1. בתאריך 20.05.2016 הוגש כנגד העורר כתב אישום המייחס לו עבירות של התפרצות למגורים כדי לבצע עבירה, גניבה, גניבת רכב, הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, נהיגה ללא רישיון נהיגה ושימוש בכוח או באיומים למנוע מעצר.

עפ"י עובדות האישום הראשון, בתאריך 16.05.2016 בסמוך לשעה 04:00, התפרץ הנאשם לבית במושב בית הגדי בכך שעקר את סורג המרתף בבית ונכנס אל הבית דרך החלון, בכוונה לבצע גניבה. במעמד זה, גנב הנאשם מהבית 3 טבעות יהלום וכן מפתחות של רכב מסוג מרצדס.

עפ"י עובדות האישום השני, בסמוך לאחר המתואר באישום הראשון, הנאשם הניע את הרכב ונסע עמו מהמקום לעבר ירושלים, זאת מבלי שהחזיק בידיו רישיון נהיגה כדין.

השוטרים קיבלו עדכון מחברת איתורן על מקום הרכב ופרסו מחסום בנתיב נסיעתו של הנאשם. כאשר הנאשם הבחין במחסום שלפניו ובשוטרים מאחור, יצא מהרכב ונמלט בריצה מהשוטרים, עד אשר הצליח השוטר טל חיים להדביק את הנאשם, זאת לאחר שצעק לו מספר פעמים שיעצור וכאשר אחז בכתפו של הנאשם, הנאשם הסתובב ודחף אותו בחזהו באמצעות ידיו.

יחד עם כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים.

1. בהחלטתו של בית המשפט קמא מיום 02.06.2016 נקבע, כי לא קיימות ראיות לכאורה להתפרצות ולגניבה, אך קיימות ראיות לסיוע לגניבת רכב. עוד נקבע, כי קיימות ראיות לקשירת קשר לביצוע פשע – עבירה שהעורר לא הואשם בה. כב' בית המשפט קמא קבע, כי מיקום העורר, לצד העובדה ששוחח בטלפון הנייד מספר שיחות לאחר שעת ההתפרצות והסבריו המופרכים, מלמדים על התארגנות של מספר עבריינים שזהותם אינה ידועה שקשרו ביניהם קשר לבצע פשע – לפרוץ ולגנוב – תוך חלוקת תפקידים, ועל מעורבות העורר באותה התארגנות.

בתום הדיון שוחרר העורר בתנאים מגבילים, הכוללים מעצר בית מלא בבית הוריו ובפיקוחם, וכן הפקדה בסך 2,000 ₪, חתימת התחייבות עצמית בסך 7000 ₪ ושתי ערבויות צד ג' כ"א 7,000 ₪.

1. מכאן הערר שבפניי על החלטת כב' בית משפט השלום (כב' השופטת שוש שיטרית), המכוון כנגד הקביעה, כי קיימות ראיות לכאורה לביצוע עבירת קשירת קשר לביצוע פשע – עבירה שלא נכללה בכתב האישום וכן כנגד הקביעה, כי קיימת עילת מעצר של מסוכנות וכפועל יוצא מכך, כנגד הטלת תנאי מגביל של מעצר בית מלא כאשר לטענת הסנגור יש להסתפק בתנאים להבטחת התייצבות בלבד. עוד נטען, ששגה ביהמ"ש קמא כשלא העניק משקל לטענות העורר בדבר אלימות השוטרים, הסתרת חומר זה מעיני הסנגור והיעדר קיומו של אישור שפיטה מטעם מח"ש.

לטענת הסנגור, ראיות המשיבה ביחס להתפרצות לדירה, גניבה וגניבת הרכב נסמכות על העובדה שהעורר נתפס בסמוך למחלף הראל כשהוא נוהג ברכב הגנוב, כשעה וחצי לאחר אירוע הפריצה, לצד גרסת העורר אשר לא תאמה את מסלול נסיעת הרכב כמפורט בדו"ח חברת איתוראן.

העורר נתפס כאשר הטלפון הנייד שלו ברשותו. דו"ח האיכון שנערך לטלפון הנייד שלו מלמד, כי הוא היה באזור ירושלים בזמן הפריצה ובסמוך לאחריה, עד לשעת תפיסתו בידי השוטרים. העורר שוחח בטלפון מספר שיחות בזמן זה. לטענת ב"כ העורר, לא ניתן להסיק מכך כי העורר קשר קשר לבצע פשע עם אחרים.

