בפני בקשת הנאשם לפיה מבוקש להתיר לו לחזור מהודיתו, אשר ניתנה בדיונים מיום 16.6.16, 6.11.16, ו- 7.6.17 ולבטל את הכרעת הדין וגזר הדין מיום 7.6.17.

ואלה העובדות הצריכות לעניין:

עסקינן בכתב אישום באשמת נהיגה בזמן פסילה שהוטלה ביום 18.12.13 (בימ"ש חדרה) וכן נהיגה בזמן פסילה שהוטלה ביום 18.7.12 (בימ"ש נצרת), נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף ונהיגה ללא ביטוח עבירות מיום 16.6.16.

בדיון מיום 16.6.16, בא כוח הנאשם דאז, הודה בשם הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. לאחר מכן, הנאשם בעצמו הודה בביצוע העבירות וביקש לצרף תיק נוסף שהיה קבוע בפני מותב אחר. בעקבות כך, הנאשם הורשע בשני התיקים ונשלח לשירות המבחן לשם קבלת תסקיר בעניינו. אולם, בשל מאסרו של הנאשם בתיק אחר, לא התייצב הנ"ל בשירות המבחן.

בדיון שהתקיים ביום 6.11.16 ביקשו ב"כ הצדדים לבטל את הכרעת הדין שניתנה ביום 16.6.16 ולהגיש כתב אישום מתוקן (ת/1). בכתב האישום המתוקן נמחקה עבירה של נהיגה בפסילה שהוטלה ביום 18.12.13 אולם הושארה עבירה של נהיגה בפסילה שהוטלה ביום 18.7.12 ועל כן, הוראות החיקוק לא השתנו. ב"כ הנאשם הודה בשמו של הנאשם בעובדות כתב האישום המתוקן והנאשם הורשע ונשלח פעם נוספת אל שרות המבחן. בתסקיר מיום 14.3.17 הודה הנאשם בחלק מעובדות כתב האישום המתוקן.

בדיון מיום 19.3.17 ביקש ב"כ הנאשם להגיע להסדר עם המאשימה לאור התסקיר החיובי בעניינו של הנאשם. בדיון מיום 8.5.17 נשמעו טיעונים לעונש והנאשם הביע חרטה על מה שעשה.

ביום 7.6.17 מועד שבו היה אמור להינתן גזר הדין, הגיעו הצדדים להסדר טיעון, בנוכחות הנאשם. על פי ההסדר, הכרעות הדין וצירוף התיק האחר יבוטלו, הנאשם יודה בת/1, יורשע וייגזר דינו בין היתר לצו של"צ וצו מבחן. הנאשם אמר "אני מבין את ההסכמה אשר גובשה בין הצדדים, אני מבין את ההשלכות של הענישה והתוצאות, אני מתחייב לא לנהוג יותר וכן אני מתחייב לבצע את עבודות השל"צ וצו המבחן, אני מבין שאם לא אעשה זאת יחזור ענייני לבית המשפט ובית המשפט יטיל עליי מאסר של ממש ואני מבין שיש לי מאסר על תנאי של 7 חודשים למשך שנתיים נוספות מהיום ואם אנהג פעם נוספת בית המשפט יהיה חייב להפעיל את המאסר" (עמ' 6 לפרוטוקול ש' 8-12). לאור האמור, הכרעות הדין וצירוף התיק בוטלו, הנאשם הורשע בכתב האישום המתוקן ת/1 ובית המשפט אימץ את הסדר הטיעון אליו הגיעו הצדדים.

ביום 12.7.17 הגיש שירות המבחן תכנית של"צ לאישור ביהמ"ש וציין כי הנאשם "ביטא נכונות והבנה ביחס לחובתו לבצע את השל"צ, כמו גם מודעות ביחס להשלכות העונשיות של אי ביצועו".

עד כאן הודיות הנאשם והרשעותיו בתיק זה וליתר דיוק 3 במספר. אלא מאי? ביום 15.2.19 הגיש שירות המבחן בקשה להפקעת צו המבחן של הנאשם. כפי שעולה מהבקשה, הנאשם סיים לבצע את צו השל"צ שהוטל עליו אולם לא עמד בתנאי צו הפיקוח וחדל מלהגיע לתכנית הטיפולית שנבנתה עבורו. בשל כך, ביקשה קצינת המבחן מבית המשפט "לשקול ענישה מוחשית חלופית".

