בפני שתי תביעות: האחת בת.א. 24869-08-15 שהגישה הגב' רבקה מזרחי (להלן: "התובעת") כנגד הנתבע – שמואל שדה (להלן: "הנתבע") להשבת שכר טרחת עורך דין, והשניה בת.א. 39086-06-16 של הנתבע כנגד התובעת, לפיצויים בגין פגיעה בפרטיות. אדון תחילה בתביעת ההשבה ולאחר מכן בתביעה לפיצויים.

סיפור המעשה עניינו בתביעה שהיה על הנתבע בשמשו כעורך דין להגיש בשם התובעת, כנגד עורך דין גבריאל דויטש, וזאת בהסתמך על ייפוי כוח שנחתם ע"י התובעת ביום 21.7.10. אין מחלוקת כי הנתבע אכן הגיש ביום 7.4.11 את התביעה האמורה לבית משפט השלום בחיפה בת.א. 60372-03-11, אך מעבר להגשה זו לא עשה דבר, ובסופו של דבר, נמחקה התביעה מחוסר מעש ביום 19.10.10. עוד אין חולק כי הנתבע לא השיב דבר משכר הטרחה שקיבל בגין הגשת התביעה – שכר שעמד לטענת התובעת על סך 11,000 ₪. לטענתו של הנתבע, לא המשיך בהליכי התביעה לאחר שהתברר לו לטענתו כי אין לתביעה תוחלת ויש בה גם כדי להזיק לנתבעת. לשיטתו הודיע זאת לנתבעת.

עסקינן בחוזה מיום 7.5.98 למכירת דירה ברח' מימון 18/2 נהריה (להלן: "הדירה"), בין מר סגל יוסוב כמוכר לבתו התובעת, וזאת לאחר שהמוכר קיבל את הדירה במתנה מאמו הגב' סגל איטה בשנת 1997. לצורך העסקה אף נלקחה הלוואה מבנק טפחות שבגינה היה אמור עו"ד דויטש, לאחר רישום התובעת כקונה, לרשום משכנתא על הדירה לטובת הבנק. העסקה טופלה על ידי עורך דין גבריאל דויטש. דא עקא שהסתבר כי ציפיית הצדדים לעסקה לפטור ממס שבח, נכזבה ורשויות מיסוי מקרקעין דרשו תשלום מס שבח מלא בגין העיסקה. לטענת התובעת הדבר נבע למעשה מרשלנותו של עו"ד דויטש שלא המתין כי תחלוף התקופה הנדרשת מהמועד שבו העבירה הגב' איטה סגל את הדירה לבנה, כדי שבעיסקה הנוספת ניתן יהא לבקש פטור. עו"ד דויטש לעומת זאת טוען כי כל פעולותיו נעשו על פי המידע שנמסר לו על ידי הצדדים לעיסקה. בנסיבות האמורות, סבר עו"ד דויטש כי יש מקום לביטול העיסקה וכך דיווח לרשויות מיסוי מקרקעין לאחר שקיבל את הסכמת הצדדים לעיסקה, וזאת כדי להימנע מלשלם את מס השבח. כמובן שבנסיבות אלה גם לא נרשמה המשכנתא. דא עקא, שבשלב זה נוצרה בעייתיות כפולה; האחת, הצורך להחזיר את כספי ההלוואה נשוא המשכנתא, שלטענת התובעת כבר לא היו בידיה, והשניה, לטענת התובעת, השארת רישום הדירה על שם המוכר מנעה ממנו קבלת גמלת הבטחת הכנסה מהמוסד לביטוח לאומי. הנתבע לא היה מעורב בהליכי הטיפול בעיסקה, אך לדבריו הוא הכיר את התובעת לראשונה בשנת 2003, עת סייע לה להגיע להסדר תשלומים מול בנק טפחות. התובעת שלא היתה מרוצה מטיפולו של עו"ד דויטש, הגישה כנגדו בשנת 2000 תלונה ללשכת עורכי הדין, אך לשכת עורכי הדין החליטה כי אין מקום לנקיטת הליכים משמעתיים נגדו.

