1. לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופט ישי קורן) מיום 5.5.2016 (תא"ק 5189-06-12). עסקינן בתביעה שהוגשה בסדר דין מקוצר לפינוי וסילוק יד ממקרקעין בבעלות המשיבה, בשטח כולל של כ-90 דונם. התביעה בהליך קמא הוגשה נגד מספר רב של נתבעים, ביניהם המבקש. נטען כי הנתבעים עשו שימוש במקרקעין כאתר להטמנת פסולת ללא היתר, ובחלק אחר בנו ללא היתר מבנים לצרכי מגורים, מסחר ומלאכה. התביעה התקבלה ובית המשפט קמא הורה על סילוק ידו של המבקש והנתבעים הנוספים מהמקרקעין. נפסק כי על הנתבעים וביניהם המבקש לפנות את השטחים אשר אינם משמשים למגורים עד ליום 10.9.2016 ואת השטחים המשמשים למגורים עד ליום 10.11.2016. כמו כן נפסק כי על המבקש לשאת בהוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך של 25,000 ש"ח.

מכאן הבקשה שלפניי.

1. לטענת המבקש, בית המשפט קמא לא התייחס באופן פרטני לנכסיו של המבקש ולא ניתן לבצע את פסק הדין מאחר שלא נקבע איזה מנכסיו של המבקש מצויים בשטח שנקבע לפינוי. לטענתו, בתי המגורים שברשותו אינם מצויים בשטח מושא ההליך קמא. המבקש טוען כי הוריו רכשו שני בתים במקרקעין בשנות השישים והוא התגורר במקום מיום לידתו. המבקש מתגורר בבית סמוך לבית הוריו בו מתגוררת כיום בתו יחד עם בני משפחתה. לטענתו, הבתים מצויים בשטח חלקה 523 והם אינם חלק מהמקרקעין מושא פסק הדין. המבקש טוען כי יחד עם בני ביתו הוא מחזיק בשני בתים וחצר בשטח של 1,300 מ"ר, 5 מחסנים עם חצר בשטח כולל של 7 דונם, בית כנסת ופנימייה בשטח של 1,200 מ"ר וכן חוות סוסים בשטח של דונם. לטענתו, הוא פעל בהתאם למתווה שהציע בית המשפט קמא והסכים לפנות את המקרקעין כנגד תשלום פיצוי בגין המבנים המשמשים למגורים אך המשיבה סירבה לשלמם.

המבקש מוסיף וטוען כי בית המשפט קמא שגה בכך שהתעלם מזכות המגורים שלו במקרקעין. עוד טוען המבקש כי מרבית המקרקעין הוחכרו על ידי המשיבה ואין מדובר בשטח הפקר כפי שנקבע בפסק הדין. לטענת המבקש מתנהל הליך משפטי נוסף בין המשיבה לחוכרת המקרקעין לגבי הארכת תקופת החכירה ועל כן שגה בית המשפט קמא בכך שהורה על פינוי המבקש טרם שניתן פסק הדין בהליך הנוסף. משכך, טוען המבקש כי אין כל דחיפות בפינויו מהמקרקעין וממילא לשיטתו צפוי הליך אישור תב"ע חדשה אשר יארך זמן רב. בנוסף, טוען המבקש כי בית המשפט קמא לא התייחס לטענת האפליה לעומת מחזיקים נוספים במקרקעין האמורים ובמתחמים נוספים, להם שולמו פיצויים משמעותיים בעוד שעליו לפנות את המקרקעין ללא קבלת פיצוי כלשהו. לטענת המבקש, יש להתנות את פינויו ופינוי משפחתו כנגד תשלום פיצוי בגין הנכסים בהם הוא מחזיק מזה עשרות שנים.