רק לאחר שנקבע דיון בבקשת שירות המבחן ולאחר שהנאשם החליף ייצוג, ביום 4.8.19 הודיע הנאשם על כוונתו להגיש בקשה במועד מאוחר יותר לחזור בו מהודיתו, למעלה משנתיים לאחר שניתנה, לאחר שגזר הדין הפך חלוט ולאחר שהנאשם ביצע את צו השל"צ.

אציין, כי ביום 7.5.19 הובא הנאשם בצו הבאה וגם במעמד זה, הסביר את מחדליו לעניין צו המבחן אך לא ציין אפילו ברמז את כוונתו לחזור בו מהודיתו או לבטל את פסק הדין בעניינו.

בדיון מיום 21.11.19 הודה ב"כ הנוכחי לש הנאשם שלא הגיש בקשה מסודרת לחזרה מהודיה אולם עמד על דעתו לעשות כן וטען כי יש בידיו הוכחות חותכות הסותרות את הודעתו של הנאשם. בשל כך, ניתנה לנאשם הזדמנות נוספת להגיש בקשה ונקבע דיון לשם מתן החלטה בבקשה לאחר התייחסות המאשימה.

גם לדיון זה ביום 12.1.20 לא הוגשה כל בקשה לחזרה מהודיה וב"כ הנאשם ביקש הזדמנות נוספת להגישה. ב"כ המאשימה התנגד, הן משום שהנאשם לא הגיש את הבקשה על אף מספר ההזדמנויות שניתנו לו והן מפני היות פסק הדין חלוט. ב"כ המאשימה ציין כי על פי סעיף 153 לחסד"פ ניתן להתיר חזרה מהודאה בכל שלב של ההליך, לרבות ערעור אולם אין זה המצב בעניינו. ב"כ הנאשם עמד על בקשתו להגיש בקשה ובגין כך ניתנה החלטה מנומקת הדוחה את בקשתו להגיש בקשה. בשל היעדרות הנאשם מהדיון, נקבע דיון נוסף לשם שמיעת בקשת שירות המבחן וגזירת דינו של הנאשם מחדש. למרות זאת, עשה הנאשם דין לעצמו והגיש בקשה לחזרה מהודיה. בית המשפט הפנה את הנאשם ובא כוחו להחלטה בדיון מיום 12.1.20 וקבע כי הדיון יערך בשאלת גזירת עונשו של הנאשם מחדש בלבד.

בהתאם לאמור, הופקע צו המבחן ונגזרו על הנאשם פסילה בפועל וקנס כאשר יתר רכיבי גזר הדין מיום 7.6.17 נותרו על כנם.

הנאשם לא השלים עם ההחלטה וערער לבית המשפט המחוזי אשר הורה על דיון בבקשה לחזרה מהודיה לגופה. משם לכאן.

ביום 20.7.20 טענו הצדדים בבקשה לחזרה מהודאה.

בקצירת האומר אציין כי ב"כ הנאשם טוען מחד שהנאשם ידע על הפסילה שהוטלה עליו בבימ"ש בנצרת בשל חקירתו בשנת 2014 ומנגד טוען שהנאשם כלל לא ידע שהוא נוהג בפסילה בשנת 2016. בנוסף, טוען ב"כ הנאשם שיש לבטל את ההודאה בשל כפירתו של הנאשם בפני שירות המבחן בטרם נגזר דינו ומשום שאין בחזרה מהודאה זו כדי להשיג לנאשם רווח טקטי.

ב"כ המאשימה שב על טענתו כי סעיף 153 איננו מאפשר חזרה מהודאה בהליך חלוט ולגופו של עניין, שהנאשם ידע גם ידע על הפסילה מבימ"ש נצרת אך לא עשה דבר על מנת להתחיל את חישובה. באשר לטענת כשל בייצוג טען ב"כ המאשימה כי הנאשם לא הוכיח כשל וכי דווקא השתלשלות התיק מעידה על משא ומתן אמיתי בין הצדדים ותיקון כתב האישום כך שישקף את עבירותיו הנכונות של הנאשם. באשר למניע בבסיס הבקשה, טוען ב"כ המאשימה כי הנאשם עומד בפני תיקים נוספים אשר הפסילה שהוטלה על הנאשם בתיק זה בגין גזירת עונשו מחדש, תחייב הפעלת עונשי מאסר מותנים אשר הוטלו על הנאשם. לטענת ב"כ המאשימה זהו רווח טקטי מובהק המעיד על חוסר כנות הבקשה והיעדר הרצון להוכיח את חפות הנאשם ועל כן יש לדחות את הבקשה.

חזרה מהודיה

טוען הנאשם כי בידיו ראיות לחפותו. מהן אותן ראיות?

