדות החינוך שסגור ושיתנו לי כסף. אמרתי לאורה שאני לא יכול בחודשיים של החופש הגדול להישאר בלי עבודה יש לי 2 ילדים הוא אמר לי אין בעיה, הוא הבטיח שאני אקבל הכל, אחרי זה הלכתי לעו"ד שלי והסברתי לו את כל מה שהיה" (עמ' 8 לפ', ש' 5 - 18).

75. לאור האמור לעיל, מצאתי כי התובע זכאי לתשלום פיצויי פיטורים בגין התפטרות בדין מפוטר. התובע טען כי הוא זכאי לתשלום פיצויי פיטורים בסך של 42,292 ₪, בהתאם לתחשיב הבא: 25.5 ₪ תעריף שעתי אחרוןX 186 שעותX 107/12 חודשים = 42,292 ₪. התובע הסכים כי יש לקזז מסכום זה את פיצויי הפיטורים אשר הופרשו לזכותו לקופת הפנסיה. הנתבעת טענה מנגד כי תחשיב התובע באשר לפיצויי פיטורים שגוי, מאחר והוא מבוסס על 186 שעות חודשיות חלף ממוצע שעות חודשי. עם זאת, הנתבעת בחרה שלא להציג תחשיב חלופי ולא ציינה מהו לשיטתה ממוצע שעות עבודתו של התובע. עוד טענה הנתבעת, כי התובע עצמו הלין כי לא עבד מספיק שעות ולכן הדבר מוכיח כי לא עבד במשרה מלאה.

76. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, העדויות והראיות, מצאתי לנכון לקבל את טענת התובע בדבר חישוב היקף משרתו על בסיס משרה מלאה, לצרכי פיצויי פיטורים. התובע עבד כעובד שעתי ועל כן חישוב פיצויי הפיטורים צריך להיעשות על בסיס היקף משרתו במלוא תקופת עבודתו. הנתבעת לא חלקה על כך כי התובע עבד שעות רבות ואף שעות נוספות. עם זאת, הנתבעת לא דאגה לבצע רישום של שעות העבודה כנדרש, חרף תקופת עבודתו הממושכת של התובע - כשמונה שנים. משעה שנטל הרישום וכן נטל הפרכת טענת התובע בדבר היקף עבודתו מוטל בנסיבות מקרה זה על הנתבעת, אשר לא הרימה נטל זה ואף לא פירטה בתצהירה ובסיכומיה תחשיב חלופי בעוד התובע הלין על היקף משרתו בחודש 9/15 (ס' 2 למכתב ב"כ התובע מיום 19.10.15, צורף כנספח נ3 לתצהיר התובע), התוצאה היא כי אין בכך כדי להפריך את גרסת התובע.

77. נוכח זאת, הנני מקבלת את טענת התובע וקובעת כי התובע זכאי לתשלום יתרת פיצויי הפיטורים, בהתאם לתחשיב הבא: 42,292 ₪, מהם יופחתו פיצויי הפיטורים הצבורים בקופות בסך של 24,900 ₪ לכן זכאי התובע לסך של 17,392 ₪.

טענות קיזוז

78. הנתבעת טענה בסיכומיה כי יש לקזז סך של 3,462 ₪ בגין אי מתן הודעה מוקדמת על ידי התובע. אין בידי לקבל טענה זו. במכתב ב"כ התובע מיום 8.9.15 (צורף כנספח נ3 לתצהיר הנתבעת, ס' 4 למכתב), הבהיר התובע כי ככל שזכויותיו הסוציאליות לא ישולמו, יתפטר מעבודתו בתוך 30 יום. התובע שב והתריע בעניין זה גם במכתבו מיום 19.10.15 (צורף כנספח נ3). טענת הנתבעת, כי במהלך חקירתו לא זכר התובע מה היה המועד המדויק בו הודיע על כוונתו להתפטר, אין בה כדי לשלול את העובדה כי התובע מסר הודעה מוקדמת באמצעות מכתב בא כוחו, מכתב אשר אין חולק כי התקבל אצל הנתבעת.

79. בהקשר זה אציין כי ערה אני לכך כי קיימת מחלוקת בין הצדדים, האם התובע סיים את עבודתו ביום 27.11.15 כטענת הנתבעת או ביום 30.11.15. הנטל לעניין הוכחת מועד סיום יחסי העבודה מוטל על הנתבעת. הנתבעת לא הציגה דוחות נוכחות כנדרש ועל כן לא הרימה נטל זה. אולם, אף אם הייתי מקבלת את גרסת הנתבעת כי התובע סיים את עבודתו ביום 27.11.5, לא מצאתי כי יש בכך כדי להפריך את טענת התובע כי מסר לנתבעת הודעה מוקדמת כנדרש טרם סיום עבודתו לפיכך, טענת קיזוז זו נדחית.

