א. רקע

1. בפני תביעה כספית שהגיש מוראד אבו דיאב (להלן: "מוראד") בסך של 21,260 ₪. תביעתו של מורד הוגשה כנגד מדינת ישראל – משטרת ישראל (להלן: "משטרת ישראל") וכנגד זיד אלעטיאת (להלן: "זיד") תושב השטחים.

2. מוראד הינו הבעלים של אופנוע מסוג סאן יאנג הנושא מספר רישוי 51-841-63 (להלן: "האופנוע") ורכב מסוג ניסאן הנושא מספר רישוי 20-748-16 (להלן: "הרכב") .

3. ביום 4.11.14 בשעה 4:00 לערך, זיד פרץ לרכב מסוג פולקסווגן שחור הנושא מספר רישוי 22-596-60 (להלן: "הרכב הגנוב"). זיד החל בנסיעה פראית ממבשרת ציון לכיוון מחסום קלנדיה.

4. מרכז הבקרה של איתוראן התריע בפני משטרת ישראל על הרכב הגנוב וזו פעלה להביא לתפיסתו של זיד והרכב הגנוב. ניידות הופנו לעבר הרכב הגנוב ובוצעו חסימות בצירי תנועה אפשריים לבריחה.

5. זמן קצר לאחר דיווחה של איתוראן ניידת משטרה הבחינה בזיד חולף על פניה כשהוא נוהג ברכב הגנוב במהירות גבוהה. כך רס"מ מיכאל בן עזרא (להלן: "מיכאל") ושותפו דלקו אחר זיד (להלן: "המרדף"). במהלך המרדף זיד שינה את כיוון נסיעתו לבית חנינה, הניידות האחרות באיזור עודכנו והוקם מחסום (להלן: "המחסום").

6. כאשר זיד ראה את המחסום, סטה מנתיב נסיעתו ופגע ברכבים במקום, בין הרכבים שנפגעו נמנים גם אלו של האופנוע והרכב של מוראד (להלן: "התאונה"). לאחר התאונה זיד נעצר ונתפס על ידי משטרת ישראל.

7. שמאי מוסמך אשר בדק את האופנוע והרכב העריך את הנזקים בסך של 10,010 ₪ לרכב וסך של 8,100 ₪ לאופנוע.

8. במסגרת ת"פ 24104-11-14 מדינת ישראל נ' אלעטיאת (עציר) (לא פורסם), הודה זיד באשמתו ונידון למאסר בפועל למשך שנתיים.

ב. טענות התובע

1. בכתב תביעתו טען מוראד כי לנתבעים הייתה שליטה מלאה על הרכב הגנוב בזמן התאונה. לדידו מצב התרחשות התאונה מתיישב עם המסקנה כי הנתבעים התרשלו, נהגו בפזיזות ובחוסר זהירות. כך לטענתו נטל ההוכחה רובץ על שכמם של הנתבעים להוכיח שלא הייתה כל התרשלות מצידם.

2. עוד טען מוראד כי הנתבעים אחראים כלפיו בגין כל הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהתאונה וזאת לאור היות הנתבעים הבעלים, הנהגים, המחזיקים והמשתמשים ברכב הגנוב.

3. כן טען מוראד כי הנתבעים:

א. נהגו בניגוד לכללי הבטיחות מבלי לשם לב לדרך לכלי הרכב שנוסעים בו;

ב. נהגו בקלות ראש ובחוסר זהירות;

ג. לא הבחינו ברכבים הנפגעים מבעוד מועד;

ד. לא נקטו באמצעי זהירות מספיקים שנהג סביר ומיומן היה נוקט בנסיבות העניין;

ה. לא עשו די כדי למנוע את התרחשות התאונה;

ו. נהגו בניגוד להוראות פקודת התעבורה ותקנותיה;

ז. לא שמרו מרחק בכלל ב מספיק בינם לבין הרכבים הנפגעים;

ח. לא בלמו מבעוד מועד על מנת למנוע את התרחשות התאונה;

ט. הרכב שבו נהגו לא היה מבוטח;

ג. טענות הנתבעים

1. בכתב הגנתה טענה משטרת ישראל כי ביצעה את תפקידה על פי דין, בהתאם להוראות פקודת המשטרה [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: "פקודת המשטרה"). לדידה, לא התרשלה בתפקידה וכי היה הכרח לעצור את זיד. שכן זה נהג בפראות ובמהירות גבוהה, תוך בריחה מהמשטרה וסיכון חיי אדם ורכוש.

