1. לפניי תגובת התובע לבקשת הנתבעת לביטול פסק הדין שניתן בהעדר הגנה ביום 01.12.2016 (להלן "פסק דין").
2. בהתאם לפסק הדין, חויבה הנתבעת לשלם לתובע סך של 54,627 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ב- 09.06.2016 ועד לתשלום המלא בפועל, וכן אגרת ביהמ"ש בסך של 682 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 5,500 ₪.
3. פסק הדין ניתן על סמך בקשת התובע אליה צורף אישור מסירה ומכתב תשובה מטעם הנתבעת המלמד על מתן ארכה לנתבעת להגשת כתב הגנה עד ליום 20.11.2016.
4. ביום 11.01.2017 הגישה הנתבעת בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק הדין ובהחלטתי מאותו יום נעתרתי לבקשה במעמד צד אחד.
5. ביום 16.01.2017 הגיש התובע בקשה לביטול החלטתי מיום 11.01.2017. בבקשה נטען, כי לא היה מקום לאשר לנתבעת הארכת מועד וכי הנתבעת פנתה לתובע, לאחר מתן פסק הדין, לצורך ביטול פסק הדין בהסכמה אך בקשתה נדחתה ועניין זה לא צויין בבקשת הנתבעת מיום 11.01.2017. נטען עוד, כי הנתבעת לא הצביעה על טעם מיוחד המצדיק הארכת המועד להגשת בקשה לביטול פסק הדין. התובע הוסיף, כי לבקשת הנתבעת לא צורף תצהיר. על כן, ביקש התובע לבטל את החלטתי מיום 11.01.2017.
6. בתגובה לבקשת התובע, ביקשה הנתבעת לקבל את בקשתה, להאריך לה את המועד להגשת בקשה לביטול פסק הדין וכן לבטל את פסק הדין.
7. התובע מתנגד לביטול פסק הדין וטוען, כי לא הייתה הצדקה לאי הגשת כתב הגנה במועד ועל כן יש לדחות את בקשתה אף ללא צורך בבדיקת סיכויי הנתבעת להצליח במשפט.
8. בטרם הכרעה בגוף הבקשה לביטול פסק הדין, ראיתי לדחות את הבקשה של התובע לביטול החלטתי מיום 11.01.2017. בנסיבות העניין, ראיתי לאשר לנתבעת ארכה להגשת הבקשה לביטול פסק הדין, כפי שמצאתי לנכון לאשר לתובע, בהחלטתי מיום 12.02.2017, ארכה להגשת תגובה.
9. לגופו של עניין. הלכה פסוקה היא, כי יש להבחין בין מקרה שבו נדרש ביטול פסק דין "מתוך חובת הצדק" לבין מקרה שבו הביטול נתון "לשיקול דעת בית המשפט". במקרה הראשון, כאשר ההליך פגום מעיקרו ולא בוצעה המצאה כדין, יבוטל פסק הדין ללא התייחסות לשיקולים נוספים. לעומת זאת, במקרה שבו אחד הצדדים לא התייצב לדיון למרות שבוצעה המצאה כדין, נדרש בית המשפט להתחשב בשאלה מה גרם לאי ההתייצבות וכן בשאלת סיכויי הצלחתו של המבקש בהליך העיקרי (ראה רע"א 5736/15 דורון עובד נ' פקיד שומה טבריה (08.10.2015)).

בנוסף, מן הראוי להזכיר, כי ככלל, בבקשות לביטול פסק דין שניתן בהיעדר הגנה או אי התייצבות, הגישה היא ליברלית, תוך ריפוי הנזק שנגרם לבעל הדין שכנגד עקב המחדל הדיוני, בפסיקת הוצאות.

אשר לסיבת המחדל, הרי שאם מתברר כי אי הגשת כתב ההגנה, או אי ההתייצבות לדיון, נבעו מאי הבנה, או אפילו מתוך רשלנות מסוימת מצד המבקש, ואין מדובר בהבעת זלזול מופגן בביהמ"ש, הרי שביהמ"ש יטה לקבל את בקשת הביטול, ולברר את טענות המבקש לגופן (ע"א 32/83 ויולט אפל נ' דוד קפח, פ"ד לז(3) 431, 438). מחדליו הדיוניים של המבקש יבואו על תיקונם באמצעות פסיקת הוצאות לטובת הצד שכנגד, תוך שביהמ"ש יעדיף להגשים את תכלית ההליך השיפוטי, ולא לשלול מצד להליך את זכות הגישה לערכאות, שהינה זכות יסוד (רע"א 1958/00 אריה נדב נ' סלון מרכזי למכונות כביסה וטלויזיה בבית אל על, פ"ד נה(5) 43, 47-48).

ככלל, יינתן משקל רב יותר לשאלה השנייה, קרי - סיכויי ההגנה, אם כי ייתכנו מקרים בהם יימצא כי התנהלותו של בעל הדין מאפילה על סיכויי הגנתו.

1. במקרה שלפני לא הועלו טענות בקשר להמצאת כתב התביעה לידי הנתבעת, ולפיכך עסקינן בבקשה שהיא בתחום שיקול דעתו של ביהמ"ש.
2. לא ניתן לחלוק על כך שהתנהלות הנתבעת היתה רצופה בלא מעט תקלות ומחדלים. הנתבעת ביקשה וקיבלה ארכה להגשת כתב הגנה. הנתבעת לא הגישה בקשה נוספת לקבלת ארכה לבית המשפט לפני שחלף המועד להגשת כתב ההגנה אשר קרוב לוודאי הייתה ניתנה לה. אילו פנתה הנתבעת בבקשה למתן ארכה, סביר להניח כי לא היה ניתן פסק דין בהעדר הגנה, בין אם היה התובע מסכים למתן ארכה ובין אם לאו.
3. אמנם קיימים מקרים בהם באיזון הכולל בין התנהלות בעל דין לבין זכות הגישה לערכאות יהיה מקום ליתן משקל יתר להתנהלות רשלנית ובעייתית שתצדיק פגיעה מידתית בזכות הגישה לערכאות, אך אין זה המקרה בענייננו. לא ראיתי כי התנהלות הנתבעת הגיעה עד כדי זלזול בבית המשפט או אי אכפתיות. הנתבעת ציינה ופירטה את העומסים ואת הבדיקות שעליה לבצע לרבות מול הקבלנים המבצעים דבר המצריך זמן רב יותר.
4. אשר לסיכויי הנתבעת להצליח במשפט, עולה כי בידי הנתבעת טענות הגנה אשר ראוי לבררן. התועלת שתצמח מביטול פסק הדין תהא בהכרעה שיפוטית לאחר בירור העובדות לגופן, וקשה לומר כי התוצאה הסופית ברורה מאליה.
5. לאור כל האמור והמפורט לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לבטל את פסק הדין. יחד עם זאת, על הנתבעת לשלם הוצאות משפט לתובע בשל מחדליה והתנהלותה המתוארת.
6. סוף דבר -
7. אני מבטל את פסק הדין מיום 01.12.2016.
8. על הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט בסך כולל של 2,000 ₪ תוך 30 יום מהיום ללא קשר לתוצאות המשפט. ככל שהסכום לא ישלום במלואו ובמועד הוא ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
9. אני מאשר לנתבעת ארכה להגשת כתב הגנה עד ליום 26.03.2017.
10. המזכירות תמציא החלטתי לשני הצדדים.

ניתנה היום, כ"ה שבט תשע"ז, 21 פברואר 2017, בהעדר הצדדים.