לדבריו, אף גרסת העורר שאינה תואמת את מסלול נסיעת הרכב, אין בה כדי להשלים את החוסר הראייתי האמור. ייתכן שגרסתו נמסרה מפחד ו/או מחוסר רצון למסור את פרטי האדם אשר מסר לו את הרכב ואין בכך כדי להוות תחליף לצורך בראיה פוזיטיבית אשר תסבך את העורר בקשירת הקשר עם אחרים לביצוע פשע. זה הדין גם באשר להתנהלות העורר ואי הציות למחסום המשטרתי. העורר נהג ללא רישיון ובחקירותיו מסר כי ברח כדי להימנע ממפגש עם השוטרים בנסיבות אלה. עוד טען, כי ישנה סתירה בקביעת בית משפט השלום, כי מחד גיסא הנאשם קשר קשר עם אחרים והיה חלק מתכנית עבריינית סדורה, שכללה חלוקת תפקידים ומאידך גיסא, קבעה, כי הוא סייע לגניבת רכב (ולא מבצע בצוותא).

עוד טען ב"כ העורר, כי כלל יסוד הוא, כי עבירות רכוש, כשלעצמן, אינן מקימות עילת מעצר. במקרה דנן, אין הצדקה לסטייה מכלל זה לאור נסיבות האירוע וחלקו של העורר בו וכן על רקע נתוני העורר ומאפייניו – צעיר בן 18 ונעדר הרשעות קודמות ו/או כל הסתבכות עם החוק.

עוד טען ב"כ העורר, כי שגה בית משפט השלום (כב' השופט יואב עטר) בכך שקבע קיומו של "מעבר לניצוץ ראייתי" וקיומה של עילת מעצר מובהקת, בדיון בו נתבקשה דחייה ללימוד חומר הראיות. לדבריו, המדובר בנוהג הולך ומשתרש החורג מהרף הראייתי הנדרש בשלב ראשוני זה, וגולש לקביעות המתאימות לרף של ראיות לכאורה. הגם שתכלית הקביעה נועדה להקפיד על זכויות העצורים, בפועל היא פוגעת בזכות הטיעון של העצור ומקפחת את יכולתו לתקוף את חולשת המסכת הראייתית, כאשר נקבעות עובדות בטרם למד ב"כ העורר את חומר הראיות בתיק ונועלת את דעתו של בית המשפט בטרם שמע את הטיעונים. הוא הדין אף ביחס לשאלת קיומה של עילת מעצר – אין מקום לקבוע, בשלב זה, מסמרות באשר לטיבה ועוצמתה של עילת המעצר תוך הפנייה לראיות התומכות בכך.

1. ב"כ המשיבה טענה, כי בית המשפט הלך כברת דרך לטובת העורר כאשר קבע, כי אין ראיות לכאורה לעבירת התפרצות ויש ראיות לכאורה לעבירת קשירת הקשר ולעבירת סיוע לגניבת הרכב. התוצאה האופרטיבית של בית המשפט היא התוצאה הנכונה, הראויה והמתבקשת בנסיבות העניין. לדבריה, ישנן ראיות לכאורה גם לעבירת ההתפרצות. המדובר ברכב מסוג מרצדס שערכו רב שנתפס כשעה וחצי מעת גניבתו כשהעורר נוהג בו. כל הראיות מצביעות על כך שהבית נפרץ על מנת לגנוב את הרכב: הפורץ "לא חולל בלגן בבית", לא חיפש דברים נוספים, נפתחה מגירה ממנה נלקחו תכשיטים ומפתחות הרכב. הרכב נגנב ומיד הוסע לכיוון ירושלים. העורר ושותפיו התארגנו מראש להעביר את הרכב הזה ולפיכך, מתקיימת החזקה בדבר סמיכות ההחזקה. לטענת ב"כ המשיבה, במחקרי התקשורת אין כדי להשמיט את הראיות הקיימות בתיק ויש להשאיר את שאלת ההתפרצות לשלב של התיק העיקרי. העורר לא הסביר כיצד הרכב הגיע לידיו, לא מסר את שמו של מי שמסר לו את הרכב, טען שקיבל את הרכב שעה לפני שעת ההתפרצות. לפיכך לא ניתן לקבל את גרסתו, כי הרכב רק הועבר לו והוא לא השתתף בהתפרצות.

