ביום 19.3.17 נדחתה עתירתו של העותר לחישוב ימי פסילת רישיון הנהיגה שלו כתוצאה מהצטברותן של תקופות פסילה שונות שהושתו עליו בבתי המשפט לתעבורה. עם זאת נותרה שאלה אחת שנויה במחלוקת בין הצדדים והיא ניכוי "ימי הפסילה עד תום ההליכים" למשך ארבעה חודשים ו-18 יום בתיק בפ"ת (עכו) 5916-05-13 (להלן: "הפסילה עד תום ההליכים") מתוך תקופת הפסילה של 10 חודשים שהושתה על העותר ביום 6.10.13 במסגרת תת"ע (עכו) 5913-05-13 (להלן: "גזר הדין" ו"התיק העיקרי" בהתאמה).

תמצית המחלוקת

עם הגשת כתב האישום כנגד העותר במסגרת התיק העיקרי ביום 19.5.13, הגישה המשיבה בקשה לפסול את העותר מלנהוג בכלי רכב עד לתום הליכי המשפט נגדו. הבקשה נתקבלה בהסכמה. לימים כאמור, ביום 6.10.13 ניתן גזר הדין כנגד העותר ולא במחלוקת כי במסגרת גזר הדין לא נקבע כי יש לנכות את ימי הפסילה עד תום ההליכים ממניין עשרת חודשי הפסילה שנגזרו על העותר בהליך העיקרי.

בפי המשיבה מספר טענות: סעיף 42 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: "פקודת התעבורה") הקובע כי "פסילה שהטיל בית משפט מקבל או מהחזיק רשיון נהיגה לפי פקודה זו תחל ביום מתן גזר הדין אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת", אינו מקנה שיקול דעת לרשות לסטות ממנו; לוּ חפץ בית המשפט שדן את העותר להורות על ניכוי ימי הפסילה עד תום ההליכים מתקופת הפסילה שהושתו בגזר הדין, הוא היה עושה כן; אין זה מסמכותו של בית משפט זה כבית משפט לעניינים מינהליים להורות על ניכוי תקופת הפסילה עד תום ההליכים מן התקופה שנפסקה בגזר הדין ואם חשב העותר שבית המשפט טעה בעניין זה, היה עליו להגיש ערעור על גזר הדין לפני הערכאה המוסמכת; וכי בכל מקרה על פי רישומי המשיב, העותר לא הפקיד את רישיונו על פי ההחלטה בבקשת הפסילה עד תום ההליכים, והוא עשה כן רק ביום 14.2.16 שנים לאחר מתן גזר הדין בעניינו.

מנגד, לטענת העותר, לבית משפט זה הסמכות להורות על קיזוז ימי הפסילה עד לתום ההליכים מתקופת הפסילה שבגזר הדין. כמו כן ולגופו של עניין, בית משפט לתעבורה קבע במסגרת החלטתו מיום 19.5.13 לפסול את העותר מלנהוג בכלי רכב עד לתום ההליכים נגדו כי הפסילה תחושב החל מסיום כל פסילה תקפה אחרת ודבר זה מלמד כי היה בדעת בית המשפט להתחשב בתקופת הפסילה עד לתום ההליכים. כמו כן, אין לתת משקל לכך שהעותר לא הפקיד את רישיון הנהיגה שלו מיד עם מתן ההחלטה האמורה, שכן בית המשפט לא חייב אותו לעשות כן.