האחת – ביטול פסק הדין בתיק 2947-11-13 (בימ"ש חדרה) אשר הטיל את הפסילה על הנאשם ביום 18.12.13.

השניה – הפסילה שהוטלה על הנאשם בתיק 3866-05-11 (בימ"ש נצרת) ביום 18.7.12 למשך 4 חודשים הסתיימה ביום 18.11.12 מאחר שביום 31.7.19 ניתן אישור הפקדה בתיק על פיו, לפי החלטה שיפוטית, תחל הפסילה מיום גזר הדין וזאת למרות שגזר הדין ניתן בהיעדר הנאשם. או לחלופין, שהפסילה הסתיימה ביום 8.4.15 זהו המועד שבו חלפו 4 חודשים ממועד ההודעה לנאשם על הפסילה.

מצאתי לנכון לדחות טענות אלה.

לטענה בדבר הפסילה בתיק 2947-11-13 אין ולא כלום לענייננו לאור מחיקת העובדה הנוגעת לפסילה זו בכתב האישום המתוקן (ת/1) בו הודה הנאשם. משלא הופיעה בכתב האישום המתוקן, ממילא לא הודה בה ולא הורשע בה המערער. יתרה מכך, עצם העובדה שעבירה זו הופיעה בכתב האישום המקורי אך נמחקה מכתב האישום המתוקן, לאחר שיחות שערך ב"כ הקודם של הנאשם עם המאשימה, מצביעה על כך שבא כוחו הקודם של הנאשם עשה מלאכתו במקצועיות ולא נפל כשל בייצוג הנאשם.

לעניין הטענה בדבר הפסילה בתיק 3866-05-11, הרי שכפי שמעיד אישור ההפקדה, הראיה "נוצרה" ביולי 2019, כשלוש שנים לאחר ביצוע העבירה בכתב האישום המתוקן בו הודה הנאשם. לאישור הפקדה זה אין כל משמעות לעניין ידיעתו של הנאשם על היותו נוהג בפסילה בזמן ביצוע העבירה בשנת 2016. אינני נכנס לסיבות בגינן הונפק אישור ההפקדה בשל סיווג מזכירותי זה או אחר ואולם, לשם חישוב פסילה על הנאשם להפקיד רישיון נהיגה או תצהיר וזאת על מנת להוכיח את הידיעה אודות הפסילה. כך ודאי כאשר הפסילה נגזרה בהיעדרו של הנאשם. רישיון או חלף רישיון מעולם לא הופקד וכאמור, כפי שמופיע בעובדות כתב האישום המתוקן וכפי שטוען בעצמו הנאשם בבקשתו, הרי שנודע לו על הפסילה רק ביום 7.12.14. אם כך, כיצד יכול אישור הפקדה מיולי 2019 ליצור ידיעה אצל הנאשם בגינה תתחיל ותסתיים תקופת הפסילה מקום בו הנאשם עצמו מודה כי נודע לו אודות הפסילה רק בדצמבר 2014? לאור האמור, אינני נותן כל משקל לאישור ההפקדה.

אם כך, האם הסתיימה הפסילה בחודש אפריל 2015? גם התשובה לכך שלילית מאחר שבתאריך 7.12.14 נהג הנאשם באום אל פאחם, נתפס וכאשר הודע לו על הפסילות ועל פסילתו לצמיתות על ידי משרד הרישוי טען שלא ידע על הפסילות. למרות שנודע לו על הפסילות, ועל תיקי בית המשפט בהם הוטלו, פחות מ- 24 שעות לאחר מכן בתאריך 8.12.14 נתפס הנאשם נוהג בבאר גנים וטען פעם נוספת שלא ידע על הפסילות. כפי שניתן לראות, על אף שלנאשם נודע אודות הפסילות לרבות מספרי התיקים בהם הוטלו הפסילות, עשה הוא דין לעצמו והמשיך לנהוג. מה לא עשה הנאשם? הוא לא מצא לנכון להפקיד רישיון או חלף רישיון בתיק לשם תחילת חישוב הפסילה.

כפי שנפסק ברע"פ 6928/18 ליאור כלפון נ' מדינת ישראל (7.10.2018) בהתייחס לתקנה 557(ה) לתקנות התעבורה הקובעת שמירוץ תקופת הפסילה לא יחל בטרם יומצא רישיון או אישור הפקדה ולדברי ההסבר לתקנה זו:

"הגיונה ותכליתה של תקנה זו בצידה – חיוב מעשה אקטיבי-פורמלי של הנהג לשם תחילת תקופת הפסילה, וזאת בדרך של הפקדת רשיון או אישור הפקדה במקרה של הפקדה בהליך קודם.