לגבי עילת המעצר טענה ב"כ המשיבה, כי הגם שהמחוקק לא קבע עילת מעצר בעבירות רכוש, עילת מעצר יכולה לקום בעבירות מסוג זה מנסיבות ביצוע העבירה או נסיבות המבצע. במקרה זה, עילת המעצר קמה מכוח נסיבות ביצוע העבירה. מדובר במי שנהג ללא רישיון, שגנב רכב בשעת לילה מוקדמת, ברח מהשוטרים, שוטרים רבים הוקפצו באותו לילה לכביש על מנת להקים מחסום ולאתר את הרכב. העורר זיהה את המחסום ועזב את הרכב באמצע הכביש. מדובר במעשה שבוצע עם תכנון ותיאום מראש. לדבריה, מתקיימת עילת מעצר של התחמקות מהליכי שפיטה ומסוכנות לביטחון הציבור ולפיכך יש להותיר את החלטת כב' בית המשפט קמא על כנה.

1. ב"כ העורר השיב לטענות ב"כ המשיבה, שעל פי הראיות לכאורה, העורר לכל היותר סייע לגניבת הרכב מבלי כל ראיה לקשירת קשר או לידיעה, כי הרכב נגנב. משמע, יש כאן לכל היותר עצימת עיניים ועל כן אין עילת מעצר.
2. דיון

על פי הראיות בתיק החקירה, ביום 16.05.16 בשעה 04:00 נפרץ בית במושב בית הגדי (להלן "הבית"), ממנו נגנבו תכשיטים ומפתחות של רכב מסוג מרצדס (להלן "הרכב").

על פי הדו"ח של חברת איתורן הרכב החל את נסיעתו ממושב בית הגדי – צפונה, בשעה 04:05 ומשם דרך כביש שש, עלה על כביש 431 לכיוון מזרח ולכביש 1 לכיוון ירושלים. בשעה 05:31 אותר הרכב במחלף חמד והתקבל דיווח מהמשטרה, כי ניידת משטרה זיהתה את הרכב והחלה בנסיעה בעקבותיו. במקביל המשטרה מיקמה מחסום במחלף הראל.

לקראת הגעתו למחסום, בשעה 05:32 העורר עצר את הרכב כ-50 מטר לפני המחסום. משהבחין העורר בשוטרים שיצאו מהניידת שמאחוריו, הוא יצא מהרכב והחל לרוץ לכיוון נתיבי הנסיעה הנגדיים. השוטרים קראו לו לעצור (בעברית ובערבית) אולם הוא לא עצר והמשיך בבריחתו, עד אשר נעצר על ידי השוטר טל חיים, תוך כדי שהוא מנסה להימלט אף מידיו ודחפו בחוזקה, אך השוטר הוריד את המשיב לקרקע ויחד עם שוטרים אחרים השתלט עליו.

דהיינו, העורר נתפס בניסיונו להימלט מהרכב הגנוב כשעה וחצי לאחר ההתפרצות לבית וגניבת הרכב.

על פי כלל "החזקה התכופה" ניתן להסיק מהימצאותו של חפץ שנגנב, זמן לא רב לאחר הגניבה, בחזקתו של פלוני, על הקשר שבין פלוני לבין מעשה הגניבה. כלל זה חל גם לעניינן של עבירות הפריצה וההתפרצות, כאשר הן בוצעו זמן לא רב לפני שהחפצים הגנובים נתפסו בחזקתו של העבריין (ראו לעניין זה יעקב קדמי "על הדין בפלילים חוק העונשין" 785 חלק שני (2009).

בע"פ 5492/11 מורד אלרחמן נ' מדינת ישראל, נקבע, כי:

