נוכחים:

ב"כ איתי השקד - עו"ד נתן יריב

ב"כ רוזנטל נכסים - עו"ד יגאל לונגו

פרוטוקול

עו"ד לונגו:

אני מוותר על טענה למחיקת הערעור של איתי השקד מחמת איחור בהגשת עיקרי הטיעון.

עו"ד יריב:

אני חוזר על עיקרי הטיעון שהגשתי. שמתי לב שמפנים להודעת הערעור ובית המשפט בוודאי ישב על המדוכה, ואשתדל לצמצם, וגם כל עילת הערעור קמה ונופלת לפחות בצד שלי על דף אחד שנכתב על-ידי המערערים כלפי המשיבה, בדבר התחייבות לפעולות מסוימות. דף זה נחתם באפריל 2009 כאשר הוא צופה פני עתיד מכאן ואילך. הדף הזה כלל כמה מרכיבים, הוא הונפק, הוכן ונכתב על-ידי ב"כ המשיבה. למרשי חוץ מלהוסיף את חותמת החב' וחתימתו לא הייתה נגיעה. בית משפט קמא היה צריך לפרש האם המסמך הזה הוא כטענת מרשתי, תוך ציפייה לשירותי תיווך, כפי שצוין בהדגשה של המילה "תיווך", או האם העובדה שבהמשך המסמך נרשמו מילים בכתב יד שנזכרו המילים "שיווק" הפך את העניין לנושא נוסף.

חוק המתווכים מתייחס לנושא של שיווק ומגדירו, וגם מתייחס לתקופות של בלעדיות, הכל נכון. יותר מזה, המסמך ציין בנין אחד ובו 16 דירות, ולהן הייתה כוונה שמי שקיבל את ההזמנה הזאת יבצע עבודת תיווך של מכירת דירות. לא הוזכר בנין אחר. כפי שהוכח בשלב ההוכחות, הבניין הזה נולד בעסקת קומבינציה שבתקופת חתימת ההסכם הוא לא היה.

תוך טעות ובהתעלם מהעובדה שהגשתי בקשה למחיקה על הסף, שהוא היה צריך להיות תיווך ואיננו רק שיווק, בקשה שנדחתה על-ידי בית המשפט. אני הגשתי בקשה בהסתמך על המסמך.

בית המשפט:

אם מופיע במסמך גם המילה 'תיווך' מוקפת בעיגול וגם המילה 'שיווק בלעדי' בתוך המסמך עצמו, איך אפשר להכריע בסוגיה איזה הגד גובר מבלי לשמוע ראיות.

עו"ד יריב:

המסמך הזה לא נוסח על-ידי מרשתי. בשלב שהעניין נבדק ההיבט המשפטי של המסמך הזה כמו שהוא, כשהוא מופנה לחב' בע"מ נבדקה ההשוואה שלו לחוק המתווכים ולהגדרה המפורשת שתיווך הוא יעשה שיכול לעשות רק אדם ולא תאגיד. ולכן, נטענה הטענה בשלבים הראשונים וכן בסיכומים שחב' רוזנטל נכסים בע"מ איננה יכולה להיות מתווכת במקרקעין. כלומר המשיבה עשתה מעשה לא נכון, בלשון עדינה.

צירפתי ארבעה פסקי דין בהם נעשתה הבחנה בין האדם שהוא המתווך לבין החברה. כלומר, מותר לו לנהל את עסקיו בחב'. אבל כאשר הוא ניגש להתקשרות עם לקוח, חייב להיות המתווך בעל רישיון התיווך, האיש אשר חותם על הסכם התיווך.

בית המשפט:

אז אולי צריך בגלל זה לפרש את זה כהסכם שיווק ולא כתיווך. בשאלה של פרשנות בודקים גם את הדברים שמסביב. וגם לפי הדברים שאדוני אומר, מחזק את העובדה שצריך לפרש את זה כשיווק. הכלל ככל שאפשר לקיים מסמך על פני ביטולו, הכלל של קיום מסמך גובר.