2. לטענת משטרת ישראל, האחריות בפיצוי על הנזקים היא על זיד אשר הוא שפגע באופנוע וברכב של מוראד. לדידה, זיד הוא האחראי היחיד לנזקים הנטענים ולמעשה אין כל עילת תביעה כנגדה.

3. כן טוענת משטרת ישראל, כי עומדת לה ההגנה הקבועה בסעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952 (להלן: "חוק הנזיקים האזרחיים").

4. זיד לא הגיש כתב הגנה.

ד. ההליכים שבפניי

1. ביום 13.6.17 נערך דיון במעמד הצדדים בפניי, במהלך הדיון טענה באה כוחו של מוראד כי משטרת ישראל צריכה לפצות אותו בגין הנזקים:

"ב"כ התובע: הנתבע 2 נגזר דינו, נאסר והשתחרר, הוא קיבל את המסירה שלנו בכפר שלו הוא תושב שטחים, עת שנגזר דינו המדינה הייתה צריכה לדאוג לנזק אנחנו הודענו הודותיו ולפצות את הניזוקים"

(עמוד 1, שורות 22-23 לפרוטוקול מיום 13.6.17)

2. לטענת בא כוחו של זיד יש מקום להמשיך בהליך נגד משטרת ישראל:

"ב"כ הנתבע 2: יש מקום להמשיך בהליך נגד המדינה, לטענתם הרכב נסע לכיוון קלנדיה, בגלל המרדף לא רצה להיתפס במחסום פנה ימינה לבית חנינה, בגלל המרדף הזה נגרם כל זה, היה מחסום על ידי המדינה לא במקום לכן הנתבע 2 נאלץ לסטות מהדרך. משהו חסם אותו עקף אותו זה מה שגרם לתאונה."

(עמוד 2, שורות 14-17 לפרוטוקול מיום 13.6.17)

3. במעמד הדיון מיום 13.6.17 קיבלתי את התביעה כנגד הנתבע 2 אשר לא התייצב לדיון למרות שזומן כדין. במעמד הדיון ניתן פסק דין על ידי, להורות לזיד לשלם את מלוא סכום התביעה בסך של 21,260 ₪ בנוסף לסך של 3,000 ₪ הוצאות משפט.

4. ביום 7.6.18 נערך דיון הוכחות בו נכחו מוראד ונציגי משטרת ישראל עם באי כוחם. במהלך הדיון טענה באת כוחו של מוראד, כי משטרת ישראל הציבה את המחסום באופן רשלני ולכן התרחשה התאונה. באשר לטענה זו טען ב"כ המדינה, כי מדובר בהרחבת חזית, ועל כן הוא מתנגד לעצם העלאת הטענה. לטענתו, בכתב התביעה אין כל זכר לטענות כי המשטרה ניהלה את המרדף או הציבה את החסימה באופן רשלני. כל שנטען בכתב התביעה הוא, כי הנתבעים אחראים לנזקים שנגרמו כתוצאה מהתאונה, לאור היותם של הנתבעים הבעלים או המחזיקים ברכב הפוגע.

ה. דיון והכרעה

1. בחקירתו של מוראד תואר האירוע כך:

"בית המשפט: תאר את מה שאתה יודע על התאונה

התובע: הייתי בבית, שמעתי רעש, ראיתי שהרכבים שלי פגועים ולידם רכב גולף שחור. הרכבים של המשטרה היו מאחורי הרכב גולף, המשטרה כבר היו תופסים אותו. כשירדתי הרכבים שלי היו פגועים והרכב של הגנב היה ריק והגנב היה בידי המשטרה.

ש. מי פגע ברבבים שלך

ת. אני ראיתי שהפגוש הקדמי של הגולף היה על הרצפה אבל לא היה נוגע ברכבים שלי. אחרי זה היה גיבוי של עוד ניידות ממשטרת נווה יעקב."

(עמוד 6, שורות 19-25 לפרוטוקול הדיון מיום 7.6.18)

2. מוראד סבור כי הרכב הגנוב הוא זה שפגע ברכביו:

ש. אז איך אתה מצהיר בסעיף 6 שהרכב הגולף פגע ברכבים שלך.

ת. למי הצהרתי? אמרתי מה שאני יודע. מה שראיתי אמרתי. אני ככה חשבתי כשראיתי את הטמבון על הרצפה. זה היה רחוק. זה מה שאני מבין, אני הערכתי שזה ככה."

