תמצית ההליך וטענות הצדדים

1. זוהי עתירת המבקש/ הנתבע להורות על ביטולו של פסק דין שניתן בתובענה זו ביום 20.7.2003 על ידי כבוד הרשם (כתוארו אז) ישי קורן. פסק הדין ניתן בהעדר הגנה, וחייב את המבקש לשלם למשיבה סך של 72,888 ₪ קרן התביעה, בתוספת הוצאות ושכ"ט עו"ד המשיבה.

2. טענתו של המבקש היא, כי עד לסמוך למועד הגשת הבקשה – לא היה כלל מודע להליכים שננקטו כנגדו בבית המשפט, ובהמשך בתיק ההוצאה לפועל בלשכת ההוצאה לפועל בתל אביב ביפו (תיק מספר 01-87119-03-6; להלן – תיק ההוצאה לפועל). נוכח האמר, מחדלו המתבטא באי-הגשת כתב הגנה נעוץ בעובדה, כי כתב התביעה לא נמסר לו כדין, הוא כלל לא ידע אודותיו, לא ידע על ניהול תיק ההוצאה לפועל וההליכים שננקטו בו. משכך, יש להורות על ביטול פסק הדין משום הפגם שדבק בו.

3. לחילופין, טוען המבקש, כי עומדת לזכותו טענת הגנה טובה: לטענתו, במשך השנים שינתה המשיבה באופן שרירותי וללא בסיס בדין או בעובדה, את שטח הארנונה של הנכס שבבעלותו ובחזקתו, שהוא מחסן ברחוב עוזיאל 40 רמת גן. לטענת המבקש, שטח המחסן הוא 29 מטרים, אך במשך השנים המשיבה העלתה, והורידה והעלתה שוב, את שטח המחסן, ובהתאם שינתה את חיובי הארנונה. המבקש שילם את החיובים, אך לא זכה להחזרים מפאת החיוב השגוי. לטענתו של המבקש, די בכך, כי קיימת לו טענת חוב כלפי המשיבה (כאמור, כתוצאה מגביה שגויה נטענת של הארנונה), כפי שהוא מוצג בכתב התביעה, והעדר הפירוט בכתב התביעה או בנספחיו, כדי להקים לו טענות הגנה טובות. או אז, סבור המבקש, כי די בטיעון זה כדי להצדיק את ביטולו של פסק הדין, שכן יש לו טענות הגנה טובות, זאת אף אם ייקבע, כי לא נפל כל פגם בפסק הדין.

4. המשיבה מתנגדת לבקשה מכל וכל. לטענת המשיבה, המבקש היה מודע היטב לחובו, היה מודע היטב לניהול התובענה כנגדו, ובהמשך היה מודע היטב להליכי הגביה שניסתה לנקוט במסגרת תיק ההוצאה לפועל. המשיבה סבורה, כי לא נפל כל פגם בפסק הדין, כי המצאת ההזמנה לדין בוצעה כדין – ומפאת כך שהמבקש התחמק משליח בית הדין, ובהמשך עשה כן גם ביחס למסירת אזהרת ההוצאה לפועל שבוצעה לו.

5. בכל מקרה, סבורה המשיבה, כי המבקש היה מודע היטב – במשך יותר מ-12 שנים לחוב, להליך ולתיק ההוצאה לפועל, ואך ניסה באמצעות ב"כ דאז לנהל עימה משא ומתן על מנת להגיע להסדר. כל קצפו של המבקש יצא, כך לפי המשיבה, כיוון שבתיק ההוצאה לפועל ננקט עתה הליך כינוס נכסים, אשר יש בכוחו להביא לגביית החוב –ועל מנת להימנע ולהתחמק מהליך זה, נקט המבקש בבקשה מושא החלטה זו.

דין והכרעה

6. השאלה הראשונה העומדת להכרעה – האם נפל פגם בפסק הדין בתובענה זו. ככל שייקבע שכך, אין עוד משמעות לשאלת טענות ההגנה של המבקש. אם ייקבע היפוכו של דבר – או אז יש לבחון האם לטענות ההגנה של המבקש יש סיכוי, והאם משקלן של טענות ההגנה גובר על מחדליו, ויש להורות על ביטול פסק הדין. כבר עתה ייאמר – כי דין הבקשה להידחות, שכן לא מצאתי בה כל ביסוס עובדתי ומשפטי.