דברים אלו גם מבהירים את ההבדל בין עניין ג'אבר שהוזכר בבקשה לעניין שלפני. בעוד שהמבקש בעניין ג'אבר ביצע פעולה אקטיבית של הפקדת הרישיון בהליך שהתנהל בעניינו, הרי שלא כך באשר למבקש שבפניי. הניסיון ללמוד מהפקדת רשיון לרשויות שונות באותו הליך כבעניין ג'אבר להפקדה לאותה הרשות בהליכים שונים כפי שמציע המבקש אין לו על מה לסמוך, ואיננו תואם את תכלית התקנה".

בעניין זה אני מוצא לנכון להדגיש, בתיק 2947-11-13 הנאשם הגיש בקשה לביטול פסק הדין כחודש בלבד לאחר שנודע לו אודות הפסילה. ממעשים אלה ניתן להיווכח שברצות הנאשם מבטל הוא תיקים במועד וברצותו, מודה הוא בעובדות כתבי אישום.

בעניין זה שב בית המשפט העליון וקבע בע"פ 5981/15 מדינת ישראל נ' סלוצקי (5.7.2016):

"העולה מכל האמור הוא, שסעיף 42(ג) לפקודה קבע עיקרון אחריו אין מהרהרים, ולפיו התקופה שחלפה מיום גזר-הדין ועד למסירת הרישיון לרשות המוסכמת, לא תבוא במניין תקופת הפסילה" [ראו: רע"פ 4446/04 ביטון נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 7 (6.10.2005) ....

השילוב שבין סעיפים 42(א) ו-67 לפקודת התעבורה מלמד כי תחילתה של התקופה בה נהיגתו של נאשם ברכב אסורה, היא מיום פסילת רישיונו, או מיום שהודע לו על כך. זאת, כאמור, כאשר פרק הזמן שבין מועד פסילת הרישיון לבין הפקדתו אינו בא במניין תקופת הפסילה. ככל שנאשם שרישיונו נפסל נוהג ברכב, הרי נהיגתו אסורה בלי רישיון בהתאם לסעיף 67 לפקודת התעבורה....על המשיב הושת עונש פסילת רישיון נהיגה ביום 11.9.2013. קרי, ביום זה החלה לחול פסילת רישיונו. ברם, המשיב לא טרח לעשות את המוטל עליו ולהפקיד את רישיונו כנדרש. דהיינו, מחדלו זה נופל בגדר סעיף 42(ג)(1) לפקודת התעבורה ומשכך מניין תקופת הפסילה שהוטלה עליו ביום 11.9.2013 טרם החלה. לפיכך, נהיגתו של המשיב ביום 7.3.2015, במסגרת מעשיו המתוארים בכתב האישום, הינה נהיגה בזמן פסילה והיא אסורה על פי סעיף 67 לפקודת התעבורה. קביעת בית המשפט המחוזי כי יש למנות את תקופת פסילת הרישיון של המשיב מבלי שהפקיד את רישיונו כנדרש אינה יכולה לעמוד. קביעה זו מנוגדת ללשונו המפורשת והברורה של סעיף 42(ג)(1) לפקודת התעבורה. קביעה זו אף מנוגדת לתכלית הענישה, שמטרתה להרתיע את המשיב ועברייני תנועה נוספים מביצוע עבירות תעבורה חמורות, אשר יש בהן כדי לסכן את שלום הציבור ... יתרה מכך, לא יעלה על הדעת כי המשיב יזכה למחיקה של תקופות פסילת רישיון שהושתו עליו באמצעות צבירת עונשי פסילה חדשים. תוצאה לא רצויה שכזו עלולה לתמרץ נהגים עבריינים שלא להפקיד את רישיונם ובכך להביא להמשך חשיפת הציבור לאותה התנהגות תעבורתית חסרת אחריות ומסוכנת"

אם כך, האם ניתן להרשות לנאשם לחזור בו מהודאתו כעת?

דיון

על-פי סעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982:

"הודה הנאשם בעובדה, אם בהודיה שבכתב לפני המשפט ואם במהלך המשפט, רשאי הוא בכל שלב של המשפט לחזור בו מן ההודיה, כולה או מקצתה, אם הרשה זאת בית המשפט מנימוקים מיוחדים שיירשמו."