יתרה מכך, אם צוללים לחומר הראיות שהגישה רוזנטל, רואים שהמילה שיווק חוזרת על עצמה פעם אחר פעם במסמכים רבים שהוחלפו בין הצדדים.

עו"ד יריב:

למר תייר כמנכ"ל החב' הוא רצה למכור דירות בבניין הנמצא בבניה. מכירת דירות נמסרת לאדם שהציגה עצמה כמתווך, הביאה מסמך המקבלת התחייבות זו, כולל המילה 'תיווך', שלפי עדותו עיגלה מילה זו. עובדה היא שהמילה 'תיווך' עוגלה מלשון הדגשה. לכך התכוון צד אחד שנתן את ההתחייבות. הוא רצה מכור דירות, הוא רצה שירותי תיווך. העובדה שהמילים שיווק תוך התייחסות לבנין אחד ולא לשניים, השיוק הוא חלק מהתיווך. אני לא אומר שאי אפשר להתקשר בהסכם על שיווק, אבל אז השיווק צריך להיות שיווק בלבד, עומד בפני עצמו, לא קשור לתיווך אלא קשור לעבודות שרות שניתן לייחס אותן לתיווך. המילה שיווק היא מסחרית ומאוד רחבה וכללית. אבל, אם הגב' רוזנטל הייתה באה אל מר תייר ואומרת אני רוצה לעשות איתך שירותי שיוק והוא היה אומר תיווך...

בית המשפט:

נניח לרגע קט שהקביעה שמדובר בהסכם שיווק תישאר על כנה, ואז אנחנו נמצאים בהסכם בלתי קצוב שהלקוחות של אדוני הודיעו על סיומו. נצא מנקודת הנחה שהממצא העובדתי של בית משפט קמא בסעיפים 79 ו- 81 לפסק הדין נותר על כנו, דהיינו – הפסקתם עם ההתקשרות בגלל שלא נמכרו דירות ואתם רציתם למכור דירות. לפי הפסיקה, במקרה כזה מותר להפסיק את ההתקשרות אבל אז צריך לפצות את הצד השני בשכ"ט ראוי. ואז נשאלת השאלה איפה טעה בית משפט קמא כאשר החליט לפסוק למשיבה שכר ראוי של 130,000 ₪?

עו"ד יריב:

בסוף עיקרי הטיעון התייחסתי לנוסחה הכספית שיצר בית משפט קמא לגבי הפיצוי, לאחר שקבע כי מגיע לחב' פיצוי. נא לזכור כי מדובר בגב' שעובדת אצל בעלה ושכרה נקבע על ידו. ורואים ירידות ועליות בשכר במשך שלוש שנים.

בית המשפט

הפסקת ההסכם איתה היא רק ב- 5/10. אז איך אדוני יכול לבוא בטרוניה לגבי ההשתכרות שלה עד אותו מועד?

עו"ד יריב:

הוגשו ראיות לגבי 2008, 2009 ו- 2010. יש דרכים לגשת לעניין הכספי, האחת היא להסתכל על שנים 2009 – 2010 לקחת שתי משכורות ולעשות ממוצע, ואפשר גם עם שנת 2008. אם במשך 3 שנים השתכרה כ- 230 אלף ₪, הממוצע הוא 75,000 ₪ לשנה. בא בית משפט קמא ואמר אני מפצה אותך בסכום מסוים. לכאן או לכאן, אחורה מ- 2009 וקדימה. אני חושב שצריך היה לקחת בחשבון שלפחות מבחינת מרשתי שהתייחסה לעסקה כעסקת תיווך, מרגע שבוצעה העסקה הראשונה ולאורך התקופה היא שילמה דמי תיווך.