(עמוד 7, שורות 2-4 לפרוטוקול הדיון מיום 7.6.18)

3. בחקירתו תיאר מיכאל כיצד ראה את הרכב הגנוב פוגע ברכבים:

ת. ... שם קצין יחידה נדב יחד עם הדיווחים שלי נערך לסימה על הכביש וחסם את הכביש עם משאית כדי שלא ניתן יהיה לעבור שם. נסענו אחרי הרכב, ברגע שהוא זיהה שהכביש חסום, הוא סטה ימינה ונכנס באופנוע ובג'יפ שהיו עומדים על המדרכה."

(עמוד 8, שורות 28-30 לפרוטוקול הדיון מיום 7.6.18)

4. אין חולק כי זיד הוא זה שפגע ברכב ובאופנוע של מוראד. כאמור לעיל, ניתן פסק דין המורה כי זיד ישלם למוראד סך של 24,260 ₪ .

5. בהליכים שבפניי הועלתה טענה כי משטרת ישראל התרשלה בניהול המרדף והמחסום, טענה זו אף הועלתה בסיכומיו של מוראד.

6. ב-תא (ת"א) 1714/04 עזבון המנוח תומר נעים ז"ל נ' קיינר יזהר (פורסם בנבו), סקרה כבוד השופטת ברון צפורה את התקיימות יסודות עוולת הרשלנות במקרה דומה לזה שבפניי:

" התרשלות היא מעשה או מחדל שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות. כאשר ההתרשלות היא בנסיבות שבהן קיימת חובת זהירות של אותו אדם שהתרשל כלפי אדם אחר, כלומר כשאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לצפות את הנזק שנגרם כתוצאה מהמעשה או המחדל הרשלניים, וההתרשלות גרמה לנזק, קמה עוולת הרשלנות. יסודותיה של עוולת הרשלנות הם, אם כן: קיומה של חובת זהירות של המזיק (הנתבע) כלפי הניזוק (התובע); הפרת החובה (התרשלות) של המזיק; וגרימת נזק כתוצאה מהפרת החובה."

7. אלא, שלא מצאתי בכתב התביעה של מוראד כל זכר לעניין רשלנות המשטרה. טענותיו כלליות ונדמה שכולן נוגעות לזיד ולא למשטרה:

"נהגו בניגוד לכללי הבטיחות מבלי לשם לב לדרך לכלי הרכב שנוסעים בו; נהגו בקלות ראש ובחוסר זהירות; לא הבחינו ברכבים הנפגעים מבעוד מועד; לא נקטו באמצעי זהירות מספיקים שנהג סביר ומיומן היה נוקט בנסיבות העניין..."

8. טענה זו, לעניין רשלנות משטרתית הייתה צריכה להיטען בפירוט תוך התייחסות מלאה לכלל השתלשלות העניינים תוך צירוף אסמכתאות קונקרטיות. מוראד לא צירף ולו בדל ראיה בתמיכה לטענתו המאוחרת.

9. כמו כן, הטענה לרשלנות משטרתית הועלתה בשלב מאוחר ביותר והיא הרחבת חזית אסורה. שכן, גדר המחלוקת שהציב מוראד בכתב תביעתו היא השאלה העובדתית מי פגע ברכב ובאופנוע ומידת רשלנותו.

10. בעניין הרחבת חזית הלכת בית המשפט העליון בעניין נקבעה ברע"א 4793/06 אורלי גלמן נ' אורי דגן (פורסם בנבו, 15.11.06) כך:

"אשר לטענה בדבר הרחבת חזית, הלכה מלפני בית המשפט כי "האיסור 'להרחיב חזית' עיקרו בכך שבעל דין אינו רשאי לחרוג מגדר המחלוקת, כפי שהוצבה בכתבי הטענות, אלא אם כן נענה בית המשפט לבקשתו לתקן את כתבי טענותיו, או אם הצד שכנגד נתן לכך את הסכמתו, במפורש או מכללא"

ו. סיכום

1. לאור המקובץ, ובהינתן שמדובר בהרחבת חזית דין התביעה כנגד המדינה להידחות. באופן מעשי הגורם לתאונה והאחראי לתאונה הינו הנתבע 2 שכנגדו ניתן פסק דין. באשר למשטרה, הרי שהטענות אשר נטענו בכתב התביעה לא הוכחו כרלוונטיות לגביה.

2. פסק הדין בעניינו של זיד עומד על כנו.

3. התובע ישלם סך של 5,000 ₪ הוצאות משפט למדינה תוך 30 יום.

ניתן היום, י' ניסן תשע"ט, 15 אפריל 2019, בהעדר הצדדים.