עוד טוען המבקש כי המשיבה הגישה תביעה ביחס למקרקעין שהופקעו ואינם עוד בבעלותה. לטענתו, כ- 45 דונם הופקעו לצרכי ציבור ולמבקש בית כנסת ופנימייה המצויים על שטח ציבורי אשר המשיבה אינה רשאית לתבוע את פינויו. בנוסף, המבקש מלין על כך שהמשיבה השתהתה ולא פעלה במשך 58 שנים עד להגשת תביעת הפינוי הראשונה בשנת 2010. לטענתו, המשיבה הסכימה להחזקתו במקרקעין עד הגשת התביעה נגדו.

1. המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה, המקרקעין מושא הערעור משתרעים על פני שטח של כ- 90 דונם המצוי בבעלות רשות הפיתוח כמעט במלואו, וניהולו נעשה בידי רשות מקרקעי ישראל. עוד טוענת המשיבה כי המבקש נעתר להצעת בית המשפט קמא וניתן פסק דין חלקי ביום 19.11.2015 בעניינו, בו הוא חויב לסלק ידו מכל השטח שאינו משמש למגורים עד ליום 20.3.2016. ברם, המבקש הפר את הוראות פסק הדין החלקי ולא פינה את השטח. לטענתה, בקשה זו מוגשת על רקע זה, כאשר המבקש עודנו מחזיק בשטחים אותם התחייב לפנות וכעת עותר בחוסר תום לב בבקשה לעכב את ביצוע פסק הדין קמא ודי בכך כדי לדחות את בקשתו.

אשר לסיכויי הערעור, טוענת המשיבה כי לא הוכחה בעלותם של הנתבעים במקרקעין, ולא הוכחה כל זכות מכוחה הנתבעים וביניהם המבקש מתגוררים במקום. סיכויי הערעור הם קלושים שכן ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בשאלת מהימנות עדים או בממצאים עובדתיים.

מבחינת מאזן הנוחות טוענת המשיבה כי הוא נוטה לטובתה ולטובת האינטרס הציבורי המחייב את פינוי המקרקעין, בפרט בנוגע לשטחים הנרחבים בהם נעשה שימוש מסחרי המניב למבקש וליתר הנתבעים רווחים על חשבון הציבור.

1. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות ברובה, מן הטעמים שיפורטו להלן.
2. ככלל, אין בהגשת ערעור כדי לעכב את ביצוע ההחלטה עליה מערערים. ישנם שני תנאים מצטברים שעל המבקש להוכיח על מנת שבית המשפט יחרוג מכלל זה ויעכב את הביצוע: ראשית, סיכויי הערעור הם טובים ושנית, מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש. היחס בין שני התנאים הוגדר בפסיקה כ"מקבילית כוחות", במובן שככל שמאזן הנוחות נוטה לכיוון המבקש, ניתן להקל בדרישה ביחס לסיכויי הערעור, ולהיפך (ע"א 7769/15 ליאת אנקורי נ' אסתר גל-ער (פורסם בנבו, 3.12.2015)). עוד נפסק כי מאזן הנוחות הינו אבן הבוחן המרכזית על פיה ייקבע גורל הבקשה (ע"א 7898/14 עיסאם שחאדה נ' רזוק חברה לעבודות בע"מ (פורסם בנבו, 13.1.2015)).
3. במקרה דנן מדובר בתביעה לפינוי המבקש ממקרקעין המשמשים אותו למגורים ולצרכים מסחריים. בבקשות לעיכוב ביצוע של פינוי מדירת מגורים, נוטה בדרך כלל מאזן הנוחות לטובת המבקש, מאחר שקיים חשש שעלול להיווצר נזק בלתי הפיך אם הביצוע לא יעוכב. עם זאת, נפסק כי אין מדובר בחזקת "עיכוב ביצוע אוטומטי" וכאשר סיכויי הערעור הם נמוכים, אין להיעתר לבקשה (ע"א 7909/15 רחל לטין נ' פרימיום קרדיט מימון והשקעות בע"מ (פורסם בנבו, 22.12.2015). ראו גם רע"א 2441/16 טיוטו אלן נ' רשות הפיתוח (פורסם בנבו, 14.4.2016)).
4. בעניננו, ומבלי לקבוע מסמרות, דומה כי סיכויי ההצלחה בערעור הם קלושים.