ולכן, אני אומר כי אם בית המשפט בכל זאת יקבל את החלטת בית משפט קמא שאפשר להפריד את המושגים שמצויים בכתב ההתחייבות, איזה שהוא חצי ראשון, זו עסקת תיווך שלא יצאה אל הפועל כי היא לא הביאה דירות, ויש גם את החצי השני שהוא עסקת שיווק, שלטעמי הוא לא כך. לחלופין, לגבי הנושא הכספי שנפסק על-ידי בית משפט קמא – אני מצביע על כך שהמתמטיקה של בית משפט קמא היה 10,000 ₪ לחודש בשעה שהשכר הממוצע הוכח כ- 7500 ₪ וכן חלק משכר השיווק, לפחות לגבי דירה אחרת שנמכרה, היא קיבלה שכר, אז צריך לנכות את זה.

בית המשפט:

הפסיקה אומרת, כאמור, שכאשר חוזה בלתי קצוב בזמן מופסק, לצד השני מגיע שכר ראוי עבור עבודתו. למה שהשכר הראוי ייפסק בהכרח לפי מה שהרוויחה בחב' בגלל עבודות אחרות, ולמה בית המשפט לא מוסמך לפסוק את השכר הראוי לפי הראיות שהובאו בפניו בקשר לעבודה הרבה שהשקיעה גב' רוזנטל בפרויקט זה, ולבית משפט קמא הוגשו ראיות רבות המצביעות על העבודה שהושקעה בפועל, מתוך ציפייה שהעבודה הזו תניב לאחר מכן גם מכירה של דירות, וממילא תגזור את האחוז ממחיר הדירות.

הגב' חביבה כאשר הייתה בחב' קיבלה משכורת לאו דווקא עבור פרויקט זה, אלא עבדה גם עבור דברים אחרים, ולכן יתכן שבאמת את השכר הראוי צריך לפסוק לפי כמות העבודה והיקפה.

עו"ד יריב:

המבחן הכספי היחיד שהוצג בפני בית משפט קמא היו תלושי שכר שהוגשו כראיות מטעם המשיבה. היא התבססה על השכר הזה. אני אגב שאלתי בחקירה – עבדת? היא די התחמקה מענין זה. לא יעלה על הדעת בשכר של 3 שנים של 260,000 ₪ ולא מקבלים דבר, היא כנראה עבדה עבור אחרים. מאידך, העובדה שהשופטת בחרה בסכום מסוים לפי אומד דעתה של 10,000 ₪ בחודש, היא לא הייתה מבוססת לדעתי. כי אם הולכים לפי השכר זה הרבה פחות מ- 130,000 ₪.

אני מסכים עם בית המשפט שהשופטת בחרה את הסכום של 10,000 ₪ לפי שיקול דעתה. אני מניח שזה היה מבוסס והתייחסה לעובדה שהוצגו בפניה תלושי שכר, ועיגלה את זה ל- 10,000 ₪. בעניין זה, אני חולק על החלטת בית משפט קמא. אני גם חושב שבמשפט לא הובאה שום ראיה כספית כמה שווה עבודה מול מעצבי תכנית מחשב, כמה שווה עבור כל דבר אחר.

חברי בערעור שהגיש צמצם את הערעור שלו לכך שהוא מבקש עוד 130,000 ₪ עבור העבר. לדבריו היה גם הסכם בעל-פה שתחילתו עוד לפני ההסכם בכתב. על כך אומר, כי מרגע שנחתם הסכם בכתב שהגדיר את הבנין ואת המטלות (תיווך או שיווק) הוא מכאן ואילך. לבוא ולומר שעכשיו צריך על ההסכם בכתב שמיצה את מה שהצדדים התכוונו אליו גם התייחסות אחורה, זה מעל ומעבר. ויש לדחות בעניין זה את הערעור.

לשאלת בית המשפט - פסק הדין שולם, לא קיבלנו עיכוב הליכים.