שאלת ההמצאה והידיעה

7. המשיבה צרפה לתגובתה מסמך, הנחזה להיות אישור מסירת ההזמנה לדין, לפיו, שליח בית דין הדביק את ההזמנה לדין – לאחר שביקר במקום המחסן שלוש פעמים, ולא הצליח למצוא אף אדם במקום (בשעות שונות, כל פעם). המסמך אינו חתום, ולא מובא בו שמו של המוסר. כמובן שאין בו חתימה, שעה שההזמנה הודבקה על הדלת. טענתו של המבקש היא – כי מדובר על מסמך שאין בו תיעוד כדין להמצאה שכביכול בוצעה לו. טענתו זו המבקש נכונה, ואולם כפי שיפורט בהמשך משקלה נמוך במיוחד, בהתחשב במארג השיקולים האחרים.

8. יצוין, כי על גבי המסמך האמור מצוינות המילים הבאות: "מעבדה לתיקונים טלוויזיות ווידאו בחזית הרחוב". לעניין זה אתייחס בהמשך.

9. משלא הוגש כתב הגנה, כאמור, ניתן פסק דין בהעדר הגנה. על בסיס פסק הדין, פתחה המשיבה את תיק ההוצאה לפועל. ניסיון המסירה של אזהרת ההוצאה לפועל, שבוצע על ידי דואר ישראל – לא צלח, שעה שהמכתב נשלח לכתובת המחסן, ואולם הופנה בהפניית דואר-ישראל (עליה הודיע בוודאי המבקש עצמו) לתיבת דואר 7136 ברמת גן, כפי שמפורט באישור המסירה. בכתובת המופנית – לא צלחה המסירה.

10. האזהרה נמסרה לביצוע באמצעות שליח מטעם המשיבה, ולאחר שלושה ביקורים – שוב – הודבקה האזהרה ביום 25.03.2004 על גבי הדלת (בכתובת המחסן). תצהיר על כך צורף לתגובת המשיבה. התצהיר מאומת כדין, והמבקש לא ביקש לחקור את השליח (אם כי – ספק, אם לאחר כל כך הרבה זמן, הייתה בכך תועלת). אלא שבכך לא די:

11. ביום 22.04.2004, מעט פחות מחודש לאחר הדבקת האזהרה, פנה לב"כ המשיבה דאז – עוה"ד גיל איזנברג, בשם המבקש ותוך צירוף ייפוי כוח חתום בידי המבקש (ייפוי כוח מיום 20.04.2004), כשהוא מציין במכתבו – בין היתר – את הדברים הבאים:

"4. למיטב הבנתי, פסה"ד שניתן בתביעה שהגישה עיריית רמת גן נגד מרשי (המבקש – נ. פ.) בגין החוב הוגש לביצוע בהוצל"פ. יודגש, כי כתב תביעה ו/ או אזהרה ו/ או מסמך אחר המעיד על נקיטה בהליכים כלשהם לא הומצאו למרשי, וודאי שלא כדין והעניין נודע לו לאחרונה".