ע"פ ההלכה שהשתרשה, מתן היתר כאמור יהא מוצדק בנסיבות חריגות, למשל כאשר מתוך מכלול הנסיבות מתעורר חשש ממשי שהנאשם הודה במיוחס לו שלא מתוך רצונו החופשי, או תוך שהוא אינו מבין את משמעות הודיתו. עוד נקבע בפסיקה, שהסמכות לאפשר חזרה מהודיה קיימת בכל שלב של ההליך המשפטי, כולל בשלב הערעור.

בפסק הדין המנחה בע"פ 3754/91 מדינת ישראל נ' ד"ר קאסם סמחאת, מה(5) 798 (1991) נפסק כדלקמן:

"הגישה היא מקלה יותר, ולפיה יש לאפשר לנאשם לחזור בו מהודייתו במצבים בהם הוא סבור כי הוא טעה בשיקולים שהובילו אותו להודיה, וזאת גם אם ההודיה ניתנה מרצונו החופשי של הנאשם, מתוך הבנה של משמעותה והשלכותיה ובלי שנפל בה פגם כלשהו." ()). נפסק כי "בבוא בית המשפט לשקול, אם לתת לנאשם רשות לחזור בו מהודאתו לפני גזר הדין, לא די, לדעתי, בבירור השאלה, אם ההודיה ניתנה בשעתה מרצונו הטוב והחופשי של הנאשם. סבורני, כי גם אם השתכנע בית המשפט בכך, עוד עליו לשאול עצמו, מהי הסיבה הכנה והאמיתית אשר מביאה את הנאשם לבקש את החזרה מן ההודיה. אם סובר הנאשם, כי טעה בשיקוליו בעת שהודה, והמטרה האחת והיחידה העומדת ביסוד בקשתו היא כי תינתן לו ההזדמנות להוכיח את חפותו, כי אז נכון וראוי הוא שלא להכביד תמיד במשקלם של אותם "נימוקים מיוחדים", הנדרשים בסעיף 153(א) הנ"ל." ור' גם ע"פ 6349/11 גנס שניידר (נשימוב) נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 10.06.2013).

עם זאת, לשלב בהליך בו מבקש הנאשם לחזור מהודיתו יש משמעות רבה באשר לאופן בו יתייחס בית המשפט לבקשה. בשלבים מוקדמים, עובר למתן גזר הדין, ניתן להלום גישה מקלה יותר, לפיה יש לאפשר לנאשם לחזור מהודיתו אם הוא סבור כי טעה בשיקולים שהובילו להודיה. בע"פ 7088/16 לאוניד מיטניק נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 19.06.2018) נקבע שיש לנקוט בגישה מקלה יותר ולאפשר לנאשם לחזור בו מהודיתו גם אם הוא סבור כי טעה בשיקוליו ואף אם ההודיה ניתנה מרצונו החופשי של הנאשם מתוך הבנה של משמעותה והשלכותיה ובלי שנפל בה פגם כלשהו.

ככל שהבקשה מוגשת בשלב מאוחר, קל וחומר בערעור, עולה החשש מניצול ההליך הפלילי כאמצעי תמרון בידי נאשם, המבקש לבחון את תוצאות ההליך ועל-פיהן להחליט אם לדבוק בהודייתו או לחזור בו ממנה ולחדש את המשפט וכך נפסק ברע"פ 2292/08 שי אמסלם נ' מדינת ישראל:

"ככל ששלב המשפט מתקדם יותר, כך תלך ותקטן נכונותו של בית המשפט לאשר חזרה מההודייה, ותידרש מידת שכנוע רבה יותר לקיומו של פסול ממשי בהודייה המצדיק ביטולו של הליך פלילי שכבר נתקיים, ופתיחתו מחדש. ככל ששלב המשפט מתקדם יותר, כך עלול החשש מפני מניע מניפולטיבי בחזרה מן ההודייה לגבור ולהתעצם."

בסופו של דבר, השאלה המכרעת, על פיה תוכרע הבקשה לחזרה מהודיה, היא המניע-הסיבה לבקשת הנאשם לחזור בו מהודאתו – האם מדובר ברצון כן ואמיתי להוכיח את חפותו, או שמא מדובר במהלך טקטי שנועד להשיג רווח דיוני. בע"פ 6023/13 פלוני נ' מדינת ישראל נפסק:

"כאמור, לעיתוי הבקשה לחזרה מהודיה ניתן משקל רב (ע"פ 6349/11 שניידר נ' מדינת ישראל, [פורסם נבו] פסקה 18 (10/06/13), להלן עניין שניידר), אך המבחן המהותי אשר על פיו תוכרע בקשת נאשם לחזור בו מהודיתו הוא "מבחן המניע", קרי "האם מדובר ברצון כן ואמיתי מצד הנאשם לחזור בו מהודאת שווא שמסר, ולהוכיח את חפותו, או שמא מדובר במהלך טקטי שנועד לגרוף תועלת משפטית כלשהי. מבחן העיתוי איננו אלא כלי עזר משפטי, לצורך הכרעה במבחן המניע" (שם, בפסקה 20: ראו גם עניין אמסלם הנ"ל). כך למשל תיתכן תכסיסנות מצד נאשם גם טרם מתן גזר הדין, כאשר הוא מגלה שניתן לגביו תסקיר שלילי שעלול להשפיע לרעתו בשלב  הטיעונים לעונש (שם, בפסקה 10) או במטרה להתיש את העדים (ע"פ 3227/10 פלוני נ' מדינת ישראל, [פורסם נבו] פסקה 6 (24.1.2011) ועוד".

בע"פ 6349/11 גנס שניידר נ' מדינת ישראל חזר בית המשפט העליון וקבע כי המבחן לבחינת בקשה לחזרה מהודאה, שניתנה בעקבות הסדר טיעון עם המדינה, הינו מבחן המניע. וכפי שנאמר על ידי כבוד השופט מלצר:

"ככל שהעיתוי הוא מאוחר יותר, כך מתגבר החשש כי מדובר בהודאה, אשר לכאורה: "לא נפל בה פגם ממשי, והיא מתבקשת על-ידי נאשם כפרי מהלך מניפולטיבי שנועד לשקלל לאחר מעשה, ובדיעבד, את הסיכויים והסיכונים שבמתן ההודייה במסגרת הסדר טיעון, לצורך הפיכת הקערה על-פיה על-פי התפתחות מהלכי המשפט".

בע"פ 3371/17 רונאל כהן נ' מדינת ישראל נקבע:

"חזרתו של הנאשם מהודייתו טעונה אפוא את אישורו של בית המשפט, שיינתן "מנימוקים מיוחדים שיירשמו". בפסיקתו של בית משפט זה נקבע כי אישור כאמור יינתן בנסיבות חריגות, כך בין היתר, "בהתקיים פסול בהודיה עקב פגם ברצונו החופשי ובהבנתו של הנאשם את משמעות הודייתו או אם ההודיה הושגה שלא כדין באופן המצדיק פסילתה" (ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 577, 621 (2002..... עוד נקבע, כי לא די בהמלצה של סניגור לנאשם להודות, תוך הבהרה שאם לא יודה צפוי לו עונש כבד יותר, כדי להצדיק מתן אישור לחזרה מהודיה (ע"פ 945/85 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(2) 572, 577 (1987); עניין דענא, בפסקה 11; ע"פ 6028/13 פלוני נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] בפסקה 9 (20.3.2014)).

בע"פ 635/05 דענא נ' מדינת ישראל התייחס בית המשפט לחזרה מהודאה שמבוקשת לאחר הסדר טיעון וכך נכתב:

"מתן אפשרות בלתי מוגבלת לנאשם לחזור בו מהודייתו לאחר שנגזר דינו, אינה רצויה כל עיקר, "שאם לא כן הסכמתם של נאשמים להסדרי טיעון תהא למעשה מותנית בחומרת העונש שמוטל עליהם בדיעבד" (ע"פ 5561/03 הנ"ל, מפי השופט גרוניס). ברי, כי "'אפשרות תמרון' זו אינה משרתת את טובת הציבור ואת דרישות הצדק".

וכן יפים לכאן דבריו של כבוד השופט סולברג בע"פ 6028/13 פלוני נ' מדינת ישראל:

"אין לאפשר שימוש לרעה בזכויותיו של נאשם. רשות לנאשמים לחזור בהם מהודייתם ולחזור לשלב ההוכחות, מסיגה לאחור גם את המתלוננים שחפצים בסיום הפרשה, בשיקום, במבט צופה פני עתיד, מבלי לדוש עוד בכאבם. לא בכדי מורה החוק כי יש צורך ב'נימוקים מיוחדים שירשמו', כדי שהודיה והסדר טיעון לא יהיו תלויים על בלימה, על מנת להבטיח בטחון, יציבות ורצינות" (שם, פס' 11) (ההדגשה במקור)".