"החזקה התכופה הינה חזקה שבעובדה הנובעת מהשכל הישר וניסיון החיים, ומשמעותה היא כי עצם הימצאותה של סחורה בידיו של פלוני בסמיכות זמנים לגניבתה מאחר, יוצרת יסוד להנחה כי פלוני הוא זה שגנב את הסחורה, או שקיבל לידיו סחורה גנובה ביודעין, הכל בהתאם לנסיבות העובדתיות המקימות את החזקה. יש להדגיש כי מדובר בחזקה הניתנת לסתירה על ידי הנאשם, וכי משקלה של החזקה עולה ביחס ישיר למידת הקלות בה יכול הנאשם להפריך את אמיתותה. "ההנחה, עולה או יורדת, מתעצמת או מידלדלת, ויכול שתהיה חזקה, קרובה לוודאי או רק קלת-ערך, הכל בהתאם לנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה... בנסיבות העניין דנן איני רואה מניעה להסתמך על החזקה התכופה לצורך הרשעתו של המערער בעבירה של גניבת רכב. הרכב נמצא בחזקת המערער כ-18 שעות לאחר שנגנב. מדובר בפרק זמן קצר יחסית. השתלבות סמיכות הזמנים עם יתר נסיבות המקרה מקימות את החזקה התכופה ללא כל קושי. התנהגותו של המערער במחסום המשטרתי יחד עם העובדה שנמצא מפתח ברזל בסוויץ' הרכב הגנוב מחזקים את התקיימותה של החזקה. נסיבות אלו מצדיקות להסיק באמצעות החזקה התכופה כי המערער היה מעורב בגניבת הרכב...הפרכת החזקה התכופה אינה תלויה במהימנות שמייחס בית המשפט להסברו של הנאשם, אלא באפשרות היתכנותו של ההסבר שניתן... אלא שבמקרה דנן מסר המערער גרסה מופרכת אשר אין בכוחה להפריך את החזקה התכופה שקמה נגדו... המערער טען כי פגש באופן אקראי באדם שהציע לו להעביר את הרכב לרמאללה תמורת 200 ₪. המערער לא מסר במהלך המשפט את שמו של אותו אדם או כל פרט אחר מזהה לגביו. גרסה זו נשמעת מופרכת ותמוהה. הייתכן כי אדם שפגש את המערער באופן אקראי נתן לו רכב שגנב וביקש ממנו להעביר את המחסום מבלי שיהיו להם פרטי ההתקשרות אחד של השני, ומבלי שיהיה להם דרך לערוב אחד להתחייבויותיו של השני? כפי שציין בית המשפט קמא, המערער אף לא מסר כל גרסת אליבי למקום הימצאותו במועד גניבת הרכב. רק בשלב הסיכומים העלה סנגורו של המערער טענה כי המערער מסר לו שם של אדם איתו נסע בטרמפ לירושלים, אך אותו אדם סירב לבוא להעיד..."

הגם שבמקרה שבפניי קיים פלט תקשורת שלכאורה ממקם את העורר במקום שאינו קרוב למושב בית הגדי בעת ההתפרצות לבית וגניבת הרכב מחניית הבית, לא ניתן להתעלם מסמיכות ההחזקה ומגרסתו המופרכת והשקרית, לכאורה, בנוגע למעשיו ומיקומו בסמוך לשעת ההתפרצות וגניבת הרכב.

מיד לאחר שנעצר, העורר אמר לשוטר איתי אופיר: "בחור מתל אביב הביא לי את האוטו, אמר לי תביא את האוטו לירושלים ואני אתן לך שם כסף". באמרתו של העורר מיום האירוע בשעה 08:30 עולה, כי העורר אמר "את האוטו אני לקחתי מיפו, אמר לי תגיע לירושלים ואני אתן לך כסף". לדבריו, הוא היה ביפו עם חברות, פתאום, בשעות הצהריים, הגיע מישהו שהוא אינו מכיר והציע לו לקחת את הרכב לירושלים ולקבל בתמורה כסף. לאחר מכן שינה את גרסתו וטען, כי האדם הלא מוכר פנה אליו בשעה 03:00-03:30 וביקש ממנו לקחת את הרכב בתמורה לכסף. העורר לא ידע למסור פרטים על החברות שהיו איתו ביפו, לא ידע למסור פרטים על האדם שמסר לו את הרכב, לא ידע למסור פרטים מדויקים על המקום אליו היה אמור להגיע עם הרכב ולטענתו כלל לא ידע שמדובר ברכב גנוב.

מאמרת העורר מיום 18.05.2016 בשעה 10:55 עולה, כי לטענתו הוא יצא עם הרכב מיפו בשעה 04:15. העורר לא ידע למסור את המסלול המדויק בו נסע עם הרכב וטען ששכח.

אף באשר לשאלת הימלטותו מפני השוטרים, שינה העורר את גרסתו מספר פעמים, בתחילה אמר, כי הוא פחד שיהרגו אותו, לאחר מכן אמר שעצר לפני המחסום מכיוון שהשוטרים סימנו לו לעצור, בהמשך אמר שפחד מכיוון שלא היה לו רישיון. באמרתו השניה כבר "נזכר" בגרסה חדשה ופתח את האמרה בטענה שכלל לא ברח מהמשטרה, אלא ירד מהאוטו כדי לראות "מה יש" והבחין בניידת שחונה אחריו, השוטרים ירדו מהניידת עם נשק, הוא חשב שהם רוצים להרוג אותו וברגע שהם אמרו לו שהם לא יפגעו בו הוא ירד לרצפה והם לקחו אותו והיכו אותו.