והדבר מדבר בעד עצמו. ב"כ המבקש דאז, עוה"ד גיל איזנברג היה מודע גם מודע – הן לקיומה של התובענה, והן לקיומו של תיק ההוצאה לפועל. הגם שהמכתב מציין מפורשות, כי כתבי בית הדין וההוצאה לפועל לא הומצאו למבקש, הרי שמהמכתב עולה תמונה השונה קוטבית מגרסתו של המבקש במסגרת הדיון בבקשה. המבקש מצהיר, בתצהירו המשלים מיום 21.11.2016 (וזאת לאחר שנודעה לו גרסת המשיבה לאירועים, לרבות באמצעות צירוף כל ההתכתבות בין הצדדים) (להלן – התצהיר המשלים), כי היה בקשר עם עוה"ד איזנברג (סעיפים 12 ו-13 לתצהיר המשלים), אלא שלטענתו של המבקש עוה"ד איזנברג הודיע לו, כי אותה עת הוא טס לחוץ לארץ. כידוע, ידיעת שלוחו של אדם למושא שליחותו – היא כדין ידיעתו של השולח (סעיף 2 לחוק השליחות, התשכ"ה – 1965, קובע: "שלוחו של אדם כמותו, ופעולת השלוח, לרבות ידיעתו וכוונתו, מחייבת ומזכה, לפי הענין, את השולח".) משכך, ידיעתו של עוה"ד איזנברג – הן לגבי התביעה והן לגבי תיק ההוצאה לפועל שנפתח בעקבות אי-ההתגוננות בתביעה, הן כידיעת המבקש עצמו. מדובר על גרסה מתפתחת, באשר דבר זה לא הוזכר – אף לא במרומז – בתצהירו של המקורי של המבקש מיום 16.06.2016. גרסה זו נועדה לשרת את המבקש בהתמודדות עם טענות המשיבה בתשובתה, ונוכח התפתחות הגרסה, והסתירות שבה – איני נותנת בה אמון. גם אם אניח, כי ידיעתו בפועל של עוה"ד איזנברג לא הועברה למבקש, לא ניתן להתעלם מהצהרתו של המבקש בתצהירו המשלים, כי היה בקשר עם עוה"ד איזנברג כל אותה עת, עד לנסיעתו – כנטען – של עוה"ד איזנברג לחוץ לארץ. התעלמות זו מההליכים, שעה שהמבקש (לגרסתו) היה מודע לקיומם נוכח הקשר עם עוה"ד איזנברג – כמוה כידיעתם. המבקש הצהיר בתצהירו מיום 16.06.2016 כי "ראשית, יודגש כי רק לאחרונה הסתבר לי שהמשיבה הגישה נגדי תביעה בסדר דין מקוצר עוד ביום 21.05.2003" (סעיף 2 לתצהירו הנ"ל). המבקש לא הגיש תצהיר של עוה"ד איזנברג, ולא ביקש לזמנו לחקירה ללא תצהיר (כעד שאינו בשליטה) – על מנת לסתור את האמור במכתבו, אשר נכתב כאמור בשמו (תוך צירוף ייפוי כוח חתום של המבקש). עובדה זו פועלת לרעתו של המבקש, שכן כידוע אי-זימונו של עד אשר יש רלוונטיות לעדותו, מעידה, כשלעצמה, כי גרסתו של אותו עד לא הייתה תורמת, ואף פוגעת בטענות המבקש (וזאת בהתחשב גם בכך, כי מושא המחלוקת שבין הצדדים הוא בסכומים של מאות אלפי שקלים). בהינתן האמור במכתבו של עוה"ד איזנברג – הרי שהצהרתו של המבקש איננה נכונה.

12. זאת ועוד, לאחר מכתבו של עוה"ד איזנברג מיום 22.04.2004, העביר ב"כ המשיבה דאז את הפרטים אותם דרש, לרבות תדפיסים (מכתב ב"כ המשיבה מיום 09.05.2004). במענה למכתב זה של ב"כ המשיבה, נשלח מכתב נוסף מטעם עוה"ד איזנברג (מכתב מיום 20.06.2004), לפיו התבקשו פרטים נוספים, וכן עותק מכתב התביעה שהוגש לבית המשפט במסגרת תובענה זו. במענה לבקשה זו, נשלח ביום 21.06.2004 עותק מכתב התביעה באמצעות הפקסימיליה (נספח 11 (שני עמודים) לתגובת המשיבה: "שידור בפקסימיליה" מיום 21.06.2004, וכן אישור המשלוח של תשדורת זו). בנוסף נשלח ביום 28.06.2004 מכתב נוסף של ב"כ המשיבה תוך מתן הפרטים אותם דרש עוה"ד איזנברג במכתבו השני (ובין היתר: כי חיוב הארנונה לפי 48 מטרים רבועים נעשה החל מיום 01.11.2003). נוכח האמור בסעיף קודם של החלטה זו – קשה, עד בלתי אפשרי, לקבל את גרסת המבקש כי לא היה מודע כלל וכלל למתרחש בין עוה"ד איזנברג – שפעל בשמו – ובין המשיבה, ויש לדחות טענתו זו.

