רקע

1. בפניי בקשה לפי סעיף 48 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א – 1961, להורות על ביטול הפסילה המנהלית שהוטלה על המבקש למשך 90 יום, בעקבות מעורבותו בתאונה קטלנית שאירעה ביום 21.5.16.

טיעוני הצדדים

2. ב"כ המבקש, עתר לביטול הפסילה המנהלית וציין כי הפסילה על ידי הקצין נעשתה 18 יום לאחר התאונה ולא תוך 72 שעות כמתחייב בחוק כך שהמבקש שוחרר מבית חולים עם רישיון נהיגה ואף נהג.

בדיון בפניי חזר המבקש על האמור וטען כי כתוצאה מהתאונה איבד המבקש אשתו. מדובר בכביש מסוכן שהיה אמור להיות מרומזר, עוד ציין כי בדיקת השכרות שבוצעה למבקש היתה תקינה.

ב"כ המבקש ביקש להתחשב בכך שהמבקש הינו בעל מפעלים, מקיים למעלה מ- 5,000 עובדים. אדם נורמטיבי לחלוטין, בן 50, אין לו עבר תעבורתי ומעולם לא היה מעורב בפלילים.

ב"כ המשיבה טען כי המבקש נפסל באותו יום שבו נחקר ולאחר שהסתמנה אשמתו בעניין זה. לטענתו גם עפ"י מה שמסר בחקירה, הראיות מצביעות על אשמה מסתמנת של הנאשם בתאונה קטלנית. התנגד לביטול צו הפסילה המנהלית וציין כי יש בעיה בעניין פסילת הרישיון במקום כשאנשים מובהלים מזירת התאונה לבית חולים. המשיב פסול פחות מ- 20 ימים צריך שהות לבדוק ולעיין בתיק ולהחליט בכלל אם יוגש כתב אישום.

דיון והכרעה

3. לאחר שעיינתי בבקשה, ובתיק החקירה, בראיות בתיק ושמעתי טיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה שדין הבקשה להידחות מהנימוקים שיפורטו להלן:

סעיף 47(ה) לפקודת התעבורה קובע:

" (ה) היה לקצין משטרה יסוד להניח כי יוגש כתב אישום נגד הנהג שביצע את העבירה לפי סעיף קטן (ב) ינהג כלהלן, לפני העניין:

(1) בעבירה שגרמה לתאונת דרכים שבה נהרג אדם – יפסול את הנהג מהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 90 ימים ".

בתאונת דרכים קטלנית, הקצין בודק מצב הראיות בלבד, ואם קיימות ראיות, לכאורה קמה חזקת המסוכנות, בשל קיפוח חיי אדם, והקצין חייב לפסול רישיון הנהיגה (ללא שיקול דעת) ומופקעת מידיו היכולת לשקול מסוכנות, והוא ישקול את הראיות בלבד.

בימ"ש בחן את בקשתו של המבקש וכן עיין בתיק החקירה. מדובר בתאונת דרכים קטלנית אשר לה השלכות מצערות נוכח מות המנוחה. מעיון בתיק החקירה, נראה כי כבר בשלב זה, קיימות ראיות הקושרות והמסבכות את המבקש בנהיגה רשלנית אשר הביאו לתוצאה המצערת.

קיומן של ראיות לכאורה

4. ההחלטה לפסול את הנהג המעורב בתאונה נעשית בשלב ראשוני של החקירה, בטרם מוצו פעולות החקירה, לכן בבחינת היסוד לאשמה, לא נדרשות "ראיות לכאורה" כפי הצריך להגשת כתב אישום, כפי שנקבע בבש"פ 2177/98 ארנביב נ. מדינת ישראל:

"ואילו לצורך פסילה מינהלית, די בראיות המלמדות כי הנהג היה מעורב בתאונת -דרכים קטלנית. שכן, במקרים רגילים - בהיעדר ראיות סותרות - עצם הפגיעה באדם תוך נהיגה מלמדת על חוסר זהירות".