ביולי שנת 2010 פנתה התובעת בשנית אל הנתבע וביקשה ממנו להגיש תביעה כנגד עו"ד דויטש. העניין כנראה התחדד עקב העובדה כי התובעת כנראה התקשתה בתשלומים לבנק טפחות, וזה במכתב מחודש נובמבר 2010 נתן לתובעת אורכה של 8 חודשים לתשלום. התביעה הוגשה לבית המשפט כתביעה "לאכיפת הסכם עורך דין-לקוח" ובה נתבע עו"ד דויטש להשלים את הליכי רישום העסקה ללא תמורה ובלא חיוב במס. אין חולק כאמור, כי למעט הגשת התביעה לא נעשה דבר, ובסופו של דבר נמחקה התביעה מחוסר מעש לאחר כחצי שנה. לטענת הנתבע, בעדותו בפני, הוא לא ביצע כל בירורים קודם להגשת התביעה או אחרי הגשתה, ואף לא שלח מכתב התראה לעו"ד דויטש, כנדרש בכלל 31 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986, אלא שכאשר בא להמציא את כתב התביעה לעו"ד דויטש, שוחח עמו, ומשיחה זו השתכנע כי אין מקום להגשת התביעה, והוא הודיע על כך לתובעת. עם זאת לשיטתו, בנסיבות אלה גבה כדין את שכר טרחתו, ואין מקום להשבה.

בכתב הגנתו ובעדותו בפני, מוסיף וטוען הנתבע כי הנתבעת חתמה מלכתחילה על הסכם מכר פיקטיבי עם אביה סגל יוסוב וזאת מתוך כוונה להוציא מהבנק את כספי המשכנתא במרמה בלא להחזירם, ובלא לשלם את מס השבח. לטענת הנתבע, הסתירה ממנו התובעת את ההסכם שעשתה עם עו"ד דויטש לביטול המכר, ומשנודע לו לאחר הגשת התביעה בפגישתו עם עו"ד דויטש על העניין, ולאחר מספר חודשים משקיבל גם את תשובתו של עו"ד דויטש משנת 2000 ללשכת עורכי הדין, הגיע למסקנה כי אין מקום להמשך הליכי התביעה והודיע זאת לתובעת. בהקשר זה יש לציין כי עו"ד דויטש בעדותו בפני, הכחיש כי הבנק או רשויות מיסוי מקרקעין או הוא עצמו סברו בשלב טיפולו בעיסקה או בביטולה כי עסקינן בעיסקה פיקטיבית.

דיון ומסקנות בתביעת ההשבה:

תיק זה נסחב לטעמי "למחוזות רחוקים" שאינם נדרשים כלל להכרעה בתיק זה. בשל כך התקיימו בתיק זה, על אף שעסקינן בתביעה קטנה, 3 ישיבות הוכחות ארוכות, כאשר כאמור, חלק ניכר מהטענות שהועלו על ידי הנתבע אינן נדרשות כלל לצורך הכרעה בהליך.

התביעה שבפני אינה תביעה על רשלנות מקצועית של עורך דין. אילו זו היתה התביעה, אכן היה מקום לדון האם החלטתו של הנתבע שלא להמשיך בהליכי התביעה היתה מוצדקת אם לאו. בעניין זה אציין כי אכן עורך דין אינו שופרו של הלקוח, ועליו להפעיל שיקול דעת מקצועי עצמאי ולפעול במיומנות מקצועית (השווה: ע"א 7633/12 קבוצת גיאות בע"מ נ' גולדפרב, לוי, ערן , מאירי, צפריר ושות', עורכי דין בע"מ [ניתן ביום 16.9.2014]). על כן יכול גם לפעול בניגוד להוראותיו של לקוח, כאשר שיקול דעתו המקצועי מחייבו לעשות כן (ראה: ע"א 735/75‏ מרדכי רויטמן נ' יצחק אדרת, פ''ד ל (3) 75 (1976)). במסגרת זו יכול עורך הדין, גם שלא להגיש תביעה, גם אם הדבר בניגוד לרצונו של הלקוח, אך תנאי לדבר הוא שעורך הדין קיבל החלטה זו במיומנות סבירה, לאחר שמלוא המידע הרלבנטי נבחן על ידו והוא הפעיל שיקול דעת סביר. ככל שלא עשה כן יכולה לקום עילת תביעה (ראה: ת.א. (ת"א) 28056-03-10 משה שוב, עו"ד נ' ששון שחמון [ניתן ביום 11.2.2014]; Estate of Mitchell v. Dougherty, 644 N.W. 2d 391 (Mich. App. 2002); Johnson v. Daggett, Van Dover, Donovan & Perry, PLLC, 99F. Supp. 2d 1008 (E.D. Ark. 2000); Jarbeau v. McLean, 2017 ONCA 115).