13. לבסוף, ביום 09.03.2005 הגיש המבקש השגה על קביעת הארנונה, באמצעות עוה"ד איזנברג (אשר אותה עת נשלח ממשרד עוה"ד ד"ר מ. דרוקר ושות', כאשר עוה"ד איזנברג מופיע כעוה"ד העובד במשרד בכותרת המכתב). ביום 09.05.2005 ניתנה החלטת מנהלת מחלקת הגביה והארנונה אצל המשיבה, הגברת טובה דואני, אשר דחתה את ההשגה (חלק מנספח 12 לתגובת המשיבה). מכתב דחיה זה נשלח אף הוא לעוה"ד איזנברג. אין להתעלם מסעיף 8 למכתבו של עוה"ד איזנברג (כתב ההשגה מיום 09.03.2005), בו מצוין מפורשות, כי במסגרת ההשגה נדרש שינוי של חיובי הארנונה לשנים 1985 ועד שנה 2005. ברור אפוא, כי ההשגה עסקה גם עסקה – בחיובי הארנונה מושא תובענה זו. ההשגה, כאמור, נדחתה.

14. ואולם לא די בכך, המבקש הגיש ערר, אשר התברר לפני וועדת ערר לענייני ארנונה כללית שליד עיריית רמת גן. בהחלטה מיום 01.03.2010 ציינה הוועדה הנכבדה (בתיק 44/05), כי: "

1. הערר הוגש באמצעות משרד עוה"ד מ. דרוקר.

2. התיק נקבע לדיון ליום 8.1.07 והודעה מתאימה על כך נשלחה לב"כ העורר.

3. במועד הדיון לא הייתה התייצבות מטעם העורר.

4. רק ביום 2.1.07 נשלחה הודעה מטעם ב"כ העורר כי כבר אינו מייצג את העורר.

5. לדעת הוועדה היה על ב"כ העורר, אם חדל מלייצגו, לידע אותו על מועד הדיון שנקבע.

6. גם העורר עצמו לא פנה עד היום לוועדה.

7. לאור כל האמור, הערר נדחה, בהעדר התייחסות מצד העורר, שכן מדובר בערר משנת 2005".

יוצא אפוא, כי ערר המבקש בכל הנוגע לחיוב הארנונה מושא התובענה בתיק זה – נדחה על ידי הוועדה. בהינתן כל האמור לעיל, אין בידי לקבל את עמדת המבקש, כי נודע לו אודות ההליכים במסגרת תובענה זו – "רק לאחרונה", באשר כבר בעת הגשת הערר, ולכל הפחות עד יום 2.1.07 היה מיוצג על ידי עוה"ד איזנברג, כפי שעולה מהחלטת הוועדה הנכבדה, ונקט בהליכים להפחתת שומת הארנונה מושא תובענה זו.

15. בהינתן כל המפורט לעיל – יש לקבוע, כי המבקש היה מודע גם מודע להתנהלות ההליכים כנגדו, מושא תובענה זו, לרבות בתיק ההוצאה לפועל שנפתח בעקבות כך. זאת ועוד, כפי שפורט בהרחבה – המבקש גם פעל, באמצעות ב"כ, לצמצום שומת הארנונה שלו, ואף ביטולה, באמצעות הגופים המוסמכים לכך: תחילה על ידי הגשת השגה, ולאחר מכן על ידי הגשת ערר (בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 (להלן – חוק הארנונה)). שני ההליכים הסתיימו לחובת המבקש.

16. בשלב זה, אף אם הייתי קובעת, כי ההמצאות שבוצעו למבקש (תחילה של כתב התביעה, ואח"כ של אזהרת ההוצאה לפועל, ולבסוף – של המצאת כתב התביעה לעוה"ד איזנברג) – אינן תקינות (ואיני קבועת זאת) הרי שבהינתן כל ההליכים לתקיפת חיובי הארנונה שנעשו בידי המבקש ע"י ב"כ באותה עת, יש להעדיף את כלל הידיעה, על פני כל ההמצאה:

"אכן, ניתן לראות את כלל "הידיעה" כחריג לכלל "ההמצאה", אשר נועד לאכוף את כללי סדר הדין האזרחי כרוחם, ועל פי תכליתם האמיתית ... אם חרף העדר המצאה כדין כאמור, הגיע כתב בי-הדין בפועל לידי בעל הדין וניתנו בידיו עקב כך מלוא האמצעים לפעול על פיו, הושגה תכלית ההמצאה במלואה בדרך אחרת. בנסיבות אלה, ובמסגרת החובה הכללית לפעול בהליך הדיוני בתום לב, חובה על בעל הדין לפעול במסגרת מגבלות הזמן המוטלות על פי התקנות מאותו מועד שבו תוכנו של כתב בי-הדין הגיע לידיעתו. הוא יהא מנוע מהעלאת הטענה כי חרף קיומו של כתב בי-הדין בידיו, וידיעת תוכנו, לא פעל במסגרת המועדים הקבועים בתקנות מחמת אי המצאה פורמלית של אותו כתב. מניעות זו מתיישבת עם עקרונות הסדר הדיוני ותכליתו, ועם התפיסה המושרשת לפיה חובת תום הלב החוצה שתי וערב את מסגרות המשפט כולן חלה גם על כללי סדר הדין באשר הם. היא מתיישבת עם צרכיה של מערכת השיפוט בקיום מסגרת מועדים סבירה לניהול הליכים וסיומם ... העדפת כלל ההמצאה על כלל הידיעה בנסיבות אלה עלולה לפגוע בבעל הדין שכנגד פגיעה שאינה ראויה" (רע"א 1415/04 סרביאן נ' סרביאן (פורסם במאגרים המשפטיים; 17.10.2004)).

17. המבקש היה מודע להתנהלות ההליכים כנגדו, קיבל את כתב התביעה – לכל המאוחר – ביום 21.06.2004 – ואף פעל להפחתת שומת הארנונה שלו בהתאם להליכים הקבועים בדין בחוק הארנונה. המבקש בחר לזנוח את ההליך, וישן על זכויותיו. בסיכום האמור – יש לקבוע, כי פסק הדין ניתן כדין, ללא כל פגם.

טענות ההגנה של המבקש

18. בשלב זה, ומשנקבע כי פסק הדין ניתן כדין ולא לוקה בכל פגם, יש לבחון את טענות ההגנה של המבקש. כבר עתה ייאמר – כי אין למבקש כל טענת הגנה.

19. ראשית, טוען המבקש, כי המשיבה שינתה מפעם לפעם את שטח המטראז' על פי נקבעה שומת הארנונה שלו. יש לדחות טענה זו. הטענה נבחנה בהשגה ובערר מטעם המבקש והיא נדחתה. כמו כן, המשיבה ערכה מדידה של הנכס, והגיעה למסקנה – נוכח טענתה כי המשיב לא שיתף פעולה לשם כניסת המודד לנכס ומדידתו לפי הערכה מחוץ לנכס – כי גודל הנכס הוא 55 מטרים, וגודלו לחיוב הוא 47.65 מטרים (תשריט מדידת הנכס מיום 12.09.2003, צורף למכתב ב"כ המשיבה מיום 09.05.2004 במענה למכתבו של עוה"ד איזנברג). המבקש לא צירף מדידה שונה ממדידה זו, ואף לא סתר את טענת העדר שיתוף הפעולה (וגם לא ניסה לטעון זאת). המבקש גם לא הראה, כי בשלב מאוחר יותר – שיתף פעולה, או הזמין את המשיבה - לשם מדידה פנימית של הנכס. יתרה מזאת, המבקש לא פנה עתה לביצוע מדידה חדשה. יש לזקוף זאת לחובת המבקש.