עו"ד לונגו:

במסגרת התיק בבית משפט קמא הצגנו כמות נכבדה של ראיות לגבי ההתקשרות שקדמה ל- 3/09. למעשה, ההתקשרות העסקית בין הצדדים החלה ב- 1/08. הבהרנו במסגרת ההליכים בבית משפט קמא שמשך תקופה ארוכה התחננו שיחתום על ההסכם ולא חתם. בית משפט קמא קבע כי ההסכם הוא לשיווק הפרויקט. יש שפע של ראיות התומכות. מעבר לזה שכתוב שיווק בלעדי בהסכם, ובסעיף 22.ט.1 לכתב ההגנה וכן בסעיף 24 – מודה הנתבעת כי השירותים הם שירותי שיווק. מר ציון טען גם בחקירתו הנגדית כי מדובר בהסכם לשיווק, ואמר את זה גם לתובעת וגם לחוקרים הפרטיים. הדבר לא נסתר כי הגב' רוזנטל לא סימנה את זה, אלא כנראה מר ציון סימן את זה, ולתלות את כל הערעור שלו תוך התעלמות מוחלטת ממה שהיה שם, הוא דבר שאין לו בסיס.

לעניין גובה הפיצוי – בית משפט קמא לא התייחס רק למשכורת הוא עשה הערכה. כשחב' פועלת יש לה הוצאות וזה לא קשור רק לשכר ששולם לאחת העובדות. בית המשפט התייחס לא רק לשכר אלא גם לדברים נוספים, גם לנושא ההשקעה הרבה שהושקעה כאן ויש צורך לתמחר את זה. יש עבודה שנעשתה, היקף של שירותים שניתנים וידע שמועבר בעניין זה. כמו גם כל החומרים השיווקיים שהוכנו, הם השתמשו באותו מיתוג שהתובעת עשתה ועשו בכך שימוש לאחר מכן, וגם לזה יש משמעות.

באשר לערעור שאנחנו הגשנו - לגישתנו, הסכם השיווק הבלעדי הוא לא הסכם שאינו קצוב בזמן, אלא קצוב בזמן. המשווק שלוקח פרויקט ומתחיל לעבוד עליו, הוא מתחיל הרבה לפני שניתן למכור את הדירות, תוך ציפייה כשיחלו המכירות המשווק ייהנה ממכירות הדירות, כאשר מאחורי אותה נקודה יש שובל ארוך וברור של השקעה ועבודה. הסכם השיווק מסתיים כאשר נמכרות כל הדירות, ואם לא כך יהיה, הכי קל להעסיק משווק שיעשה את כל עבודת ההכנה, ושלושה חודשים לאחר סיום המכירה כל אחד ילך לדרכו. לכן, הסכם זה לדעתנו אינו קצוב בזמן. אזכיר כי במקרה זה הפעם הראשונה שאפשר היה להתחיל למכור דירות היה ב- 2/10 ולא לפני כן, שכן אפילו לא היה מפרט מכר ולא ליווי בנקאי. אז לבוא ואחרי 3 חודשים להחליט שמסיימים הסכם זה, ופה נכנס נושא נוסף, למה הסכם זה הסתיים ועל זה הבאנו ראיות רבות, הנושא לא הסתיים בגלל שהתובעת בערכאה קמא נכשלה בעבודה שלה, אלא הסתיים כי במסגרת ישיבות השיווק הייתה בעיה והתובעת לא הייתה מוכנה לבוא ולהציג לקונים פוטנציאליים מצגים שאינם נכונים.

לנושא פיצויי קיום מול פיצויי הסתמכות – מדובר בהסכם שלא היה בשלב המשא ומתן אלא תולך כדי מימוש, כאשר אנו סבורים שההסכם הופר ויש לפסוק פיצויי קיום.

לגבי פיצויי ההסתמכות, אנו סבורים שלאור העובדה שהמערכת יחסים החלה 13 חודשים לאחר שנחתם ההסכם, צריך להעניק פיצוי נוסף על התקופה שקדמה לחודש 3/09.

עו"ד יריב:

לגבי הטענה לגבי האירוע לפני החתימה – באותו שלב המשיבה לא הייתה מעוניינת בשום דבר ולכן לא חתמה על שום הסכם, שנחתם ב- 20.4.09 רק מאותה עת היא חשה שהיא רוצה למכור דירות.