ראשית, המבקש עצמו הסכים שיינתן נגדו פסק פינוי בכל הנוגע לשטחים שאינם משמשים למגוריו, ועל רקע זה ניתן נגדו פסק דין חלקי לפינוי, עוד ביום 19.11.2015, אלא שהמבקש לא קיים את הוראות פסק הדין החלקי שהוא עצמו הסכים לו בתחילה.

שנית, פסק דינו של בית המשפט קמא הוא פסק דין המבוסס על ממצאי עובדה שאין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן. יתר על כן, מדובר בפסק דין מפורט ומנומק היטב, וניכר שבית המשפט קמא צלל לחומר הראיות ולא פטר את עצמו באמירות כלליות:

"לא בנקל תבטל ערכאת הערעור קביעות עובדתיות של הערכאה הראשונה, אשר בידיה הופקדה הערכת מהימנותם של העדים וקביעת המימצאים העובדתיים. התערבות במימצאי עובדה תיעשה רק במקרים חריגים וקיצוניים, כגון במקרים שנפל בהכרעתה של הערכאה הראשונה פגם היורד לשורשו של עניין, או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם ... בייחוד תימנע ערכאת הערעור מהתערבות כזו כאשר בית-משפט קמא "'לא פטר עצמו בדברים כלליים בניתוח העובדות אלא צלל למעמקי הראיות, בחן ובדק את הדברים ביסודיות, עשה ככל האפשר לבור את האמת המזדקרת ממכלול הדברים ולתת ביטוי לחקירתו – דרישתו ובדיקתו מעל דפי פסק הדין..."(ע"א 3601/96 עמית בראשי נ' עיזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, פ"ד נב(2) 582, 594 (1998)).

כך למשל, בית המשפט קבע כממצא עובדתי שאין בידי המבקש ראיה כלשהי להוכחת זכות להחזיק במקרקעין, והמסמך הבודד שצירף בענין זה, אישור מס רכוש משנת 1973, מתייחס בכלל לשטח אחר ולא לשטח המחלוקת.

זאת ועוד, כעולה מפסק דינו של בית המשפט קמא, אין המדובר בפלישה לשטח של מה בכך, אלא מדובר בפלישה חסרת תקדים בהיקפה תוך שהמבקש מנהל עסקים נרחבים בשטח אליו פלש.

באשר להמנעות מפסיקת פיצויים, הרי שבית המשפט קמא קבע שאין מקום או הצדקה לפסוק פיצויים לפולשים, במיוחד כאשר מדובר בפלישה לשטח חקלאי, ודומה, מבלי לקבוע מסמרות, כי קביעה זו מוצדקת על פניה, מן הטעם שאין מקום ליתן פרס למי שנוטל את החוק לידיו ומשתלט על שטחים לא לו.

1. בכל הנוגע למאזן הנוחות, הרי שבכל הנוגע לשטחים המסחריים וייתר השטחים שאינם משמשים למגורים, לא עלה בידי המבקש להראות כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, ולא בכדי, שכן הכלל הוא שפינוי משטח מסחרי איננו גורם נזק שאיננו בר תיקון, אלא לכל היותר נזק כספי עליו ניתן לפצות. (ראו: ע"א 1237/13 קונין נ' גפני (7.4.2013), רע"א 3285/13 ד.כ חנויות להשכרה בהרצליה הצעירה בע"מ נ' חברת אברהם כהן ושות' חברה קבלנית בע"מ (3.7.2013)).
2. באשר לבית בו מתגורר המבקש עצמו, מאזן הנוחות אכן נוטה לטובתו, אך מאידך, יש לזכור כי עיקר הטרוניה של המבקש היא על כך שלא נפסק לו פיצוי בגין הפינוי, משמע, מדובר למעשה בסכסוך כספי. יפים לעניננו הדברים שנאמרו ברע"א 4354/13 אסתר ושלמה בן דוד ואח' נ' דיור ב.פ בע"מ (כב' השופטת ע' ארבל, פורסם בנבו, 29.09.2013):

