1. התובעים אשר הועסקו כפועלים בענף הבנייה עותרים בתביעתם לתשלום זכויות שונות בגין תקופת עבודתם וסיומה (השלמת שכר, פדיון ימי חופשה, דמי חגים, דמי הבראה והחזר נסיעות).

מנגד טוען הנתבע 1 כי הנתבעת שילמה לתובעים את כל זכויותיהם על פי חוקי המגן ועל כן יש לדחות את התביעה.

מטעם התובעים העידו התובעים בעצמם. מטעם הנתבעים העיד הנתבע 1. התובע 3 לא התייצב לדיון ביום 31.5.18 ותביעתו נמחקה.

2. ואלו העובדות הרלוונטיות, כפי שהן עולות מכתבי הטענות, כמו גם מעדויות הצדדים והמסמכים אשר צורפו לעדותם:

א. הנתבע 1 (להלן הנתבע), בעליה של הנתבעת 2 (להלן הנתבעת) - ד. יהודאי חיפוי מבנים באבן ושיש בע"מ חברה העוסקת בתחום הבנייה.

ב. התובע 1 הועסק אצל הנתבע החל מחודש 12/13 ועד 8/14, סה"כ 410 ימים. התובע 2 הועסק אצל הנתבע החל מחודש 6/13 ועד 4/15, סה"כ 405 ימים.

ג. הנתבע הנפיק לתובעים היתרי עבודה וכניסה לישראל.

ד. תשלומים עבור שכר העבודה וזכויות סוציאליות הועברו על ידי הנתבע למדור התשלומים של שירות התעסוקה (להלן: שירות התעסוקה) מידי חודש בהתאם להוראות הסכם 1968 (סעיף 19 בפרק י"ג) והוראות החוק ליישום ההסכם בדבר רצועת עזה ואזור יריחו (הסדרים כלכליים והוראות שונות) (תיקוני חקיקה), התשנ"ה-1994.

ה. על יחסי העבודה בין הצדדים חלים הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי לעובדי ענף הבנייה ועבודות ציבוריות מיום 9.4.1968 (להלן: הסכם 1968) וההסכמים הקיבוציים אשר נחתמו בעקבותיו ומהווים תוספת לאותו הסכם ובכלל זה ההסכם הקיבוצי מיום 1.8.2004 (להלן: הסכם 2004). הסכמים אלה הורחבו בצווי הרחבה.

ו. התובעים קיבלו תשלום של 200 ש"ח במזומן במכפלת מספר הימים שעבדו בחודש.

3. לטענת התובעים, יש לחשב את זכויותיהם בהתאם לשכר יומי בסך של 233 ₪ ליום עבודה המורכב משמונה וחצי שעות.

לטענת הנתבעים שכרם היומי של התובעים עמד על 200 ₪ ברוטו.

4. הצדדים חלוקים באשר למספר ימי העבודה שהתובעים עבדו בשבוע ולמספר השעות היומי. התובעים טוענים כי הועסק 8:30 שעות מידי יום 5 ימים בשבוע. ולפיכך שולם שכרם היומי בחסר. לטענת הנתבעים עבדו 6 ימים בשבוע ובהתאם לכך היו שעות העבודה והשכר ששולם הינו שכר המגלם את השכר היומי בתוספת בגין הזכויות הסוציאליות.

זהות המעסיק

4. התובעים טוענים כי הועסקו על ידי הנתבע בכל תקופת עבודתם. הנתבע הוא שהנפיק להם אישורי כניסה לישראל על שמו והעביר דיווחים בגין עבודתם לשירות התעסוקה. תביעם כנגד הנתבעת הוגשה אך בשל טענת הנתבע כי היא היתה מעסיקתם.

הנתבעים טענו כי התובעים הועסקו על ידי הנתבעת ולא על ידו וכי הנתבע שימש כמנהל הנתבעת ולא כמעסיק. לטענתם, הנתבע הנפיק לתובעים תלושי שכר מטעם שירות התעסוקה, מטעמים פורמאליים בלבד מאחר שהוא זה שהנפיק להם היתר עבודה בישראל. לפיכך דין התביעה נגדה להידחות.

5. המסגרת הנורמטיבית

בפסק דין טופר, קבע בית הדין לעניין ההכרעה בשאלת זהות המעסיק, כדלקמן:

"המפתח בשאלת זהות המעסיק הוא ניתוח המסכת העובדתית הנוגעת לעניין, על בית הדין האזורי לבחון את מכלול הזיקות שנוצרו במהלך העסקתו של העובד ולקבוע מה המשקל שיש לתת לכל אחת מהן ולאיזה צד נוטה מטוטלת המשקל בסופו של דבר. בית הדין יתן דעתו במיוחד לשאלה המהותית העיקרית והיא – מיהו, לאמיתו של דבר, מעסיקו של העובד. כמו כן על בית הדין האזורי לתת דעתו האם העסקת העובד נגועה בפיקציה והאם מתכונת העסקתו, כפי שהיתה בפועל, פוגעת בדרך כלשהי בזכויותיו או גורעת מהן".