80. עוד טענה הנתבעת, כי יש לקזז הוצאות משפט בסך של 3,500 ₪ מכל סכום אשר ייפסק לזכות התובע. בהתאם להחלטתי מיום 25.4.19 על התובע לשאת בתשלום בסך של 2,500 ₪ בגין ביטול פסק דין. כמו כן, בהתאם להחלטתי מיום 18.2.19 על התובע לשאת בתשלום בסך של 1,000 ₪ בגין אי התייצבות לדיון. לפיכך, על התובע לשאת בתשלום הוצאות משפט בסך של 3,500 ₪ לנתבעת. סכום זה יקוזז מסכום ההוצאות אשר ייפסק לחובת הנתבעת, נוכח קבלת התביעה בחלקה.

81. בכתב הגנתה טענה הנתבעת כי יש לקזז סך של 5,000 ₪ בגין הלוואה שניתנה לתובע. בסיכומיה זנחה טענת קיזוז זו ולכן לא נדרשתי להכריע בה. מעבר לדרוש, בחנתי את הטענה גם לגופה ומצאתי כי טענה זו לא הוכחה על ידי הנתבעת. אומנם, לתצהירו של מר כהן צורפה בקשה להלוואה אותה הגיש התובע, (צורפה כנ5 לתצהיר התובע) אולם, הבקשה כתובה בכתב יד בשפה רוסית ואינה מתורגמת. התובע הכחיש בתצהירו באופן מפורש כי קיבל הלוואה זו מהנתבעת (ס' 35 לתצהיר התובע). בעדותו טען התובע כי החתימה אשר מופיעה על גבי הטופס אינה חתימתו (עמ' 11 לפ', ש' 8-10). התובע טען בעדותו כי החזיר את מלוא התשלומים בגין כל ההלוואות אותן נטל במהלך תקופת עבודתו (עמ' 11 לפ', ש' 1- 2). נציג הנתבעת, מר כהן, טען בעדותו כי "ההלוואה באה לידי ביטוי בתלוש שכר בקיזוז ההלוואה" (עמ' 16 לפ', ש' 1). כאשר נשאל מר כהן היכן האסמכתא כי התובע קיבל את הכסף, השיב בהגינותו " אם היה מדובר משהו על התקופה האחרונה היינו יכולים להוציא תדפיס , אפשר להוציא אסמכתא שהצ'ק נמשך וזה ניתן לביצוע" (עמ' 16 לפ', ש' 5-6). הנתבעת לא הציגה אסמכתא כי אכן שילמה לתובע את סכום ההלוואה. לפיכך, מצאתי כי הנתבעת לא הוכיחה את טענתה כי על התובע להשיב לה סכום זה.

פיצויי הלנה

82. בנסיבות המקרה דנן, לא מצאתי כי התובע זכאי לפיצויי הלנה לאור קביעתי דלעיל בדבר אי זכאות לרכיבי התביעה בגינם תבע התובע פיצויי הלנה וכן לנוכח מחלוקת כנה בין הצדדים באשר לרכיבי התביעה אשר במחלוקת.

סוף דבר

83. התביעה מתקבלת בחלקה.

הנתבעת תשלם לתובע, תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין, את הסכומים הבאים:

בגין פדיון דמי חופשה, סך של 14,076 ₪.

בגין גמול עבודה בשעות נוספות, סך של 8,796 ₪.

בגין דמי חגים, סך של 7,140 ₪.

בגין פיצויי פיטורים, סך של 17,392 ₪

לסכומים הנזכרים לעיל יתווספו הפרשי ריבית והצמדה כדין החל מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

84. הנתבעת תודיע לקרן הפנסיה על שחרור הכספים הצבורים לזכות התובע בתוך 14 יום מיום מתן פסק דין זה. למען הסר ספק, ככל שבידי הנתבעת מצוי אישור בדבר עיקול הקופות, תעביר הנתבעת אישור זה לידי התובע בתוך 7 ימים ממתן פסק דין זה. ככל שהנתבעת לא תעשה כן, עליה לשחרר לזכות התובע את הכספים הצבורים לזכותו בקופות.

85. הנתבעת תישא בהוצאות שכ"ט עו"ד בסך של 6,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום אחרת יישאו הפרשי ריבית והצמדה כדין החל מהיום. מסכום ההוצאות יקוזז סכום ההוצאות בהן חויב התובע במהלך הליך זה, בסך של 3,500 ש"ח, בהתאם להחלטותיי מיום 8.2.19 ומיום 25.4.19.

לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין.

ניתן היום, ב' אלול תשע"ט, (02 ספטמבר 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.