29 אוגוסט 2018

1. תביעה זו הוגשה כנגד החלטת הנתבע מיום 11.4.16, על פיה נדחתה דרישת התובע מיום 28.12.15 להחזר דמי ביטוח שנגבו ממנו בגין הכנסות של דמי שכירות בשנים 2005-2012.

הרקע העובדתי

1. התובע נשוי משנת 1969 לגב' שרה מונדרי יעקבזון.
2. ביום 14.6.99 נחתם בין התובע לבין גב' מונדרי יעקבזון הסכם בו נאמר כי הואיל ורעיית התובע מעוניינת לרכוש לצורכי השקעה דירה בת 3 חדרים בקומה ג' ולה גג צמוד ברחוב אבן עזרא בגוש 30038 חלקה 62, וזאת בהתבסס על כספי ירושה צפויה הנאמדת בסכום של כ-800,000 ₪, והואיל וקבלת כספי הירושה היא עניין לעתיד, והואיל והתובע תומך ביוזמת רעייתו ומעוניין לסייע בקידומה ובמימושה, והואיל ולצדדים חשבון בנק משותף, הוסכם שהנכס יירכש בכספי הלוואת משכנתה ללא מימון עצמי, ולצורך העמדת ערבות מספקת ישעבד התובע נכס המצוי בבעלותו הבלעדית המהווה דירת מגורי הצדדים, והחזרי המשכנתה ימומנו מתקבולי שכר הדירה בגין השכרת הנכס הנרכש ובמידת הצורך מכספים מהחשבון המשותף של התובע ורעייתו. הוסכם שמכיוון שלרעיית התובע אין הכנסה קבועה, הנכס יירשם במרשם המקרקעין על שם שני הצדדים וזאת למטרות נוחות בלבד, במגעים עם הבנק. התובע הצהיר כי רישומו כבעלים בזכויות שוות לרעייתו במרשם המקרקעין לא יקנה לו כל מעמד ביחסיו הממוניים איתה והוא יוותר, ללא תמורה וללא תנאי, על כל הכנסה או פירות או השבחה בגין הנכס וכן על זכויותיו כמוריש, וכי כל ההכנסות מן הנכס יהיו של רעיית התובע, אשר תהיה המוסמכת הבלעדית להוריש אותו.
3. ביום 28.11.99 נחתם שטר מכר על פיו רכשו התובע ורעייתו בחלקים שווים את הזכויות בנכס מבעלי הזכויות בו עובר למועד זה, וביום 10.1.2000 נרשמו זכויות התובע ורעייתו בחלקים שווים במרשם המקרקעין.
4. לאחר רכישתו שימש הנכס למגורי התובע ורעייתו.
5. החל משנת 2002 הושכר גג הנכס לחברות סלולר והתקבלו תשלומי דמי שכירות.
6. רעיית התובע הינה עקרת בית.
7. התובע ורעייתו הגישו דוחו"ת נפרדים למס הכנסה. החל משנת 2003 דווחו הכנסות שכר הדירה על שמה של רעיית התובע. הדוחו"ת הוגשו בשנת 2010. שומות המס בגין השנים 2006 עד 2009 הועברו לנתבע על ידי רשות המסים בשנת 2010. הנתבע חייב את התובע בדמי ביטוח בגין מלוא ההכנסות משכר דירה בשנים אלה, שכן במסגרת המידע שהתקבל אצלו מרשות המסים, הכנסות שכר הדירה היו על שמו של התובע. הוצאו לתובע התראות לפני נקיטת הליכי גבייה. בחודש 3/12 פנה התובע, באמצעות עורך דין, לנתבע ודרש לבטל את החוב. התקיים דין ודברים בין הצדדים והם הגיעו להסדר בקשר לדמי הביטוח לשנים 2006-2011, לאחר שהתקבלו אצל הנתבע שומת מס הכנסה לשנת 2011. ממכתב של המחלקה לפניות הציבור של הנתבע לתובע מיום 3.8.14 עולה כי במסגרת ההסדר בין הצדדים בוצעה חלוקה בין התובע לבין רעייתו מחודש 1/2008 ובהמשך הוסכם להחיל הסדר זה גם על השנים 2006 ו-2007. בהתאם לכך שילם התובע דמי ביטוח (להלן: "ההסדר").
8. ביום 11.6.14 נשלחה לתובע הודעת חיוב דמי ביטוח בגין הכנסות משכר דירה לשנת 2005. התובע הגיש לבית דין זה תביעה בתיק בל 2553-09-14 כנגד הודעת חיוב זו (להלן: "ההליך הקודם"). ההליך הקודם בין הצדדים הסתיים בהסדר חלקי לפיו ההכנסה משכר דירה (ההכנסה הפסיבית כלשון ההסדר שעליו הודיעו הצדדים בהליך הקודם) תחולק בין התובע לבין רעייתו בחלקים שווים. הצדדים ביקשו את הכרעת בית הדין באשר לאופן חישוב דמי הביטוח לשנת 2005, קרי: חישוב שנתי או חישוב חודשי, והכל על פי ההנחה שההכנסה הפסיבית בשנת 2005 הייתה של התובע ושל רעייתו בחלקים שווים.
9. במסגרת ההסדר בין הצדדים ביחס להכנסות משכר דירה בשנים 2003-2011, הוסכם שהתובע יעביר את זכויותיו הרשומות בנכס לרעייתו, וכך נעשה בחודש 7/2012. החל מאותו מועד הוסכם שהכנסות משכר הדירה תיוחסנה לרעיית התובע בלבד.