גרסתו "המזגזגת" של הנאשם אינה עולה בקנה אחד עם הראיות. כאמור, עולה מהראיות, כי שעת ההתפרצות וגניבת הרכב היא 04:05 ולפיכך טענתו, כי יצא עם הרכב מיפו בשעה 04:15 היא שקרית, לכאורה, וכך גם הטענה, כי הרכב נמסר בשעות הצהריים וגרסתו המאוחרת, כי נמסר לו בשעה 03:00-03:30.

כמו כן, מדו"ח האיתורן, המתאר את מסלול הרכב מרגע גניבתו ועד לרגע בו נתפס העורר, עולה, כי הרכב כלל לא היה ביפו בזמן זה.

יתרה מכך, גרסאותיו השונות באשר לסיבת עצירתו לפני המחסום ובריחתו מהשוטרים אינן סבירות ואינן עולות בקנה אחד עם גרסת השוטרים, לפיה, הם איתרו את הרכב הגנוב, נסעו אחריו, הרכב עצר לפני המחסום, הם ירדו מהניידת ורצו לכיוון הרכב הגנוב, הנהג הבחין בהם והחל להימלט, הם צעקו לו בעברית ובערבית "עצור, משטרה" אך הנהג המשיך לברוח, עד אשר הצליחו להשתלט עליו.

שקרי הנאשם, לכאורה, לא רק שאינם מסבירים את סמיכות ההחזקה ברכב לזמן ההתפרצות והגניבה אלא אף מסייעים לראיות התביעה בעניין זה.

מנגד כאמור, מחקרי התקשורת מלמדים שלכאורה מכשיר הטלפון עמו נתפס העורר, בעת ההתפרצות בבית הגדי, היה במקום אחר –אזור ירושלים. פלט התקשורת, לכאורה, מהווה כרסום ממשי בראיות התביעה באשר לעבירת ההתפרצות הסומכות בעיקר על סמיכות ההחזקה. [בשולי הדברים אעיר, כי הגם שלא נבדקו ע"י המשטרה, יתכנו אולי גם הסברים לאיכונים שלא שוללים את נוכחות העורר בזירת ההתפרצות והגניבה: למשל שבעת ההתפרצות העורר לא היה עם מכשיר הפלאפון ואדם אחר הביא לו את המכשיר לאחר ההתפרצות או שלאותו קו יש שני כרטיסי סים (דו קו) ואחד מהם שהיה עם אדם אחר היה פעיל ואוכן באזור ירושלים, שכן העורר בעצמו אמר באמרתו במשטרה "אני ואחותי שנינו עם הטלפון הזה", שעה שהסים שהיה ברשות העורר לא היה פעיל באותה עת.]

נראה שבקובעו שאין ראיות להתפרצות ושהעורר ביצע לכאורה "רק" עבירות של קשירת קשר וסיוע לגניבת הרכב – הקל עימו כב' בית המשפט קמא. כאמור, אין מחלוקת על כך שהעורר נתפס נוהג במרצדס שנגנב כשעה וחצי לפני מעצרו, ומכך יש להסיק שאו שהעורר השתתף פיזית גם בהתפרצות לבית וגם בגניבת המרצדס או שהיה שותף לקשר הפלילי כמבצע של העבירות הנ"ל בצוותא חדא עם אחרים ובמיוחד כך כשמסר גרסה מופרכת המסייעת לראיות התביעה. הואיל ובנוגע לביצוע בפועל של עבירת ההתפרצות יש כרסום ממשי, כפי שפורט לעיל, נותרה האפשרות השניה הנתמכת בראיות ובהגיונם של הדברים:

מדובר בעורר שלא רק שאינו נהג מקצועי ממנו מבקשים הסעת רכב (דוגמת נהג גרר שמבקשים ממנו לגרור רכב שיש בו תקלה מבלי להסביר לו שהרכב נגנב) אלא הוא חסר רישיון נהיגה הלוקח על עצמו לא רק נהיגה ללא רישיון אלא גם נהיגה של רכב שזה עתה נגנב. העורר נתפס בתוך הרכב ולא סביר שהגיע למושב הנהג באופן מקרי ללא תיאום מוקדם עם מי שגנב את הרכב. לא סביר שמי שפרץ לבית וגנב את הרכב ישאיר ליד המקרה את נהיגת הרכב היקר לכיוון ירושלים ויצלצל לאדם מקרי עימו לא תיאם קודם שיבצע את הנהיגה ברכב הגנוב. מדובר ברכב יקר מאד, מה שבדרך כלל תואם את ההנחה שהיה תיאום מוקדם בין הקושרים כשעל כל אחד מהם הוטל תפקיד עפ"י התוכנית. יתרה מכך, סביר שהפורצים והגנבים, יפנו, בדרך כלל, רק לאדם שהם גם סומכים עליו שיבצע את המשימה וגם סומכים עליו שאם יתפס לא יסייע למשטרה בתפיסתם (כפי שאכן נוהג בפועל העורר) - מה שמוביל בדרך כלל למסקנה בדבר תכנון ותיאום מוקדם. האמור נתמך גם בשיחות הטלפון, בשעות לילה בסמוך לזמן הרלוונטי לתיק זה, הקשורות לטלפון שנתפס ברשות העורר וגם בנסיבות ביצוע העבירה ובייחוד הזמן הקצר שחלף מרגע ההתפרצות וגניבת הרכב ועד לרגע בו נתפס העורר נוהג ברכב הגנוב והמסלול שהישיר שעשה הרכב הגנוב מהמקום בו נגנב ועד למקום בו נתפס העורר. כל אלה מצביעים על כך שישנם, לכאורה, לפחות שני מעורבים בביצוע העבירה, כאשר ביצועה היה מתוכנן מבעוד מועד ולכל אחד מהמעורבים היה תפקיד מוגדר בביצועה.

בהתאם לאמור, הגם שישנו כרסום ממשי בנוגע לשאלת נוכחותו של העורר בבית שנפרץ במועד ההתפרצות ולגניבת הרכב פיזית מהזירה, הרי שישנן ראיות לכאורה לקשירת קשר לפשע ולמעורבותו המשמעותית של העורר בביצוע העבירה באופן שאינו שולל את האפשרות, כי ביצעה בצוותא עם אחרים, כאשר כל אחד, לכאורה, תורם את חלקו בביצוע העבירות.

מאחר ואני סובר שכב' בית המשפט קמא הקל עם העורר בקביעותיו הראייתיות, ודאי שאיני מקבל את טענת ב"כ העורר, כי שגה בית המשפט קמא עת קבע קיומן של ראיות לכאורה לעבירות אשר לא נכללו בכתב האישום.

בעניין זה נקבע בבש"פ 414/01 נה(2) 559, כי :

"לבית המשפט נתונה הסמכות לעצור נאשם עד תום ההליכים כאשר בית המשפט מצא תשתית ראייתית לכאורה להרשעתו של נאשם בעבירה השונה מזו המצוינת בכתב האישום, אך עולה מן העובדות המצויות בו".

בתום המשפט, בסמכותו של בית המשפט להרשיע נאשם בעבירה שונה מהעבירה שבכתב האישום, מכוח הוראות סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי. אם כך בתום המשפט - נראה שיש סמכות לכך גם עתה בשלב של ראיות לכאורה, כאשר חומר החקירה כולו נחשף בפני בית המשפט הדן בבקשת המעצר וההגנה מעלה טענות נגד נוכחותו של הנאשם בזירת ההתפרצות, ובהסתמך על אותו חומר חקירה שאליו מופנה בית המשפט, רשאי הוא גם להסיק מסקנות לוגיות ומשפטיות שלא בהכרח מתיישבות עם עמדת ההגנה ומצביעות על מעורבותו בעבירה גם עם לא נכח בזירה. במקרה זה, גם אם מעלים את האפשרות של ביצוע בצוותא או קשירת קשר- אין בכך החמרה עם העורר ביחס לאמור בכתב האישום. אכן בדרך כלל בית המשפט ימנע מסטיה מניסוח העבירות והעובדות בכתב האישום שעה שהוא דן בבקשת מעצר עד תום ההליכים, אך אם בית המשפט סובר שבתום המשפט יש אפשרות שהנאשם יורשע בעבירות שונות מאלה בהן הואשם - ובית המשפט, הדן במעצר, רואה אפשרויות אלה כבר עתה על פי החומר שבפניו, ראוי שהעורר יועמד על קיומה של אפשרות זו כבר עתה.