(ע"ע 1334/04 טופר – מועצה מקומית תל שבע, [פורסם בנבו] ניתן ביום 29.12.04)

6. נקדים אחרית לראשית ונאמר, כי לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, כמו גם את העדויות והראיות שהוצגו בפנינו אנו קובעות כי הנתבע היה מעסיקם של התובעים וכי לא הוכח בפנינו כי הם הועסקו על ידי הנתבעת, כפי שיפורט להלן.

7. הנתבע הוא זה שדיווח על התובעים כעובדים שלו לשירות התעסוקה והוציא בעבורם אישורי עבודה. הנתבע דיווח לשירות התעסוקה על ימי עבודתם של התובעים והעביר את ההפרשות הנדרשות בגין עבודתם. בתלושי השכר שהופקו על ידי שירות התעסוקה מופיע שם הנתבע כמעסיק ומספר תעודת זהותו.

העובדה כי הנתבע הנפיק לתובעים אישורי עבודה ודיווח על העסקתם לשירות התעסוקה מקימה חזקה שבעובדה לפיה הנתבע היה מעסיקם של התובעים בתקופה בה ניתן הדיווח. על הנתבע מוטל הנטל להפריך חזקה זו. לטעמנו, הנתבע לא עמד בנטל.

לא הוצגה לנו ראשית ראיה על העסקת התובעים על ידי הנתבעת. טענה זו נותרה בעלמא. לא הובאה כל עדות להסכמים בין הנתבעת לבין התובעים או בין הנתבעים לבין עצמם אשר מפרטים תמורה ששולמה ואופן ההתחשבנות בין הצדדים בגין הדיווחים לרשויות השונות (שירות התעסוקה והמוסד לביטוח לאומי). אי ההצגה של מסמכים אלה מערער את טענת הנתבעים כי הנתבעת הייתה מעסיקתם של התובעים.

אכן, בתשובה לשאלה מי שילם את שכרם של התובעים נתגלו סתירות בעדויותיהם של התובעים, אולם עצם התשלום על ידי אדם אחר אינה תורמת לנתבעים להרמת הנטל. מדובר בשכר ששולם במזומן ולא הוצגה כל ראיה כי הסכומים ששולמו לידי התובעים בחלק מהזמן על ידי הנתבע ובחלק אחר על ידי עובד אחר (ראיס) יצאו דווקא מחשבונה של הנתבעת.

כללו של דבר, משהוכח כי התובעים הועסקו על ידי הנתבע, כי הנתבע הוא שהוציא לתובעים היתרי עבודה והוא שדיווח על עבודתם לשירות התעסוקה, ומשלא עלה בידי הנתבע להפריך את החזקה לפיה התקיימו בינו לבין התובעים יחסי עבודה, בהעדר ראיות אובייקטיביות כלשהן התומכות בטענת הנתבע כי הנתבעת היתה מעסיקתם של התובעים, אנו קובעים כי הנתבע היה מעסיקם של התובעים ולפיכך תביעת התובעים כנגד הנתבעת נדחית.

בטרם נבחן את זכאות התובעים לסעדים המבוקשים, נכריע במחלוקת אודות שכרם היומי.

8. לטענת התובעים, יש לחשב את זכויותיהם בהתאם לשכר יומי של 233 ₪ ליום עבודה המורכב משמונה וחצי שעות. הנתבעת טענה כי הועסקו 6 ימים בשבוע. ולא פרטה את שעות העבודה שעבדו התובעים ואף לא הציגו דוחות נוכחות. לפיכך, ומאחר שעדותם של התובעים בעניין זה מקובלת עלינו, נקבע כי התובעים הרימו את הנטל להוכיח כי השכר ששולם להם בפועל נמוך מהשכר היומי לו הם זכאים. לפיכך אנו קובעים, כי שכרם היומי של התובעים ממנו יש לגזור את הזכויות הסוציאליות עמד על סך של 233 ₪ ליום.

מכאן נפנה לבחון את זכאות התובע לסעדים המבוקשים

הפרשי שכר

9. חישובי התובעים בתביעתם ובתצהיריהם הינו מכפלת ימי העבודה המדווחים בדו"ח "ריכוז נתונים חודשיים" של שירות התעסוקה (להלן: דו"ח ריכוז) ב-33 ₪ (הפרש שבין 200 ₪ ששולם לתובעים לבין 233 ש"ח לו היו זכאים). הנתבעים לא הציגו חישוב נגדי. הנתבע ישלם לפיכך הפרשי שכר לתובע 1 בסך 13,530 ₪ ובסך 13,365 ₪ לתובע 2.

