1. לפניי תביעת שיבוב והפסדים ותביעת שיבוב שכנגד, בסדר דין מהיר, בגין תגמולי ביטוח ששילמו מבטחות למבוטחיהם והפסדים שנגרמו למבוטחת התובעת העיקרית בגין הפעלת הפוליסה בשל נזקי רכוש על רקע תאונת דרכים.

תאונת הדרכים ארעה ביום 26.04.2015, בין כלי רכב, מ"ר 88-917-51 (להלן: "רכב התובעות") לבין כלי רכב, מ"ר 67-148-27 (להלן: "רכב הנתבעות") (ולהלן: "התאונה").

2. המחלוקת בין הצדדים היא בקשר עם האחריות לקרות התאונה ובקשר עם שיעור הנזק.

3. נערכה לפניי ישיבת הוכחות שבה נשמעו ראיות הצדדים, והעידו הנהגות המעורבות בתאונה.

4. בתום הדיון בתביעה, ולאחר שמיעת טענות הצדדים והעדויות, הגיעו ב"כ הצדדים להסדר, לפיו הסמיכו הם את בית המשפט לפסוק בתביעה ובסכסוך על דרך הפשרה, ועל פי שיקול דעת בית המשפט, ללא הנמקה וללא גבולות, וזאת בהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לאחר שהובהר לצדדים כי עילות הערעור על פסק דין זה מצומצמות ביותר, באופן שקיים קושי משמעותי לערער עליו, וכי בית המשפט יכול לקבל את התביעה במלואה, לדחותה או לקבלה חלקית.

5. על יסוד כל החומר המונח לפניי, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדות במהלך חקירתן בבית המשפט, בשים לב להגיון שבקרות התאונה ונסיבות התרחשותה ומוקדי הנזק ברכבים, ותוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים, ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה העיקרית להתקבל במלואה ודין התביעה שכנגד להידחות.

הגם שהצדדים הסמיכוני לפסוק על דרך הפשרה וללא נימוקים, מצאתי ליתן הנמקה תמציתית לביסוס מסקנתי:

5.1. אני מעדיף את גרסתה של נהגת רכב התובעות, על פני גרסתה של נהג רכב הנתבעות.

5.2. איני מאמין לנהגת רכב הנתבעות כי הסיעה את רכבה במהירות של 55 קמ"ש בלבד.

מוקד הנזק ברכב התובעת ואופיו – דלת אחורית שמאלית שקועה ומעוכה – מעידים על מהירות נסיעתו של רכב הנתבעות וגם על כך שרכב התובעות היה לקראת סוף חצייתו את הצומת או לכל הפחות באמצע החצייה, ומשמעות הדבר כי רכב הנתבעות נכנס לצומת לא פנוי כאשר רכב התובעות היה כבר בתוך הצומת.

5.3. כמו כן, בחקירתה במשטרה העידה נהגת רכב הנתבעות כי ראתה את רכב התובעות רק שתי שניות לפני הפגיעה, זאת הגם שמדובר בכביש ישר בעל שדה ראייה פתוח.

5.4. אני סבור כי נהגת רכב התובעות נכנס לצומת לאחר התחלפות האור ברמזור שבכיוון נסיעתה לירוק, כשהיא נוסעת אחרי רכב אחר, פנתה שמאלה בצומת, ובאמצע הצומת ממש, רכב הנתבעות שנסע במהירות גבוהה, פגע בדופן השמאלית האחורית של רכבה.

5.5. אשר על כן, סבורני כי רכב הנתבעות נכנס לצומת בניגוד למופע אור אדום שדלק בכיוון נסיעתו, תוך ניסיון לבצע מחטף רמזור, ובחוסר זהירות משווע.

5.6. לא מצאתי להטיל על נהגת רכב התובעות אחריות חלקית לקרות התאונה, באשר סבורני כי בנסיבות התאונה שנמצאו לעיל, לא היה באפשרותה למנוע את התאונה.

5.7. באשר למחלוקת בעניין היקף הנזק הנטען בתביעה העיקרית, אני קובע כי מאחר שהנזק הנטען שנגרם נתמך בחוות דעת שמאי רכב ובאסמכתאות המתאימות, ומאחר שהצד שכנגד לא הגיש שומה נגדית, שככלל באמצעותה ניתן היה לסתור את גובה הנזק, ומאחר שהצד שכנגד אף לא ביקש לחקור את שמאי התובעות על חוות דעתו, הרי שסכום התביעה העיקרית בדין יסודו.

ברור כי המחלוקת בעניין היקף הנזק הנטען בתביעה שכנגד מתייתר לאור מסקנתי בשאלת האחריות לקרות התאונה.

לפיכך, התביעה העיקרית מתקבלת במלואה, והתביעה שכנגד נדחית.

6. הנתבעות, באמצעות הנתבעת 2, תשלמנה לתובעות את הסכומים הבאים:

6.1. סכום התביעה, בסך של 19,888 ₪, בתוספת אגרת בית המשפט ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל.

הפסד הנחת היעדר תביעות ישולם לתובעת 2 כנגד המצאת אסמכתא בדבר ההפסד בפועל.

6.2. שכ"ט עו"ד בשיעור 11.7% מהסכום המוצמד שנפסק.

6.3. שכר העדה כפי שנפסק בדיון.

הסכומים הכוללים ישולמו תוך 30 יום.

7. הנתבעת 2 תישא בשכר העדה מטעמה כפי שנפסק בדיון.

8. המזכירות תמציא את פסק הדין לבאי כוח הצדדים בדואר רשום ותסגור את התיק.

ניתן היום, כ"ד אדר תשע"ז, 22 מרץ 2017, בהעדר הצדדים.