ככל והייתי צריך להכריע האם פעל הנתבע כעו"ד סביר ומיומן, הייתי מגיע לתשובה שלילית. ראשית, עצם הגשת התביעה כתביעת אכיפה תמוה בעיני. מדובר בעסקת מקרקעין שבוטלה על ידי עו"ד דויטש כ- 10 שנים לפני הגשת התביעה נגדו. ההיתכנות של האפשרות שעורך דין דויטש, ישכנע את שלטונות מיסוי מקרקעין לאכוף בכל זאת את העיסקה לאחר שנים כה רבות לאחר ביטולה אינו נראה בעיני סביר. ככל וגרסת התובעת הינה נכונה, כי כל העובדות היו ידועות לעו"ד דויטש טרם ביצוע העיסקה, סביר יותר היה להגיש תביעת פיצויים נגדו על רשלנות מקצועית ולא תביעת אכיפה. שנית, הנתבע לא פנה אל עו"ד דויטש, כנהוג, בבקשת תגובה קודם להגשת התביעה. הוא גם לא פנה למוסדות הרלבנטיים דוגמת רשויות מיסוי מקרקעין כדי לברר איתם בשם לקוחתו התובעת, את נסיבות דרישת מס השבח לרבות העסקאות המדווחות שם. למעשה התביעה הוגשה בלא שנעשתה על ידי הנתבע בדיקה מינימלית של העובדות הרלבנטיות. אם לא די בכך, גם ההחלטה "לוותר" על התביעה נעשתה בדרך שאינה מקובלת ובלא לקבל הסכמה מפורשת של הלקוח – התובעת. עסקינן בויתור על זכויות התובעת בהליך משפטי כנגד עו"ד דויטש. ככזה, על פי סעיף 5(א) לחוק השליחות, התשכ"ה-1965, הצריך החתמה מפורשת של התובעת על הסכמתה לסגת מהתביעה, ולא הבנה "מכללא" כי זה רצונה (ראה: ע"א 569/80‏ ‎ ‎אלסינט בע"מ‎ ‎נ' מדינת ישראל, פ''ד לה (4) 80 (1981)). לא זו בלבד, אלא שגרסתו של הנתבע בפני לא היתה אמינה, וזאת להבדיל מגרסתה של התובעת. אין זה סביר להניח, כי אם אכן נתנה התובעת הסכמה לחזור בה מהתביעה, לא היה הנתבע מחתים אותה על מסמך מפורש על כך, והיה נותן לתביעה "להתפוגג" מאליה בחוסר מעש. סביר היה להניח כי היה מחתים אותה, ואף מגיש לבית המשפט בקשה מפורשת למחיקת התביעה. ככלל, ולא רק בנקודה זו, כל עדותו של הנתבע נשמעה בעיני לא אמינה, וגרסתו אינה עקבית (וראה שינויי גרסאותיו בדיון בעת חקירתו באשר למועד קבלת המסמך מיום 21.9.00). יתר על כן, מתקשה אני לקבל, כאשר גרסתה של התובעת לאורך כל הדרך בפניותיה ללשכת עורכי הדין היתה כי עו"ד דויטש לו נמסר כל המידע התרשל, תסכים לוותר על תביעתה נגדו, בגלל גרסתו של עו"ד דויטש, כי פעל כדין. למעשה נוצרה בפני סיטואציה מוזרה, בה הנתבע מחליט, על פי גרסתו הוא, לחזור בו מהתביעה, בשל אימוץ מלא של גרסתו של עו"ד דויטש – הוא הנתבע, שהינה סותרת חזיתית את גרסת לקוחתו, תוך שלשיטתו לקוחתו אף פעלה בקנוניה לרמות את שלטונות מיסוי מקרקעין, והבנק – טענות שאפילו עו"ד דויטש עצמו לא טען, וכל זאת בלא לבצע כל בדיקה אובייקטיבית מינימלית. האם בנסיבות כאלה תפקידו של עו"ד סביר ומיומן המייצג לקוח לאמץ גרסה נגדית של צד שכנגד?! המסקנה איפוא, כי גם אם הייתי צריך להכריע בשאלת התרשלותו של הנתבע, הייתי קובע כי התנהלותו היתה בלתי סבירה ורשלנית.