התביעה

1. בתביעה זו טוען התובע כי שלא כדין ייחס לו הנתבע הכנסות משכר דירה בכל השנים מאז 2005, והוא דורש, למעשה, ביטול ההסדר והחזר דמי ביטוח ששילם על פיו, בין היתר בטענה לכפייה באמצעות נקיטה בהליכי גבייה.
2. לטענת התובע, הרישום של זכויותיו בנכס על שם רעייתו בחודש 7/12 היה דקלרטיבי בלבד, ולא היה בו אלא לשקף את מצב הזכויות האמיתי ששרר בינו לבין רעייתו על פי יחסי הממון ביניהם, החל ממועד רכישת הנכס, וזאת חרף רישומו כבעל מחצית הזכויות עד לחודש 7/12, והכל כאמור בהסכם בין התובע לבין רעייתו מיום 14.6.99. בהתאם לכך, גביית דמי ביטוח ממנו על מחצית הכנסות שכר הדירה, איננה משקפת את העקרון של גביית "מס אמת", ולא היה בסיס לחיוב התובע בדמי ביטוח, שרק בעקבותיו נאלץ התובע להגיע עם הנתבע להסדר.

ההגנה

1. הנתבע טוען כי דין התביעה להידחות על הסף בשל השתק עילה, על יסוד ההסדר אשר ניתן לו תוקף של פסק דין בהליך הקודם.
2. לגופו של עניין טוען הנתבע כי כדין יוחסו לתובע הכנסות משכר הדירה הואיל ומדובר בהכנסות שהופקו מנכס שמחצית הזכויות בו היו רשומות על שמו, אשר היווה דירת מגורים משותפת של בני הזוג, ואשר נרכש בהלוואה משותפת לתובע ולרעייתו ואשר התובע העמיד נכס שלו כבטוחה להלוואה שבאמצעותה נרכשה. ההסכמה בין התובע לבין רעייתו שבבוא היום ישמשו כספי ירושה צפויים לסילוק ההלוואה, אינה גורעת מכך שבזמן שההכנסות הופקו הזכויות בנכס היו של התובע.
3. הנתבע טוען שחזקת השיתוף חלה על יחסי הצדדים באשר הם נישאו לפני חקיקת חוק יחסי ממון בין בני זוג, ואף על פיה, בצירוף העובדה שלבני הזוג חשבון משותף, היה מקום לייחס לתובע מחצית הזכויות בדירת המגורים המשותפת.