"למעלה מן הצורך אציין כי גם לו הייתה ניתנת רשות ערעור בבקשה שלפניי, לא היה מקום לעכב את ביצועו של פסק הדין, וזאת בפרט בשל מאזן הנוחות הנוטה לטובת המשיבות. אף אם אקבל את עמדת המבקשים לפיה פסק הדין נשוא הבקשה דנן אינו כספי גרידא, אין מקום להחלת ההלכות הנוגעות לעיכוב ביצוע פסק דין של פינוי, במלוא עוצמתן. שהרי, בבסיס הלכות אלו עומדת ההנחה כי פינוי אדם מנכס עלול להוביל לשימוש בנכס על ידי הצד שכנגד באופן שימנע את אפשרות השבת המצב לקדמותו, אם תתהפך פסיקת הפינוי במסגרת ערעור. בענייננו, כפי שהבהיר בית המשפט המחוזי, המבקשים בין כה וכה יאלצו לפנות את ביתם ומשכך אין חשש להיווצרותו של נזק בלתי הפיך במובן זה."

וכן ראה רע"א 876/14 אסתר ושלמה בן דוד נ' דיור ב.פ בע"מ (כב' המשנה לנשיאה א' רובינשטיין, פורסם בנבו, 09.02.2014):

"לאחר העיון בבקשה ובנספחיה לא אוכל להיעתר לה. ... גם לעיצומם של דברים לא נמצא מקום להתערבות. פינוים של המבקשים הוכרע כבר בשנת 1995 בפסק דין שהיה בשנת 2003 לחלוט. על הפרק עומדת עתה רק שאלת הפיצוי. למבקשים ידוע כבר שנים רבות כי אין באפשרותם להישאר במקרקעין, והיה בידיהם סיפק זמן להתארגן ולפנותם, כפי שגם ציינה השופטת ארבל בשעתה. למול זאת המשיבות, שפסק הדין החלקי הכריע כי הן בעלות המקרקעין, אינן יכולות לעשות "שימוש בעלים" במקרקעין מזה כמעט שני עשורים."

ראה גם דברי כב' המשנה לנשיאה א' רובינשטיין ברע"א 5946/07 אזברגה נ' מינהל מקרקעי ישראל (פורסם בנבו, 9.7.2007):

"גם באשר לתנאי השני – מאזן הנוחות – נדמה כי הכף נוטה לטובת המשיב. פשיטא שפינוי המבקשים אינו נעשה בלב קל, בשל היותו כרוך אינהרנטית בסבל לבני אנוש, ומטבע הדברים כשהמדובר בפינוי דירות מגורים, יש לבחון כל מקרה במשנה זהירות. ברם, נוחות המבקשים אינה מצויה בחלל הריק. מול הנטייה הטבעית להקל ככל שניתן על מי שפינויים מתבקש, עומד האינטרס הציבורי לשמירת הקרקעות הציבוריות מפני תפיסתן שלא כדין בידי גורמים פרטיים. אזכיר דברים שאמרתי, ושכמותם נאמרו עוד: "בתי המשפט בכלל ובית משפט זה בפרט מצווים להשמיע גם את קולו של האינטרס הציבורי בדבר הצורך במאבק לזכויות הציבור לקרקעות וכנגד פלישה לקרקעות ציבור והפקרות בתחום זה...הקלות שבה אנשים מניחים ידם לא אחת ולא שתיים על מקרקעי ציבור, מחייבת מענה שיפוטי ראוי והולם, במקרים שבהן הרשויות מתעשתות לפעול" "

1. מאידך, יש לזכור כי המבקש מתגורר בבית מזה עשרות שנים, וזהו שיקול הפועל לטובתו. כך למשל, נפסק לאחרונה במסגרת רע"א 4218/16 גרבוע נ' רשות הפיתוח (21.6.2016) (מפי כב' המשנה לנשיאה א' רובינשטיין):