נטען בסיכומים ובעדויות "טעות קולמוס", איך אפשר לומר זאת על דבר שהונפק ממחשב המשיבה? הכוונה הייתה שהמילה 'תיווך' לא הייתה צריכה כלל להופיע.

לא הביאו ראיות על הוצאות נוספות. שכירות לא הייתה להם, והפגישות היו בבתי קפה.

בסוף התקופה אחרי שכבר הייתה הפרידה, היה מאמץ אדיר של המשיבה להביא קבוצות של קונים, הכל כדי לדובב את מר תייר שהוא מוכר דירות בשטחים שאינם נכונים.

עו"ד לונגו:

הוכח בבית משפט קמא כי מר תייר עושה עסקאות בעל פה. וכן היה לנושא הסכם השיווק.

הפרטים של התובעת ופרטי ההתקשרות איתה הופיעו בשילוט בשטח עוד בשנת 2008.

בית המשפט:

שמענו את הטענות. אנחנו נוטים לסבור שלא נפלה טעות בבית משפט קמא בכל הנוגע לקביעה שמדובר בהסכם שיווק, וזאת לאור ההגדים המרובים של המילה "שיווק" שמופיעים פעם אחר פעם במוצגים שהוצגו לבית משפט קמא.

אנחנו נוטים להתבונן על ההסכם כעל כזה שלא קצוב בזמן, ולפי ההלכה שנפסקה בפסק דין בייניש עדיאל, קורפו, מגדלי בארי ואח', יש זכות למזמין להפסיק את ההתקשרות אם סיבת ההפסקה היא הגונה ומוצדקת, ולהבדיל ממקרה שהוא מפסיק את ההתקשרות בגלל שהוא מצא מישהו שנותן לו את אותו שרות במחיר יותר זול. הפסיקה קובעת שבמקרה כזה, הפיצוי הוא בגדר שכר ראוי. בענייננו, בית המשפט קבע בסעיפים 79 ובסעיפים 81, בגדר ממצא עובדתי, שהייתה סיבה מוצדקת למר תייר להפסיק את ההתקשרות, כי כל מה שהוא רצה זה למכור דירות והמטרה לא הושגה. ולכן, לא נכנסים כלל לשאלה אם מגיע פיצויי קיום, כי במקרה כזה בית המשפט צריך היה לפסוק שכר ראוי.

לכן, צריך לבחון אם נפלה טעות בפסיקת השכר הראוי. שכר ראוי הוא לא בהכרח משקף את מה שגב' רוזנטל הרוויחה בחברה, אלא הוא צריך לשקף את השכר המגיע לה עבור ההשקעה שהשקיעה במסגרת ההתקשרות. בית המשפט נקב בסכום של 10,000 ₪ לחודש, נכון שזה לצד הגבוה, אבל לא באופן שחורג לחלוטין ממתחם סביר, והמצדיק את התערבות ערכאת הערעור. לכן, אנחנו מציעים לשני הצדדים להשלים עם פסק הדין, ואנחנו ממליצים על דחייה הדדית של שני הערעורים.

לאחר הפסקה

עו"ד לונגו:

אנחנו מקבלים את הצעת בית המשפט.

עו"ד יריב:

גם אנחנו מקבלים את ההצעה.

ב"כ שני הצדדים:

מקובל עלינו שלא יינתן צו להוצאות בערעורים, ושבית המשפט יורה על השבת שני הערבונות.

<#2#>

פסק דין

כפי המוצע, וכפי המוסכם, אנו מורים על דחייה הדדית של שני הערעורים ללא צו להוצאות בהליכי הערעור.

הערבונות שהופקדו בשני תיקי הערעור יושבו למערערים באמצעות באי-כוחם.

<#3#>

ניתן והודע היום א' אייר תשע"ז, 27/04/2017 במעמד הנוכחים.

הוקלד על ידי כנרת גולן