בהתאם לאמור והגם שעבירות רכוש אינן מקימות בהכרח ומעצם טיבן עילת מעצר, במקרה זה אין המדובר בעבירת רכוש גרידא וקיימת עילת מעצר. ישנן ראיות לכאורה לכך שמדובר לכאורה בביצוע בצוותא חדא, מתואם ומתוכנן של רכב יקר, כשלכל אחד מהקושרים תפקיד מוגדר. העורר מצידו עשה מאמץ לא לחשוף את זהות המעורבים. בנוסף, העורר נהג ללא רישיון בכבישים בין עירוניים שהם עורקי תנועה חשובים ומרכזיים עליהם יש תנועה ערה אף בלילה. נהיגה של נהג לא מורשה היא סיכון לציבור. נהיגה של נהג לא מורשה ברכב גנוב – היא סיכון מוגבר של הציבור. על האמור יש להוסיף שהעורר ניסה להימלט מהשוטרים, תוך שהוא מסכן את עצמו ואותם שעה לרץ לנתיבי התנועה הנגדית, ורק לאחר מרדף נתפס.

בבש"פ 6573/13 מדינת ישראל נ' איציק אביתר נקבע, כי:

"מצוות המחוקק היא, כי על בית המשפט להידרש לשאלה אם ניתן להשיג את מטרת המעצר, "בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור שפגיעתם בחירותו של הנאשם פחותה" (סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים). לצורך בחינת התכנותה של חלופת מעצר, עמדה הפסיקה של הזיקה הקיימת בין עוצמת הראיות לבין חלופת המעצר, ומדובר במעין "מקבילית כוחות", "בין עוצמת הראיות לכאורה לבין מידת ההגבלה על חירותו של הנאשם" (עניין פלוני בפסקה 4)".

על פי קביעת בית המשפט קמא שאין ראיות להתפרצות אך יש ראיות לסיוע לגניבת הרכב וקשירת קשר לפשע - הקביעה שיש עילת מעצר היא נכונה. קל וחומר שכך כשאני סובר שיש ראיות לכאורה גם לביצוע העבירות, שבכתב האישום, בצוותא חדא, גם אם בנוגע לאפשרות של ביצוע ההתפרצות ע"י העורר פיזית יש כרסום משמעותי.

העורר הינו צעיר בן 18 ללא עבר פלילי ובית המשפט קמא קבע שיש חלופת מעצר מתאימה. שחרור העורר בתנאים מגבילים, לרבות השהייה במעצר בית מלא, הוא בנסיבות העניין, הגבלה מידתית ונכונה על חירותו של העורר.

בשולי הדברים, אתייחס אף לטענת ב"כ העורר באשר לקביעת קיומו של "מעבר לניצוץ ראייתי" בשלב הראשוני של הדיון בבית משפט קמא ביום הגשת בקשת המעצר כשמתבקשת דחית הדיון. המדובר בשלב ראשוני מאוד, בו בדרך כלל הסניגור נותן הסכמה למעצר עד מתן החלטה אחרת, הגם שטרם ראה את חומר החקירה.

בשלב זה, בית המשפט קמא נדרש לקבוע קיומו של ניצוץ ראייתי לקיומן של ראיות לכאורה וכמובן שעליו להתייחס גם לשאלת קיומה של עילת מעצר בהנחה שיש ניצוץ ראייתי לקיומן של ראיות לכאורה.

טרוניית ב"כ העורר בעניין זה אין בה ממש. כל קביעה שבית המשפט קובע בשלב זה אינה אלא לכאורה ולצורך השלב המקדמי, בטרם שמיעת הטענות ועיון ממשי כנדרש בתיק, ועתה העיון אינו אלא רק עיון לאיתור אותו ניצוץ ראייתי. חזקה היא שהשופטים הם מקצועיים ואינם מתקבעים בעת מתן ההחלטה לאחר שמיעת טענות וקריאת חומר החקירה, במה שקבעו בשלב הראשוני לצורך קיומו של ניצוץ ראייתי, רק על מנת להגן על עמדתם הראשונית.

אני דוחה את הערר.

ניתנה היום, כ"א סיוון תשע"ו, 27 יוני 2016, בנוכחות הצדדים.

תיק החקירה הוחזר לתובע.