20. שנית, חוות דעת מומחה שצירף המבקש בתגובתו לתשובת המשיבה (רו"ח איתן ויינברגר; חוות דעת מיום 20.11.2016) – כולה מבוססת על ההנחה, כי מדידת הנכס הייתה שגויה, וכי בהתאם לצווי הארנונה שפרסמה המשיבה – מגיע למבקש זיכוי מהמשיבה. המומחה מציין בסעיף 5 (סיכום ומסקנות), כי "כמוצג לעיל חישבתי את סכומי הארנונה שהעירייה הייתה אמורה לחייב את יוסף (- המבקש – נ. פ.) בגין הנכס שבבעלותו ברחוב עוזיאל 40 רמת גן בתקופה, כאשר על פי שנמסר לי על ידי יוסף סוג הנכס הינו מחסן ושיטחו 29 מ"ר". ברור אפוא, כי המומחה מניח כי מדובר על נכס בגודל של 29 מטרים, כאשר אין בסיס להנחה עובדתית זו. כפי שציינתי, המבקש נמנע מלצרף חוות דעת של מודד מוסמך אשר תסתור את תשריט המדידה של המשיבה. טענתו של המבקש לעניין הגדרת הנכס (מחסן או מסחר (נוכח הטענה, כי מדובר היה על מעבדה לתיקון טלוויזיות)), וגודל הנכס – כולן נדחו בהחלטה בהשגה, ועררו על השגה זו נדחה על ידי וועדת העררים הנכבדה. אך גם אם היה מקום לדיון מחדש בסוגיות אלה (ואין מקום לכך) בהעדר כל הוכחה לעניין העובדות שבבסיס חוות דעת המומחה (גבריאל הלוי תורת דיני הראיות כרך ג 636 (2013)) – אין לקבל גם את עדות הסברה של המומחה שבחוות דעתו.

מכאן גם, כי יש לדחות את טענתו של המבקש – כי המשיבה חבה לו כספים רבים, בגין חיובים שגוים. הדבר לא הוכח, וטענתו של המבקש כי הובטח לו זיכוי אינה עומדת במבחן הראיות, ואף בפעולות המבקש עצמו: על שום מה הגיש השגה וערר, אם לטענתו מגיעים לו עשרות (אם לא מאות) אלפי שקלים זיכוי מהמשיבה? אין לכך מענה, והטענה נדחית.

21. שלישית, והחשוב מכל: הדרך לתקיפת חיוב ארנונה נקבעה בדין, ובענייננו בחוק הארנונה. שעה שנקבעו בדין הליכים ספציפיים – אין זה דרכו של בית המשפט להתערב בחיובים אלה. ואולם, וכאן הבעיה המרכזית בהגנתו הפוטנציאלית של המבקש: הליכי התקיפה ננקטו בידיו. למעשה, המבקש מבקש לעורר מחדש דיון אודות חיובי הארנונה שלו, שעה שזה כבר נערך בהשגה אותה הגיש, ולאחר מכן בערר שנדחה. נכון, כי הערר נדחה בהעדר התייצבות וחוסר שיתוף פעולה של המבקש במשך שנתיים עם וועדת הערר. ואולם, אין בכך כדי לשנות מהתוצאה המחייבת כמעשה בית דין את המבקש עצמו. ככל שסבר בעבר המבקש, כי לא בדין נדחה עררו – היה עליו לנקוט בהליכים לתקיפת דחיית עררו, ומשלא עשה כן, מושתק הוא כעת מלטעון כנגד הקביעה בעררו. משכך, אין למבקש כל טענת הגנה כנגד התובענה.

סיכום ומסקנות

22. המבקש טען בבקשתו הראשונה, ואף לאחר קבלת מלוא המידע מהמשיבה, בתגובתו לתשובת המשיבה (ובתצהירו המשלים) – טענות אשר לא מצאתי להן ביסוס עובדתי. ניסיונו להסביר את הסתירות שבגרסתו הראשונה – לא צלח, וגרסתו הראשונה הלכה והתפתחה בתצהיר המשלים, שעה שגרסתו הראשונה לא תמכה כלל בראיות, אלא אף חזקה את עמדת המשיבה. מן הראיות עולה כי המבקש ידע שנים ארוכות על ההליכים בתובענה זו, ואף נקט בהליכים הקבועים בדין לשם הפחתת שומת הארנונה שהושטה עליו, ואף להביא לביטולה. משהדבר לא צלח לו, זנח את ההליך, עד אשר המשיבה נקטה כנגדו בהליכי כינוס נכסים במסגרת תיק ההוצאה לפועל. רק אז פנה המבקש בבקשתו זו.

23. הבקשה לביטול פסק הדין - נדחית.

24. המבקש יישא בהוצאות המשיבה, בשים לב להיקף הטענות, אופיין, והעובדה כי נערכו שני דיונים בבקשה ולבסוף הוגשו סיכומים מטעם הצדדים, בסכום של 8,000 ₪.

ניתנה היום, י"ד אב תשע"ז, 06 אוגוסט 2017, בהעדר הצדדים.