ואולם, כאמור כל הדיון לעיל, אינו נצרך לטעמי כלל. השאלה הנשאלת הינה, האם בנסיבות בהן החליט הנתבע שלא לממש את הסיכום לתבוע את עו"ד דויטש, יכול היה להשאיר בידו את כספי שכר הטרחה שגבה מהתובעת, כאשר לדבריו הוא בחקירתו, כספים אלה יועדו אך ורק כשכר טרחה בגין תביעה זו. לא בכדי, לעניין זה בחר הנתבע שלא להתייחס בטיעוניו, שכן גם אם כשיטתו, התובעת הטעתה אותו במידע שמסרה לו טרם הגשת התביעה, ועל כן החליט לבטלה, עסקינן איפוא בביטול הסכם ההתקשרות בינה ובין הנתבע בגין פגם בכריתה. במקרה כזה, על פי סעיף 21 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, משבוטל החוזה חייב כל צד להשיב את מה שקיבל. חובה זו הינה חובה הדדית ומזכה בהשבה גם את הצד "האשם" בפגם בכריתה (ראה: דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים, כרך ב' (התשנ"ג), בעמ' 1154-1155). התוצאה דומה, גם אם לשיטתו של הנתבע ביטול התביעה נעשה בהסכמת התובעת, שכן במקרה כזה מדובר למעשה בתשלום ללא עילה, על פי סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979. קל וחומר כאשר, כפי שאני סבור שהאמת היא, כי הנתבע כלל לא טרח להודיע לתובעת על כוונתו שלא להמשיך בתביעה, על אף שהחליט בפועל שלא לקדם אותה. כך או כך, הנתבע חייב להשיב את שקיבל, ואיני רואה כל הצדקה מוסרית או משפטית לפוטרו מהשבה על פי סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979. אדגיש, כי נראה שבנסיבות אלה אין זכאי הנתבע לשכר טרחה כלל, שכן בנסיבות בהן הניח הנתבע לתביעה "להתפוגג", לא נותרה בידי התובעת תמורה כלשהי, ואין להניח כי היתה מסכימה לתשלום שכר טרחה בנסיבות שכאלה. בשולי נקודה זו אציין למעלה מן הצורך, כי גם אילו היתה התובעת יכולה להמשיך את התובענה, ברור שהנתבע לא היה זכאי למלוא שכר הטרחה שגבה מהתובעת מאחר ועסקינן בשכ"ט מופרז, מאחר וחושב על בסיס ניהול ההליך בשלמותו (ראה הדיון העקרוני בשאלה זו על ידי בת.ק. (קריות) 11256-05-16 ישעיהו שי שוורץ נ' ג'קי ברקוביץ, עו"ד [ניתן ביום 22.2.2017]).

לעניין גובה הסכום ששולם אני מקבל את טענת התובעת, כי מדובר בסכום של 11,000 ₪. סכום זה מופיע גם בפניותיה של התובעת ללשכת עורכי הדין בעניינו של הנתבע. הנתבע לא הכחיש סכום זה בכתב הגנתו, אך בעדותו בפני טען לסכום נמוך יותר. ניתן היה לצפות בנסיבות אלה כי הנתבע יציג בפני קבלה או חשבונית שהוצאה בעקבות התשלומים שביצעה התובעת אך הוא לא עשה כן. בנסיבות אלה, כאשר התובעת גם טענה בפני כי כלל לא הוצאה לה קבלה על התשלומים, אני מאמץ את גרסת התובעת. בהקשר זה אציין כי גם אם סכום מסויים מהאמור שולם כאגרה או הוצאות, הדבר לא מעלה ולא מוריד, שכן משבחר הנתבע על דעת עצמו לסגת מהתובענה, מדובר למעשה בנזק שגרם לתובעת בסכום ההוצאות אותן הוציאה לשווא לצורך הגשת התביעה.