פדיון חופשה שנתית

10. לטענת התובעים, לא קיבלו דמי חופשה במהלך עבודתם.

הנתבעים טענו כי הפרישו לשירות התעסוקה 4% משכר העובדים עבור חופשה, כפי שמופיע בתלושי השכר, ולכן יש לדחות את התובענה ברכיב זה.

11. בהתאם לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 התובע שהועסק במתכונת העסקה של 5 ימים בשבוע, זכאי לתשלום עבור 10 ימי חופשה החל מהשנה הראשונה ועד לשנתו הרביעית. כאמור, התובע 1 זכאי להפרשי שכר של 13,530 ₪ והתובע 2 ל- 13,365 ש"ח.

לפיכך זכאי התובע 1 להשלמת בגין חופשה שנתית (4%) בסך 540 ₪, והתובע 2 לסך של 534 ש"ח.

דמי הבראה

12. לטענת התובעים, לא קיבלו כל תשלום בגין דמי הבראה בתקופת עבודתם ולפיכך התובע 1 הוא זכאי ל-12 ימי הבראה בסך 4,500 ₪, לפי 375 ₪ ליום. התובע 2 זכאי ל-10 ימי הבראה בסך 3750 ₪.

הנתבעים טענו כי שילמו דמי הבראה במסגרת 200 הש"ח המזומן ששולם לתובעים בגין כל עבודה. משקבענו כי תשלום זה הינו בחסר, ממילא אינו כולל דמי הבראה.

דמי חגים

13. לטענת התובעים, לא שולמו להם דמי חגים במהלך תקופת עבודתם ולפיכך התובע 1 זכאי לסך של 3,495 ₪ [לפי 10 ימי חג בשנה] והתובע 2 זכאי ל 3,495 ₪.

מנגד, הנתבעים טענו כי התובעים אינם זכאים לדמי חגים מאחר שלא פרטו אילו תאריכים היו החגים והאם ימים אלה היו ימים בהם ממילא לא עבדו. כן טענו כי התובעים לא הופיעו לעבודה יום לפני החג ויום אחרי החג.

14. בהתאם להסכם הקיבוצי/צו הרחבה בענף הבנייה, עובד יומי שהשלים 3 חודשי עבודה זכאי לתשלום 10 ימי חג, במקרה שלא נעדר בסמוך ליום החג, אלא בהסכמת המעסיק.

הנתבעים לא הביאו כל ראיה כי מי מהתובעים נעדר מעבודתו סמוך לימי החג שלא בהסכמתם ומשכך אין צורך בהוכחה מטעם התובעים כי עבדו בסמוך לחגים על מנת שיהיה זכאי לדמי חגים, או כי שולם לתובעים עבור ימי החג בהם שהה בחופשה ככל ששהו.

15. אשר על כן זכאים התובעים לדמי חג. התובע 1 ו-2 זכאים כל אחד ל-15 ימים בסך 3,495 ₪.

החזר נסיעות

16. לטענת התובעים מעסיקם דאג להסעתם מהמחסום למקום העבודה וחזרה אולם לא שולמו להם הוצאות הנסיעה מביתם עד למחסום וחזרה. לטענת הנתבע ידע כי התובעים מתגוררים בסמיכות למחסום ובמרחק של דקות הליכה, הם מעולם לא ביקשו הוצאות נסיעה מאחר ולא השתמשו בה. מאחר ומדובר בתביעה להחזר הוצאות, ומשהתובעים לא הניחו לפנינו ראיות להוצאות שהוצאו או לזכאותם להחזר בשל מיקום מגוריהם, תביעתם ברכיב זה נדחית.

סוף דבר

17. הנתבע ישלם לתובעים בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין, את הסכומים המפורטים להלן בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 20.5.15 עד לתשלום בפועל:

לתובע 1:

א. הפרשי שכר בסך 13,530 ₪.

ב. הפרש בגין חופשה שנתית בסך 540 ₪.

ג. דמי הבראה בסך 4,500 ש"ח.

ד. דמי חגים בסך 3,495 ₪.

לתובע 2:

א. הפרשי שכר בסך 13,365 ₪.

ב. הפרש בגין חופשה שנתית בסך 534 ₪.

ג. דמי הבראה בסך 3,750 ש"ח.

ד. דמי חגים בסך 3,495 ₪.

18. לאור תוצאת פסק הדין ישא הנתבע בשכ"ט ב"כ התובעים בסך 7,000 ₪. סכום זה ישולם בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

בנסיבות שפורטו, אין צו להוצאות בשל דחית התביעה כנגד הנתבעת.

ערעור ניתן להגיש לבית הדין הארצי בתוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין

ניתן היום, כ"א סיוון תשע"ח, (04 יוני 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.