דיון והכרעה

1. לאחר שבית הדין עיין בטענות הצדדים בית הדין מחליט לדחות את התביעה מנימוקי הנתבע.
2. מקובלת על בית הדין עמדת הנתבע כי קיים בין הצדדים השתק עילה, שכן בהליך הקודם עלתה לדיון המחלוקת בין הצדדים באשר לחיוב התובע בדמי ביטוח בגין ההכנסות משכר דירה, והצדדים הגיעו להסכמה בדבר ייחוס ההכנסה לתובע ולרעייתו בחלקים שווים. מדובר באותה מחלוקת שעולה בהליך זה אשר הוסדרה בהסכמת הצדדים, במסגרת הליך משפטי, וניתן בו פסק דין. אותה הסכמה מבטאת את ההנחות שביסוד ההסדר שנעשה בין הצדדים לגבי תשלום דמי ביטוח על הכנסות דמי השכירות החל משנת 2003. אין מקום לאפשר לתובע להתדיין עם הנתבע פעם נוספת לגבי אותה מחלוקת שהוסדרה על ידי הצדדים בהסכמה בהליך הקודם.
3. בית הדין אינו מקבל את טענת התובע כי כל שנת מס יוצרת "עילה" שונה, ועל כן אין לקבל את טענת "השתק עילה". טענת התובע אינה מתיישבת עם הפרשנות של מושג "העילה" בפסיקה, באופן שמונע מבעל דין לחזור להתדיין באותה עילה פעם נוספת (ע"א 4087/04 גורה – בנק לאומי לישראל (מיום 8.9.05)).
4. באשר לטענת התובע לביטול ההסדר מחמת כפייה, הרי שבית הדין לא שוכנע כי עומדת לתובע עילה לביטול ההסדר. ראשית, התובע לא הוכיח את הכפייה הנטענת על ידו. התובע היה מיוצג על ידי עו"ד לבונטין במגעיו עם הנתבע. ממילא, ככל שהיה בסיס לטענת הכפייה, התובע לא פעל לביטול ההסדר בתוך זמן סביר לאחר הסרת "הכפייה", כנדרש בסעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973.
5. אף לגופה של המחלוקת, בית הדין סבור שכדין ייחס הנתבע לתובע הכנסות משכר דירה, בנסיבות בהן התובע היה רשום כבעל מחצית מן הזכויות בנכס, אשר נרכש בכספי הלוואה משותפת. העובדה שבין התובע לבין רעייתו הייתה הסכמה הסותרת את תוכן הרישום במרשם המקרקעין, איננה מחייבת צד ג' כמו המוסד לביטוח לאומי, אשר רשאי להסתמך על היותו של הרישום במרשם המקרקעין כ"הוכחה חותכת" לתכנו, כאמור בסעיף 125 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969. מבחן הרישום אף אושר בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה, בנסיבות בהן תוכן הרישום לא עלה בקנה אחד עם הסכמת בני הזוג באשר למצב הזכויות בנכס (עע 224/06 אריה סגל – המוסד לביטוח לאומי (מיום 27.11.07)).
6. מעבר לכך, התובע לא טען ולא הוכיח כי הכנסות משכר הדירה לא שימשו למימון משק הבית המשותף שלו ושל רעייתו, אשר בניגוד למה שניתן היה להבין מההסכם בין התובע לרעייתו, לא הושכר אלא שימש דירת מגורים לבני הזוג, וממילא אף לא התקיימה ההוראה המוסכמת לפיה ההכנסות מהשכרת הנכס ישמשו לסילוק המשכנתה. לא נטען ולא הוכח שהכנסות שכר הדירה שולמו לחשבון שאינו החשבון המשותף של התובע ושל רעייתו. בנסיבות שבהן המציאות שההסכם צפתה לא התקיימה בפועל לגבי מרכיב מהותי בהסכמת הצדדים לו, אין לצפות מצד ג' שלא להסתמך על הרישום במרשם המקרקעין ולקבל את הטענה כי בעשותו כן, הוא חורג מן העקרון של "תשלום מס אמת".
7. אשר על כן בית הדין מחליט לדחות את התביעה.

סוף דבר

1. התביעה נדחית.
2. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים.

ניתן היום, י"ח אלול תשע"ח, (29 אוגוסט 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

"ההחלטה נחתמה בידי נציגי הציבור ועותק נמצא בתיק בבית הדין. לצדדים מופץ עותק בחתימה אלקטרונית של השופט לבדו".