בענייננו, הנאשם הורשע לאחר עריכת הסדר טיעון עם המשיבה, נגזר דינו, גזר הדין בוצע ברובו ושנתיים חלפו. אלא שמטעם שירות המבחן הוגשה בקשה שיש בה אולי כדי להחמיר את עונשו של הנאשם והוא החליף ייצוג. כפי שנפסק בעניין דענא:"כפי שעולה מכל האמור, לא שוכנעתי כי הודיית המערער ניתנה שלא על דעתו או בניגוד לרצונו, ואף דומה כי בקשתו לחזרה מהודיה בשלב מאוחר זה היא מהלך טקטי שמטרתו להביא לשינוי מצבו המשפטי נוכח העונש שהושת עליו. המערער כאמור העלה לראשונה את הבקשה רק בהודעת הערעור, לאחר שנגזר עונשו ולאחר שהחליף את סנגורו, והטענה כי מלכתחילה לא התכוון להודות בכתב האישום לא מתיישבת עם העובדות הללו. אשר על כן, ובשים לב להלכה הפסוקה לפיה חזרה מהודיה לאחר מתן גזר הדין תתקבל רק במקרים נדירים וחריגים, אין לאפשר את חזרתו של המערער מהודייתו" ואם כך נפסק כאשר נתבקשה חזרה בשלב הערעור, מה לבית המשפט ולבקשה אשר מוגשת יותר משנתיים לאחר שפסק הדין הפך חלוט וערעור עליו מעולם לא הוגש?

זאת ועוד, בע"פ 1924/11 פלוני נ' מדינת ישראל נקבע כי:

 "ככל שהבקשה מוגשת בשלב מאוחר, קל וחומר במסגרת ערעור, עולה החשש "מניצול ההליך הפלילי כאמצעי תמרון בידי נאשם, המבקש לבחון את תוצאות ההליך ועל-פיהן להחליט אם לדבוק בהודייתו או לחזור בו ממנה ולחדש את המשפט" (רע"פ 2292/08 אמסלם נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פס' 7 לחוות דעתה של השופטת א' פרוקצ'יה (30.09.2009)). אותו חשש גובר מקום בו הודאת הנאשם ניתנה במסגרת הסכם טיעון (ע"פ 635/05 דענא נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פס' 12 (36.11.07)). כאשר קיים חשש ממשי לניצול מניפולטיבי של החזרה מהודאה להשגת רווח דיוני פסול, על בית המשפט לנקוט בגישה מחמירה יותר, כפי שקבע השופט ח' מלצר בעניין שניידר:

"ביחס לתקופה שלאחר מתן גזר הדין (לרבות בשלב הערעור), ההלכה היא כי כדי שתענה בקשת נאשם לחזור בו מהודאתו, עליו להוכיח את התקיימותן של נסיבות חריגות במיוחד, כגון (ואין מדובר ברשימה סגורה): אי-הבנתו את משמעות הודאתו, או את משמעות הסדר הטיעון (בין היתר, על רקע של היעדר ייצוג משפטי); היעדר אזהרה כי בית המשפט איננו חייב לכבד את הסדר הטיעון; הפרת אמונים מצד סנגורו, או כל כשל אחר בייצוג ועוד".

ומן הכלל אל הפרט. 

מעובדות התיק שבפניי כפי שפורטו בהרחבה בראשית ההחלטה, ברי כי לא מתקיימות נסיבות, וודאי שלא חריגות, המצדיקות העתרות לטענת הנאשם שהודה בהיותו חף מפשע. משניתן גזר הדין ובוצע ברובו אך כעת מצוי הנאשם בפני גזירת עונש אחר שיהיה עליו לשאת, והשפעת עונש זה על תיקיו החדשים, לוקה הבקשה בחשש לתכסיסנות ובתמרון פסול שאין לתת להם יד. העובדה שהחזרה מההודיה נשמעה לראשונה רק בשלב מאוחר מאוד, יותר משנתיים לאחר גזר הדין ורק לאחר בקשת שירות המבחן להפקעת צו המבחן, מוסיפה ומחזקת מסקנה זו.

הבקשה מבוססת, רובה ככולה, על טענת הנאשם כי הודה בנהיגה בפסילה כאשר לא היו לחובתו כל פסילות באותה העת. למעשה, הנאשם טוען כי נפל כשל בייצוגו כאשר בא כוחו הקודם שכנע אותו להודות מבלי לראות את חומרי החקירה. ואולם, מעיון בכתב האישום המתוקן בו הורשע הנאשם ובתיק החקירה, בתאריך 7.12.14 נהג הנאשם באום אל פאחם, נתפס וכאשר הודע לו על הפסילות ועל פסילתו לצמיתות על ידי משרד הרישוי טען שלא ידע על הפסילות. למרות שנודע לו על הפסילות, ועל תיקי בית המשפט בהם הוטלו, פחות מ- 24 שעות לאחר מכן בתאריך 8.12.14 נתפס הנאשם נוהג בבאר גנים וטען פעם נוספת שלא ידע על הפסילות. כפי שניתן לראות, על אף שלנאשם נודע אודות הפסילות לרבות מספרי התיקים בהם הוטלו הפסילות, עשה הוא דין לעצמו והמשיך לנהוג כמו גם המשיך לטעון שאיננו יודע עליהן כאמור רק 24 שעות לאחר שהדבר נאמר לו בפירוש. לא זו אף זו, הגדיל לשקר במצח נחושה ביום 8.12.14 ואמר "אם הייתי יודע שאסור לי לנהוג לא הייתי נוהג". ללמדך תכסיסנות מהי.