דיון והכרעה

אין הוראת חוק המחייבת את בית המשפט לנכות את ימי מעצרו של נאשם שהורשע בעבירה מתקופת המאסר שהוטלה עליו בגזר הדין. כך לא קיימת הוראה דומה לניכוי ימי פסילת רישיון נהיגה עד לתום ההליכים מתקופת הפסילה שהוטלה על נאשם בגזר דינו. עם זאת, כשם שקיימת ברירת מחדל בסוגיית ניכוי ימי מעצר הקבועה בסעיף 43 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, הקובע כי "מי שנידון למאסר תיחשב תקופת מאסרו מיום גזר הדין, אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת", כך קיימת ברירת מחדל בפסילת רישיון נהיגה בסעיף 42 לפקודת התעבורה כאמור לעיל. חרף זאת התפתחה מקדמת דנא פרקטיקה שיפוטית של התחשבות בתקופת המעצר בעת גזירת העונש (ע"פ 13/53 ביטון נ' היועץ המשפטי, פ"ד ז 463 (1953)). כך, הפך הנוהג המושרש להלכה פסוקה, המחייבת את בית המשפט לקחת בחשבון בין מניין שיקוליה בעת גזירת הדין את התקופה בה שהה הנאשם במעצר וזאת כדי להימנע מענישה כפולה. רק במקרים חריגים אין מנכים את ימי המעצר מתקופת המאסר שבגזר הדין (רע"ב 4865/04 מדינת ישראל נ' סויסה, פ"ד ס(2) 57 (2006); ע"פ 5760/14 פלוני נ' מדינת ישראל 3.6.15; ע"פ 4152/13 ישראלי נ' מדינת ישראל, 13.8.14; ע"פ 7768/15 פלוני נ' מדינת ישראל, 20.4.16). עם זאת, הודגש לא אחת כי לנאשם אין זכות קנויה לניכוי ימי מעצרו, וכי מדובר רק באחד משיקולי הענישה הנלקחים בחשבון על ידי בתי המשפט בעת גזירת העונש (רע"פ 7584/14 פלוני נ' מדינת ישראל, 2.12.15; ע"פ 5529/12 אוהב ציון נ' מדינת ישראל, 9.11.14). על דרך ההיקש, כך הדין בניכוי ימי פסילה עד לתום ההליכים מהעונש שהושת בגזר הדין.

במקרה זה כאמור, אין ביטוי במסגרת גזר הדין לניכוי ימי הפסילה עד לתום הליכי המשפט. כמו כן, לא מצאתי בסיס לסברת העותר כי קיימים תימוכין במסגרת החלטת בית המשפט מיום 19.5.13 לגרסתו. כל שנאמר שם היה שימי הפסילה עד תום ההליכים לא ימנעו מהעותר למלא את ימי הפסילה בהם חויב בעבר והתקופה בה ישהה בפסילה עד לתום הליכי המשפט ייזקפו על חשבון העונש שכבר הושת עליו. לא נאמר ולוּ ברמז כי ימי הפסילה עד לתום הליכי המשפט ייזקפו על חשבון העונש שטרם הוטל על העותר. לפיכך אפוא, נשאלת השאלה האם בנסיבות אלו מקום בו בית המשפט לתעבורה לא התחשב בתקופת הפסילה עד תום ההליכים ללא הנמקה, בית משפט זה כבית משפט לעניינים מנהליים יכול להורות על קיזוז ימי הפסילה כאמור, או למלא את החסר בגזר הדין. חוששני שהתשובה לשאלה זו היא שלילית.

אכן במקום שבו מטיל בית המשפט עונש על נאשם והוא אינו מתחשב במסגרת גזר הדין בתקופת המעצר או הפסילה עד לתום ההליכים, עליו לנמק זאת, באופן שניתן לדעת אם אכן לקח בחשבון במסגרת שיקוליו בהטלת העונש את אותם ימי המעצר או הפסילה. ואולם, לא כך נעשה במקרה זה. לכן ברירת המחדל היא כאמור בסעיף 42 לפקודת התעבורה ואין מקום לסטות ממנה מבלי שבית המשפט קבע זאת באופן מפורש בגזר דינו. אך גם אם בית המשפט לתעבורה שגה ולא התייחס לניכוי ימי הפסילה עד לתום ההליכים, תרופתו של הנאשם אינה בהגשת עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים, כי אם בהגשת ערעור לפני ערכאת הערעור המוסמכת. במסגרת זו אציין כי לא מצאתי הוכחה לטענת העותר לפיה מתוך פסק הדין במסגרת עת"מ (מחוזי חי') 9327-09-16 כץ נ' מדינית ישראל, 2.11.16, עולה כי בית משפט לעניינים מנהליים מוסמך לשנות מהוראת פסק דינו של בית משפט אחר ולוּ מפני שפסק הדין האמור ניתן בהסכמת הצדדים.

לפיכך אפוא, בהמשך לפסק הדין מיום 19.3.17 אני מורה כי אין מקום לנכות את ימי הפסילה עד לתום ההליכים מתקופת הפסילה שבגזר הדין.

ניתנה היום, י' ניסן תשע"ז, 06 אפריל 2017, בהעדר הצדדים.