נוכח האמור זכאית התובעת למלוא הסך הנ"ל – 11,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד מחיקת התביעה מחוסר מעש – 19.10.11 ועד לתשלום המלא בפועל. על כך יש להוסיף לתובעת פיצוי בגין עגמת נפש בגין סירובו של הנתבע לשלם לה את המגיע לה והוצאות משפט הן בשל הצורך בהתייצבותה בבית המשפט, לרבות בדיון שבוטל היינו 4 פעמים, והוצאות איתורו של הנתבע. יש בהקשר זה לקחת בחשבון, כי הנתבע ניהל כאן הליך שרובו כאמור לא היה רלבנטי, תוך העלאת טענות לעסקה פיקטיבית כנגד התובעת, היינו למעשים פליליים. עקב התנהלות הנתבע, חרג תיק זה באופן ניכר מהמקובל בתביעות קטנות, ואף מניהול תיק אזרחי רגיל והתקיימו בו 3 ישיבות הוכחות. בנסיבות האמורות על הסכום שיפסק לקחת בחשבון התנהלות חריגה זו. בטרם אפסוק את הסכום אתייחס לתביעה אותה הגיש הנתבע כנגד התובעת.

דיון בתביעת הפיצויים של הנתבע:

בתביעתו של הנתבע, טוען הוא כי בשתי הודעות שנתנה התובעת בתביעת ההשבה פגעה היא בפרטיותו, על פי חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות"). טענה אחת מתייחסת לתוספת לבקשה לתחליף המצאה שהגישה התובעת ביום 6.12.15. בבקשה זו טענה כי הנתבע הינו אדם הדרוש למשטרה. טענה שניה הינה במסגרת תגובה לבקשה לדחיית דיון, שהגישה התובעת ביום 19.5.16, בה טענה התובעת כי הנתבע אינו נכה.

לאחר עיון נחה דעתי כי דין התביעה להידחות בלא צורך בדיון בתוכן ההודעות. הטעם לכך הינו סעיף 18(1) לחוק הגנת הפרטיות הפוטר נתבע מאחריות על פי החוק במקרה בו:

"הפגיעה נעשתה בדרך של פרסום שהוא מוגן לפי סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965"

סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"), קובע:

לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי –

5) פרסום ע"י שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור;

כפי שנפסק, לצורך תחולת ההגנה על פי הסעיף הנ"ל, אין נפקא מינא כלל האם הפרסום נעשה בתום לב אם לאו ומה תוכנו וככל שמדובר בפרסום במסגרת הליך משפטי, מדובר בהגנה מוחלטת (ראה: רע"א 1104/07 חיר נ' גיל, פ"ד סג (2) 511 (2009)).

בנסיבות האמורות, ברור הוא כי תביעתו של הנתבע אינה מגלה עילה ודינה להידחות על הסף.

סיכום:

הנה כי כן, המסקנה הסופית הינה כי דין תביעתה של התובעת בת"ק 24869-08-15 להתקבל ואילו דין תביעתו של הנתבע בת"ק 39086-06-16 להידחות. גם לעובדת הגשתה של התביעה על ידי הנתבע שהצריכה את התובעת להגיש כתב הגנה, ואף בקשה להעברת התיק מבית משפט השלום בחיפה לבית המשפט בקריות, יש לקחת בחשבון בעת פסיקת ההוצאות בתיק זה.

נוכח כל האמור אני מחייב את הנתבע בת"ק 24869-08-15 לשלם לתובעת את הסכומים הבאים:

סך של 11,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 19.10.11 ועד לתשלום המלא בפועל, וכן פיצוי בגין עגמת נפש בסך 9,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה – 12.8.15 ועד לתשלום המלא בפועל. עוד ישלם הנתבע לתובעת הוצאות משפט בסך 10,000 ₪.

התביעה בת"ק 39086-06-16 נדחית.

ניתן היום, א' ניסן תשע"ז, 28 מרץ 2017, בהעדר הצדדים.