לפני בקשה על פי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982, (להלן: "החוק"), שעניינה – הארכת מועד להגשת בקשה להישפט בגין עבירת קנס שהנה ברירת משפט.

לאחר שעיינתי בנימוקי הבקשה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות שכן אין בנימוקיה טעם כלשהו המצדיק את מתן הסעד המבוקש.

בפסיקה נקבע כי טענה לפיה נהג אחר לכאורה נהג ברכב המבקש, אינה מהווה עילה למתן הסעד המבוקש. (ראו – רע"פ 9580/11 אייל יוסף נ' מדינת ישראל, רע"פ 2754/12 פול ביסמוט נ' מדינת ישראל, רע"פ 8653/13 לוי נ' מדינת ישראל, רע"פ 8651/13 סקה נ' מדינת ישראל, רע"פ 7018/14 טיטלבאום נ 'מדינת ישראל וכן ראו פס"ד שניתן לאחרונה עפ"ת 7150-10-15 עבד אלחלים נ' מד"י).

זאת ועוד, בית המשפט הנדרש לבקשה להארכת מועד להישפט שוקל את אותם שיקולים הדומים לבקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר נאשם, לפי סעיפים 240 ו-130 לחוק, (לעניין זה ראו רע"פ 9142/01 סוריא איטליא נ' מדינת ישראל, פ"ד נז (6) 793). על המבקש להראות טעם טוב וראוי מדוע נמנע מהגשת הבקשה להישפט במועד שנקבע לכך בחוק וכן נדרש בית משפט לשקול האם באי ביטול פסק הדין עלול להיגרם עיוות דין למבקש אשר יהיה בו כדי להיעתר לבקשתו.

בענייננו, הבקשה הוגשה באיחור, העבירה בוצעה ביום 18.11.2012, הדו"ח הוסב מחברת ש. שלמה רכב בע"מ לחברת סלקום אשר החזיקה ברכב ולימים, כעולה מנימוקי הבקשה, בוצעה הסבה ע"ש המבקש. המבקש לא צירף לבקשתו אסמכתאות כלשהן שיש בהן כדי ללמוד אודות מועד ההסבה על שמו וכן לא הבהיר מה הקשר בינו לבין צד ג' – מר רועי אוחנה אשר לכאורה נהג ברכב בעת ביצוע העבירה.

זאת ועוד, המבקש טען כי צד ג' נהג ברכבו ואומנם צירף לבקשתו תצהיר מטעם צד ג', אולם בהעדר אסמכתא התומכת בנימוקי התצהיר, היינו אסמכתא ממנה ניתן ללמוד כי אכן הרכב היה בחזקתו של אותו צד ג' בפועל, לא ניתן לקבל טענה זו שכן לטעמי מדובר בטענה אשר "באה לעולם" רק לצורך ביצוע ההסבה ותו לא. יתר על כן, רישיון הנהיגה ש צ ד ג', אשר העתקו צורף לבקשה, אינו בתוקף מיום 15.03.2013.

צד ג' אינו מפרט בתצהירו באילו נסיבות נהג ברכב אשר היה במועד ביצוע העבירה, בחזקתו של המבקש וכן לא מציין על אילו נתונים/עובדות הוא מסתמך בתצהירו ששי בהן כדי לקבוע ולו לכאורה שאכן במועד ביצוע העבירה, בחודש נובמבר 2012, אכן הוא זה אשר נהג ברכב בפועל.

אני קובע כי, התצהיר הינו מלאכותי ומגמתי אשר מיועד לזכות את המבקש בסעד המבוקש בלבד ואין בו אלא כדי להטות את הכף לטובת קבלת הבקשה, במיוחד עת הועלתה טענה עובדתית זו בשיהוי רב. ראו לעניין זה, (שיהוי בהגשת הבקשה), פסק דין שניתן ע"י כב' השופט דבור עפ"ת 35639-04-15 סעיד סעדי נ' מדינת ישראל.

וכן ראו את קביעתו של כב' השופט דבור, בימ"ש מחוזי נצרת, במסגרת עפ"ת 7150-10-15 עבד אלחלים נ' מדינת ישראל:

"... עיתוי הגשת הבקשה אשר באה אל אויר העולם לאחר שנודע למערער על סנקציות כלשהן העקבות ההרשעה בעבירה מושא הליך זה, זועקת "רשני". מקום בו ההודעה על ביצוע עבירת קנס נשלחה בדואר רשום, וכן לאחר שהבקשה להארכת מועד להישפט הוגשה באיחור בלתי – מוסבר אין מקום למסקנה, כי זכויותיו של המערער נפגעו".

הגשת בקשה הנתמכת בתצהיר מטעם צד ג', בשילוב שיהוי ביחס למועד הגשתה ומבלי שנימוקיה ייתמכו באסמכתאות כלשהן, אינה עומדת בדרישות החוק והפסיקה, הן מהפן המהותי והן מהפן הפרוצדוראלי, לעניין זה ראו דבריו של כב' השופט סאאב דבור, בימ"ש מחוזי נצרת, עפ"ת 7150-10-15 עבד אלחלים נ' מדינת ישראל:

"...הכללים הפרוצדוראליים הנוגעים לדיני-תעבורה אינן בבחינת כלי-משחק שניתן לעשות בהם שימוש כל אימת שאבני-נגף מזדקרים להם בדרכו של מערער זה או אחר, בעקבות סנקציות כגון; תוספת פיגורים או צבירת נקודות בהתאם לשיטת הניקוד הנהוגה. כן, בצדק פעל בית-משפט קמא עת הפנה לפרוצדורה הנהוגה ולסד הזמנים הקיים בצידה. המועדים הקבועים בהוראות של סדרי הדין הנוגעים לענייני תעבורה, אינן בבחינת אות מתה. נהפוך הוא, דווקא בתחום התעבורתי, מצופה מבית-המשפט להקפיד על קיום הוראות הדין ועל הליכה במתווה הדיוני כפי שהוא קיים בתקנות ובהוראות הדין. הליכה במסלול חיצוני למתווה שכזה תחטיא את המטרה ותביא לחוסר אחידות, חוסר שוויוניות ואף לתוצאה בלתי צודקת."

לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחית, (גם ללא עמדת המשיבה).

המזכירות תעביר החלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, כ' סיוון תשע"ו, 26 יוני 2016, בהעדר הצדדים.