במקרה זה, המדובר בתאונה קטלנית. כבר נקבע, כי רואים בתאונה קטלנית, כשלעצמה, ראיה למסוכנות הנהג. על בית המשפט לבדוק את עצם קיומן של הראיות לחובת המשיב, זאת בלא לבדוק ומבלי לקבוע ממצאים לגבי איכותן או משקלן. תפקידו של בית המשפט לבחון את מכלול השיקולים הרלוונטיים לצורך פסילת רישיון הנהיגה של המשיב, בית המשפט יבחן את מכלול הראיות הלכאוריות אשר מציגה בפניו המבקשת. בחינה זו מבוצעת על בסיס החומר הגולמי עוד מבלי שעבר את חקירת ההגנה בשלב זה, ולעניין הראיות לכאורה בשלב זה, מתאימים דברי כבוד השופט א. ברק כפי שהובאו בפסק דין (בשפ 8087/95 שלמה זאדה נ' מדינת ישראל, נ (2) 133):

""ראיה לכאורה" היא מטבעה ראיה גולמית. היא טרם עברה את כור ההיתוך של ההליך הפלילי. אין כל אפשרות להכריע על פיה את אשמתו או את חפותו של נאשם. מידות ההוכחה הרגילות ¬בין זו (האזרחית) של עודף ראיות או נטייה של מאזן ההסתברות ובין זו (הפלילית) של שכנוע מעבר לכל ספק סביר - אינן תופסות בה. "ראיה לכאורה" היא אפוא ראיה אשר טמון בה פוטנציאל ראייתי, אשר יוצא מהכוח אל הפועל בעתיד, בסיום ההליך השיפוטי. בעוד שראיה "רגילה" נבחנת בסיום ההליך השיפוטי, מתוך הסתכלות מן ההווה אל העבר, הרי הראיה "לכאורה" נבחנת בתחילת ההליך השיפוטי או במהלכו, מתוך הסתכלות מן ההווה אל העתיד. הערכתה מבוססת על הסיכוי הטמון בחיק העתיד להפיכתה לראיה רגילה. מהותה של הראיה לכאורה היא אפוא בפוטנציאל ההוכחתי הטמון בה. פוטנציאל זה יוצא מהכוח אל הפועל במהלך ההליך השיפוטי, לאחר חקירה ראשית ונגדית ולאחר קביעת אמינות ומשקל."(ההדגשות שלי-מ.ח.ד)

בעוד שפס"ד זאדה מדובר בשלילת חרותו של אדם עוד בטרם הורשע בדין, בעניינו זה עסקינן בפסילת רישיון נהיגה למשך 90 ימים בטרם הוגש כתב אישום. עיון בתיק חקירת נסיבות התאונה הקטלנית מעלה כי סיבת התאונה הקטלנית נגרמה כתוצאה מהראיות הלכאוריות המצביעות כי המבקש פנה שמאלה מבלי לתת זכות קדימה לרכב המיצובישי שהגיע ממול ופגע בו פגיעה קשה שגרמה למות המנוחה.

אין לבית המשפט, בשלב זה, כלים להעריך את משקלן של הראיות והוא אינו צריך לעסוק במסגרת הליך זה, בשאלת משקלן של ראיות התביעה, בניתוח ממצאי הבוחן המשטרתי ובניתוח והשוואת עדויות הראיה השונות והחומר החזותי, אשר אמורות להתברר במסגרת התיק העיקרי, מתאימים לעניין זה דברי כבוד השופטת א. פרוקצ'יה, כפי שהובאו בפס"ד, )בש"פ 8450/02 זינגר יהודה נ' מדינת ישראל, פורסם בנבו, ניתן ביום 10.10.02):

"ניסיונו של העורר להביא את בית המשפט לבחינה פרטנית של חומר הראיות, ובכלל זה עריכת השוואה בין נתוני דוחות המשטרה וניסיון להסיק מהם על מהירות הנסיעה אינו מתאים לשלב זה של ההליך. ברי, כי נכון לעת זו, ובטרם הוחל המשפט, כל שיש בידי בית המשפט הוא חומר ראיות לכאורי של התביעה שטרם נחשף למבחן החקירה הנגדית וטרם עבר את כור ההיתוך של בחינה וניתוח הערכאה הדיונית. אולם הראיות במתכונת ההיולית הזו הן התשתית הראייתית הנבחנת נכון לשלב זה"

על-כן, כל שאמור בית המשפט לעשות בשלב זה, לאור האמור לעיל, הוא לבדוק את עצם קיומן של הראיות לחובת המבקש, זאת בלא לבדוק ובלי לקבוע ממצאים לגבי איכותן או משקלן.