"עם זאת, מצאתי לנכון – וכאמור מתוך התלבטות - לקבל את הבקשה לעיכוב ביצועו של פסק דינו של בית משפט השלום לגבי יחידות המגורים. אכן, בפסיקה נקבע, כי חרף הנטיה לעכב ביצוע מקום בו מדובר בפינוי מדירת מגורים, אין בנמצא חזקת "עיכוב ביצוע אוטומטי" (ע"א 7909/15 לטין נ' פרימיום קרדיט מימון והשקעות בע"מ (2015)), והדבר נשקל לפי נסיבות הענין. כפי שציינתי באחת הפרשות לגבי פינוי דירת מגורים, "קורת גג היא 'לצל יומם מחורב ולמחיה ולמסתור מזרם וממטר' (ישעיהו ד', ו'), מרכיב אישי וחברתי חשוב, ומשנמכר בית בדרך כלל אין להשיב את המצב לקדמותו" (רע"א 7537/04 פנחס טואטי נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ (2004)). מאידך גיסא, בצדק ציין בית המשפט קמא, והמדינה בעקבותיו, כי "...נוחות המבקשים אינה מצויה בחלל הריק. מול הנטיה הטבעית להקל ככל שניתן על מי שפינוים מתבקש, עומד האינטרס הציבורי לשמירת הקרקעות הציבוריות מפני תפיסתן שלא כדין בידי גורמים פרטיים" (רע"א 5946/07 אזברגה נ' מינהל מקרקעי ישראל, פסקה ו' (2007)). בענייננו מצאתי, כי מאזן הנוחות מטה, ולוא גם במועט, את הכף לטובת עיכוב ביצוע עד להכרעה בערעור. זאת, בין היתר, נוכח הזמן הרב בו מתגוררים המבקשים בנכס, מספר המשפחות המתגוררות בנכס, וכן התנהלותה של המשיבה, אשר נמנעה ממימוש זכותה בנכס במשך שנים רבות, אף אם נאמר מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. עיכוב הביצוע ביחידות המגורים (ראו גם תגובת המדינה לבקשה לעיכוב ביצוע בבית המשפט קמא) יהא כפוף להפקדת ערובה במזומן או בערבות בנקאית אוטונומית בסך 100,000 ₪ ..."

וכן ראה רע"א 3924/16 עקילה נ' רשות הפיתוח (22.6.2016) (מפי כב' השופטת ד' ברק- ארז):

"בעיקרו של דבר, עניינה של הבקשה הוא בפינוי מבית מגורים. ככלל, במקרים מסוג זה נוטה מאזן הנוחות לטובת הדיירים, שכן פינויים עלול לגרום להם נזק בלתי הפיך (ראו למשל: רע"א 2983/15 בוסקילה נ' מנהל מקרקעי ישראל – מחוז תל אביב, פסקה 15 (20.5.2015)). אכן, במקרה דנן ביצוע פסק הדין לא יוביל לכך שהמבקשים ייוותרו ללא כל קורת גג. אולם, ברי כי ייגרם להם נזק ממשי ואף בלתי הפיך אם ייאלצו להרוס חלק מבית מגוריהם ואחר כך יתקבל הערעור שהגישו. ... עוד יש להדגיש כי המשיבה לא הצביעה על כל נזק שייגרם לה אם יעוכב הפינוי עד להכרעה בערעור. בנסיבות אלו, מצאתי להורות על עיכוב ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום בכל הנוגע לסעד הפינוי מהמקרקעין."

1. בנסיבות אלה, בהן מדובר במגורים מזה עשרות שנים בבית מגורים, וחרף סיכויי ההצלחה הקלושים בערעור, יעוכב פינויו של הבית בו מתגורר המבקש עצמו, ובית זה בלבד, בכפוף ולאחר שהמבקש יפקיד בקופת בית המשפט סך של 100,000 ₪, במזומן או בערבות בנקאית, להבטחת נזקי המשיבה מחמת העיכוב. אין עיכוב ביצוע ביחס ליתרת השטח מושא פסק הדין קמא.
2. המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, כ"ט סיוון תשע"ו, 05 יולי 2016, בהעדר הצדדים.