בעניין זה יפים דברי כבוד השופט רובינשטיין ברע"פ 9624/11 וג'יף אמירסלנוף נ' מדינת ישראל: "טענה של כשל בייצוג תתקבל במקרים חריגים בהם ניתן להצביע על עיוות דין, ואין די בהעלאת טענות בעלמא בנושא זה." בעניין זה נקבע "כי המבחן לקיומו של עיוות דין, הינו מבחן אובייקטיבי, סיבתי תוצאתי, במסגרתו יהיה על הטוען לו להוכיח כי אלמלא הייצוג הכושל הנטען, אפשר שתוצאתו של ההליך היתה משתנה" (ע"פ 1965/14 פלוני נ' מדינת ישראל).

בענייננו ברור בעליל כי אין מדובר כלל במקרה של "כשל בייצוג", אלא בניסיון בדיעבד למצוא פגמים בהחלטות שהתקבלו בזמן אמת במודעות מלאה, כחלק מהמהלך של הנאשם, לנסות ולהימנע מנשיאה בעונש אחר בשל הפקעת צו המבחן.

כפי שתואר בהרחבה מעלה, בין הצדדים התנהלו מגעים רבים במסגרתם בוטלו הכרעות דין, נערך תיקון בכתב האישום, צורף תיק ולאחר מכן בוטל הצירוף עד שלבסוף הצדדים השכילו להגיע להסדר טיעון המקל עם הנאשם. הנאשם בחר להודות, מרצונו הטוב והחופשי, לאחר שהיה מיוצג לכל אורך ההליך, על ידי סנגור מהשורה הראשונה בתחום. גם לאחר שנחשפתי כעת לחומר הראיות, אינני סבור שתוצאת ההליך הייתה משתנה קל וחומר שלא לטובת הנאשם.

הנאשם לא הלין, לא ערער ולא ביקש לבטל את פסק הדין, בשום שלב, במשך שנתיים ויש להניח שלולא בקשת שירות המבחן, הבקשה לחזרה מהודיה לא הייתה נולדת. בקשתו באה לעולם, לראשונה, בעת הדיון בדבר הפקעת צו המבחן וגם זאת ללא ביסוס ראייתי מלבד אישור הפקדה אשר נוצר יש מאין חצי שנה לאחר בקשת שירות המבחן.

סוף דבר

הבקשה נולדה יותר משנתיים לאחר ההודיה, מתן גזר הדין, לאחר שרוב רכיבי גזר הדין בוצעו ורק לאחר שהוגשה בקשה להפקעת צו המבחן. אף אם ניתן להגיש בקשה לחזרה מהודיה בשלב זה, לאחר שפסק הדין הפך חלוט ולא במסגרת של ערעור ואינני סבור כך הרי שגם אז, השלב המאוחר מאוד בו מבקש הנאשם לחזור מהודיתו, תוך הגשה של אישור הפקדה שנוצר בשביל הליך זה בלבד, כשנתיים לאחר ההודיה וגזירת הדין וכשחרב המאסר בגין תיקים חדשים מרחפת מעל ראשו מלמדים כי כל רצונו של הנאשם להימנע מגזירת דינו מחדש ולא הוכחת חפותו.

הנאשם לא הוכיח שבא כוחו הקודם התרשל בייצוגו או שלזכותו ראיות מזכות המעידות על חפותו.

משהתרשמתי שכל הבקשה ומעשיו של הנאשם נגועים בתכסיסנות שמטרתה להשיג רווח דיוני ומהותי, מצאתי שיש לדחות את הבקשה גם לגופה וכך אני מורה.

המזכירות תסגור תיק זה וככל שההליכים עוכבו, אני מורה על שפעול ההליכים.

ניתנה היום, ו' אלול תש"פ, 26 אוגוסט 2020, בהעדר הצדדים.