מהכלל אל הפרט

5. במקרה שבפניי קיימות ראיות לכאורה לפסילה מנהלית, חומר הראיות עשוי להקים תשתית להנחה של הקצין הפוסל כי יוגש כתב אישום נגד המבקש.

מעיון בתיק החקירה עולה קיומה של תשתית ראיות לכאורה לאחריותו של המבקש לגרם התאונה ולתוצאותיה. עיון בתיק החקירה מלמד על כך שאכן, הבוחן סיכם את מסקנותיו והמלצותיו, נחקרו המעורבים ויתכן כי יבוצעו השלמות חקירה.

כאמור בשלב זה של הדיון אין על בית המשפט לקבוע את אשמתו של המבקש אלא לבחון קיומן של ראיות המצביעות על אחריות לכאורה לגרם התאונה ותוצאותיה. אין בית המשפט בוחן את משקל הראיות ומהימנותן אלא בודק האם בהנחה שיינתן מלוא האמון ומלוא המשקל לראיות, יהיה בהן כדי לבסס הרשעה.

מחומר הראיות עולה כי המבקש נהג ברכב הונדה מס רישוי 8045552 ביום 21.5.16 בשעה 18:23 לערך, בכביש 77 צומת ציפורית. המבקש נהג ברכב ההונדה פנה שמאלה מבלי לתת זכות קדימה לרכב המיצובישי שהגיע ממול. כתוצאה מהתאונה מתה אשתו של המבקש.

בכיוון נסיעת המבקש שדה ראיה פתוח לפנים. לא הייתה כל סיבה כי המבקש לא יבחין ברכב המיצובישי ולתת זכות קדימה.

על פי ממצאים שנמצאו בזירת התאונה קבע הבוחן כי התאונה התרחשה כתוצאה מפניה שמאלה של רכב ההונדה מבלי לתת זכות קדימה לרכב המיצובישי שהגיע ממול. עדות המבקש וממצאים נוספים שנאספו בזירת התאונה מחזקים את מסקנות הבוחן המשטרתי כי התאונה נגרמה כתוצאה מאי מתן זכות קדימה לרכב המיצובישי.

מכל האמור לעיל עולה קיומה של תשתית איתנה של ראיות לכאורה להוכחת אחריותו של המבקש לגרימת התאונה בהתנהגותו הרשלנית ולגרימת התוצאה הקטלנית.

המשיבה הוכיחה קיומן של ראיות לכאורה המצביעות על רשלנותו של המבקש אשר לא נתן זכות קדימה לרכב המיצובישי. המבקש לא עשה את הפעולות הדרושות למניעת התאונה, לא בלם את רכבו, פגע ברכב המיצובישי וגרם לתאונה קטלנית. גרימת התאונה בתנאים של שדה ראיה פתוח לפנים ואור יום מלמדת על מסוכנותו בנהיגה.

לא אחת נקבע, כי המקפח חיי אדם מן הראוי כי לא ימשיך לנהוג מיד לאחר מכן וכי תחלוף תקופת צינון גם לאור התפיסה המוסרית המכירה בקדושת חייו של אדם כערך יסודי.

נוכח האמור לעיל, אני סבורה כי לאחר אירוע טראומתי ומעורבות בתאונת דרכים קטלנית, מן הראוי שתחלוף תקופת צינון לנהג המבקש, זוהי תכלית משנית שביסוד הפסילה המנהלית היינו תקופת צינון.

לא נעלם מעיני כי למבקש אין עבר תעבורתי ופלילי כלל.

6. באשר לשאלת המסוכנות, נוכח מהות החשדות והתוצאה הקשה של התאונה, דרגת הרשלנות הלכאורית, שהפגין המבקש בנהיגתו, בהתחשב בהעדר ממצאים המחזקים גרסת המבקש, לא מצאתי כי החלטת קצין המשטרה שגויה או בלתי סבירה. תקופת הצינון עליה הורה, מידתית וראויה בנסיבות הענין, ועל כן אני דוחה את הבקשה.

המזכירות תעביר את החלטתי לצדדים.

תיק החקירה מוחזר לידי ב"כ המשיבה.

ניתנה היום, כ"א סיוון תשע"ו, 27 יוני 2016, בהעדר הצדדים.